מה היה אחרכך? כמה זמן

זה אחרכך? לאט מתחילים

להתבהר פרטים מרגע אחד

שהוא לגמרי נצחי

[בֵּין הַיֶּלד לְבֵין הַדֶּלֶת]

בֵּין הַיֶּלד לְבֵין הַדֶּלֶת

לֹא הֻסְכַּם דָּבָר מִלְּבַד

שהַדֶּלֶת הִיא סְעָרָה שֶׁקָּפְאָה

גַּל־רֶגַע שֶׁהִזְדַּקֵּף

וְעָצַר לְעוֹלָם

הִיא עוֹמֶדֶת עַל תִּלָּה לְהֶרֶף עַיִן

שֶׁלֹּא יֶחְדַּל

כָּל הַדְּבָרִים, שֶׁהֵחֵלּוּ לִהְיוֹת צוּרָה,

עָשׂוּ יָד אַחַת

לִהְיוֹת אֲלֻמָּה נִתֶּנֶת לִקְשִׁירָה

[הַבֵּט, אַחַרכָּךְ הַמְשֵׁךְ לְהַבִּיט]

הַבֵּט, אַחַרכָּךְ הַמְשֵׁךְ לְהַבִּיט. וְהָבֵן

אֶת הָעֲמִידָה מוּל הָאָב הַמֵּת

וְהַיֶּלֶד הָעוֹמֵד לָמוּת. דַּבֵּר

וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הַמְשֵׁךְ לְדַּבֵּר

עַל הַנְּקֻדָּה הָאַחַת שֶׁהַכֹּל

נִשְׁעָן עָלֶיהָ אוֹ צוֹמֵחַ מִמֶּנָּה

וַאֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיהָ, כָּאן.

הִיא לֹא נִרְאֵית עַד שֶׁאַתָּה

רוֹאֶה אוֹתָהּ, עַד שֶׁהִיא

מַתִּירָה לְךָ לְהַבִּיט בָּהּ. זֶה

הָרֶגַע בּוֹ הַנְּקֻדָּה גּוֹבֶרֶת עַל

נִרְאוּתָהּ וּמַסְתִּירָה עַצְמָהּ מִ

פָּנֶיךָ, חוֹמֶקֶת וְשׁוֹמֶרֶת

עַל צוּרָתָהּ לְעַצְמָהּ

שלא כמו בימינו, לא הרבו אז לצלם אותנו בימי

ילדותנו. ביקשו להעלים משהו. תמונה

אחת מלווה אותי כל חיי. אני יושב על

ברכי אבי. הוא צעיר בתחילת שנות העשרים,

חוזר הביתה מעבודתו ומתיישב על סף הבית,

אני על ברכיו. מי הצלם? זו לא אמי. לא

היתה מצלמה בבית, אולי אחד מחבריו הפועלים

הבא עם אבא לחלוק איתנו את סעודת הערב

התצלום ההוא לא רק היה, הוא כל העת ממשיך

להעיד על היותו. הייתי שם. הוא לא חדֵל

להתהוות בכל רגע של הבטה בו. אני מביט במה

שרוצה כל העת להיראות. עינַי הולידו את התצלום

שאינו חדל לתפוס מקום בעינִי המביטה בו

שנים בהזדמנויות שונות של חיי, הבטתי בתצלום

הזה. ראיתי מה שראיתי. ראיתי מה שטרם ידעתי

שאני רואה. היום, איש זקן מביט בילד הרחוק מביט

בו. מתי היה הרגע המכריע בו אמרתי: עכשיו

אני רואה?

הראייה קילפה את האמיתי מן הסמוי בלי לחשוף

לחלוטין את האמת. משנתגלה הוא לא ייכּחד עוד

לעולם. מה שרציתי, מאז, הוא להביט כדי להיות

בתוך מה שמגן עלי

עכשיו, שראיתי מה שדימיתי שאני רואה, אין לי

דחיפות גדולה להבחין בין אמיתי למדוּמה ויודע:

החידה הנגלית בתצלום אינה נפתרת עם פתרונה

אלא מתהווה מִדָּבר שאני יכול לאחוז בו בלי

להכחידו עוד לעולם עליְדי הדיבור עליו, והוא

יקר לי כמו מה שאם יילקח ממני לא אדע עוד את

עצמי. עכשיו, שנכחתי בתצלום, אני הוא מי שעשה

אותו. אני העוֹבר בזמן מביט במי שהייתי, זה

שלא יגדל לעולם

אנו יושבים מול תהום התצלום ההולכת ומתרחבת.

לא נדע לעשות דבר מלבד להביט בה. לא נדע איך

לעצור את השִכחה המתפשטת בנו כמו כתמי מים

על אבק. אנו, היושבים זקופים ורציניים בתצלומים

הישנים, קמים ללכת אל עבר המחיקה. כך הולכים

אנו אילמים והמומים אל המוות

אין לי מושג למה נעשה התצלום הזה. הוא מקרי

לגמרי. הוא לא נעשה לקראת אירוע (יום הולדת,

חגיגה, מועד). הוא גם לא נעשה לצורך זיכרון

מיוחד. אני מביט במה שאין בו כל טעם

לבד מזה שהו התרחש ונותר לחיות את מקריותו

משוללת הטעם. כל כמה שאביט בו לא אגלה את

הסיבה לתצלום וממילא איני יכול לבנות את

האירוע או להיבנות על ידו.

והנה על סף סתמיותו המרגיזה, איני חדל

להיטרד בו. מה אני מחפש בתצלום? מה אני מקווה

לגלות בו? מסורת אמנות הציור מכירה את הנושא:

האֵם המחזיקה את הילד (התינוק) בחיקה או על

ברכיה. את תפקיד האם הקדושה ממלא כאן –

במקריות מוחלטת – האב הפועל. האם אני

לאחר יותר מ־78 שנים, עוד מחפש את אבי?

האם אני מחכה לגילוי? הוא לא יקרה. התצלום

(כדברי בארת) לא מכיל יותר מאשר “את זה”.

האם די בזה כדי שאתעסק בו עוד ועוד? מה

יותר מזה מכילה עבורי העדות הזאת? האם יש

בה אמת שטרם נתוודעתי אליה ושחייבה אותי,

ככל שאתבונן בה, לצאת לקראתי? ואולי

לא אמת אני מבקש אלא את מהותה המוקדמת

ביותר של האהבה? "אני רוצה לשרטט את

הפנים האהובים עלי באמצעות המחשבה, לעשות

אותם שדה מיוחד במינו להסתכלות חודרת"¹

הילד מרים מדי־פעם קול כדי להבחין מה יש

מתחתיו. מה שהתרחש כאן איננו פיוס. אם עפרוני

עבר, הילד אינו יודע שעפרוני עבר. כל ציפור

היא ציפור. כל עץ, עץ. עם עבוֹר השנים אני

מעיר הערות, וריאציות להערות. ראיתי מה

שראיתי, רשמתי.

