א    🔗

בא לידי לקרוא בימים האלה את ספרו של ליאון פויטכוואנגר “מוסקבל 1937”, “רשמי מסע בשביל ידידי”, שיצא לפני זמן־מה. אַל תדינוני לכף חובה על אבוד־זמן. מוסקבה בשנת 1937 – הרבים הם הנושאים החשובים, האקטואליים והמרעידים את הלב כנושא זה? הן בשנת 1937 עלתה מוסקבה למרום המעלה של הפוליטיקה הבינלאומית, בבחינת משען ומשגב לשאיפות השלום של רוב בני־האדם בימינו, ושל הדימוקרטיות הגדולות בפרט, לעומת סכנת המלחמה והחורבן האפוקליפסי, הצפויים לעולם מצד מדינות הדיקטטורה והאלמות; ולא עוד אלא שבשנה זו אירעו באותה ארץ, רבת הרזים והפלאות, מאורעות כבירים, שזעזעו לבבות ידידים ואויבים. השנה – שנת מחזות־האימים של המשפּטים הגדולים על ה“טרוצקיסטים”, הבוגדים, המחבלים, ואני הסאבוטאג’ה למיניהם, שנת מגפת ה“טיהור” או ההשמדה, שעברה כסערה על מלכות “הסוציאליזם המתגשם” וטאטאה במטאטא של ברזל את רוב יוצריה של רוסיה החדשה, את מנהיגיה הגדולים והקטנים של המפלגה הקומוניסטית, את דבּריה ושליטיה המהוללים של ברית הריפובליקות הסובייטיות־הסוציאליסטיות, את ראשי המנגנון של כל הריפובליקות האלה למן ערבות קירגיזיה ועד רוסיא הלבנה, את ראשי הצבא האדום, את המנהיגים המוסכמים של תכניות חמש־השנים, תכניות האינדוסטריאליזציה והקולקטיביזציה העצומות, אשר עליהן גאותה ותפארתה של רוסיא האדומה. עוד לא שככה הסערה, שעורר פרוצס־הזועה של זיונבייב, קאמינייב וחבריהם מן הגווארדיה המהוללה של אנשי המהפכה הבולשביסטית והבנין הקומוניסטי – והנה הביאה שנה זו בזה אחרי זה את פרוצסי־הזוועה החדשים של פיאטאקוב, ראדיק וחבריהם, של המפקדה העליונה לצבא האדום, המרשל טוכצ’בסקי וחבריו, ושל מאות ואלפים מנהיגים, לוחמים ובונים בכל קצוי רוסיא הגדולה. והנה בא סופר בעל שם ויכולת, אדם העומד לכאורה זה שנים רבות במערכות־הכבוד של לוחמי מלחמת החרוּת, הדימוקרטיה וכבוד אדם ועם בעולם, אדם אשר שדה הסתכלותו ויצירתו הוא – שנות אלפים וחלקי עולם שלימים, אדם היודע לכאורה לסקור ולעצב ולגלם חיי עמים ותקופות ותרבויות ולגלות לנו את סודותיהם ואת שרשי נשמתם; והאיש הזה, אשר הוא עצמו טעם טעם רדיפות ודכוּי והתעללות בכבוד אדם ובחרותו הרוחנית, בא לספר לנו את רשמיו החיים ממחזות האימים ומן המאורעות המזעזעים של מוסקבה 1937, ולא עוד אלא שבא לספר על מוסקבה זו לא כאמן יוצר דמויות, אלא, כדבריו הוא עצמו, כאיש המצפון הצבורי, הרואה חובה לעצמו להעיד את עדותו – האין בכל זה ענין אנושי רב, ענין מוסרי לשמוע עדות זו, לשמוע אותה בלי משוא־פנים ומשפטים קדומים?

ידענו אמנם, לפי הד דבריו שהגיעו אלינו ממוסקבה, שהעד הזה חשוד על נטיות סובייקטיביות, על אהבה המקלקלת את השורה. ולא זו בלבד, אלא שאף הוא לא התכוון כלל, כהודאתו הוא עצמו, ליתן לנו תמונה מדויקת־אובייקטיבית, ברוסיא עשה רק כעשרה שבועות, ואת לשון המדינה אינו יודע, והוא מכיר ומודה בעצמו, שאין הוא יכול להתנשא ליתן לקורא תמונה אובייקטיבית. אלא שדוקא הודאה זו היתה עשויה לעורר קצת אמון לבעליה, לכל־הפּחות עד כדי לבדוק את דבריו בלי משוא־פנים אך גם בלי התנגדות אפריורית. והרי סוף־סוף יודע האיש מבשרו, עריצות מהי ודיקטטורה ודכוי רוח האדם וגלוייה מה הם, וגזירת אלם על דעה מתנגדת ושריפת ספרים בלתי רצויים, וכדומה; והרי לא יוכל אדם להתכחש עד כדי כך לעצמו, לעברו, לכל פעלו ויצירתו, עד כדי ללמד זכות על משטר עריצות ואלמות ושפיכות־דמים משמאל, שאינו משתנה לפי כל מהותו ודרכיו ממשטר העריצות מימין. והיה מקום להניח: שמא סוף־סוף נתפכח האיש, בשובו אל האטמוספירה האנושית של אירופה הדימוקרטית, מאותה ההיפנוזה האדומה, המחלחלת כנראה בכל אוירה של רוסיא וכבר סיכלה דעתם של גדולים וטובים. הרי אי־אפשר לו לאדם לדבר בפראג ברוחה ובלשונה של מוסקבה. הרי אף אמתו הנמרצה של אנדרה ג’יד לא נתגלתה לנו, ואולי לא נתגלתה גם לו עצמו, אלא לאחר שנשתחרר מאוירה המטמטם והמדהים של מוסקבה וחזר לנשום את אוירה של פאריס. ואף גם זאת: פויכטוואנגר מקדים ומודיע מראש, כי לכתחילה היו בלבו, על־יד הרגשת סימפתיה ל“נסיון הענקי”, גם ספיקות וחששות וחשדים, כי על כן סופר הוא מאהבה, סופר אשר לו “הצורך היצרי להביע את אשר הוא מרגיש, חושב, רואה, ללא עכוב ומעצור, בלי משוא פנים למעמד, למפלגה או לאידיאולוגיה”. ולכאורה נראה לך שיצרו זה עמד לו גם במוסקבה – הוא עצמו מטעים על כל פנים דבר זה. ושוב הוא מקדים ומודיע: “ודאי היו פה ושם דברים שלא היו לי לרצון, וכסופר השתדלתי בכל אהבת־הכבוד שלי לומר בלי זיוף מה שבלבי… גם בתוך גבולות הסובייטים לא רציתי לשתוק, כשנתגלו לי מגרעות במקום מן המקומות”. ביחוד טען, לדבריו, למדה גדולה יותר של סבלנות בכמה ענינים, הביע את “השתוממותו לפולחן־סטאלין, שהוא לפעמים מופרז וחסר־טעם”, הביע את משאלתו ל“הבהרה מעולה יותר של המוטיבים, שהביאו את הנאשמים במשפט־הטרוצקיסטים השני להודות על אשמתם”.

