רקע
ישראל אלירז
בעומק החיים עומדים החיים

“…כדי לנסות ולשמוע את הפעמון יותר מקרוב, נאלצתי לחזור ולרדת אל תוך עצמי. מכאן שהדִנדון הזה היה שם תמיד, ובינו לרגע הנוכחי היה גם כל אותו עבר שנגלל לבלי סוף, אשר לא ידעתי כי אני נושא בקרבי.”

מרסל פּרוּסט, “הזמן שנמצא”

(תירגמה הלית ישורון, עמ' 339)


שוב הגעתי, שלא ברצוני הפעם, אל אותה הבושה

התובעת ממני לבקש סליחה מן הנוכֵחַ לצידי


הפעם אני הוא שהחזקתי בידֵי אבי, כמי

שלוחץ על ידית מכשיר המוֹרס ומדווח לו בסתר

על תשובתי. זכרתי שורה משיר, שחזרתי עליה

פעמים רבות בחיי:

“הַבֵּט אֵיךְ הַשָּׁמַיִם נוֹפְלִים / תְּחִלָּה לְאַט / וְאַחַרְכָּךְ לְגַמְרֵי לֹא”


בעומק החיים עומדים החיים ולמה המוות, שוב

ושוב, מחכה בצד כמו צמח בר? באוויר הסתבכו

וילונות ערפל. פלשה עצבוּת ועמדה בין הדברים

ולא ידעתי לכנותה אלא בושה


יום אחד אמרתי לעצמי, שֵב ומנֵה את השמות,

אל תחדל. כאחד הנכנס למחסן וקורא בשם

הפתקים הדבוקים על־גבי הקופסאות. הסדר אינו

ממעט את הציפייה, הכינוי אינו מבטל את הקסם


היֵה כמי שקורא בשמות הציפורים כדי שיחזרו אל

הגן, כמי שקורא בשמות העצים והפרחים כדי

שיפרחו. הן זה המעשה המאגי האחרון שנותר

עוד בידי האדם. רק לפֶּה וללשון עוד נותר

איזה כוח שגיא ועלוּם לשלוט בזיכרון

המחייה את ההעדר

שֵם הוא כמו “מַפְתֵּחַ לְבַיִת בְּעֹמֶק גַּן עַתִּיק” המגן

מפני השִכחה. אנשים מסתובבים כאן עם יותר משֵם

אחד. המתים באים ונתלים בהם, מבקשים להיאחז

ולהמשיך לאכול עוד מעט מאותה הקערה


שמעתי, ראיתי, קראתי, רשמתי. אני מביט החוצה

(אני עומד בחוץ). עברו החיים אבל עוד קיץ,

קיץ הוא אי. אני מחפש את הנמלה שלי ומציע לה

את קן כיסי


לא אמרתי לאבי מה שהיה עלי לומר לו כשהוא

לא אמר דבר על התצלום הזה, על הערב ההוא


הוא ראה מה שאני לא ראיתי. כל חיי, מאז

הישיבה על ברכיו, נתמצו אל תוך רגע דחוס,

שלוּטשו בו אלף פָּנים המקיפים את קיומי


נדמה היה לי שכבר עברתי מפֹּה לשָם אבל במובן

מסוים לא זזתי ממקומי ורק החוץ כמו זבוב חדר

אלי ואכל את תוֹכי, הכל לפי חוקי טִבעו. אפשר

היה לחשוב שמשהו קורה, אבל לא


וכאילו נדרשו לי יותר משבעים שנה כדי להגיע אל

קו זה, ממנו ניתן לראות את מה שגם אם אינני רואה

אותו, אני יודע שהוא כאן, והכאן הזה קם לנגד עיני

ונעשה צורה של בית, והבית הזה הוא כל־הבתים

שהיו, זה על גבי זה, במשך כל השנים, מאוחר יותר


חושש להזדקן האיש חש הבוקר, יותר מתמיד, את

הכתם השחור. ילד רץ בתוכו, לפניו, ממהר חסר־

נשימה, להגיע אל אן שהוא כבר הגיע אליו


"הכל קרה לפני שהסיפור

הזה התחיל"


האם זה רעש? הרעש שאני שומע הוא ריב

העצמים המכוּתפים זה לצד זה. אם תגבר האפלה

יעלה רעש הכלים הזזים בארונות המטבח מאחורֵי

הדלתות המזוּגגות


ככל שרבה יותר הידיעה שיש לי על טבע

ההתחוֹללוּת בתצלום ההוא, כך עולה אבי

הצעיר ותופס את מקומו בתוך האב. אחיזתו

בזאטוט, היושב על ברכיו, רכה ובטוחה יותר.

