על צורים וסלעים חדים אני פוסע כבד ועיף, מצור לצור ומסלע לסלע – ולפני רוכב הערבי הצעיר על חמורו, להורות לי את הדרך. זה לי יותר משתי שעות, אשר עזבתי את צפת. הלילה יורד. הנה הוא רבץ ככר על הסלעים ועל האדמה ובשמים. החשך הולך ומתגבר. אין אני רואה עוד לא את הערבי ולא את חמורו – ואני הולך, תועה אני…

אבל מה לי ערבי ומה לי לילה? הולך אני, והולכים עמי אלפי דמיונות וחלומות אהובים. זוכר אני פתאם את כל אלפי הדברים, אשר שמעתי על-דבר ל“ג-בעומר המירוני הזה מאז – ואני הולך וחולם. עוד בשחר ימי ילדותי שמעתים. ופתאם היה לפני כל ילדותי. אם כל ל”ג-בעמר היה חביב על הילד, ל“ג-בעמר המירוני הזה היה קדוש לו. הן ל”ג-בעמר בכלל היה פעם משאת נפשו של הילד היהודי, עד שנעשה לו כמעט לתמצית מושג הקיץ. היום הזה היה האחד אשר בו יצא אל השדה, חפשי לרוחו וחפשי מכל שעבוד, והוא גבור קטן, חציו בימינו וקשתו בשמאלו, ומתענג גם הוא לכל-הפחות פעם אחת בשנה על ריח השדה ועל ניר נאה ועל אילן נאה ומשכר את נפשו בם ומוצץ את טעמם עד היסוד. ואולם אם ל“ג-בעומר בכלל הרחיב את נשמתו, אותו ל”ג-בעומר שבמירון שגשג את כל כח דמיונו. אותו רבי שמעון בר-יוחאי עם ה“זוהר” שלו ועם המערה הנפלאה שלו. אותו ח"י אייר, הוי יום השלשים ושלשה בעומר, בשעה שגלה לשלש מאות תלמידיו את האדרות שלו, אדרא רבא ואדרא זוטא, וכמעט שהספיק לגלות יצאה נשמתו. אותן המעשיות הנפלאות בדבר קברו. וביחוד אותה המעשיה בדבר קברו של בנו ר' אלעזר. ר' שמעון בר-יוחאי נקבר במירון, ואולם ר' אלעזר היה קבור בגוש-חלב. בא ר' שמעון בר-יוחאי בחלום לבני מירון ואמר להם: “עין ימין אחד יש לי, ומדוע לא תביאו אותו אצלי?” – מיד הלכו בני מירון להביאו ולקברו אצל אביו. יצאו לקראתם בני גוש-חלב וגרשום. באו בני מירון בערב יום-הכפּורים אל קברו של ר' אלעזר, נפתח הקבר מאליו והגוף הקדוש התנשא והיה מרחף לפניהם באויר והם הלכו אחריו עד שבאו למירון, ור' אלעזר נקבר אצל אביו. ואחרי כן: אותה ההלולא דרבי שמעון בר-יוחאי. מכל קצוי ארץ, מקצה ארץ-ישראל ועד קצה ארץ-ישראל, וגם מארצות אחרות ומאיים רחוקים, באים ביום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי למירון לעשות את ההלולא. אנשים ונשים וטף. אלפי אלפים אורחים. ואחרי-כן אותה התספּרת של הילדים, אותן ההקפות עם ספרי התורה ואותם – – כשלה רגלי באיזה סלע וכמעט שעמדתי ונפלתי – אין דבר – מוסיף אני ללכת ולחלום בהקיץ. באזני הומה אותו הזמר, שידעתיו עוד משחר ימי ילדותי: “בר-יוחאי, אשריך, נמשחת בשמן ששון מחבריך”. ואחרי כן: “אמר אדני ליעקב: אל תירא, עבדי יעקב”. ואחר זה: “אמר ר' עקיבא: אשריכם ישראל”. ופתאם – –

מה זאת? ניצוץ אור מהבהב לנגד עיני. הניצוץ כבה ואבד. אבל בעוד רגע ושפעה גדולה של ניצוצות רבים. הנה אור. שומע אני, לא בדמיון, כי אם בחוש, את הזמר: “בר-יוחאי, בר-יוחאי, אשריך!” – אין זה כי אם מירון כבר לנכח עיני.

ואני יורד מן ההר. או האם אני עולה על הר? בעוד רגע ואני עומד ונלחץ בין אלפי אלפי אנשים. אין מדרך כף רגל. השאון עולה עד לשמים. רק בעמל רב אני סולל לי איזה דרך עד ה“חצר” ונכנס לתוך הבית, בית-המדרש, הבנוי על הקברים. ים של אור מקבל אותי. אלפי מנורות ונרות ולהבות. אבל אין דרך לנטות ימין או שמאל. אלפי אנשים מרקדים ומזמרים. ספרדים, אשכנזים, תימנים ובוכרים, הם ונשיהם וילדיהם. וגם ערביים רבים, ערביים ממש, גם להם קדוש היום. ביחוד מושך את עיני ברגע הראשון רקוד של תינוקות. ונמשך אני עם הזרם ובא עד לפני הקבר – קברו של ר' אלעזר. הקבר הזה מתנשא בחדר הראשון, ומשם לשמאל נכנסים אל החדר השני, ששם קברו של ר' שמעון בר-יוחאי. גדר של ברזל מקיפה את הקבר, ומאות מאות מנורות ונרות דולקים, ים של להבה, ואל המנורות מדובקות פתקאות וכתובים עליהן שמות כל התנאים והאמוראים הנזכרים בש"ס ובספר הזהר. על הארץ לפני הקבר רובצים אנשים ולומדים זוהר. ביגיעה רבה באתי עד לקרן זוית והתנפלתי על זיזה של איזו מדרגה, הבולטת מן הכתל, ואשב. משפחה של ספרדים, איש ואשתו ובתו הצעירה, ישבו עמי. האשה היתה קשוטה תכשיטים רבים והנערה היתה תמימה עד לשובב נפש ויפה מאד. כפי הנראה, הכירה בי עד כמה אני נקשה ועיף, והנשמה של האחות-הרחמניה התעוררה בה. נכנסה עמי בפטפוטים – מין צרפתית אשר לא שמעתי כמוה מעודי. מה נאוה פטפוט כזה ובשעה כזו ובמקום שכזה!