ואחרי כל זה – אכזבה מרה, אכזבה מדהימה ומכאיבה עד כדי הרגשת עלבון, – עלבון האדם, עלבון הרוח, עלבון המדה המינימלית של אמת שבלב, שאנו מחכים מכל אדם, ולאו דוקא מאת סופר בעל שם ועמדה, המחזיק טובה לעצמו על ה“צורך היצרי” באמת ללא הסוסים וחולשה…

אתה קורא את מאה חמשים ושלשת העמודים של הספר, שיצא ב“קווירידופרלג”, זו האכסניא החשובה ליצירה האנושית־החפשית, הכבולה והמדוכאת בגרמניה של ימינו, – ואתה משתומם על מדה זו של שטחיות וסנוורים, אם להשתמש בלשון נקיה מתוך רצון עקשני למצוא צד זכות לסופר המפורסם, או, ביתר דיוק של אמת: על מדה זו של שפלות ושעבוד הרוח, של עוות־הדין, של משוא פנים וחנופה לעריצי ארץ, של זיוף האמת וסלוף המציאות, המגלה לפניך את כל תהום חולשתו ואפסותו של איש־“הרוח” בימינו…

הסניגוריה הגלמית על משטר העריצות פותחת, כפי שרואה הקורא, מתוך מדת־מה של זהירות והשתדלות לעורר רושם של העדר פניות. דרך אגב ובשפה רפה מרומז על קצת לקויים ומגרעות שבמשטר, אבל מיד “מתברר”, שאין אלה אלא לקויים ארעיים וחולפים, פגימות קטנות־קטנטנות, שאי אפשר בלעדיהן בשעת חירוּם, בתקופת מעבר של הריסה עצומה ובנין ענקי. יש מחסור בכמה צרכים חשובים של חיי יום־יום, יש מחסור בנייר, בצרכי רפואה, ענין התלבושת הוא בשפל המדריגה, מצב התחבורה בערים אינו כשורה, מצוקת הדירות גדולה מאד, בני־אדם יושבים צפופים ודחוקים בחדרים קטנים־עלובים, מחוסרי אור ואויר, ואף פוליטיקאים, סופרים ואנשי־מדע חשובים, בעלי הכנסות הגונות, חיים בתנאי עלובים ופרימיטיביים הרבה יותר מאלה של האזרח הפעוט במערב, בני־אדם עומדים בתור ארוך (מעשה “נחש עקלתון”) על־יד ברז־המים, על־יד בית־הכסא? מה בכך! העיקר שבני־אדם אלה הם מאושרים מאד ומרוצים מאד, הם שמחים בחלקם, הם מקבלים באהבה את קצת היסורין של תקופת־מעבר, הם יודעים להעריך את כל הגדולות והנפלאות, שעשה כבר המשטר הנפלא הזה, את מפעל הבנין העצום והנערץ, שכמוהו לא היה עוד לעולמים, את ההישגים הרבים, המשנים יום־יום את המצב לטובה ומקרבים בצעדי ענק, מעשה קפיצת־הדרך ממש, את הנצחון האחרון, הגמור והמוחלט, של המשק התכניתי, של האינדוס־טריאליזציה והקולקטיביזציה, לטובתם ולהנאתם של המיליונים, אזרחי העולם החדש הנפלא הזה. צרכי אוכל וצרכים חשובים אחרים נמצאים עכשיו לאזרחה של רוסיא הסובייטית בשפע ובזול, שעוד לפני זמן מועט לא העיזו לחלום עליהם. אם יאמר לך אדם, שיש עוד מצוקה ומחסור ברוסיא – אַל תאמין לו: פויכטוואנגר יודע “להוכיח” את ההפך. עובדות, מספרים, סטטיסטיקות מחכימים. ה“סטטיסטיקה” מוכיחה, שמדתם ואיכותם של המזונות לנפש עולות ברוסיא לאין ערוך על אלה שבגרמניה ובאיטליה, למשל. מפליא השפע, שאתה מוצא גם אצל בני אדם בעלי הכנסה מועטת, בשעה שמזדמן להם אורח שלא חיכו לו כלל. ושוב הסטטיסטיקה: משנת 1934 ועד שנת 1936 עלתה תצרוכת המזונות לנפש במוסקבה כדי 28.8 למאה. שמא תאמר: שנת 1934 היתה אולי שנת מצוקה יתירה – השווה את הסטטיסטיקה החדשה לסטטיסטיקות שמלפני המלחמה. משנת 1913 ועד שנת 1937 עלתה ברוסיא התצרוכת לנפש: כדי 95% לבשר ולמיני שומן, 250% לסוכר, 65% לתפוחי אדמה. ואין פלא, שאיש מוסקבה רואה את עצמו כאדם המאושר ביותר בעולם: הוא מאמין בסטטיסטיקות, כשם שפויכטוואנגר מאמין בהן.

היוצא מזה: אין בעולם אזרח מאושר, מרוצה ושמח בחלקו, מחבב ומעריץ את המשטר הסובב אותו ואת הממשלה המושלת בו, מתגאה ומתפאר בהישגיה, בחכמתה, בגאוניותה – כאזרח הרוסי בשנת 1937. בעולם הקפיטליסטי האזרח מלא מרירות וזעם וקובלנות ותרעומות ושנאה למשטר ולשלטונות. ואלו ברוסיא הכל מאושרים, הכל מרוצים, “הכל נושם שביעת־רצון, הסכמה, ויותר מזה: אושר”. ואין צורך לומר – הנוער. הלה ממש “שופע הרגשה מידבקת של אושר”. הוא צועד באמונה, בבטחון, בהרגשת כח, אומץ ושלוה לקראת עתידו. “העתיד מונח לפניו כדרך סלולה תוך נוף יפה”. יודע הוא, יש מי שידאג לו: המדינה, המשטר, הממשלה, הכלל. ולא הנוער בלבד, אלא כל אזרח כך. החיים הולכים ונעשים נוחים, קלים ויפים יותר מיום ליום. עכשיו, אין עוד שום צל של ספק ופקפוק: התכנית המהפּכנית הנועזה לבנין המשק על יסודות חדשים, תכניות־החומש הכבירות הצליחו; עכשיו יודע כל אזרח ברוסיא בדיוק נמרץ, בשעון ביד ממש, מתי יתקיים חלק זה ומתי חלק זה של התכנית, ומתי תשלם המלאכה ותבוא הרוחה הכללית, האחרונה, והארץ כולה תהיה גן־עדן ממש לאזרחיה. “כשם שהמוסקבאים יודעים בדיוק: הרכבת ללנינגרד יוצאת בשעה זו וזו, כך הם יודעים בדיוק: בעוד שתי שנים יהיו לנו בגדים, איזו שנרצה וכמה שנרצה, ובעוד עשר שנים יהיו לנו דירות, איזו שנרצה וכמה שנרצה.”