לאט נודע לילד על ילדותו והוא כבר לא היה שם

1

לא ברור מה קורה מלבד שקורה משהו

כמו אצל ספינה בערפל שאין לדעת

אם היא מפליגה אל המרחקים כדי

להיטען בכיסופים או שהיא שבה

טעונה אל מזחי העין ואסמי התודעה

לפרוק ידע וגעגועים

2

החיפוש הנצחי אחר מה שלעולם לא תגיע

אליו והוא מגן על אמיתותו בהתעטפוֹ

בבגדי־מֶנע רבים ודומים עד הטעָיה.

פתאום אתה עומד מול הלא־ייאמן,

המחכה לך שנים. אתה מביט בתצלום

ויודע:זהו הפשוט הנעלם

3

אנו נוכחים לדעת שמשהו, בתוך התצלום,

שעדיין לא עמדנו עליו, הולך ומתבהר.

תומס ברנהרד מספר בספרו ¹ על מי שחוזר

מדי־יום, מתיישב על אותו כסא, בגלריה

שבמוזיאון הלאומי האוסטרי, ועוקב אחר אותה

תמונה נבחרת. כל יום עליו לראות, במו־

עיניו, את אותו “דבר”, שאם נוא אינו

מביט בו, מדי־יום, הוא לא שם בשבילו

4

שוב אני עומד לפני מה שאם איני

מביט בו איניעומד לפניו. לעמוד

לפני מי פירושו להביט בו. אינני

עומד על רגלַי אלא על עינַי. אני

נוכח לדעת איך הן הולכות ונפקחות

אל מעבר לדָבר

5

וו. ג. זבאלד מרבה להשתמש בתצלומים בספריו,

אם זה משום קוצֶר ידן של הלשון ודרכי התיאור

או משום שעל הקורא לראות ממש את המסוּפּר.

בעמוד 152 בספרו ‘אוסטרליץ’ (בתרגום יונתן

ניראד) נמצא הסבר: "כאילו לתצלומים עצמם יש

זיכרון והם נזכרים בנו, שנשארנו בחיים, כמו

שהיינו בעבר, ובאלה שאינם עימנו עוד,

כמו שהיו פעם"

6

דע לפני מי אתה עומד. דע לפני

מי אתה הופך אתה. אתה עומד

תמיד לפני אותו תצלום ורואה

את החידה מציעה בשקט את פתרונה

כמו אש מתעטפת באש

7

ילד עוסק כל הזמן בלעשות משהו ולראות

יותר ויותר את הנראה. לדעת שיש דלת

נפתחת בקצה המסע בתוך הדלת המִתדהה.

אחרכך לבוא אל התצלום לפני הינתֵן שֵם

לדברים, לצאת ממנו לפני כל מה שיבוא

אחריו, לצבור שמחה בטרם אפלה

8

אין תצלום שאין בו פגם. הפגם עושה

את צילוּמיוּתו של מה שאנו מתבוננים

בו כדי לעמוד על מציאותו. דרך הסדק

בקיר לא עוברות רק הנמלה והחיפושית

אלא המחשבה על המֵעֵבר, על העומד

להיגאל מן הנסתר. הפגם מעיר אותנו אל

הלא נִגלה

ראיתי מה שראיתי, רשמתי. עמדתי והבטתי

(אני עוד עומד ומתבונן). לא ראיתי דבר

אחר ממה שניתן היה לראות. עמדתי והבטתי

בילד שהביט בכל מי שעתידים להביט בו.

ישבתי והייתי הילד שלא ראה עדיין את

המתים

על הילד לחדול להיות ילד. עליו לגדול

ולהיות איש. הדלת מאחוריו נטרקה לעולם

כל מי שלקח חלק בתצלום המקרי־הנצחי, גם

אלה שלא נכחו בו, כבר מתו, מלבדי

האם נכון לקבוע תאריך תפוגה לתצלומים?

האם היה ערב בתצלום? איני זוכר דבר ממה

שהתחולל אז. אני עושה כאן, עכשיו,

עבודת זיכרון

אני מביט ביֵש הזה המתחולל לנגד עינַי

בתוך הרגע הקצר שהקפיאוֹ לעד. זה הסיפור.

לקחתי בו חלק. בלעדַי הוא לא היה שלם

לפעמים אני שואל, לאן אתה חושב שאתה

לוקח את זה?

בתצלום היה הכל. אבל זה לא באמת הכל.

המשהו שקרה באותו ערב קיץ, עם שובו של

אבא מעבודתו, צוּלם. מהו הדבר האחר,

המסתתר מעבר לו, שלא הפך מעולם למילים

ולסיפורים בתוך המשפחה?

אני רואה עכשיו את עיני אבי מביטות בי,

לאחר שנים, לא מביטות בילד שעל ברכיו,

שעדיין אינו יודע את שם אביו

האם נקישת המצלמה האחת "רחבה דיה להכיל

את חיי השנִיים"?

אין דבר בעולם היכול לשנות עוד את התצלום

ואת המוכלים בו

זה קרה ועל השׂפה לספר מה קרה. אין מאגי מזה

אני מביט (לאחר חיים שלמים) כאילו משהו

שעד עכשיו לא התגלה עומד להתגלות, הרגע

האינסופי שנקלט בעדשת המצלמה ואיש לא

עמד עליו

יש להחלים מן הילדוּת

אין העין יכולה להכיל את כל מה שהיא יכולה

לראות. יש שָם אהבה שכינויה דריכוּת

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַזִּכָּרוֹן מוֹשִׁיט

לָנוּ יָד

בְּשֶׁקֶט כֵּלִים מְדֻיָּקִים וְיָפִים

יוֹצְאִים מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ

אל תּוֹךְ הַלֹּא־נִרְאֶה,

לְיָדְךָ

הַאִם אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁמַּה

שֶּׁקָּרָה לְךָ

לֹא צָרִיךְ הָיָה לִקְרוֹת

אֶלָּא לְהֵחָלֵם?

אַתָּה רוֹאֶה אֵיזֶה דְּבָרִים

בַּחַלּוֹן

גַּם אִם אֵין כָּאן חַלּוֹן

הָאָב מְחַפֵּשׂ בְּתוֹכוֹ יֶלֶד

כְּמוֹ שֶׁהַמַּיִם מְחַפְּשִׂים

מַיִם

הַיֶּלֶד הוּא אֲתַר בְּנִיָּה, קְנֵה

הַמִּדָּה שֶׁל הָאַהֲבָה

הַלֵּב נִשְׁבָּר אֵיךְ סְפִינָה

אוֹבֶדֶת בָּעֲרָפֶל

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִיא

תָּגִיחַ מֵעֵבֶר עֶרֶב

קַיִץ

הַאִם אֵלֶּה הַחַיִּים (אֲפִלּוּ

לְהֶרֶף עַיִן אֶחָד)?

