רקע
משה גליקסון
לאחר עשרים שנה

גרמו המאורעות והמסבות המיוחדות של השעה, והתאריך ההיסטורי של המהפּכה הסוציאלית הגדולה הראשונה בעולם, של השבעה בנובמבר 1917, לא הוערך, למחזור העשרים שלו, הערכה אובייקטיבית. נחלק העולם לשני מחנות, ושניהם גם יחד אינם מוכשרים, מטעמים שונים אבל דומים, להוציא משפט אמת ולהעריך את המהפּכה הבולשביסטית כראוי לה. החלק האחד, החלק התוקפני, “הדינאמי”, המבקש להפוך את קערתנו המתנודדת על פיה, זה המחנה שלכאורה הוא קרוב כל־כך בדרכיו ובמהותו המוסרית לרוסיא הסובייטית, הכריז בימים האלה דוקא בפני כל העולם על איבתו המשותפת העזה לרוסיא החדשה ולאידיאולוגיה שעליה היא עומדת. משפּטו של מחנה זה על מהפכת נובמבר ועל רוסיא הבולשביסטית, עם כל צדקתו מצד עצמו, אינו יכול אפוא להיות משפּט אובייקטיבי, שאין לפניו לא משוא־פנים ולא עוות־הדין, ועל־כל־פנים לא יתקבל מחוץ למחנה הזה כמשפט־אמת וצדק, כי על כן לא לאמת ולצדק אלא לנקם ושלם כוונתו. גדול כחה וגדולתה פעולתה של אותה “דינמיקה”. ערב יום הזכרון העשרים למהפכה הבולשביסטית נחתם ברומא הפרוטוקול בדבר הצטרפותה של איטליה להסכם האנטיקומוניסטי של חברותיה המדינות הפאשיסטיות, גרמניה ויאפאן. ואנו נזכרים, כי לפני ארבע שנים, בשנים בספטמבר 1933, נחתם “חוזה ידידות, אי־התקפה ונויטרליות” בין איטליה ורוסיא הסובייטית. מוסוליני בכבודו ובעצמו חתם על החוזה מצד איטליה, ולמחר הקדיש בעתונו “פופולו ד’איטליה” מאמר למאורע זה והכריז: “חוזה זה יסייע להתפתחות יחסים כלכליים ופוליטיים לבביים בין שני העמים. ממעל לנוסחאות ולפרוטוקולים הרי הוא אחד מאותם המאורעות, המולידים עתיד חדש. שתי המהפּכות הגדולות (הפאשיסטית והבולשביסטית) נפגשות ומסייעות זו ידי זו, כדי להבין זו את זו, לעבוד עבודה משותפת, ולמשוך אחרים על צדן. שני משטרי־השלטון החדשים, במקומם שבין העבר ובין העתיד, עתידים כנראה לסמן את מטרותיו החדשות של המין האנושי”.

את הדברים האלה כתב מוסוליני בשלשה בספטמבר שנת 1933. עכשיו, בששה בנובמבר 1937, בא חוזה רומא החדש “לשמור את העולם התרבותי במזרח ובמערב” מפני הסכנה הקומוניסטית הצפויה לו, הצפויה לתרבות, לשלום ולסדר, מרוסיא זו וממשטרה החדש, וּוירגינו גאידה, השליש־התועמלן, אשר מוסוליני נשען עליו, מריע תרועת שמחה מעל עמודי ה“ג’יורנאלה ד’איטליה”, כי מאתים מיליון איש ושני מיליונים טונות אניות מלחמה, ומאחוריהם עוד כמה "עשרות מיליון איש ושני מיליונים טונות אניות מלחמה, ומאחוריהם עוד כמה “עשרות מיליונים ידידים ובני ברית באירופה ובאסיה, בעלי אחדות מוצקה בעניני פנים ורצון תקיף בנוגע לענינים הבינלאומיים”, קשורים בחוזה אנטיקומוניסטי זה.

“דינאמיקה” מופלאה זו, היודעת לפרוץ כל גדר וכל סייג ולהחליף את אמתותיה ואת בריתותיה מהיום ולמחר, ודאי אינה עשויה לעורר אמון רב בכשרותה ובכשרות משפּטיה.