העתיד – אין דבר בטוח, מבוסס בסוס מדעי ממש, ודאי כמושכל ראשון הנדסי, כעתידה המזהיר של ארץ הסובייטים. כי על כן התכנית, התכנית מוכנה ועומדת ומובטחה לנו מפי הגבורה הסטאלינית, ומי יעיז להטיל ספק בהגשמתה המלאה, השלימה והקרובה? דומה שרוסיא הסטאלינית גילתה את הרז של “טיליוויזיה” בזמן, ופויכטוואנגר זכה, במוסקבה 1937, בעשרת שבועות שבתו שם, להציץ באספקלריתה של אותה טיליוויזיה מופלאה, ועתידה של רוסיא החדשה נראה לו בכל פארו והדרו, בכל פרטיו ודקדוקיו ויצוריו החדשים, מקרני ראמים עד ביצי כנים. הנה, למשל, חזון העיר מוסקבה ובניניה בעתיד – אמנם לא בעתיד הרחוק, בעוד שמונה שנים תשלם כל המלאכה. אשרי עין ראתה כל אלה, כפויכטוואנגר בתערוכת־התבנית של מוסקבה העתידה, הלא הדברים כתובים בספרו, בפרק “אללטאג אונד פייאֶרטאג”. מיום היות חזון ונבואה וראית־הנולד בעולם, מיום שבני־אדם התחילו לתכנן תכניות לעתידם, לעתיד עולמם ועריהם, מימי היפודאמוס ממילט, הארדיכל הגדול, בן דורו של סוקראטס, אשר תכן את תכניתה של רודוס העיר, לא נגלו עוד לבריות מראות גדולים ומדוקדקים, שופעי פאר והדר וחכמה, כמראה של מוסקבה העיר בשנת 1945 למנינם. וכל הפרטים הנהדרים האלה בטוחים וּודאים הם, לפי הרגשתו של פויכטוואנגר, בהחלט. כי על כן אף הם חלק הם מאותה תכנית־הבנין־והמשק הגדולה, אשר הגשמתה המלאה היא למעלה מכל ספק. דומה שאין אדם בעולם, המאמין בעיקרי אמונתו הדתית אמונה שלימה ועמוקה כאמונתו של פויכטוואנגר בתכניות החומש של שליטי הקרמל ובאושר האסכאטולוגי הצפון בהן לבני־אדם. תכניות אלה הן מקור כל הודאות והבטחון הגמור באותו עתיד מזהיר. כי על כן אותה תכנית כבר התגשמה, לפי הכרתו העמוקה של פויכטוואנגר, בחלקה הגדול והקשה ביותר.

יש אמנם אנשים רעים וצרי־עין בעולם, המעיזים לכפור באמתותיה של ההנדסה הפויכטוואנגרית. ה“טיימס”, למשל, עתון שאינו חשוד אמנם על גוזמאות תפלות ועל שקר לשם סנסציה או מתוך שנאה, אבל גם אין לו אמונת־צדיקים נלהבה ביחס לרוסיא הסובייטית, יש לו דעה אחרת על הישגי “התכניות” משיש להאדון פויכטוואנגר. “לאחר כל התרועות על הנצחונות בחזית האינדוסטריאליזציה והקולקטיביזציה – כתב ה”טיימס" בימים האלה – נעשה גלוי לעיני כל, שכל זה נכשל. לאחר תשע שנים של שלטון השיטות האלה עדיין העם מחוסר מזון, עיף מרוב עבודה ולבוש סחבות. המנגנון התעשיתי הגדול, שנבנה במשך הזמן, ירד, והתוצרת יורדת מיום ליום גם בכמות וגם באיכות… ובמקום להודות בדבר מטילים השלטונות את כל האחריות על ‘המחבלים’ ו’אויבי העם', ביחוד מבין מנהלי המוסדות והמפלגה“. ואשר לתוצרת החקלאות יודע ה”טיימס" לספר, בנגוד לסטטיסטיקות של פויכטוואנגר: “השלטונות מסרו במשך השנים האחרונות 360.000 טראקטורים למשקים השונים, אבל התוצרת החקלאית אינה עולה על זו של 1913, עת שעבדו בסוסים ובשוורים. ובינתים גדל מספר האוכלוסים הניזונים על החקלאות בשלשים מיליון נפש”. ואשר לאותה הרגשת־האושר והשמחה הנפלאה של “מי כעמך”, שמצא פויכטוואנגר ברוסיא, הרי גם בזה יש לו ל“טיימס” אינפורמציה אחרת במקצת, והוא מספר, למשל, על שאיפת הבריחה ממערכות המפלגה הקומוניסטית. אבל “נכרי” כ“טיימס” פסול לעדות; אין מביאים ראיה מבורגנים, הכופרים בעיקר הקדושה הקומוניסטית והאושר הגדול של אזרחי רוסיא הסובייטית.

*

ועוד עיקר־אמונה גדול אחד יש לו לפויכטוואנגר, ואף הוא משמש לו מופת חותך, מעין מופת הנדסי, לאשרה, לגדולתה ולתפארתה של מדינת הסובייטים, ־ זוהי אמונתו בחוקת־המדינה החדשה, והסטאלינית. אמונתו בברכה הכתובה הזאת אינה נופלת מאמונתו של אותו תלמיד ידוע של פאוסט: מה שיש בידך כתוב שחור על גבי לבן, אתה יכול להביא בלב שקט הביתה. אין בני־אדם מאושרים בעולם כאזרחי רוסיא הסובייטית, וראיה נצחת לדבר: החוקה הסטאלינית. חוקה זו ערובה נאמנה היא לאזרח הרוסי לזכות־העבודה שלו, כלומר: כל אזרח של ברית־הסובייטים יש לו הזכות לחלקו בעבודה בטוחה ולשכרה של עבודה זו לפי כמותה ואיכותה, לזכותו למנוחה מן העבודה: 7 שעות עבודה, חופש, וכדומה, לבטחון קיומו לעת זקנה ומחלה, להשכלה, כללית ומקצועית. האין האזרח, שכל אלה בטוחים לו, מאושר באמת? שמא תאמר: גם בחוקותיהן של ארצות אחרות אפשר למצוא סעיפים מעין אלה? יש הבדל גדול, לדעתו של פויכטוואנגר, בנידון זה בין החוקות של הארצות הדימוקרטיות ובין זו של ברית־הסובייטים, שהללו מכריזות אמנם על זכויותיו וחרויותיו של האזרח אבל אין הן מציינות את האמצעים לקיומן של אלה, ואלו בחוקתה של ברית הסובייטים רשומות גם “העובדות”, המבטיחות קיום זה. האמצעים הבטוחים האלה ערבים גם, לדעתו של פויכטוואנגר, יותר מאשר בכל ארץ דימוקרטית שבעולם לקיום העיקר של חופש הדעות, העתונות והאספות, שאף הוא עיקר גדול בחוקה הנפלאה של סטאלין…

מתוך אמונה דתית זו ברוסיא של סטאלין בוחן פויכטוואנגר את המצב בארצות הדימוקרטיות ובברית הסובייטים בנוגע לחרוּת הרוח והמחשבה, לחופש היחיד בדברים שבאמונות ובדעות, להתפתחות האישיות שבאדם, והוא מכריע את הכף בהתלהבות של חסיד לטובתה של ברית הסובייטים; מתוך אמונה זו הוא דן בפרובלימה של דימוקרטיה ודיקטטורה, לאומיות ובינלאומיות, פתרון השאלה הלאומית בכלל והשאלה היהודית בפרט ברוסיא הסובייטית, וכן גם בשאלה הכאובה וה“עדינה” ביותר, בשאלת המשפּטים הקטלניים נגד ה“טרוצקיסטים”, והוא מוציא לבסוף את פסק־דינו ה“אובייקטיבי” לטובת סטאלין ושיטתו.

על המיתודה של בירור־הדין המקורי הזה יש לעמוד לחוד.

 

ב    🔗

פרשה פסיכולוגית רבת־ענין־ולקח היא להתבונן, כיצד אדם תרבותי, בעל מחשבה וחוש של בקורת, נהפך פתאום ל“פרקליטו של השטן”, והוא משתדל לטהר את השרץ באלף וק"ן טעמים ולהוכיח לך באותות ובמופתים, שהשרץ אינו שרץ אלא אריה דבי עילאה.