מָה עוֹשִׂים יְלָדִים עִם חַיִּים כָּאֵלֶּה?

אַתָּה, הַמַּכִּיר אוֹתָם, יוֹדֵעַ:

הָעַיְן מְכִילָה אֶת הַמִּיסִיסִיפִּי

שֶׁל הֱיוֹתֵנוּ

מַשֶּׁהוּ קָסוּם קוֹרֶה

כְּשֶׁאַתָּה מַרְשֶׁה לוֹ

לִקְרוֹת

כָּל מַה שֶּׁמִּצְטַבֵּר

הוּא מַה שֶּׁעָלֶיךָ

לִהְיוֹת לְיָדוֹ

לְהַבִּיט בּוֹ

לְהַצִּיעַ

בְּשִׂמְחָה:

בּוֹא, שֵׁב

עַל הַמַּדְרֵגוֹת

בְּפֶתַח הַבַּיִת

סוֹד הוּא סוּג

שֶׁל יְהִירוּת

כְּמוֹ פִּנַּת הַשּׁוּמָקוֹם

שֶׁכָּל יֶלֶד קוֹבֵעַ,

לְאַחַר סְרִיקוֹת, בַּבַּיִת, בֶּחָצֵר,

שָׁם הוּא יָכוֹל לָשֶׁבֶת וּלְהָרִיחַ

מֶרְחַקִּים

שָׁם יִתְגַּלּוּ לוֹ צוּרוֹת

חַיִּים חֲדָשׁוֹת

תְּנוּעַת הַזֶּה־לְיַד־זֶה

הִיא תְּנַאי לֶחָשׁוּב

מִכֹּל

הַחִבּוּק.

שׁוּם דָּבָר לֹא יִהְיֶה

כְּפִי שֶׁהָיָה

דֶּלֶת לִפְנִים דֶּלֶת מַקִּיפוֹת

אֶת חִידַת הַדְּבָרִים

סְפוּגַת זִכְרוֹנוֹת הַהוֹלֶכֶת

וּבָאָה בֵּין עֲרוּגוֹת

נִמְתָּחוֹת כִּתְנוּעַת הַמַּיִם

אֶל עֵבֶר הֵעָלְמוּת

הֱיֶה עֵר:

מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת

הַהוֹלֶכֶת וּמִתְעַבָּה

מִתְחוֹלֵל מַה שֶּׁאֲנִי

מְכַנֶּה, אַחֲרֵי שָׁנִים,

הַזִּכָּרוֹן הָאַחֵר

זֶה לֹא הַזְּמַן לַעֲמֹד וּלְפָרֵשׁ

אֶת הַסְּעָרוֹת

מַה שֶּׁאֲכַנֶּה תְּנוּפַת הַחִבּוּק

הָאַבָּהִי מֻקָּף חֳמָרִים דְּלִיקִים

בֵּינֵיהֶם אָנוּ מִתְהַלְּכִים בְּלִי

לָדַעַת עַד כַּמָּה אָנוּ סְבוּכִים

וּמִסְתַּבְּכִים בֵּין פִּגּוּמֵי הַיּוֹם הַיּוֹרֵד

הַנַּעֲשִׂים יַעַר לִנְמֵר הַזִּכָּרוֹן

1

יש רגע דק מאוד בו התצלום מתייצב

בדיוק במקום בו מתקיים האיזון בין

נראֶה לעומד להיראוֹת, רגע שעוביוֹ

שׂערה. הכל נולד מתוך הרגע והולך אל

עֵבר הלא־ניתן־להשׂגה. בין שני הקצוות

האלה, רגע המציאות הוא רגע העמדת

הפנים של הצַלם המשתף איתנו פעולה,

עם חושינו, כדי לעמוד מולנו. הרגע

הקצר הזה הוא תחנת ההרפיה שבה נדמה

לנו שאנו מבינים מה קורה בין פחד

לפחד. מכאן משיכתו המתמדת של הילד

אל החלום, אל הבבוּאה והצל, אל המשוער

והקסום. ואין לדעת מי בולע את מי

במאבק הכוחות הזה שבין צופה לתצלום

2

כמו לא די בנראֶה כדי להיראות, יש גם

להיות עֵרים להתאפסוּת התהליך הזה. בין

שני הקצוות האלה, במתח הלהיות/לחדול,

ליבו של הזקן נשבר, ביודעו: הכל הוא

סימן לבאות ועליו להיות מוכן ומזומן

לקראת הלבן. מה שמתרחש כאן איננו פיוס.

המתים באים, גוהרים עלינו כדי לשתות,

לא כדי לרוות. עם עבור השנים אני מעיר

הערות כמי שמביט בפירות האדמה, נוגע

בלחייהם. העין רוצה כל מה שמחוצה לה

ואני רוצה לראות את תנועת העין על גבי

המלבן, הדלת, כף הדלת, המסמר, הוָו,

הבורג. משם והלאה הפינות עם החידות

המקופלות

3

כמו לא די בנראֶה כדי להיראות, יש גם

להיות עֵרים להתאפסוּת התהליך הזה. בין

שני הקצוות האלה, במתח הלהיות/לחדול,

ליבו של הזקן נשבר, ביודעו: הכל הוא

סימן לבאות ועליו להיות מוכן ומזומן

לקראת הלבן. מה שמתרחש כאן איננו פיוס.

המתים באים, גוהרים עלינו כדי לשתות,

לא כדי לרוות. עם עבור השנים אני מעיר

הערות כמי שמביט בפירות האדמה, נוגע

בלחייהם. העין רוצה כל מה שמחוצה לה

ואני רוצה לראות את תנועת העין על גבי

המלבן, הדלת, כף הדלת, המסמר, הוָו,

הבורג. משם והלאה הפינות עם החידות

המקופלות

4

היֵה עֵר, זקן, לרגע בו יתברר לך,

שאתה לא רואה עוד את מה שדימית

לראות זמן רב. אתה עומד מול מה

שאם היה (ובגללו באת לעמוד מולו)

כבר איננו. ובחצר, מתוך קופסת פח,

מרשרש ועולה אל השמש לימון גמדי

5

הוא אינו יודע דבר יותר

מן המצלמה המביטה בו. הוא

רואה מה שהיא רואה. עכשיו,

לאחר 78 שנים, הזקן יודע

את העובדה המדהימה הזאת

שקוראים לה, לעיתים, מתוך

התרוננות – הרגע הזה. אין

בתצלום דבר על מה שאירע

לפני הרגע הזה, וכמובן

שאין בו דבר מכל מה שעוד

עתיד להתרחש אחריו. כל

החיים לפני התינוק. אני

יודע טוב ממנו מה אורכם

וטיבם. אני יודע כל מה

שיקרה לו

6

רקוויאם זוטא לזכר אבי

עכשיו שאינך רואה עוד מה שראית

בבהירות גדולה, ועיניך אפלות, אתה

מגיע אל השתיקה שביקשת אחריה שנים.