*

והיא הנותנת, שאף המחנה הפוליטי האחר בעולמנו המשוסע, אשר כנגדו מכוון התיאבון התוקפני של דינאמיקה סוערת זו, – אותו חלק העולם, אשר משטרו הוא לכאורה “דימוקרטי”, אינו מוכשר להוציא משפּט־אמת על רוסיא הסובייטית בעלת־בריתו ועל משטרה. אין לכאורה נגודים תהומיים בעולם, כנגודים שבין המשטר הדימוקרטי, העומד על חרותו וזכויותיו של היחיד, על כבודו האישי, על חופש המצפון, הדעה והיצירה הרוחנית של כל אזרח, ובין המשטר הבולשביסטי, העומד על דכוי האישיות וחרותה, העושה את היחיד עבד נכנע ל“כלל”, למדינה, למפלגה ולמנגנון, מטילה עליו את מרותם של אלה אף בדברים שבאמונות ודעות, ומתירה את דמו לצרכיהם. ואף־על־פי־כן דוקא המדינות הדימוקרטיות הן ידידותיה ובעלות־בריתה של רוסיא זו. גרמה הקוניונקטורה, גרם הצורך בבעלי־ברית נגד תוקפנותו של המחנה הפאשיסטי. למחרת חתימת החוזה החדש של “מאתים מיליון איש ושני מיליונים טונות אניות מלחמה”, העומדים לפקודת המדינות, נושאות השקפת־העולם הדינאמית, בעלות “האחדות המוצקה והרצון התקיף” ליישב פרובלימות בינלאומיות בעזרתו של בשר־תותחים, אי־אפשר היה לחכות, שדעת־הקהל במדינות הדימוקרטיות תעשה לה לרוסיא הסובייטית ביום חגה את חשבונה השלם ותזריח אור מלא על תהום הנגודים האנושיים, הרובצת ביניהן ובין מדינת הדיקטאטורה האדומה. לצרכי “פוליטיקה” מתעלמים מן התהום הזאת, כשם שמתעלמים לשמה של פוליטיקה מן התהום שבין ההלכה הדימוקרטית ובין המעשה הבלתי־דימוקרטי ביחסים הבינלאומיים בכלל. מדת ה“אמת” ביחס לרוסיא הבולשביסטית אינה משתנית בעיקרו של דבר ממדת האמת והצדק ביחס לחבר הלאומים, לחוקתו ולתפקידיו, ביחס לחבש, לספרד, לסין. גם פה גם שם משלמים לפעמים לאמת מס של הודאת־פה, אבל אין ההודאה מביאה לידי מעשה; אין היא משפּיעה השפעה של ממש על דרכים ויחסים. החשבון המעשי עדיף מחשבונות של מוסר ואידיאולוגיה. אין פירושה של “דימוקרטיה” זו למעשה אלא שמירת הקיים ועומד, בנגוד לתביעותיהן של המדינות הדינאמיות־הריביזיוניסטיות. הארצות השבעות רוצות לשמור את המשטר הקיים בפנים, את הגבולות, את המושבות, את השווקים והגלמים לתעשיתן, כלפי חוץ. ולפיכך, טוב הוא מה שעשוי לסייע לשמירת הקיים; בעל־ברית רצוי הוא מי שמוכן אף הוא לסייע לכך, להתיצב אתנו במערכה מול המחנה התבעני, ויהיו מה שיהיו סדריו של בעל־ברית זה בביתו ויחסו לשכניו, כל־אימת שאין סדרים ויחסים אלה נוגעים לנו במישרין.

*

בזכותה של קוניונקטורה זו עלתה לנו, שיחסו של העולם התרבותי לרוסיא הבולשביסטית מקץ עשרים שנה לקיומה – אכזבה גדולה היא להרגשה החברתית־המוסרית, שאין עמה חשבון של פוליטיקה, כשם שאכזבה גדולה היתה אותה מהפּכה סוציאלית, אשר רבים־רבים מקרוב ומרחוק תלו בה תקוות גדולות לגאולתה של האנושות מעקת השעבוד והנצול, ממשטר החמס והגזל שנעשו סדרו של עולם.