הנה דוגמא אחת, ולא מן הבולטות ביותר: טענותיו של ליאון פויכטוואנגר נגד אנדרה ג’יד בענין ה“סטאכאנוביזם” (אחד התפקידים הראשיים של פויכטוואנגר בספרו זה הוא הוכוּח עם ג’יד, ההשתדלות להחליש את הרושם הקטלני של “חזירתו מרוסיא”). ג’יד מספר, שבא לידו לראות פועל “סטאכאנוביסט”, מאנשי השיאים העליונים בעבודה, ואמרו לו שפועל זה עושה עבודה של שמונה ימים בחמש שעות. “העזתי לשאל”, מספר ג’יד, “אם אין פירושו של דבר, שאדם זה היה זקוק קודם לשמונה ימים כדי לעשות עבודה של חמש שעות”. שאלה זו השיבה קור של כפור על האנשים, ותשובה על השאלה לא באה. וג’יד מביע את דעתו, שבמקום שכל הפועלים עובדים עבודה של ממש, אין צורך ב“סטאכאנוביזם”. כנגד הנחה אפיקורסית זו באה פרשה ארוכה־נמלצה של סניגוריה נלהבה של שקדנותם וחריצותם של בני מוסקבה. בשום מקום שבעולם, טוען פויכטוואנגר, אין אנשים שקדנים, פעלתנים, עסוקים ומהירי־תנועה כבני מוסקבה. אלא שהתיאור שפויכטוואנגר נותן ל“תנועה” זו אינו תיאור של עבודה חרוצה ומרוכזת אלא של טירוף עצבני, של מרוצת בהלה ובולמוס, הדומה יותר למרוץ כלבי־ציד מאשר לתנועתם של בני־אדם השוקדים על מלאכתם. הכל הומה־רועש, אָץ־רץ ברחובות, הפּנים דרוכים־מתוחים, בני־אדם עוברים במרוצה המונית את כביש הרחוב, עם הופעת המנורה הירוקה, מתרוצצים ונדחקים לתוך תחנות ה“מיטרו”, קופצים לתוך קרונות־החשמליה, לתוך האבטובוסים, הכל נישא בסערה, הכל הומה־שוקק כנחיל של נמלים. וכיצד בני־אדם עובדים כאן! אין פועל או פועלת בבית־החרושת מרים ראשו, כשאורח בלתי רגיל עובר על פניו. העובדים האחראים כמעט שאינם מוצאים פנאי לאכול, כמעט שאינם טועמים טעם שינה; אין עובד כזה מתקשה כלל לקרוא לחבירו בטלפון בשלש או בארבע שעות בלילה, או לשלוח להביאו, או לקרוא אותו טלפונית מבית האופירה בשעת הצגה, כדי לשאל אותו שאלה חטופה. בפשטות: אין בני אדם יודעים ממש מנוחה בעבודתם.

ואת טירוף־הבהלה הזה, האוכל את דם־תמציתם של בני־אדם ועושה אותם לזקנים, לנכים ולחשוכי־מרפא לפני זמנם, מעמיד פויכטוואנגר כראיה חותכת לטובתו של ה“סטאכאנוביזם”, כהישג של המשטר, העושה את אזרחיו לבני־אדם המאושרים ביותר בעולם. עבדוּת עגומה זו אף היא זכות וסימן “שחרור” ואושר עליון היא בעיני “פרקליט־השטן” שלנו…

אגב: עד שהספיק פויכטוואנגר להביא לאירופה העלובה את הבשורה הגדולה של פלאי הסטאכאנוביזם, חדלו משום־מה ברוסיא עצמה להריע את תרועות הנצחון הנלהבות על התנועה הגואלת. וה“טיימס” סח לנו בימים האלה: “התנועה של סטאכאנוב להגדלת התוצרת הביאה בכנפיה קלקול גדול של מכשירי התוצרת, הזקוקים לתקונים יסודיים ולחלוף”.

אנדרה ג’יד טען נגד אי־השויון במצבם של אנשי רוסיא, המביאה לידי התהוות מעמדות חדשים, במקום החברה הבלתי־מעמדית, שהבטיח הקומוניזם לעולם; הוא קבל על הסיסמא: איש כפרי עבודתו יאכל, שבאה במקום הסיסמא הראשונה: איש־איש כפי צרכיו ינתן לו. ואף לקושיא חמורה זו מצא פרקליטנו החרוץ תירוץ מספיק: ענינו של הסוציאליזם הוא לא חלוקת־העניות אלא חלוקת־העושר, ואי־אפשר להגיע לחלוקה של עושר, אם אנשי המפעל וההישג יהיו מוכרחים לחיות חיי דלוּת ודוחק. אפשר להסכים לדעה זו, אבל היכן כאן החדוש הקומוניסטי הגדול?

*

לאט־לאט מגיע פויכטוואנגר, אגב הגנה ולמוד־זכות על המשטר, ל“פילוסופיה” של הטירור הסטאליני. דבר זה לא ניתן לו אמנם, לאיש התרבות האירופית, בקלוּת, אבל – “יגעת ומצאת”.

וזוהי הפילוסופיה: יש למעשה קרע אחד בתוך ברית־הסובייטים. שתי תקופות בהיסטוריה הרכה של ה“ברית”, תקופת המלחמה ותקופת הבנין. ולא כל לוחם טוב הוא גם “בנאי” טוב, ויש שאנשים, שעשו גדולות בימי מלחמת־האזרחים, אין בהם מועיל ואין להשתמש בהם בתקופת־הבנין. ויש שהיה צורך להרחיק לוחמים טובים, שנתגלו כעובדים גרועים, ממערכות הבנין. דבר זה הביא לידי חכוּכים וסכסוכים. הגשמת תכניות־החומש, עם כל הצלחתה הגדולה בדרך כלל, אי־אפשר היה לה בלי שגיאות וטעויות חלקיות. מצד אחד – אכזבתם ומרירותם של בעלי הזכויות לשעבר, ומצד אחר זעמם של העובדים הטובים, החדשים, שעבודתם מתעכבת או נפגעת על־ידי עבודתם הקלושה או הגרועה של אנשי התקופה הראשונה. ומכאן הנטיה להאשמת המפגרים, בדין ושלא בדין, בחבלנות, בכוונה רעה. ומעשי חבלה נעשו ונעשו. כמה מאלה שקפחו עמדות־כח שלהם, קציני־צבא, אנשי־תעשיה, אכרים עשירים ובעלי אגרוף, ידעו לשים את קינם בתוך הבנין החדש ולעשות מעשי סאבוטאג’ה. כך עלתה לה לתעשית העור והנעלים, לתעשית הכימיה, לתחבורה. ולפיכך אין להתפלא על המלחמה ועל הכרח־המלחמה במחבלים. אלא שמצד אחר אין פויכטוואנגר יכול להכחיש, שהגיעו הדברים לידי קוריוזים תפלים. אם במאי של סרט או עורך עתון נכשל בעבודה גרועה מחוסר כשרון, הרי זו סאבוטאז’ה דוקא; אילוסטרציות גרועות של צייר ביש־גדא לספר על החקלאות החדשה היא הוכחה ברורה לכוונה רעה להטיל כתם על ה“בנין”. פויכטוואנגר אינו נמנע, למען ה“אובייקטיביות” כביכול, להזכיר קוריוזים כאלה, אבל אין הוא מוחה על שפסיכוזה זו של אימת־מחבלים, או כשלונם של מנהיגים, המזדרזים לתלות כל לקוי, כל שגיאה ומדחה שלהם, כל חוסר כשרון וידיעה, כל ארגון גרוע במעשי־סאבוטאג’ה של “אויבי המעמד”, מביאים לשפיכות דם נקי, לקפוח חייהם של אלפי בני־אדם…