עכשיו תן לאהבה להקים עולם, לקבוע

את גבוליו, לראות בו את הממש הרוחני.

לאט הזִמרה שלך הולכת אל עֵבר ביטולה

בתוך ההשׂגה שהיא לא תדע עוד לומר

דבר על הסבוך המקיף אותך (כדי

לתמוך בנו) בדרכך אל המוות. מי כמוך

יודע שעל הנעשה יש רק להודות.

בזכרוני, ילד, נשאֶרת תמיד דלת

חצי־פתוחה, ואין לדעת אם האור

הנשפך על רצפת החדר בא מן החוץ

או ממנורת השולחן

הַיֶּלֶד הָיָה בַּר־מַזָּל, הוּא יָצָא

מִיַּלְדוּתוֹ בְּלִי פֶּגַע וְחִבֵּק עַצְמוֹ

כְּמוֹ עֵץ מִתְעַטֵּף בְּעֵצִיּוּתוֹ. לֹא

שָׁמַעְתִּי יֶלֶד אוֹמֵר, אֲנִי בָּעוֹלָם

וְהָעוֹלָם לֹא יוֹדֵעַ. יֶלֶד יוֹדֵעַ שֶׁ

נִמְלֵי הַבַּיִת אֵינָם כְּמוֹ נִמְלֵי הַשָּׂדֶה.

הוּא מִשְׁתַּהֶה עִם פִּרְחֵי הַדְּבַשׁ, עִם

כִּנּוֹרוֹת הַצִּפֳּרִים, עִם הַיֹּפִי הַמִּתְעַלֵּל.

הוּא מַטֶּה אֹזֶן אֶל גַּן הַחֲפָצִים מִסָּבִיב.

"אַתָּה לְבַד, הַבֹּקֶר בָּא, הַחַלְבָּנִים

מַרְעִישִׁים בְּכַדֵּיהֶם אֶת הָרְחוֹב¹"

כְּמוֹ בְּסֶרֶט (שֶׁל הָאַחִים כֹּהֵן)

אָבִי אֵינוֹ אוֹמֵר לִי, "זֶה

בְּסֵדֶר. אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים

לָשֶׁבֶת פֹּה בַּחוּץ, לְיַד הַדֶּלֶת,

וְלִשְׁתּוֹת בִּירָה אִם בָּא לָנוּ".

שׁוֹתִים מַיִם לְמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר,

לִגְבֹּר בַּצֵּל עַל הַקַּיִץ, מְפוֹרְרִים

סִפּוּרִים בְּלִי לִמְצֹא מוֹצָא.

הַחֹם מְסָרֵב לְהַרְפּוֹת וְנוֹגֵחַ אֶת

הַשָּׂדוֹת. אֲבַק אֱלוּל עָכוּר עוֹלֶה

וּמְכַסֶּה עַל הַשְּׁאֵלָה: כַּמָּה אַהֲבָה

הָאַהֲבָה יְכוֹלָה לְהָכִיל לְיַד דֶּלֶת?

אִם לֹא אֶתְעַשֵּׁת וְאֶכְתֹּב אֶת יִתְרַת

הַדְּבָרִים שֶׁבְּרֹאשִׁי, אֶשְׁכַּח אוֹתָם.

לֹא טוֹב לִי שֶׁאֶשְׁכַּח, לֹא טוֹב

לַדְּבָרִים שֶׁיּשָּׁכְחוּ מֵרֹאשִׁי. אֲנִי

רוֹצֶה לָדַעַת מַה נּוֹתַר בְּרֹאשִׁי,

בְּמוֹתַר חַיַּי. כָּל עוֹד אֲנִי כּוֹתֵב

אֲנִי פּוֹתֵר אֶת הַשִּׁכְחָה כְּזִכָּרוֹן.

עַכְשָׁו, לְאַט, תָּצִיף אוֹתִי הַשִּׁכְחָה

שֶׁלֹּא תָּעִיד עוֹד עַל דָּבָר. טוֹב

הָיָה לִי אִלּוּ הָיִיתִי מִתְנַעֵר

מֵרִבְצָהּ וּפוֹתֵר אֶת חִידוֹתַי הָאִלְּמוֹת,

אֶת הֵעָלְמוּתִי, אֶת אִי־הֱיוֹתִי

זָקֵן יָשֵׁן לְצִדִּי, בְּתוֹכִי. אֲנִי קָם

וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, שׁוֹמֵעַ

צְעָדִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים כְּמוֹ עַל

מַדְרֵגוֹת בַּד. הַכֹּל מִתְכַּסֶּה, לְאַט,

בְּבַד, הַכִּסֵּא, הַשֻּׁלְחָן, הָאָרוֹן, הַמִּטָּה,

הַשָּׁעוֹן עַל הַקִּיר, הַנַּעֲלַיִם, הַסְּפָרִים.

אִם אֶמְשֹׁךְ אֶת הַסָּדִין אֶגְרֹר אֶת הַמִּטָּה

אַחֲרָיו וְאַחֲרֶיהָ אֶת הָרִצְפָּה, אֶת

כָּל הַחֶדֶר. אֲנִי חַיָּב לְהוֹצִיא עַצְמִי

מִכָּאן, אֵינִי מֵעֵז לְהִתְעוֹרֵר. בְּכִיּוֹר

הַבַּד מְטַפְטְפוֹת טִפּוֹת בַּד. אֲנִי יוֹדֵעַ

(עִם טְרִיקַת דֶּלֶת מֵעַל הַתִּקְרָה) אֵין

כֹּחַ בָּעוֹלָם הַיָּכוֹל לְשַׁנּוֹת

יוֹשֵׁב בָּרַכֶּבֶת הַמְּהִירָה הַטָּסָה אֶל

מָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מַהוּ

וְלָמָּה אֲנִי נוֹסֵעַ אֵלָיו. אִם אֶמְשֹׁךְ

בְּיָדִית הַבְּלִימָה, אֵעָנֵשׁ. בְּלִי עֹנֶשׁ

זֶה, שֶׁהוּא קְנָס אוֹ תַּשְׁלוּם עֲבוּר

נְסִיעָתִי, לֹא אוּכַל לַעֲצֹר וְלָרֶדֶת

מִן הָרַכֶּבֶת שֶׁמְּהִירוּתָהּ הוֹלֶכֶת

וּגְדֵלָה. עָלַי לְהִתְעוֹרֵר וּלְהַחְלִיט

לְהוֹשִׁיט יָד אֶל יָדִית הַחֵרוּם

וְלִמְשֹׁךְ אוֹ לָשֵׂאת בַּתּוֹצָאוֹת הַ

נּוֹרָאוֹת שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל לְשַׁעֵר

אוֹתָן. בַּתַּחֲנָה בָּהּ אֵרֵד, בְּתוֹךְ

גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת וּבְרָקִים, הַשֶּׁלֶט שֶׁ

יְּקַדֵּם אֶת פָּנַי יִהְיֶה חֶרְפָּה

מי שחי בהדרכת הזיכרון חותֵר, ככל יכולתו, להחזיר

לעצמו את אהבת ילדותו שאבדה לו. היושבים

בתצלום, אב ובנו, היום אני יודע, הריהם מתים

עוד לפני בוא המוות

כולנו יצאנו אל מסע חיינו מאיזו תמונה רחוקה,

ראשונית, גם אם טרם גילינו אותה. היא נמצאת

בראשנו עד שנגלה אותה באלבום המשפחה.

