רקע
אליעזר ירושלמי

(מקיאבל: כתבים פוליטיים. תרגם ד"ר אפרים שמואלי)

עוד לא היה סופר וחכם מדינה שרבו עליו ועל משנתו חילוקי הדעות כמקיאבלי. מתעתע, פורע מוסר, ציניקן, קוראים לו מבקריו לשלילה – פטריוט נלהב, חוזה איטליה המאוחדת, קוראים לו האיטלקים. אלה ואלה שתו בצמא את דבריו. מפיו למד פרידריך השני מלך פרוסיה, שכתב נגדו את “האנטיפירסט”, בדרכיו הלכו נפוליון, מוסוליני וגם לנין. ביחוד עורר ויכוחים ספרו “הנסיך”.

האם “הנסיך” הוא שיטתו המדינית של מקיאבלי? – האם הוא בעיניו האידיאל של שליט טוב? – ודאי שלא. ב“עיונים” הוא דוחה את שלטון היחיד. בכמה פרקים הוא מגנה את דרך הנסיכים. פשעי הנסיכים הם פשע העם. המון הוא יותר יציב ויותר ישר מהנסיך. הנסיך דואג רק לעצמו. שלטון הנסיך מוביל לעריצות, הוא משחית את העם, מוביל את העם, לחורבן. כשגשגות רק ערים שנוסדו ע“י בני חורין ומנוהלות על ידם. העבדות והשיעבוד מחריבים מדינות – אלה הם הרעיונות שמקיאבלי מביע ב”עיונים". “האנשים הם כפויי־טובה, נכונים לבגוד בכל מקרה שניראה לו כדאי. בו אפשר לשלוט רק בטרור ובהפחדה… הנסיך צריך להיראות נדיב, טוב־לב ישר ותם וירא־שמים, בעיקר ירא־שמים. אבל רק למראית־עין; למעשה יכולה התנהגותו להיות בדיוק הפוכה מזו שנראית”.

לכאורה דבר והיפוכו. יש לך הרושם שמקיאבלי בגד בספרו “הנסיך” באידיאלים להם הטיף בספרו “עיונים”. אבל למעשה – כך מוכיח המתרגם – כתב מקיאבלי את ה“עיונים” ואת “הנסיך” באותו זמן.

תאמר: כאן משחק להטוטן באידיאות – גם זה לא נכון. הוא חוקר מדינה רציני ואיש־מדע בעל מעוף. הוא הוגה דעות ולא שחקן. תוכו כברו. אלא מאי? – יוצר שיטה מדינית איננו. הוא גם איננו בעל עקרונות מדיניים. אין – לפי דעתו של מקיאבלי – בכלל עקרונות במדיניות. מעשי מדינה אמיתיים הם אלה הנעשים לתועלת המדינה, ואלה משתנים עם נסיבות הזמן והמקום: ברומי העתיקה, בה נתחנך העם על חוקים נבונים והנהגה נבחרת, היו הדיקטטורים נבחרים. ההתבוננות מלמדת, שכבוד הדיקטטור כל זמן שניתן בפומבי על פי חוקי המדינה ולא נתפס בכוח, היה לטובתה ולרווחתה של העיר (“עיונים” עמוד 10). ברומי היה יוליוס קיסר ראשון המחריבים של המדינה הרומית, על אף כל מעשיו המועילים לטובת המדינה, אבל באיטליה המושחתת ע"י הכנסייה הקתולית ושליטיה העריצים הנסיך האידיאלי היה צ’זרה בורג’ה. לא זה בלבד, עתידה היתה מפלצת זו להיות גואל האומה איטלקית, אלא שמזלו לא גרם לכך עוד בימי היותו מזכיר הרפובליקה הפלורנטינית, היה מקיאבלי עד למעשה רצח זוועה של צ’זרה בורג’ה, שזיעזע את כל איטליה, אך הוא, מקיאבלי, העריך את המיבצע הזה באופן “אובייקטיבי” והגיע לידי מסקנה, שבורג’ה עשה מעשה מועיל מאד לרומניה שבאיטליה. לפעמים מצא תועלת בעת ובעונה אחת בהתנהגות אחת והיפוכה: קפדנותו של הדיקטטור מנליוס טורקבטוס שהוציא פסק־דין מוות על בנו, היתה מעילה למדינה הרומית כטוב־ליבו וקלות־דעתו לכאורה של הקונסול קורבינוס וואלריוס, ששימש במשרתו סמוך לזמנו של הראשון…