*

קשה, קשה מאד תפקידו של פרקליט־השטן. פויכטוואנגר, “הסופר מאהבה”, המבקש את חרות־הרוח, את האמת האינדיבידואלית, שאינה כפופה לא למפלגה ולא לאידיאולוגיה ולא לסיסמאות מקובלות, שדעת ההמון נוחה מהן, – רואה הכרח לעצמו ללמד זכות על אותו החטא הגדול לאדם ולרוחו, שנהפך ברוסיא הסובייטית לחובתו הראשונה של האזרח, על מדת ה“קונפורמיזם” בלשונו הנמוסית של אנדרה ג’יד, ובפשטות: על מדת העדריות הרוחנית וטמטום־של־קסרקטין, ששום אזרח רוסי אינו יכול להמלט ממנה, אם אין הוא רוצה לחייב את ראשו ל“משטר”. אף על תופעה זו, המעציבה אולי ביותר בתולדות הרוח האנושי, יודע פויכטוואנגר ללמד זכות. כל יושבי רוסיא הם תמיד בדעה אחת בהחלט בכל הענינים הקטנים והגדולים, עניני היחיד והחברה, עניני חומר ורוח, עניני מדע, ספרות, אמנות, מוסר ודת; אין חלוקי דעות ונטיות, אין גוונים ובני־גוונים, אין אפילו הבדלים בדברים שב“טעם”, יש רק דעה אחת וגוון אחד ו“טעם” אחד, אלה המצווים מפי “המשטר” ו“הקו הגינירלי”. פויכטוואנגר מוצא, שלא “כצעקתה”. בעצם מצטמצם “קונפורמיזם” זה בשלשה סעיפים עיקריים. אחדות־הדעות קיימת והיא חובה, ולדעתו של פויכטוואנגר: בדין ובצדק בנוגע לעיקרי הקומוניזם, לאהבה המשותפת לברית הסובייטים, ולאמונה הכללית, שלא יארכו הימים, וברית המועצות תהיה המדינה המאושרת ביותר והחזקה ביותר שבעולם. “קונפורמיזם” זה אינו בעצם אלא “פטריוטיזם”. אתה מוצא, למשל, באנגליה, בשעת התחרות בכדור־רגל פרצה תגרה קשה, ומשמתחילים לנגן את ההימנון הלאומי – מיד משתררים סדר ושקט והרמוניה כללית. מסוג זה הוא, לדעתו של פויכטוואנגר, הקונפורמיזם ברוסיא הסובייטית. אין בין הפטריוטיזם של האיש האנגלי ובין ההתלהבות העדרית, ה“קאזיונית”, של אנשי ברית הסובייטים ולא כלום. ואם הדבורים הבאנאליים, הגלמיים, של פטריוטיזם של חובה, של התלהבות שנעשתה נורמה ונוסח, פוגעים בטעמך, התנחם: האנשים האלה, אזרחי הריפובליקה הרכה לימים, טרודים הם מאד בעבודת הבנין, ועדיין לא הספיקו ללמוד “טרמינולוגיה מגוּונת”. בעצמם של דברים, הרי הפטריוטיזם הסובייטי מבוסס יותר מכל פטריוטיזם אחר שבעולם. מצבו של האזרח הולך ומשתפּר, הולך ומתעלה מיום־ליום. “השכר הריאלי הממוצע של העובד בברית הסובייטים עלה לשנת 1936 כדי 278 למאה לעומת שנת 1929, והאזרח הסובייטי יש לו הודאות הגמורה, שהתפתחות זו תעלה עוד במשך שנים רבות מעלה־מעלה”.

אשרי העם יודעי סטטיסטיקה!

ועם זה כמה גדולה מדת “הבקורת העצמית הבולשביסטית”! אתה יכול לקרוא יום־יום התקפות חריפות מאד (ויכול היה פויכטוואנגר להוסיף: והאשמות פראיות בסאבוטאג’ה, בבגידה, בהתמכרות לעקר הפאשיסטי) על יחידים בשל לקוּיים אמתיים או מדומים. ופ. מעיד, שבא לידו לשמוע באספות בבתי־חרושת ולראות מעל דפי עתוני הקירות חרפות וגדופים פראיים על מנהלים ועובדים אחראים. וזוהי הוכחה, בעיני פויכטוואנגר, לחוש הבקורת ולמדת הבקורת העצמית הקיימת ברוסיא הסובייטית…

אכן, גדולים מעשי אדבוקט!

אגב: המנהיגים אוהבים מאד־מאד את הבקורת, ואף הבקורת החמורה והזעומה בכלל. הם מעדיפים את דברי הבקורת מדברי תהילה מפי זרים. כה אמר פויכטוואנגר.

היחס לדברי הבקורת של ג’יד יוכיח…

*

על עניני הספרות, התיאטרון, המדע ברוסיא, על הרעבון הגדול לקליטה וליצירה בכל ענפי הרוח, על סגולותיו הנעלות של הקורא הרוסי, על אהבתו העצומה של הנוער לספרות ולמדע, יודע פויכטוואנגר לספר לנו נסים ונפלאות. ספר טוב נמכר, תיכף להופעתו, במאות אלפים אכסמפלרים. ואף ספרי־מדע כך. ברגש של קנאה מספר פויכטוואנגר: “מהדורה חדשה של כתבי קאנט במאת אלף אכסמפלרים נמכרה מיד”. ואין הוא מרגיש כלל, שדוקא כמות עצומה כזו של קונים לספרים כבדי תוכן מעידה על שטחיות ומודה תפלה. מאת אלף אכסמפלרים של קאנט ברוסיא הסובייטית, וברגע אחד ממש! תמה אני אם יש בכל העולם כולו מאה אלף אנשים, המוכשרים להבין ולמצוא ענין בקאנט. אבל אין מקשין על רוסיא החדשה ועל הטכניקה של תכנית החומש.

בנוגע לצנזורה מטעם השלטונות על דברי ספרות ואמנות, קולנוע ותיאטרון אין ה' פויכטוואנגר יכול להכחיש מה שידוע לכל העולם, והוא. שאם יש עוד ברוסיא מדת־מה של חופש וסבלנות ביחס לקלסיקונים של העבר, הרי הספרות והאמנות החדשה נתונה להשגחה חמורה, ל“משק תכניתי”, ל“הזמנה סוציאלית”, והאופטימיזם ההירואי של הקו הגיניראלי היא לה חובה מוחלטת. ספורו של אחד הסופרים המפורסמים בדבר טייס, שזכה ל“שיא” ולבסוף נספה בתאונה, נפסל מלבוא בקובץ כתביו בשל פגם ה“פּסימיזם” שאינו לפי ה“קו”.

אין ה' פויכטוואנגר יכול, כמובן, להתעלם לגמרי מענין זה של צנזורה ודכוי הדעה החפשית והיצירה החפשית בספרות, בעתונות ובאמנות, כשם שאין הוא יכול בכלל להתעלם מן הפּרובלימה העיקרית של דימוקרטיה ודיקטטורה, והוא מסביר ומנתח, מברר ומתווכח, עד שהוא מוציא פסק־דינו לטובת המשטר הסטאליני, מתחילה מפי אנשי־שיחתו, אזרחי ברית הסובייטים, ולבסוף הוא מצטרף לדעתם וסומך את ידו עליה.