מישהו עבר שם וצינזר, קרע, גזר, מחק, שרף,

ניטרל, הִכתים, הוסיף, גרס, עיוות

אנו יכולים לדַמות שיש איזו מצלמה (עין)

אלוהית התלויה (לא־נראית) מעלינו, שאינה חדלה

לצלם (לראות) כל רגע מתנועותינו, מהתנהגותנו.

מתוך המון ה“שוטים” יש אחד אשר דרכו, אם

יתמזל לנו, נבוא אל הבנת חיינו הסתומים

החיים הם נוראים אם אין עליהם מוראה של המצלמה

העליונה הזאת, זו העין האינסופית, שרק יהירותנו

הגדולה מבטלת אותה, או ממעטת את נוכחותה

האם יש אהבה בתצלום?

שפינוזה אומר לנו, היהיר אוהב את חברתם של

טפילים וחנפים (“אתיקה”, ד, 57). אתה, ילד, הנח

להם ולֵךְ בחברת נדיבי הרוח ואל תחדל מזה

החלום אינו מנוגד לתבונה והוא יכול להיוולד מתוכה

אם אנו תמימים עם עצמנו. אל תימלא בושה. מעט

מאוד ילדים היו ילדים, ובהתבגרם הם יבואו

אל התום הנכסף מתוך “הכרח טבעם”

אודיסיאוס (בשיר החמישה־עשר, חרוז 343), לאחר

מסעו הגדול, אומר: "אֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה לָאָדָם

מִנְּדוּדִים בָּאָרֶץ". אני (שאיני “האיש רב המזימות”)

מעז ואומר: אין לך רעה גדולה לאדם מנדודים

בארץ הילדוּת האינסופית בלי למצוא את הפתח

אל החוץ

המוזיקה יכולה להתעסק בזה.

אני מחכה למלחין שיהפוך תצלום זה

לנושא יצירתו

מעורפלת ורחוקה, אני רוצה להבין עכשיו את

הישיבה ההיא. אני יודע, אין כוח בעולם

שישיב לי את הרגע, כמו אקוורל ההולך

ומתדהה וסופו להיעלם כמו ציורי הקיר בקבר

פרעוני שנפרץ פתאום לאור ונבזז עליְדי זרים

אחרכך, מה שנשבר המשיך להישבר. ראיתי, רשמתי:

מהו שנעלם ולא ישוב לעולם?

השנים עברו. אנשים חיים במשך שנים

בעיניים עצומות ואינם רואים את המונח לפניהם.

הלא אפשר היה לעשות עם זה משהו, אבל

הם לא תפסו את זה כך. הם לא זכרו שהיה להם

רגע קיץ אחד פלאי, חריג לחלוטין בתוך רוגז

הקיום, שהוא כמו נמר, כלומר "צורה החוזרת על

עצמה" (בּוֹרְחֶס)

כל מה שקורה כבר קרה. כל מה שיקרה סוּפַּר ולא

ידענו לקרוא. האירועים, כולל מותו של הגיבור,

קדמו למקהלה המספרת לנו עליהם. אנחנו מקשיבים

כאילו הם מתארעים לנגד עינינו. אנחנו יודעים,

השפה מתרחשת והאוזן נטויה לשפה המאוחרת

הזאת

שוב עולה הצורך לפַנות מקום בתוכנו לאחֵר

היושב בנו, המסרב לחדול להיות הילד שהיינו.

לאט מתחילים להתבהר פרטי הפרטים מרגע אחד,

שבהיותו הכרחי הוא לגמרי נצחי. אני מסרב לחדול

להיות מי שהייתי בתוך הזקן העיקש הזה

אין כוח בעולם (אפילו לא אלוהים) שיכול לשוב

ולהושיב את הילד שהייתי על ברכי אביו. אין

כוח בעולם (אפילו לא אלוהים) שיכול לצלם את

הזמן שעבר, להחזיר את חומרי הזיכרון אל רגע

חִיוּתם ההוא, הראשון, במרחק הקסום ולהרעיף

עלי את האמת

כל חייו אבי תיקן ואיזן ושיפץ והבריג וחצב

וחרט וחיזק וקישר וכופף ויִישר והדביק

וסיתת וכיחל ויצק. מתי היה לו זמן לאהוב?

היום אני יודע, זאת היתה האהבה

אני מביט בפני הילד הנראים לי, פתאום, בהירים

וקטנים יותר משהיו, כשהייתי ילד, שָׁם. אני

מביט במוות העומד מן הצד ואיש אינו מבחין בו,

אפילו לא אני, אז, המבחין בו היום, בהביטי

בי ובאבי, והוא יושב על כתפנו כעורב רדום,

רפוי כנפיים. מאחורינו הדלת הנעולה

כל המצוי בְּתצלום מקומט ואפל זה חי ויחיה

בו לעולמים. בלי ידיעה זו, התינוק ואביו לא

היו ערים כלכך, צופים אל עין הצלם המכריעה,

הנמצאת בינם לבין מי, כל מי, ודאי אני,

שיביט בהם, מעבר להם, לעולמים

שם הפָּתוּחַ הולך ונפתח אל הידיעה שאיש

“אינו נושא את חייו לבדו”

עכשיו אני יודע (האם אני יודע?), ביושבם כך

מול המצלמה הם מכילים את הכרת יציאתם מכאן

למקום חסר שֵׁם, שָׁם יתפענח כל שעתיד להתחולל

מה שקורה בתצלום ממשיך לקרות ואין הוא

מוביל לשום מקום

התצלום (היום אני יודע) מלא שורשים העומדים

לעלות על השניים היושבים בו ואינם יודעים

שלתצלום, בתוך נצחיותו, יש חיים ותנועה

אולי יש באותו תצלום, שאיני חדל לחזור

אליו, מעין קנוניה. מישהו מוביל אותי

אל מלכודת שאני כבר לכוד בה

אני עומד מולו ופועל. משהו מצטבר. דבר

גורר דבר או חומק מִדָּבר

עכשיו, לאחר שבעים ושמונה שנים, בהביטי בו,

התצלום דומם. כושרה של הנפש להעלות דבר

במחשבה ולעורר את הנסתר בתוך השִכחה, שם

הזמן עשוי קפלים המסתירים ומגלים את העומד,

אם תקשיב לו, להיעשות מקום

הזמן שעבר (מאז אותו תצלום) אין בו כדי

להסביר את העצב שנערם עלינו מכל צד. איש לא

לימד את הילד לא לפחד מן החדווה. לתת אמון

באחֵר עניין לא פשוט, להעיד הוא מחויבוּת ענקית

הילד היושב בתצלום מבקש לקפוץ ממנו, להשתחרר

מלפיתת אביו, עד שנדמה שאין לו חלק במתרקם.