זה היה סיפור אהבה


"בַּמַּיִם טְמוּנִים הַמַּיִם בָּהֶם רָחַצְתָּ אוֹתִי וְרָחַצְתִּי

אותְךָ". אנשים חיפשו אדמה ומצאו אבק, עמדו,

שלוש פעמים ביום, ופניהם אל המזרח


היום אני יודע, טוֹב הדבר. יישאר לו אבא בחוּר

צעיר נצחי כשהיה, גם היום, עשרים שנה אחרי מותו,

“אין הוא נראה לי מת כלל”. אני נושא, כמוהו,

בקרבי, כבד ואפל, את אותו המוות עצמו המחייב

אותי להבין את חיי העומדים לפני קריסה


העולם מסביב סוער. אנו שנתיים לפני פרוץ המלחמה

באירופה, ואין זכר לכך בתצלום. הייתי צעיר מכדי

לקחת חלק בסופה ההולכת ומתקשרת מעל העולם.

התצלום מקפיא לנצח את תוֹם הילד שלא יידע עוד

לעולם את האסון הנורא שאמנם קם והיה


הילדוּת אינה אטלנטיס אבודה ואני עוד אגיע אל

המציאות הטרוֹם־לשונית של חיי


על ברכי אביו אומרים לילד, שוב ושוב: כל מה

שעליך לעשות הוא לזכור את הרגע המתוק הזה,

לאחריו לא תורשה עוד אלא לגדול, להיות איש

מהלך בין חומרים גסים. מכאן והלאה יש לדבֵּר


זה הרגע האחד האחרון, שלאחריו יופקר הילד

לשרירוּת החיים. יום אחד הוא יזעק כמו כולם:

“מחניק ובכל זאת עד־מוות מתחשק לחיות” (אוסיפּ

מנדלשטאם). בינתיים, בתצלום, הוא עדיין לא שם


האם ייתכן שיש עִטרן מתוק? זה מה ששאפתי אל

קרבי בלי לדעת את מקור הריח. יום אחד, לאחר

שנים, נתברר לי בהארת־פתאום: זה הריח שעלה מבגדֵי

אבי באותו ערב כשחזר מן העבודה, ובטרם שטף עצמו

בגיגית המים במטבח. הוא מיהר להתיישב על מפתן

הבית, באור האחרון של היום, כדי ללכוד את רגע

האושר שלא יחזור עוד לעולם


ככל שאני מבין יותר את הדברים הנראים לי, אני

מבין יותר את ההבנה הזאת, את ההשתוקקות להבין

מתוך הנִגלה בתמונה את הבשורה המסתתרת לי

בתוכה. אני יודע, היא עוד תעלה אלי ותתגלה


אל מה חותרת העין הזאת המביטה, חדוֹר והבט, אל

תוך הנִפתח לאינסוף, כאילו היתה הנפש הצופָה

אל מה שראוי לכנותו החיים. הנה עומדים

להיפתח, להיפרשׂ, להתפָּרֵשׁ, להיות. יש לקום מעל

הברכיים ולעשות את מה שאחרכך, משנעשה, אינך יודע

(אתה המביט עכשיו בתצלום) אם נעשה כפי שראוי

היה לו להיעשות


מה נתפוגג שם?