יש דימוקרטיה ודימוקרטיה. אירופה יודעת רק את הדימוקרטיה הפורמלית, זו שאין בה שום ממש ותוכן, מכיוון שהיא חסרה את העיקר, את התנאים ההכרחיים לקיומה, את בעלות העם על אמצעי־הייצור. ואלו ברוסיא קיימת, או מתגשמת, הדימוקרטיה האמתית, הריאלית, זו העומדת על שתוף כלי־הייצור. ושוב החוקה הסטאלינית תוכיח. מה ממש יש בחופש העתונות בארצות הדימוקרטיות, אם העתונים עצמם, הנייר, בתי־הדפוס ושאר מכשירי הייצור, הם ברשותם של יחידים? מה שאין כן חופש העתונות, המובטחת לאזרחי רוסיא הסובייטית מטעם החוקה החדשה: זו מוסרת לשם הגשמתו המלאה של חופש העתונות, את הנייר, את בתי־הדפוס ואת כל שאר המכשירים ההכרחיים לרשותו של העם, כשם שהיא מוסרת לרשותו את אולמי האספנות והכנוסים לשם קיומו המלא של עיקר חופש האספות. בארגומנטציה ילדותית זו אומר פויכטוואנגר לחפות על משטר העריצות הבולשביסטית, ואפילו להוכיח את יתרונותיו על המשטר הדימוקרטי של אירופה “הרקובה”.

וכמה נמוקים חשובים מצדיקים לעת־עתה את הדיקטטורה. ראשית, הבנין הסוציאליסטי והחופש לחטט ולחרף ולגדף – מסתבר שהבנין עדיף. ושנית, יפה אמר אחד המנהיגים לפויכטוואנגר: משולים אנו לצבא במערכה, תנו לנו לנחול תחילה את הנצחון, ואחר־כך נראה, היכן לקבוע את כפתורי המדים. ושלישית, דימוקרטיה פירושה הפשוט הוא שלטון העם, סטאלין הוא נציגו האידיאלי של העם, ונמצא, ששלטונו של סטאלין הוא שלטון העם, הוא שלטון דימוקרטי. שמא תשאלו: מה בין הדיקטטורה הסובייטית לדיקטטורות הפאשיסטיות, מכיוון שכאלה כן גם זו אוסרת את התעמולה לרעיונות שאינם לרצון לה? ההבדל הוא זה: “ברית הסובייטים אוסרת את התעמולה לטובת ההנחה: שתי פעמים שתים הן חמש, ואלו הדיקטטורות הפאשיסטיות אוסרות את הפּעולה לטובת ההנחה: שתי פעמים שתים הן ארבע”. פשוט וברור בתכלית. הבחנה הוטנטוטית, אם מותר לומר כך, בשדה המתימטיקה הפוליטית.

באירופה אין נוהגים להושיב אנשים בעלי השגות מתימטיות מוטעות בבית־האסורים. אין נותנים להם ללמד תורת החשבון בבית הספר, אין מוסרים להם לעשות חשבונות סטאטיים לבנין בתים, גשרים וכדומה, אבל אין מכריחים אותם באמצעים של צינוק וג. פ. או. וכדומה להסתלק מהשגותיהם המשונות. ואלו ה' פויכטוואנגר נוכח בעשרת השבועות שעשה במוסקבה, כי מקומם של חולים כאלה הוא בבית־האסורים ובמחנה־הסגר דוקא.

 

ג.    🔗

על מומנט אחד של בקורת גלוית־לב (החביבה וחשובה כל־כך, כאמור, בעיני השליטים והמנהיגים) בהרצאת הדברים של פויכטוואנגר, כדאי לעמוד למען האמת. פויכטוואנגר קובל, כפי שראינו, על פולחן־סטאלין, “המופרז לפעמים עד כדי חוסר־טעם”. והוא יודע לספר בענין זה פרטים, המבדחים ממש את הדעת. אחד מאנשי המקצוע, אדם בעל חוש של מדה, מרצה על “הטכניקה של הדרמה הסובייטית”, ופתאום הוא פורץ, ללא טעם וקשר, בהימנון רבתי על זכויותיו של סטאלין. או: “אם בתערוכת הבניה, שכבר הזכרתיה לשבח, אתה מוצא בכמה אולמים פסלים של סטאלין, הרי יש טעם בדבר; שכן סטאלין הוא אחד מאבות התכנית לבנות מחדש את מוסקבה מיסודה. אבל אין להבין בפשטות, מה ענינה של אנדרטת־סטאלין הענקית, המכוערת, בתערוכת־רמברנדט במוסקבה, הערוכה אמנם בטעם רב”. ומתוך גנותו של פולחן אלילים זה הוא בא לידי שבחו של נושא הפולחן. פויכטוואנגר סבור, כי גם דעתו של סטאלין היא כדעתו על פולחן משונה זה. דומה שהאלהה זו של אישיותו אינה לרצון לדיקטטור עצמו. הוא לועג קצת, לדברי פ., על “מאת אלף תמונות האיש בעל השפם, המוגדלות לאין מדה, המרקדות לנגד עיניו בשעת הפגנות”. בשעת סעודה קטנה בראש השנה שלהם, שערך הדיקטטור לחוג מצומצם של ידידים קרובים, נשא ברכת־לעג זו על הכוס: “אני שותה לחיי מנהיג העמים שאין כמוהו, לחיי החבר הגדול, הגאוני, סטאלין”. והוסיף: “וזוהי הברכה האחרונה על הכוס לכבודי בשנה זו”.

אותה ברכת־הכוס לכבודו של מנהיג העמים הגאוני לא היתה, כנראה, האחרונה בשנה זו. אם פ. סבור, שמחזות־הכעור של פולחן האליל הסובייטי הם לזרא ולמעמסה לנושא הפולחן עצמו, אינו אלא טועה. אילו לא רצה באמת לראות את מאת אלף התמונות של פרצופו ושפמו, כשהן מרקדות לנגד עיניו, היה יכול להפטר מהן בקלוּת יתירה: די היה לו לומר: אי־אפשי בכך. שום דבר אינו נעשה ברוסיא נגד רצונו של השליט העליון, ודברים רשמיים לא כל שכן. פויכטוואנגר מספר, שהעיר לסטאלין, כי גם אנשים בעלי טעם ללא ספק נכשלים בדבר זה והם מציגים אנדרטאות ופסלים ותמונות שלו שלא במקומם, כגון בתערוכת־רמברנדט וכדומה, ועל זה ענה סטאלין בכובד־ראש: הוא משער, “כי המקור להפרזות כאלה הוא השתדלותם של בני־אדם, שהגיעו להודות במשטר באחור זמן, ועכשיו הם טורחים להוכיח את נאמנותם על־ידי מאמצים כפולים. ולא עוד אלא שהוא מניח את האפשרות, שיש כאן כוונת־זדון מצד מחבלים, החותרים להכתים את כבודו בדרך זו”. פויכטוואנגר לא הרגיש, כנראה, עד כמה אָפייניים הדברים האחרונים האלה לעריץ, המלא מזימות ותככים בנוסח המזרח, ועד כמה הם מזריחים אור מבהיל על כל הזועה שבפרשה זו של ציד “מחבלים”. פויכטוואנגר התכוון להפך לעשות את הענין המאוס הזה של פולחן־אלילים רקע לגדלותו, לצניעותו ולבינתו הסלחנית של האיש סטאלין. הוא מוסר מפיו, “שאין הוא סובל את כל התכונה ההומיה הזאת אלא מפני שהוא יודע, כמה גדולה השמחה התמימה, שהרעש החגיגי גורם לעורכיו ושאין הוא מכוּון אליו בבחינה אישית אלא לבא־כחו של הכלל הגדול, כי בנין המשק הסוציאליסטי בברית הסובייטים עדיף מן המהפּכה המתמדת”. (לא הרגיש הגאון בסתירה שבין “השמחה התמימה” ובין “כוונת־זדון של מחבלים”). ברוח הדברים האלה מוצא גם פויכטוואנגר בסופם של דברים זכות וטעם לפוּלחן־סטאלין, ואף הוא קושר כתרים של תהלות ותשבחות נלהבות לנושא הפולחן. אין שום ספק לפויכטוואנגר, כי ההערצה העצומה כנה היא. “בני אדם מרגישים את הצורך להביע את תודתם, את הערצתם שאינה יודעת גבול”. בשום מקום לא מצא פ. אף רמז וזכר לכך, כי הערצת סטאלין היא “מלאכותית או עשויה לדעת”. אדרבה, “היא גדלה גידול אורגני עם תוצאות הבנין הכלכלי. העם מכיר טובה לסטאלין על הלחם, הבשר, הסדר, ההשכלה ועל בטוח אמידות חדשה זו שלו על־ידי יצירת הצבא”. ואמנם, אף דעתו של פויכטוואנגר הוא, כי סטאלין הוא, וכו' וכו'. קיצורו של דבר, אין אדם צריך לשבת דוקא במוסקבה כדי להתנבא בסגנון ההאלהה האידיוטית, הקשה כל־כך לאזני אדם, שלא זכה ליהנות מזיוו של גן העדן האדום.