מה קרה שם באמת? ולמה התצלום, שהיה כל כך

הכרחי באותו ערב, לא השפיע על חייהם? ואיך

ייתכן, בתצלום היחידי מאותו פרק זמן, שאין

מופיעה אמא? האם בעוד שעה קלה ישמעו השניים,

מן המטבח, את קולה הקורא: “בואו לשולחן”?

האם מה שקורה צריך לקרות פעמיים, פעם בשעת

התארעוּתו הראשונה ופעם, לאחר שנים, בסוף הדרך?

האירועים מקבלים אז את מלוא מידותיהם, את

אישור גמר הִתהווּתם. יום אחד, בקצה חייך,

עולה להבה מתוך הרמץ שלא חדל ללחוש בליבך.

הזמן אכל את האנשים שלקחו חלק בחייך. אתה

מביט לאחוריך, גיבורי ילדותך נמחצו עד דק

רציתי לומר משהו על חיי בלי שחיי ייהפכו

משום כך ראויים לחקירה. להתעסק בכל זה מתוך

דיוק כמי שמעביר חרוזים, מכאן לכאן, בחשבונייה.

האם איחרתי להבין את מה שבלעדיו אין להבין

איחור מהו?

אינני ילד עוד. האם הייתי כשהייתי?

מהו להיות ילד? בלעדַי, מי שהייתי לא יכול

להזקין, בלעדיו לא אדע מהו אחרכך

על סף דלת מקומטת קרוּם, מרוּצעת פחים, היה

רגע אחד נכמר, סודי משהו, רווי מֶסר, שאני

מחפש בו, שנים, תשובה על שאלה שאיני יודע

איך לנסחה, ואיני יודע איך להתעלם ממנה

מה היה אחרכך? האם מה שאינו ניתן

להיאמר מזין את האש?

הזמן להתחיל לגמור. אם יספיק הזמן יהיה

עלי לדבר על מה שקרה, כפי שאמנם קרה.

הילדוּת עלתה מכל פינה בלי להציע ישועה

(הימים ימי אבטלה כי תמו ימי הפּרוֹספֶּריטי)

וכל הפתוח נִמלא עננים

משם, מפתיחת הדלת, החלה הרעה. אירופה

עלתה בלהבות (הקטן לא שמע, לא ידע.) הבט

בו, איש ישיש, שאנן הוא בתוך הלִפנֵי אבָל

מעקימת שפתיו ניכר שביב של חרדה

החשֵכה לא ירדה על האירוע ההוא. החשֵכה

יורדת. שתי כנפות הדלת (בטרם המרָאָה)

משחירות, מוּנפוֹת

מהו שנפרש מעלי?

כאן האי שלי, אני מנסה לנחש את האהבה

ההיא

אני כותב את מה שראיתי כשלא ידעתי עדיין

לכתוב. גופי אינו זוכר את גופך, תינוק

שנים אני כותב את הדפים האלה מול התצלום

הזה, כותב ומוחק, מבין לא מבין, נמחק והולך

1

כאילו האמור כאן, עד כאן, איננו סיפור

כזה גדול אלא מחשבה שצוברת, לאט, את

חלקיה לכלל היגד חדש, כמו ילד שהיה

כל הזמן ופתאום הוא יודע שהוא

באמת כאן לפניך – אתה רואה אותו.

אתה רואה את עצמך רואה אותו ויודע,

משם בא מה שעליך ללכת אחריו

2

ראייה היא פועל־יוצא של התנהלות חייך.

עליך להיות ישר עם עצמך כדי שראייתך

תהיה ראייה ראויה ולא רק מחשבה על אודותיה.

מי אסר עליך, מלבדך, את השִׂמחה?

פתאום אתה יודע שהיא באמת כאן, לפניך

3

אם יש פה סיפור, זקן, ספֵּר.

תן לב לגודש המתפנֶה אל

איזו שתיקה לבנה. יש

התפנוּת מן הראייה בקצה

הלא־כלום. פתאום אתה עובר

ליד הלא ייאמן שחיכה לך

שנים. אתה מביט בו ויודע,

יש כאן איזה לימוד

4

טבע הדברים לנו אלינו כשאנו

נעים אליהם בעומדנו מוּלם.

עניין פשוט, ואין הוא יכול

להיגמר לעולם. לא באתי לתת

פירוש אלא לחקור בדבר הידוע לנו.

שירה אינה ממציאה אלא חוקרת את

“המציאויות הגדולות של העולם”

“…כדי לנסות ולשמוע את הפעמון יותר מקרוב, נאלצתי לחזור ולרדת אל תוך עצמי. מכאן שהדִנדון הזה היה שם תמיד, ובינו לרגע הנוכחי היה גם כל אותו עבר שנגלל לבלי סוף, אשר לא ידעתי כי אני נושא בקרבי.”

מרסל פּרוּסט, “הזמן שנמצא”

(תירגמה הלית ישורון, עמ' 339)

שוב הגעתי, שלא ברצוני הפעם, אל אותה הבושה

התובעת ממני לבקש סליחה מן הנוכֵחַ לצידי

הפעם אני הוא שהחזקתי בידֵי אבי, כמי

שלוחץ על ידית מכשיר המוֹרס ומדווח לו בסתר

על תשובתי. זכרתי שורה משיר, שחזרתי עליה

פעמים רבות בחיי:

“הַבֵּט אֵיךְ הַשָּׁמַיִם נוֹפְלִים / תְּחִלָּה לְאַט / וְאַחַרְכָּךְ לְגַמְרֵי לֹא”