לא ארכו הימים ונתברר לכל מי שעינים בראשו ושרצה להשתמש בעיניו, כי אותו המשטר הקאפיטליסטי החמסן, שכנגדו התקוממו עושי המהפּכה של נובמבר, היה משטר של צדק ויושר וכבוד־אדם בהשואה אל המשטר החדש. לפנים, בימי התנועה במחתרת, היה לה לזו אוֹפי של תנועת שחרור, המכוונת לרווחתם ולגאולתם של ההמונים, השרויים בצער ובחרפה, ונושאי התנועה היו אידיאליסטים כשרים, בעלי לב ונפש, הנוטים לסגפנות והמחבבים את הקרבן ואינם מתכוונים להנאתם, לגדולה ולכח של שלטון, אלא לטובת הבריות, לחובה אנושית קדושה. רבים מן המהפּכנים באותה תקופה היו מן “האצילים המתוודים על חטא מעמדם”, שבקשו דרך תשובה ותקון מוסרי לעצמם ודרך גאולה ושחרור להמוני בני־אדם. הם זנחו טובה, עזבו חיי עושר וכבוד ועליה בסולם המעלות של החברה, ובחרו לרדת אל העם, להשתתף בסבלותיו, להלחם את מלחמת חרותו, ולהפקיר את חרותם, את בריאותם ואת חייהם הם עצמם לשם מלחמה זו.

מה נשאר מן הרוח האידיאליסטית הזאת בשעת ה“נצחון”, עם בוא המשטר החדש של שלטון הצדק וחרות האדם, כביכול? מה עלה לו לכבוד האדם, לחרותו של היחיד במשטר הסוציאליסטי החדש?