*

יארכו הדברים ביותר, אם אבוא להסביר כאן את החדוּשים הרבים שהעלה ליאון פויכטוואנגר בעניני הדימוקראטיה והדיקטטורה, הלאומיות והבינלאומיות, סטאלין וטרוצקי, משפּטי הטרוצקיסטים, ועוד. בקצור נמרץ כדאי לעמוד על הלכה חדשה־נושנה, שהעלה בענין פתרונות של שאלת היהודים בעולם. מובן מאליו, שהשאלה הלאומית בכללה מצאה את פתרונה הגמור, האחרון, ברוסיא הסובייטית. ושוב: החוקה הסטאלינית תוכיח. חוקה זו אוסרת הגבלת זכויות או מתן פּריביליגיות לאזרחים על סמך גזעם או לאומיותם. כל עמי רוסיא שוים בזכותם להגדרה עצמית לאומית. ואשר לשאלת היהודים יכול ה' פויכטוואנגר (המעיד על עצמו, כי עניני היהודים קרובים ללבו), להכריז בשמחה, כי ברית הסובייטים ידעה לפתור את השאלה החמורה הזאת פתרון למופת. הפתרון פשוט מאד ורדיקלי מאד. ברית הסובייטים “הטמיעה את החלק הגדול של חמשה מיליונים יהודיה”. כמה יפה ונחמד והעיקר: כמה רדיקלי הוא הפתרון הזה, שניקולאי הראשון, למשל, כבר שאף אליו ולא עלתה בידו! כמה היו פויכטוואנגר וחבריו לדעה, אשר “עניני היהודים קרובים ללבם”, מאושרים, אילו הסכים היטלר לפתרון נוח זה של הפרובלימה היהודית, אילו היה נותן להם להטמע בעמו. חבל, חבל! לו חכם היטלר, לא היו צריכים להפליג בסימפתיות שלהם עד מוסקבה הרחוקה…

ואשר לחלק השני של יהודי רוסיא, שלא הזדרז כל־כך להטמע בגויים, הרי ניתן לו חבל ארץ גדול אבטונומי ואמצעים להתישבות המונית. ופויכטוואנגר יודע לספר לנו, כי אף התכנית הזאת, כמו כל תכניותיהם של מנהיגי ה“ברית”, הצליחה בהחלט, ולא יארכו הימים והמדינה היהודית תקום לכבוד ולתפארת לרוסיא החדשה. הנה בשלש השנים הקרובות עומדים להושיב בבירוביג’אן עוד מאת אלף יהודים, ושאיפתם של היהודים לבירוביג’אן גדולה ועצומה כל־כך, עד שהשלטונות ראו הכרח לעצמם לקבוע ברירה קפדנית בתחומי המספר ההגון הזה של מאת אלף מתישבים חדשים. וכך ניתן גם לאותם היהודים, הרוצים לשמור על לאומיותם, חפצם. אלא שלאומיות זו ממשית היא, מפוכחת ועומדת על קרקע המציאות. ושתי הוכחות לדבר: אידיש במקום עברית, ובירוביג’אן במקום ארץ־ישראל. “עצום ויוצא מגדר הרגיל הוא החשק שבו קפצו היהודים, אשר זמן רב כל־כך הרחיקו אותם מעבודת־האדמה, על משלוח־יד זה”. אלא שקצת תמוה הדבר, מדוע גדול כל־כך במושבות היהודיות המחסור בצעירים ובצעירות מבני 15 עד בני 30 שנה, כפי שמוסר פ. עצמו.

כך פתרה רוסיא הסובייטית את השאלה היהודית: מצד אחד “מסייעת ההתפּתחות הכלכלית לטמיעתם של היהודים, ומצד אחר חיסלה עכשיו ברית הסובייטים בהחלט את ההנחה בדבר ‘האילוזיה המזיקה של לאומיות יהודית’, ונתנה ליהודיה את האפשרות לקיים את לאומיותם”.

יש לו לה' פויכטוואנגר כשרון מיוחד, שלא להרגיש בסתירות. אין הוא שואל את עצמו, כיצד אפשר ליישב, על־יד רחבות־הלב היפה בפתרון השאלה הלאומית של עמי רוסיא בכלל ובפתרון השאלה היהודית בפרט, את הגזירות והרדיפות האכזריות על ערכים יהודיים לאומיים ועל שומריהם, את גזירות אדרינוס על הלשון העברית, את הרדיפות הברבריות על ציונות וציונים, את גזירות השריפה על ספרים עבריים (אולי יזכור ה' פויכטוואנגר, אגב אסוציאציה, את שריפת ספריו הוא בגרמניה?), את האיסור האידיוטי להכניס ספר עברי או עתון עברי מחוץ־לארץ? היודע ה' פויכטוואנגר, שאף לוח עברי, לוח פשוט של השנה העברית, אין להשיג בכל רחבי רוסיא ואין להכניס מחוץ־לארץ, ויהודים מרוסיא מתחננים לפעמים לקרוביהם ולמכריהם בחוץ־לארץ, שיערימו וישלחו להם בתוך מכתב את דפי הלוח? ומשום־מה אין ממשלת רוסיא נותנת ליהודים, הרוצים לקיים את לאומיותם לפי דרכם, במקום חיותה הטבעית, לצאת לארץ־ישראל? משום־מה אין היא מסתפּקת בעונש המאסר וההסגר, שמטילים לזמן קבוע על יהודים בעוון נאמנותם לציון, וחוזרים ורודפים אותם, חוזרים ומתעללים בהם אף לאחר שריצו את “עוונם”, ושוב לא יכלו להתקשר עם איזו הסתדרות ציונית שהיא? משום־מה יכול במשך כל שנת תרצ"ז לצאת רק ציוני אחד־יחיד לארץ־ישראל, לאחר שמלאו ימי ענשו? האף זוהי מרחבות־הלב הסובייטית בשאלה הלאומית בכלל ובשאלה היהודית בפרט? מה טעם, מה צידוק יש למצוא לכל הרדיפות, הנגישות, הגזירות והאסורים הברבריים האלה מבחינת בנינה של “הדימוקרטיה הסוציאליסטית”? ה' פויכטוואנגר אינו שואל, אינו חולה ואינו מרגיש. רוסיא הסובייטית פתרה פתרון אנושי־רדיקלי את הפרובלימה היהודית, וחסל.