בעומק החיים עומדים החיים ולמה המוות, שוב

ושוב, מחכה בצד כמו צמח בר? באוויר הסתבכו

וילונות ערפל. פלשה עצבוּת ועמדה בין הדברים

ולא ידעתי לכנותה אלא בושה

יום אחד אמרתי לעצמי, שֵב ומנֵה את השמות,

אל תחדל. כאחד הנכנס למחסן וקורא בשם

הפתקים הדבוקים על־גבי הקופסאות. הסדר אינו

ממעט את הציפייה, הכינוי אינו מבטל את הקסם

היֵה כמי שקורא בשמות הציפורים כדי שיחזרו אל

הגן, כמי שקורא בשמות העצים והפרחים כדי

שיפרחו. הן זה המעשה המאגי האחרון שנותר

עוד בידי האדם. רק לפֶּה וללשון עוד נותר

איזה כוח שגיא ועלוּם לשלוט בזיכרון

המחייה את ההעדר

שֵם הוא כמו “מַפְתֵּחַ לְבַיִת בְּעֹמֶק גַּן עַתִּיק” המגן

מפני השִכחה. אנשים מסתובבים כאן עם יותר משֵם

אחד. המתים באים ונתלים בהם, מבקשים להיאחז

ולהמשיך לאכול עוד מעט מאותה הקערה

שמעתי, ראיתי, קראתי, רשמתי. אני מביט החוצה

(אני עומד בחוץ). עברו החיים אבל עוד קיץ,

קיץ הוא אי. אני מחפש את הנמלה שלי ומציע לה

את קן כיסי

לא אמרתי לאבי מה שהיה עלי לומר לו כשהוא

לא אמר דבר על התצלום הזה, על הערב ההוא

הוא ראה מה שאני לא ראיתי. כל חיי, מאז

הישיבה על ברכיו, נתמצו אל תוך רגע דחוס,

שלוּטשו בו אלף פָּנים המקיפים את קיומי

נדמה היה לי שכבר עברתי מפֹּה לשָם אבל במובן

מסוים לא זזתי ממקומי ורק החוץ כמו זבוב חדר

אלי ואכל את תוֹכי, הכל לפי חוקי טִבעו. אפשר

היה לחשוב שמשהו קורה, אבל לא

וכאילו נדרשו לי יותר משבעים שנה כדי להגיע אל

קו זה, ממנו ניתן לראות את מה שגם אם אינני רואה

אותו, אני יודע שהוא כאן, והכאן הזה קם לנגד עיני

ונעשה צורה של בית, והבית הזה הוא כל־הבתים

שהיו, זה על גבי זה, במשך כל השנים, מאוחר יותר

חושש להזדקן האיש חש הבוקר, יותר מתמיד, את

הכתם השחור. ילד רץ בתוכו, לפניו, ממהר חסר־

נשימה, להגיע אל אן שהוא כבר הגיע אליו

"הכל קרה לפני שהסיפור

הזה התחיל"

האם זה רעש? הרעש שאני שומע הוא ריב

העצמים המכוּתפים זה לצד זה. אם תגבר האפלה

יעלה רעש הכלים הזזים בארונות המטבח מאחורֵי

הדלתות המזוּגגות

ככל שרבה יותר הידיעה שיש לי על טבע

ההתחוֹללוּת בתצלום ההוא, כך עולה אבי

הצעיר ותופס את מקומו בתוך האב. אחיזתו

בזאטוט, היושב על ברכיו, רכה ובטוחה יותר.

זה היה סיפור אהבה

"בַּמַּיִם טְמוּנִים הַמַּיִם בָּהֶם רָחַצְתָּ אוֹתִי וְרָחַצְתִּי

אותְךָ". אנשים חיפשו אדמה ומצאו אבק, עמדו,

שלוש פעמים ביום, ופניהם אל המזרח

היום אני יודע, טוֹב הדבר. יישאר לו אבא בחוּר

צעיר נצחי כשהיה, גם היום, עשרים שנה אחרי מותו,

“אין הוא נראה לי מת כלל”. אני נושא, כמוהו,

בקרבי, כבד ואפל, את אותו המוות עצמו המחייב

אותי להבין את חיי העומדים לפני קריסה

העולם מסביב סוער. אנו שנתיים לפני פרוץ המלחמה

באירופה, ואין זכר לכך בתצלום. הייתי צעיר מכדי

לקחת חלק בסופה ההולכת ומתקשרת מעל העולם.

התצלום מקפיא לנצח את תוֹם הילד שלא יידע עוד

לעולם את האסון הנורא שאמנם קם והיה

הילדוּת אינה אטלנטיס אבודה ואני עוד אגיע אל

המציאות הטרוֹם־לשונית של חיי

על ברכי אביו אומרים לילד, שוב ושוב: כל מה

שעליך לעשות הוא לזכור את הרגע המתוק הזה,

לאחריו לא תורשה עוד אלא לגדול, להיות איש

מהלך בין חומרים גסים. מכאן והלאה יש לדבֵּר

זה הרגע האחד האחרון, שלאחריו יופקר הילד

לשרירוּת החיים. יום אחד הוא יזעק כמו כולם:

“מחניק ובכל זאת עד־מוות מתחשק לחיות” (אוסיפּ

מנדלשטאם). בינתיים, בתצלום, הוא עדיין לא שם

האם ייתכן שיש עִטרן מתוק? זה מה ששאפתי אל

קרבי בלי לדעת את מקור הריח. יום אחד, לאחר

שנים, נתברר לי בהארת־פתאום: זה הריח שעלה מבגדֵי

אבי באותו ערב כשחזר מן העבודה, ובטרם שטף עצמו

בגיגית המים במטבח. הוא מיהר להתיישב על מפתן

הבית, באור האחרון של היום, כדי ללכוד את רגע

האושר שלא יחזור עוד לעולם

ככל שאני מבין יותר את הדברים הנראים לי, אני

מבין יותר את ההבנה הזאת, את ההשתוקקות להבין

מתוך הנִגלה בתמונה את הבשורה המסתתרת לי

בתוכה. אני יודע, היא עוד תעלה אלי ותתגלה

אל מה חותרת העין הזאת המביטה, חדוֹר והבט, אל

תוך הנִפתח לאינסוף, כאילו היתה הנפש הצופָה

אל מה שראוי לכנותו החיים. הנה עומדים

להיפתח, להיפרשׂ, להתפָּרֵשׁ, להיות. יש לקום מעל

הברכיים ולעשות את מה שאחרכך, משנעשה, אינך יודע

(אתה המביט עכשיו בתצלום) אם נעשה כפי שראוי

היה לו להיעשות

מה נתפוגג שם?

פתאום, בגובה עינַי, איני יודע כמה זמן זה נמשך,

עמדה לה דבורה יפהפייה, חגוּרה בצהוב וחוּם,

לסירוגין, על גופה הגלילי. היא ביצעה ריקוד

ולא היה לי מושג מה היא רצתה לומר לי

ידעתי היא לא מתעניינת בי או בהערותי. אולי

יש לה בן־זוג נסתר בסביבה והיא רוקדת לקראתו.

