כשאנו משקיפים על תולדות הספרות העברית בסוף המאה הקודמת, מזדקר לעינינו גבול בולט ומפריד בין שתי תקופות סמוכות בזמן ושונות במהותן, והן: תקופת ההשכלה עד שנת 1881 וזו שלאחריה. הראשונה כולה יריעה של שחור־לבן – “חדר”, “ישיבה”, “מורדי אור” מחד ו“השכלה בת השמים” עם “אנשי חמודות” מטיילים בה מאידך; והשניה היא ספרות התחיה על מאבקה לשפה העברית ולתחיתה במולדתנו הישנה־חדשה. בתקופה הראשונה מושלים יל“ג ובני לוויתו, ובאחרונה עולה אחד העם ונעשה דברו ומורו של הדור וממלאים אחריו ביאליק עם הסופרים והמשוררים של בני דורו. המעבר פתאומי, האידיאלים של שתי התקופות הנזכרות שונים בתכלית זה מזה: בתקופת ההשכלה האידיאל המושלם הוא המשכיל איש־החמודות המבריק בחיצוניותו, שלשונו רהוטה בשפת הארץ ובשפות עמי אירופה, הנושא חן וחסד מלפני שרים ונכבדים, ואחרת היא השלמות הנדרשת בספרות־התחיה בה יש כבר הקריאה לחזרה למסורת, לקשר עם העם, להתעמקות בשרשי תרבותו ולהמשכה באדמת המולדת. ואתה תמה לפעמים: האם כה פתאומי היה המפנה? האם לא היה סופר, אשר גישר בין שתי תקופות, שהטיף לנאמנות לתרבות הלאומית עוד טרם פרצו ה”סופות בנגב", – ואנו הרי יודעים שעוד לפני 1881 פרסם פרץ סמולנסקין את מאמרו “עם עולם” המשמש מפנה במהלך הרוחות, אבל מעט מאוד ידענו על שיטת־החינוך המשלימה ועל השקפת־עולמו המלאה ברוח הדור שבא אחריו. רעיונות שקיבלנו מאחד העם נתגלו כרעיונותיו של פרץ סמולנסקין.
את כל זה גילה לנו נח פניאל במחקרו על החינוך העברי ביצירתו של פ. סמולנסקין. המחבר עבר באופן יסודי על כל יצירותיו האמנותיות והפובליציסטיות של הסופר והוציא מתוכן את כל שאמר הסופר בכוונה תחילה להורות את בני עמו, וכך הוסיף גם את ההערות הפדגוגיות שהפליט אגב תיאור המציאות בדורו. לכל אלה צירף גם את כל מאמריו שפרסם בשמו המפורש ובעילום־שמו ב“השחר”, חשף את מכתביו, את הערות־השוליים שלו, ומתוך כל החומר העצום גילה שיטת־חינוך מלאה ומקיפה.
לשיטה זו אין פרץ סמולנסקין בא מתוך געגועים רומנטיים לבית־המדרש ולכל המסורת היהודית. אדרבה, ככל יתר המשכילים בני דורו, אין הוא מתעלם מכל המגרעות המשוועות של החינוך המסורתי. בטון נוקב וסטירי הוא מתאר את ה“חדרים” ומלמדיהם, את ה“ישיבות” וסדריהן. באכזריות הוא חושף את כל נגעיהן – את אכילת ה“ימים” על כל הסבל הפיסי והמוסרי הנגרם לאוכליהם; הוא מגלה את הצביעות השוררת בין חובשי ביהמ“ד. אך ביחד עם זה הוא מכיר את כל חשיבות הערכים הלאומיים הניתנים לילד העברי בכלים המיושנים האלה. לנגד עיניו עמדה גם התמונה ההפוכה של חיי המשכילים בערי אודיסה ווינא, בהן בילה שנים רבות. הוא ראה והנה קם דור אשר לא הכיר את לשון אבותיו ואת תרבותו, התנכר לעמו ולכל קדשיו. ולא זה בלבד: מנסיונו הכיר שהעליה בהשכלה וברמת־החיים לא הביאה בעקבותיה עליה במוסר, אדרבה, ביחד עם המסורת נעלמו מהדור החדש כל המידות הטובות, בהן נתברכו בני עמנו משנות דור