עם כל הניגודים שבדעותיו מקיאבלי הוא מדינאי פיקח ובעל ניסיון, חוקר לעומק נפש השליטים וההמונים, יודע להעריך את המאורעות שבעבר ולנחש ולחזות את העלול להתרחש בעתיד הקרוב והרחוק. הוא צפה שעתידה הכנסייה הקתולית להתמוטט עשר שנים לפני פרוץ הריפורמציה הדתית. הוא העריך נכונה את כוחה של האימפריה הפרסית ואת חולשותיה והקיש מגורלה על גורל האימפריה התורכית. הוא הגדיר בדיוק את יתרונה של צרפת המנוהלת עי מלך תקיף על כל מדינה אחרת, בה נשתמרה האנרכיה הפיאודלית. הוא הגדיר בדיוק את מהות צבא השכירים וגילה את כל הנזק, שהביא צבא זה לאיטליה. הערכתו נתאמתה בתולדות אירופה שנהרסה בתקופת הריפורמציה ומלחמת 30 השנה ע“י קלגסי השכירים. הוא העריך נכונה את ערך הצבא הלאומי ושקד על הקמתו בפלורנציה, ואע”פ שלא הצליח בתיקוניו, הוא הקדים את צרפת שבימי ההפיכה הגדולה בגיוס הצבא הלאומי ב־280 שנה!

באחת, מקיאבלי הוא פינומן מיוחד בחכמת המדינה של זמנו, גאון חודר לנבכי ההיסטוריה הקדומה וצופה התפתחותה של האנושות למרחק של מאות בשנים. ולא לחינם היה מורה הלכה לחכמי מדינה ולמדינאים מעשיים במשך מאות בשנים, ועוד בימינו כתביו עוד לא התיישנו.

ואף על פי כן ראוי הוא מקיאבלי לכל אותם דברי השימצה שכתבו עליו מתנגדיו, כי יסוד מדיניותו הוא השלילה. הוא אינו מכבד את האדם ואינו מאמין בו. הוא נכון להניח, ששלטון טוב וחוקים צודקים עשויים לחנך את האדם לפחוד, לכבד ולשמור את החוקים, אבל הוא אינו מאמין, שאפשר לו לאדם להיות טוב ולבחור בעצמו בדרך הטובה לו. ראוי הוא האדם שייהנה במקצת מהחרות בריפובליקה מסודרת ע“י מחוקקים גאוניים, אבל אין חברת האנשים הרגילים מסוגלת לחוק לעצמה חוקים טובים ועאכו”כ לשמור עליהם ולהוקירם, אם אין עליה לחץ אדמיניסטרטיבי ומחוקק של שלטון חזק, כזה שהיה ברומי. הוא מאמין במדינה כבכוח מרסן את בני האדם ומווסת התנהגותם, אך אינו מאמין באדם ובאזרח כנושא המדינה.

השקפתו על המדינה היא, כפי שראה אותה אח"כ פרידריך הגל, אורגנית. המדינה היא לפי דעתו אורגניזם חי, שמתפתח, קמל ומת. אורך ימיה תלוי בכוחם החיוני והמווסת של החוקים והמוסדות – מוסדות טובים וחוקים נבונים מאריכים ימיה של המדינה (כמו הריפובליקה הרומית). אלימות, הסדרים ארעיים מובילים אותה לאבדון. משום כך הכל תלוי באישים המייסדים והמקיימים את המדינה. ואילו המון האזרחים הרגילים, הפשוטים, עשויים להיות לכל היותר רק כוח פאסיבי, נפעל, אך אינם מסוגלים לייסד מדינה, או לקיימה לאורך ימים מכוח עצמם. מכאן היחס הציני להמון האזרחים, לחוקים שנתנו אישיו ולהשקפותיו המוסריות. אכן, אין לזלזל גם באלה העקרונות בפרהסיה, אבל אפשר לבטלם, ללעוג להם בצנעה, ובמידה שקיומם מזיק, לרומסם ברגל גאוה.