במקום משטר של חרות ושויון וצדק, במקום בנין חברה חדשה, שאינה מפולגת למעמדות ואין בה מנצלים ומנוצלים, בא נצחונו של אחד המעמדות, בא משטר של נקמה על דכוי המעמד המנצח לשעבר, בא משטר של גאולת־דם מעמדית, כביכול, שהתנקמה שבעתים ושבעים ושבעה במעמדות החוטאים ופקדה עון אבות על בנים ועל בני־בנים. הותרו כל הרצועות, בוטלו כל הסייגים של מוסר ומשפּט ואהבת־הבריות, הוכרזו למשפּטים קדומים של המעמדות המנוצחים, רצונו ויצריו האפלים של המעמד המנצח נעשו לעיקר עליון, לאמת־הבחינה של טוב ורע בחברה החדשה. לא היה עוד בעולם משטר מגואל בדם נקי כמשטר הדיקטטורה האדומה הזאת. ערב נצחונם על הריפובליקה הדימוקרטית מיסודם של קרנסקי וחבריו הכריזו הבולשביקים על מלחמה קדושה במשפּטי־מות, על מלחמה במלחמה, על כנוס האספה המכוננת, שתבחר על יסודות דימוקרטיים. ומשנצחו בשבעה בנובמבר ותפסו את רסן השלטון בידם – התחילו שופכים דם כמים לשם הדיקטטורה של הפרוליטריון, התחילה מלחמת־אזרחים איומה, שדוגמתה לא היתה עוד בעולם, התחילה מלחמת כליה פשוטה כמשמעה לא בבנין המעמדי של החברה אלא במיליונים בני־אדם, שנולדו לאסונם להורים בורגנים או לאכרים עומדים ברשות עצמם, האספה המכוננת הדימוקרטית פורקה, גורשה בחרפה, וחבריה יצאו לגולה או נפלו לקרבן למשטר החדש. נצח ועלה לגדולה לא הסוציאליזם המבקש לבטל את התעמרות האדם באדם ולהקים את שלטון הצדק, השויון וטובת הבריות, אלא הסוציאליזם “המדעי” מבית מדרשו של מארכס, המבקש כח ושלטון ו“דיקטטורה” למעמד הפרוליטריון. אותו עיקר גדול: הדיקטטורה של הפּרולטריון, שמתחילה היתה אולי משמעותו משטר ארעי לתקופת־מעבר, נעשה קבע והחלט, התיר משטר של אלמות ודכוי, התיר דמם של בני־אדם ללא דין וללא דיין, ללא סדר משפּטי כל שהוא, הסגיר את היחיד, את כבודו האישי, את חרותו, את מצפונו, את דעותיו ואמונותיו, בידי “המעמד” השליט, בידי מנהיגים מטומטמים, שכורי שלטון ואהבת־כבוד ויצרי נקמה. אירוניה מרה ואכזרית של ההיסטוריה היתה זו: דוקא עם נצחונה של התנועה הסוציאליסטית, שבאה, כביכול, לתבוע את עלבונם של הבריות ולהשליט צדק ויושר בעולם, השתררה זועת הטירור ושפיכות דמים המונית, התחילה מלחמת שמד במעמדות האצילים, הבורגנים, האכרים בעלי־הגוף, ומכאן פשטה ועברה למעמד האכרים העצמאיים הזעירים, שעמדו למכשול לתכנית הקולקטיביזציה, ואף לחוגים רחבים של אנשי־רוח ופועלים מן המפלגות הסוציאליסטיות והדימוקרטיות, שלא קבלו את תורת הגאולה החדשה לכל פרטיה ודקדוקיה. מי ימנה מספרם של מיליוני הקרבנות למיניהם: אכרים בעלי־אגרוף, שהתנגדו לתכניות הבנין הסוציאליסטי, טרוצקיסטים, מחבלים, מרגלים, בוגדים למיניהם, שהתקשרו כביכול עם שליטי גרמניה ויפּן, הסגירו להם סודות ההגנה, הרעילו אדם ובהמה במיקרובים של כל מיני מגפות, החריבו בתי־חרושת, הרסו מכונות, פוצצו גשרים, פסים ורכבות, הכשילו כל מיני תכניות של שפע וברכה וכו' וכו', כפי שמספרים לנו יום־יום שליטי רוסיא החדשה ומשרתיהם. דם־אדם נעשה, כנראה, אחד החמרים העיקריים בבנין הסוציאליסטי הנהדר של רוסיא החדשה. סטאלין, רב הטבחים, אשר בידו נפש כל חי ברוסיא, הודיע בשעתו, בימי גזירת הקולקטיביזציה, כשהומתו רבבות אכרים על מעשי התנגדות לתכניתה של הממשלה ומאות אלפים שולחו לארץ גזירה, ל“מחנות־הסגר”, או הועבדו בפרך בבנין התעלות הענקיות – סטאלין הכריז אותה שעה, שאפילו קרבן של עשרים מיליונים אכרים לא ייקר בעיניו מלקיים את התכנית הנשגבה של בנין הכפר הסוציאליסטי. ולנין רבו, הדיקטטור האדום הראשון, שהתיר, בעקבות המהפּכה הצרפתית, את הטירור ההמוני, הורה בשעתו, שאף אם יאבדו תשעים למאה מאוכלסי רוסיא הגדולה, ואך עשרה למאה יזכו למהפכה הקומוניסטית העולמית – דיינו. ונדיבות־לב עצומה זו לא היתה דבר שבהלכה מופשטת לבד. תורת הטירור ושפיכות־הדמים לשם בנין הסוציאליזם פשתה ועצמה ופגעה גם בגבורי המהפּכה עצמם. נחלקו הדעות בין אבות השבעה בנובמבר, מהפכה זו של הקומוניזם מה דינה, מהפּכה עולמית דוקא, שאי־אפשר לה להתקיים בארץ מן הארצות לחוד, או יש מקום גם ל“סוציאליזם בארץ אחת”. ועל מחלוקת זו שבין בית סטאלין לבית טרוצקי רגזה ה“צמרת”, רגזו אילי המהפּכה, מפקדי הצבא האדום, מנהיגי המפלגה וראשי התכניות והמפעלים של אינדוסטריאליזציה וקולקטיביזציה, דם נשפך כמים, סחרחורת של שגעון בגידה וחבלנות אחזה את ברית הסובייטים ואת שליטיה, וגדולי ההלכה והמעשה של המהפּכה מתו מות כלבים…