פתאום, בגובה עינַי, איני יודע כמה זמן זה נמשך,

עמדה לה דבורה יפהפייה, חגוּרה בצהוב וחוּם,

לסירוגין, על גופה הגלילי. היא ביצעה ריקוד

ולא היה לי מושג מה היא רצתה לומר לי


ידעתי היא לא מתעניינת בי או בהערותי. אולי

יש לה בן־זוג נסתר בסביבה והיא רוקדת לקראתו.

ריקודה היה מדויק ופשוט, חסר־ניע, כאילו

נתמסרה לו לנגדי (או לנגדו)


ביקש הילד לצחוק ובכה מעט משום היופי האינסופי

שרחש בלי להתערפל. הוא לא הושיט את ידו כדי

ללכוד את הדבורה. אם יעשה זאת, יתברר לו (אולי)

שלא היתה שם דבורה כלל


החצר, שלא אחזור אליה לעולם, בשעה זו,

ריקה, כאילו נתפנתה מן העולם. יעלה השחר

והיא תרבץ על כיעורה התפל. בינתיים, משהו

ערפילי, דביק, שפוך על המקום עליו ישב

הילד על ברכי אביו


מישהו מעביר יד בתלתליו של הקטן ואיזה משא

מתפנה. אני מגרד בכף ידי, שב ומגרד, כאילו

ניתן למצות איזה עניין בתנועה הזאת


אני מביט ורואה את הדברים המבקשים מאיתנו

להיראות כאילו היו הם סיבת הדברים. אני

משתוקק להבין אותם יותר ויותר, לאט, בלי

חיפזון


מאז אותה ישיבה שצרבה את עינַי, אני רואה פחות

את מה שאני מביט בו. אם הדלת כפולת הפָּנים

לא תוליד ציפור, לא תהיה כנף שתקל עלי

את הבעירה


חבויה נפשי בתוך עץ הגן, דבֵק בה ריח התאנה

של גופי. אין עַז ודבשי מן הפרי שעליו יורד ערב

הקיץ. עוד מעט יִמתַק הפרי, יִימָלֵא ויכבד כאילו

כאן התחיל הכל. עלי להיות עֵר לעוצמת הדברים

הנמצאים מחוץ לנו


התשוקה להיכנס בדלת קודמת לדלת. החרדה מן המוות

קודמת למוות והיא חלק מבטנת החיים. עלינו להתפנות

מן הבוּשה בטרם נסגור מאחורינו את הדלת


בספר רוסי איש רוסי יכול לומר: "בעניין אחד אין

ספק… את החיים צריך לחיות באיזה אופן אחר"


אחרכך ישבתי והבטתי. אחרכך ישבתי עוד. הבטתי

עד שרשמתי מה שרשמתי והלב, המכסה על הסוד,

התחיל צובט. המלחמה מביאה דברים אל איזה

קצה, אני עושה בהם כטוב בעינַי


אחרי שנים נתעסקתי בהלדרלין ומצאתי: "לֹא

פַּעַם צָרִיךְ לִשְׁתֹּק; שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים אֵין בְּפִינוּ,

לִבֵּנוּ הוֹלֵם וְהַדִּבֵּר אֵין בָּנוּ"


רפָה חום הקיץ. הערבים צָננו מעט. אדם מרים

עיניו אל איזו נקודה, משתהה ואומר, יש בזה

איזה דבר, השבח לאל


עכשיו, “כְּשֶׁעָלוּ שָׁמַיְמָה כָּל דּוֹרְשֵי טוֹבָתֵנוּ”,

הגיע הזמן להתחיל לסגור.


אנשים הוציאו כיסאות לשבת בשמש.


ליד הכיסאות הוציאו דרגשים עליהם מפות

צבעוניות, עליהן הניחו מיני מאפה ריחניים.

לידם הניחו כַּדֵּי שתייה. סידרו זרי פרחים


עד שמצאו מַחְתת בְּשָׂמים (והבעירו בה כמה גחלים)

נתכסתה השמש, באה רוח והפכה הכל


ראיתי, רשמתי


נותר איזה ריח חרוך באוויר כמו אחרי אפיית

לחם בטַבּוּן הטיט במטבח


בא רעש ועבר הרעש, הִטיתי אליו את ראשי

ואת ליבי


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!