– מסאלוניקי אנחנו באים – אמרה לי בהמשך הדברים – בכל שנה ושנה אנחנו באים. הייתי בת תשע, כשאבותי לקחו אותי עמם לכאן בפעם הראשונה. גם האומנת שלנו היתה נוסעת עמנו תמיד. בשנה הזאת היא חולה. הייתי פה בשעת האסון הגדול. כמעט שנפלה עלי קורה אחת מן הגג. אבי קונה בכל שנה ושנה את מצות ההדלקה, ורק בזכותו של התנא הקדוש נצלנו בשנה שעברה. למה אתה מסתכל בי כך? על-דבר התנא הקדוש ספרה לי אחותי הבכירה פעם אחת מעשה נורא. לך אגלנו: הקבר הזה, שאתה רואה פה, לא פה היה מקומו לפנים, אלא בעיר אחרת, רחוק רחוק מפה, ופעם אחת בלילה בא מעצמו משם לכאן…

ומסביב הולך הלחץ הלוך וגדול. המונים חדשים באים מרגע לרגע. ההתלהבות הולכת הלוך וגדולה. ריקודים וזמירות, רקודים וזמירות. מרקדים בעגול גדול, מרקדים בעגולים קטנים ומרקדים גם ביחידות. אין האנשים הולכים כלל, אלא מרקדים, אין האנשים מדברים כלל, אלא מזמרים. “אמר רבי עקיבא” – ומסביב עונה הקהל: “אשריכם, ישראל”. “אמר אדני ליעקב” – ומסביב עונה הקהל “אל תירא, עבדי יעקב”. “בר-יוחאי, אשריך” – ומסביב עונה הקהל: “נמשחת בשמן ששון בחבריך”. ואחרי כן: “לכבוד התנא האלהי” – ומסביב: “רבי שמעון בר-יוחאי, רבי שמעון, רבי שמעון בר-יוחאי”. ופתאם: “ואמרתם: כה לחי!” – והרקודים מתפרצים ויוצאים גם החוצה ונמשכים עד לתוך החצר הגדולה. התופים רועשים, ההלילים מריעים, הכנורות הומים, יריות של אקדחים נשמעות ולהטי אש פלדות נעשים ועולים עד לשמים. מחנה של ערביים מראה נפלאות של רקוד בחרבות שלופות ובמטפחות פרושות, המתנוססות פעם בכאן ופעם בכאן, השמחה הגיעה עד למרום קצה. ואולם עצם השמחה, ההלולא, עוד קודם שהתחילה. ההדלקה אינה נעשית אלא כשעה לפני חצות.

וכשהגיעה אותה השעה, עליתי גם אני עם העולים על הגג. הרב הזקן, שקנה את ההדלקה הראשונה כבד אותו בה, הולך בראש, בא הוא עד לפנו אגן גדול של אבן העומד על גבי עמוד גבוה. האגן מלא שמן זית וטבולים בו ממפחות של משי וצעיפים וחריטים ומגבעות וכתנות של ילדים, ויש ביניהם גם רקמות חוטי זהב וכסף, שהתנדבו העשירים שבעם והשליכום לתוך האגן. הרב טובל את מטהו באגן ומוציא משם את אחד החפצים ומדליק אותו בנר של שעוה – ולהבת אש שלהבת מתלקחת. באותו רגע יודלקו החפצים אשר גם ביתר האגנים. כל הככר מסביב תהיה למדורת-אש אחת וגדולה.

והמחולות והרקודים והזמירות הולכים וחזקים. כל הלילה נמשכו ולא יחדלו. כל הלילה, גם בשכבי על מטה קשה לנוח מעט, עלה באזני רק אותו הקול הצרוד והמונוטוני: “בר-יוחאי, בר-יוחאי, בר-יוחאי!”…

וגם ממחרת היום בבקר לא חדל, כי אם התחזק: מאות אורחים חדשים, מאות רקודים חדשים, מאות זמירות חדשות. מיד אחרי השחרית התחילו ההקפות: בספר תורה פתוח הקיפו את החצר שבע פעמים, ואחרי כן התחיל סדר התספורת או החלקה: איש או אשה מביאים את בנם, מכיון שהגיע לשנתו השלישית, ואחד מן הרבנים או מחשובי העדה מספּר במספרים את שערו ומניח לו פאות בפעם הראשונה. כרוב קטן, ילד יפה-עינים ויפה תלתלים צהובים, אשר לא ראיתי רבים כמוהו ליפי, התחיל לפרכס בידיו וברגליו תחת המספּרים. אמו עמדה על-ידו ובכתה…

אם שנים הרבה אחיה – את ל"ג-בעמר זה במירון לא אשכח.

– – ובהיותי רוכב אחרי הצהרים על סוסי לאטי לבוא לראש-פּנה ואני עומד על פני הככר היותר יפה, שראיתי בארץ-ישראל, ונפשי שכורה ממראה עיני, לא חדל אף רגע מהמות באזני אותו הקול הצרוד והמונוטוני: " בר-יוחאי! בר-יוחאי! בר-יוחאי!"…