המושג ווירטו, הלקוח מהלשון הלטינית, שפירושו מידה טובה, מובן בפי מקיאבלי כמכלול של מידות מועילות למושל והוא גבורה, אומץ לב, זריזות ומעשיות, אבל המושג המקיאבלי רחוק ממידה טובה, כשם שרחוקה שיטתו מהמוסר.

מעניין שמקיאבלי מוצא את המוסר הנוצרי־יהודי המחנך לענווה, צניעות וסור־מרע מזיק לאזרחות טובה, כי הוא מכשיר את האזרחים לקבל את הרע בסבלנות בהכנעה. בהשקפה זו הקדים את ניטשה.

בנקודה זו, ביחס לאדם ולאזרח, פרשת הדרכים לחכמי המדינה: המזדהים עם מקיאבלי בהשקפתו זו – מתומס הובס עד האידיאולוגים של השלטון הטוטאליטארי בזמננו – רואים רק את המדינה ולא את האזרח. הם מעמידים את המדינה מעל לאזרח, וזכויותיו ומעל לכל חוק אנוש. אבל בשביל שוחרי המדינה החופשית, חרותו וזכויותיו של הפרט הן נכס־ללא־תחליף וסימן מובהק של שלטון צודק וחופשי. מדינאים דימוקרטיים ואוהבי־חרות ניערו כפיהם ממקיאבלי וממשנתו, אך בשביל עריצים הוא מורה־דרך. לפי עצותיו התנהגו העריצים האיטלקים הקטנים בדורו ולאחריו. מעריצתה של בן־ארצה היתה המלכה יקטרינה מדיצ’י, שאירגנה את טבח ליל ברתולומיאוס על ההוגנוטים. ספר “הנסיך” היה הקטכיזם של נפוליון ומוסוליני ואפילו רובספייר עיין בו בזמן הטירור. ידידי העם מגוון לוק עד חכמי המדינה במאות ה־18־19 הזכירוהו בזוועה.

אין להכחיש, שהעצות השטניות של מקיאבלי ל“נסיך” יש בהן מניסיון החיים וחכמתם, שבטווח קצר מביאות להולכים בהן תועלת, אבל בסוף מעשיהם גורמים “גואלי־אנושות” אלה למהומות, למלחמות ולשואה על האנושות ועל עמם.

הספר הזה דורש, אם כן, יחס ביקורתי למחברו ולרעיונותיו, אך ביחד עם זה הוא אבן־פינה לתורת המדינה החדשה, מקור של מחקר החברה והבנת ההיסטוריה. ספר יסוד שממנו שום מורה משכיל אינו יכול להתעלם.

ראוי לשבח הוא המתרגם של הכתבים הפוליטיים ד"ר א. שמואלי, שעשה את מלאכת התירגום כמעשה אמנות והאיר את עיני הקורא במבוא רחב ובהערות רבות המקרבות את הקורא המשכיל לתוכן העניינים הנידונים. הלשון היא מדוייקת, המושגים מוסברים בקפדנות מדעית, ואם כי נשתמר בה המשפט הפריודי הלטיני – ויפה עשה המתרגם ששמר על המיבנה של הסינטכס הלטיני – לא נפגמה העברית לא בתוכנה ולא במיבנה.

בשני מושגים לא דייק המחבר והם המושגים עשוי ועלול. בראשון השתמשו הקדמונים כשהתכוונה למעשה טוב ובאחרון – למעשה רע, והמתרגם מחליפם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!