*

כיוצא בזה אינו שואל ואינו מתפלא, מפני־מה מרובים כל־כך המחבלים, הטרוצקיסטים וכל אויבי המעמד והמשטר למיניהם דוקא בריפובליקות המאושרות החדשות של עמי ברית הסובייטים המאושרים? מפני־מה מרובים כל־כך קרבנותיהם של העמים האלה, אשר ה“משטר” פתר את שאלתם הלאומית פתרון רדיקלי אחרון, בתוך המגפה וההרג הרב הכללי של ה“טיהור”? ההגיע לאזני ה' פויכטוואנגר הד־מה מן הקובלנות על תנועה חדשה של שוביניזם רוסי־רבתי בארץ שכבר פתרה, וכו‘? ברוך גורלו של ה’ פויכטוואנגר; אין הוא שומע, אין הוא שואל, אינו חולה ואינו מרגיש.

*

ומלים מעטות על תפקידו של הפרקליט המושבע ביחס למשפּט הטרוצקיסטים. הכוונה למשפט־הטרוצקיסטים השני, של פיאטאקוב וחבריו. המשפּט הראשון (של זינובייב, קאמיניב וחבריהם) התקיים בהיותו באירופה, ויחסו אליו היה כזה של כל אדם אירופי נורמלי: השתוממות, שלילה, התמרמרות על השליטים, שהוציאו להורג את חבריהם בשל מעשי־פשע משונים, שלא יעלו על הדעת. המשפּט השני נתקיים בפניו, בהיותו במוסקבה, ואוירה של מוסקבה “החכים” אותו. אגוז קשה ניתן לו לפצח אותו, והוא יכול לו. הוא טוחן הרים ממש, מסביר, מברר, מתווכח, נותן כרקטריסטיקה של טרוצקי ומעלה בכח אנאליזה “מעמיקה”, שאמנם אשם ובגד טרוצקי. אלקיביאדס, אף הוא בעל כשרונות מזהירים, איש־מלחמה ואכול אהבת־הכבוד, הלך לשם נקמה אל הפרסים. שקספּיר מעיד נגד טרוצקי: עיין “קוריולאנוס”; לנין מעיד נגד טרוצקי: בצוואתו של לנין כתוב: “עברו האנטיבולשביסטי של טרוצקי אינו דבר שבמקרה”. ולבסוף, טרוצקי מעיד נגד טרוצקי: אמיל לודוויג ספר בשעתו, כי בשעת שיחה עם טרוצקי הגולה אמר הלה, שמפלגתו שלו פזורה היא ועל־כן קשה להעריך את כחה. לשאלתו של לודוויג, מתי תוכל להתלכד, ענה טרוצקי: “באיזו הזדמנות אובייקטיבית חדשה, כגון בשעת מלחמה, או בשעת אינטרוונציה חדשה של אירופה, שתשאב כח מתוך חולשתה של הממשלה”.

(אגב: ל“גאליריה” של העדים ההיסטוריים לחובתו של טרוצקי יכול היה פויכטוואנגר להכניס גם, מתוך אסמכתא על סטאלין, את – יהודה איש קריות. פויכטוואנגר מספר על שיחה שהיתה לו עם סטאלין בענין המשפּטים נגד הטרוצקיסטים. השיחה נתגלגלה על ראדיק, הסופר והעתונאי המזהיר, מי שהיה עורך ה“איזווסטיא”. סטאלין דבר מתוך התרגשות ומרירות. “אתם היהודים יצרתם ליגנדה, שתעמוד לעד באמתותה, את זו על יהודה איש קריות”. אותה שעה התפלא פויכטוואנגר לדבריו לשמוע את הדברים הפאתיטיים האלה מפי איש ההגיון הקר והמפוכח. ויש לו לקורא הרושם, שהדברים על יהודה איש קריות סוגננו בלשון זהירה במקצת, כאילו הכוונה הפנימית היתה לא: יצרתם ליגנדה, אלא יצרתם טיפּוס… אלא שאין לדעת, למי זהירות זו, לאומר הדברים או למוסרם).

כללו של דבר: אותן “עדויות” מספיקות לו, לסניגורו של סטאלין, לא רק להוציא את גזר־דינו של טרוצקי – זה איש המלחמה הנצחית, אכול אש השנאה, תאות־נקם ואהבת־כבוד, איש הדוקטרינה המופשטת, האינטרנציונליסטן שאין לו שום יחס נפשי לרוסיא, וכו' וכו' – לבגידה ולקשר עם האויב הפאשיסטי, אלא גם לחרוץ, אגב קפיצה גרציוזית, את משפטם של אנשים רוסים השלמים עם לבם, אידיאליסטים ומהפּכנים ותיקים, כפיאטאקוב וחבריו, כפושעים שפלים, שנגררו אחרי מנהיגם הבוגד מתוך כפיפות משונה להיפנוזה של האשמדאי היהודי הזה, שפעלה עליהם במשך שנים רבות ממרחקים של רבבות פרסאות. ועל יסודות מוצקים אלה הוא סומך את ידו על שפיכות־הדמים ההמונית ומלמד זכות על התועבה, שזעזעה את העולם התרבותי כולו…

ושוב אין ה' פויכטוואנגר חושש לתמיהות, לפירכות ולסתירות. אין הוא שואל את עצמו:? מהיכן המגפה הזאת של בגידה, של חבלנות וסאבוטאג’ה, של התקשרות עם האויב מצד מאות ואלפים בולשיביקים ותיקים, חבריהם של השליטים החדשים לעבודה ולבנין קומוניסטי? מהיכן אותו כח שטן לאדם בודד, שהוגלה זה שנים רבות מארצו, להטיל את ארסו מרחוק ללבות מאות ואלפים אזרחים חשובים ולעשותם בוגדים ופושעים שפלים? 1980 איש הוצאו להורג לאחר משפּטם של טוכאצ’בסקי וחבריו בעוון בגידה, סאבוטאג’ה וחבלנות – כך הודיעה לפני ימים מספר טלגרמה של טא“ס, הסוכנות הטלגרפית הרשמית של רוסיא הסובייטית. טלגרמות אחרונות הוסיפו על אלה עוד מאות קרבנות. טלגרמה אחת משלשום מודיעה, כי בצפון קוקז הוצאו להורג 119 מחבלים. וה' פויכטוואנגר אינו חולה ואינו מרגיש, אינו תמה ואינו שואל: מה השגעון שתקף את אלפי האנשים האלה, האזרחים המאושרים של הארץ המאושרת ביותר, המתגאים ומתפארים במשטרם, בממשלתם, בהישגיהם ובעתידם, – לבגוד בארצם ולהמכר לעקר? כל הדם הרב הזה, שנשפך בחדשים המעטים האלה, אינו מזעזע את מנוחתו, אינו מערער את ה”אנאליזות" המחוכמות שלו. סטאלין הוא הצדיק ומשפטו צדק. –

זוהי מוסקבה של שנת 1937, וזהו פרקליטה ומשוררה, הסופר המפורסם, המחבק זרועות עולם, ליאון פויכטוואנגר.

*

לא היה כדאי אולי להאריך כל־כך את הדבור על קלוקל ספרותי זה; לא היה אולי כדאי אפילו לקרוא את החבור הזה, אלמלא העובדא המעציבה, שעדיין גדול כח ההיפנוזה של השקר הבולשביסטי אף בעולמנו אנו, ושום מעשי נבלה ותועבה של משטר־הדמים המוסקבאי אינם יכולים, כנראה, להעבירנו על מדת הסבלנות והסלחנות ביחס לאותו עולם השקר, שאנו רואים אותו כעולם חדש ומחדש למין האנושי.

לשקר עשו עט שקר סופרים.

(“הארץ”, ח‘, ט’, י' חשוון, תרצ"ח).