*

והמנצחים בשגעון־הדמים האפל, “המנהיג הגאון”, “אבי־העמים” סטאלין ומשרתיו, מושלים לא רק בחייהם של אנשי רוסיא אלא גם ברוחם. סופרים ואמנים, אנשי מדע וגדולי הטכניקה – הכל כפופים למשטר העריצות, כפופים לרצונם ולהוראותיהם של שליטים בורים. ההערצה הגסה והפומבית של שליטי־הדמים מגיעה למדה של פולחן אלילים. בושה צורבת היא לראות את גדולי המדע והספרות של העם רב־הכשרון הזה בקלקלתם, בהכנעתם השפלה לעריצי השעה. האקדימיה העליונה למדעים בנשיאותו של הבולשביק יארוסלאבסקי, שאין איש באירופה יודע, מה זכויותיו המדעיות, אין לה דוגמא ומשל לשפלות־הרוח ולהכנעה בפני עריצים, מלבד אולי אותו הסינאט הרומאי בימי הירידה של הקיסרות, שמינה סוס אהוב של הקיסר לחבר הסינאט. דור שלם של תלמידי חכמים צעירים, ומהם רבים בעלי כשרון וידיעות הגונות, עוסקים ב“פילוסופיה” לפי הוראות ודירקטיבות מסוימות מלמעלה. פילוסופיה זו פירושה – פילוסופיה או, ביתר דיוק, תיאולוגיה של “הקו הכללי”, פילוסופיה שתפקידה הוא להוכיח את אמתותו העליונה של “הקו”, והקריטריון העליון למושכלות ראשונים שלה, שאינם ניתנים לוכוח, הוא כתבי לנין והוראותיו של “המנהיג הגאון” סטאלין, – הוא סטאלין, תלמיד הסמינר לכמרים, שלא שימש כל צרכו ועדיין לא גילה לאיש בעולם, מה כחו למדע. את לנין, שאין איש בעולם יודע, מה כחו למדעי הטבע, מעמידים בכובד־ראש גמור לעומת איינשטיין ופלאנק בפרובלימות של הפיסיקה, ולנין הוא המכריע והפוסק האחרון. ואין צורך לומר, שהאתיאיזם, הכפירה באלהים, היא אמונת־חובה לפילוסופיה ולמדע ברוסיא הסובייטית, וכל הפוגע ב“אמונה” זו – אחת דינו ל“טיהור”. כי על כן ה“סטיה” מן ה“קו הכללי” בפילוסופיה ובמדע – דינה כדין חבלה וסאבוטאג’ה בפוליטיקה או בתעשיה. והדברים מגיעים לידי קוריוזים, שאדם נורמלי באירופה לא יוכל להעלות על הדעת כלל. היה מעשה שמחבר של מחקר על התהוות הדת הותקף בחריפות רבה על שלא הביא בחבורו את דעתו של לנין על “טוטימיזם” ועל מגיה. לשוא ניסה המחבר האומלל להצטדק, שבכתבי לנין אין אף שורה אחת על נושאים אלה: ההאשמה בתקפה עמדה. לא סגי בלי לנין.

*

אלה הם פניה הסוציאליים, המוסריים והרוחניים של רוסיא הקומוניסטית עשרים שנה לאחר נצחון המהפּכה הסוציאלית הגדולה…

היש צורך לעמוד במיוחד על פעולתו של השבעה בנובמבר על מצב הקבוץ היהודי, – זה הקבוץ שהיה בשעתו הגדול והחשוב שבקבוצי היהודים בעולם? הלב הומה ומתכווץ מכאב ומזעם לנושא העגום הזה.

בשנת 1905, בימי המהפּכה הרוסית הראשונה, בא לידי לשמוע באספה של “הקולוניה הרוסית” בברן מפי הבונדאי מדם את התורה המהפּכנית הנאה שנתפרסמה אחר־כך בעולמנו: “דם היהודים משמש משחה לגלגלי המהפּכה”. לא מתוך צער אלא מתוך קורת־רוח, ואף מתוך מדת־מה של גאון לאומי נשנתה הלכה זו. ומהפּכן יהודי אחר, גדול ומפורסם ממדם, ליאו טרוצקי, הורה אף הוא לאחר כך: אם הגשמתו של הקומוניזם תצריך להביא לקרבן את כל עם ישראל כולו, הרי תהא זו תעודה נעלה ונשגבה ביותר, שאומה יכולה לזכות לה.

חוששני, שהלכה זו של שני המהפכנים היהודים הולכת ומתגשמת לעינינו ברוסיא הסובייטית. אלא שעגלתה של המהפּכה עצמה שקעה בינתיים בבוֹץ ובדם רב של עמים רבים ושונים. אין מהפּכת נובמבר מפלה בין דם לדם, אוכלת היא את בניה, ככרונוס האליל במיתולוגיה היונית.

ועדיין ישנם בקרבנו, בין בוני החיים החדשים לעם ישראל בארץ־ישראל, חוגים שלימים, שאינם יכולים להשתחרר מן ההיפּנוזה המדהימה של המהפּכה הגדולה…


(“הארץ”, ו' כסלו, תרצ"ח).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!