ודור. הוא גם לא התבטל בפני ההשכלה הברלינית ועוד עשרות שנים לפני אחד העם הכיר את העבדות הנפשית בתוך החירות המדומה של יהודי המערב. בשצף קצף התנפל על משה מנדלסון, בו ראה את ראשית כל ההתנוונות, שבאה על יהדות המערב. לפי דעתו שימש מנדלסון ובניו דוגמה ומופת לבגידה ולהמרה. פרץ סמולנסקין פוסל גם את ה”באור" לחמשת חומשי התורה ותרגומם, כי פסולה בעיניו הכוונה לנצל את כתבי הקודש כאמצעי להפיץ את השפה הגרמנית בין אחיו, כאילו התנ“ך כשהוא לעצמו אינו מטרה קדושה למדי. בכל נפשו הוא מתקומם נגד הריפורמה הדתית העוקרת את כל הערכים הלאומיים מתוך תפילותינו והופכת את חגינו הלאומיים לטכס ריק מכל תוכן לאומי… אופינית היא הצבתו זה לעומת זה את נתן החכם ואת שילוק – הראשון עוצב ע”י אחד מחסידי אומות העולם, לסינג, השני תואר ע"י שקספיר מתוך סילוף דמותו של היהודי. פרץ סמולנסקין מבכר את שילוק על פני נתן החכם. כי אילו היו כל היהודים כנתן החכם, כי אז לא נשאר לנו כל זכר…
באחת, פרץ סמולנסקין לא נלהב מההשכלה בת־השמים; הוא חשף את כל מערומיה וגילה את כל נגעיה.
מאוכזב משני הקצוות ניסה סמולנסקין להציע שיטה של חינוך סינתיטי, חינוך על יסודות הפדגוגיה והפסיכולוגיה המודרנית – גם לבעיות פסיכולוגיות ופדגוגיות טהורות, בלי כל קשר לחינוך העברי הקדיש מאמרים רבים – והכליל בתוכן את כל הנכסים התרבותיים העבריים והם: תנ"ך (שידעו עוד מילדותו על פה, הגה בו לפעמים בימי בגרותו והקנהו גם לילדיו), אגדה ודברי הלכה (את המקצוע האחרון הוא מציע רק לבעלי כשרון בלבד), ספרות־ישראל, היסטוריה ישראלית – נוסף על כל הלימודים הכלליים. ככל המשכילים הדגיש גם פרץ סמולנסקין את ערך המלאכה לילדי ישראל.
אגב התעמקות בבעיות החינוך הגיע לרעיון תחית הלשון. אמנם לכתחילה חלק על בן־יהודה שהטיף לתחית הלשון בפי עמנו; פ.ס. פקפק בדבר אם הלשון העברית תוכל לספק את כל המדעים הטכניים החדשים. אבל אחר כך הודה לבן־יהודה והטיף לחינוך מודרני עברי ברוח זמננו.
לפנינו, אם כן, סופר אשר עוד עשרות שנים לפני סופרי התחיה, חיפש ומצא את הסינתיזה בין תורה לדעת ויצר את האידיאל של החינוך העברי החדש; ביחד עם זה הצביע על האידיאל של האיש היהודי המודרני של דור התחיה. פרץ סמולנסקין הוא באופן כזה הסופר המגשר בין שתי תקופות ספרותנו – תקופת ההשכלה ותקופת התחיה.
דבר זה היה ידוע לנו מקודם רק באופן שטחי ולמקוטעין. נח פניאל הוכיח זאת במחקר יסודי ומקיף. הוא גילה את סמולנסקין הפדגוג והמחנך של הדור. את הרצאתו ערך המחבר בבהירות, חיזקה בהבאת אסופות מכל כתביו השונים של סמולנסקין, ליקט את הרעיונות הפזורים וסידרם לשיטה מלאה ומקיפה. ונתקבלה הרצאה מעניינת ומאלפת על אחד הסופרים הגדולים, המבשר של תקופת התחיה.
חובה על כל מורה, מדריך ומשכיל לדעת את תולדות הספרות העברית וכל הרוצה לדעת את בוניה, חייב לקרוא את ספרו של נח פניאל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.