ריקודה היה מדויק ופשוט, חסר־ניע, כאילו

נתמסרה לו לנגדי (או לנגדו)

ביקש הילד לצחוק ובכה מעט משום היופי האינסופי

שרחש בלי להתערפל. הוא לא הושיט את ידו כדי

ללכוד את הדבורה. אם יעשה זאת, יתברר לו (אולי)

שלא היתה שם דבורה כלל

החצר, שלא אחזור אליה לעולם, בשעה זו,

ריקה, כאילו נתפנתה מן העולם. יעלה השחר

והיא תרבץ על כיעורה התפל. בינתיים, משהו

ערפילי, דביק, שפוך על המקום עליו ישב

הילד על ברכי אביו

מישהו מעביר יד בתלתליו של הקטן ואיזה משא

מתפנה. אני מגרד בכף ידי, שב ומגרד, כאילו

ניתן למצות איזה עניין בתנועה הזאת

אני מביט ורואה את הדברים המבקשים מאיתנו

להיראות כאילו היו הם סיבת הדברים. אני

משתוקק להבין אותם יותר ויותר, לאט, בלי

חיפזון

מאז אותה ישיבה שצרבה את עינַי, אני רואה פחות

את מה שאני מביט בו. אם הדלת כפולת הפָּנים

לא תוליד ציפור, לא תהיה כנף שתקל עלי

את הבעירה

חבויה נפשי בתוך עץ הגן, דבֵק בה ריח התאנה

של גופי. אין עַז ודבשי מן הפרי שעליו יורד ערב

הקיץ. עוד מעט יִמתַק הפרי, יִימָלֵא ויכבד כאילו

כאן התחיל הכל. עלי להיות עֵר לעוצמת הדברים

הנמצאים מחוץ לנו

התשוקה להיכנס בדלת קודמת לדלת. החרדה מן המוות

קודמת למוות והיא חלק מבטנת החיים. עלינו להתפנות

מן הבוּשה בטרם נסגור מאחורינו את הדלת

בספר רוסי איש רוסי יכול לומר: "בעניין אחד אין

ספק… את החיים צריך לחיות באיזה אופן אחר"

אחרכך ישבתי והבטתי. אחרכך ישבתי עוד. הבטתי

עד שרשמתי מה שרשמתי והלב, המכסה על הסוד,

התחיל צובט. המלחמה מביאה דברים אל איזה

קצה, אני עושה בהם כטוב בעינַי

אחרי שנים נתעסקתי בהלדרלין ומצאתי: "לֹא

פַּעַם צָרִיךְ לִשְׁתֹּק; שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים אֵין בְּפִינוּ,

לִבֵּנוּ הוֹלֵם וְהַדִּבֵּר אֵין בָּנוּ"

רפָה חום הקיץ. הערבים צָננו מעט. אדם מרים

עיניו אל איזו נקודה, משתהה ואומר, יש בזה

איזה דבר, השבח לאל

עכשיו, “כְּשֶׁעָלוּ שָׁמַיְמָה כָּל דּוֹרְשֵי טוֹבָתֵנוּ”,

הגיע הזמן להתחיל לסגור.

אנשים הוציאו כיסאות לשבת בשמש.

ליד הכיסאות הוציאו דרגשים עליהם מפות

צבעוניות, עליהן הניחו מיני מאפה ריחניים.

לידם הניחו כַּדֵּי שתייה. סידרו זרי פרחים

עד שמצאו מַחְתת בְּשָׂמים (והבעירו בה כמה גחלים)

נתכסתה השמש, באה רוח והפכה הכל

ראיתי, רשמתי

נותר איזה ריח חרוך באוויר כמו אחרי אפיית

לחם בטַבּוּן הטיט במטבח

בא רעש ועבר הרעש, הִטיתי אליו את ראשי

ואת ליבי

הערה: להלן חמישה שירים מתוך “לפני הדלת, מעבר לקיץ”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

בשירים הוכנסו כמה שינויים.

1

אָמְרוּ עָלַי, רוֹאִים עָלֶיךָ.

רוֹאִים, מָה?

תֵּכֶף רוֹאִים כְּשֶׁאָדָם רוֹאֶה

בְּאֱמֶת. הַבֵּט אֵיךְ

הֵם מַבִּיטִים בָּעֵץ וּמְגַלִּים אֶת הָעֵץ

בְּלִי לָתוּר בּוֹ אַחַר צִפֳּרִים.

עַכְשָׁו הַמֵּתִים בָּאִים לֶאֱכֹל בַּמִּטְבָּח

מֵאוֹתָהּ הַקְּעָרָה הַמֻּכֶּרֶת לָהֶם

וְנִלְכָּדִים בְּתוֹךְ “לֶהָבָה שֶׁל מֶלַח”

2

וּכְבָר עָבְרוּ פִּתְאֹם שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי חַיֶּיךָ

בְּלִי שֶׁהָיִיתָ עֵר לְעָצְמַת הַדְּבָרִים

שֶׁמִּחוּץ לְעַצְמְךָ.

עוֹד מְעַט אֶהְיֶה בְּלִי

וְהוּא יִהְיֶה הַכֹּל.

לֹא עוֹד אֶסְתּוֹבֵב עִם כִּיסִים מְלֵאִים

בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ

3

יֵשׁ לִגְמֹר. אֵין מַה לְּמַהֵר. כְּבָר מְאֻחָר.

שִׂים אֹזֶן אֶל שִׁירַת הַצִּפֳּרִים. "דַּע שֶׁצִּפֳּרִים

אוֹהֲבוֹת לִשְׁמֹעַ צִפֳּרִים".¹

לֹא אֶסְתַּתֵּר עוֹד כְּמוֹ תְּאֵנָה

מֵאֲחוֹרֵי מְתִיקוּת.

לְמִי יֵשׁ כֹּחַ לָקוּם מִן הַחַיִּים

וְלַעֲשׂוֹת חַיִּים אֲחֵרִים

בְּמָקוֹם אַחֵר?

4

מִישֶׁהוּ הֶעֱבִיר יָד בְּתַלְתַּלֵּי הַיֶּלֶד

וְאֵיזֶה מַשָּׂא הִתְפַּנָּה

כְּאִלּוּ נִתָּן לְמַצּוֹת אֶת כָּל הָעִנְיָן הַקָּשֶׁה

בְּעֶצֶם הַתְּנוּעָה הַמְּתוּקָה הַזֹּאת.

כַּמָּה אָחוֹרָה אֶפְשָׁר לָלֶכֶת כְּדֵי

לְחַבֵּק אֶת מִי שֶׁהָיִינוּ רוֹצִים

שֶׁיְּחַבֵּק אוֹתָנוּ, וְאֵינֶנּוּ?

5

יְלָדִים לֹא מַעֲבִירִים אֶת הַזְמַן,

הֵם הַזְמַן וְהוּא עוֹבֵר.

עַכְשָׁו חַבֵּק אֶת הָרוּחַ אֲחָרְכָּךְ

לֹא חָשׁוּב עוֹד מָה, אֲפִלּוּ

לִהְיוֹת לְיַד מַה שֶּׁרוֹצֶה

לְהֵעָשׂוֹת לֹא.

קוּם לֵךְ

בְּטֶרֶם

לֹא