כמו סגו“ל הן רובצות יחדו זו אצל זו, אלו שלש ערי הרחצה המהוללות שבמדינת ביהם: קארלסבאד והוא במקרה אינו פּסח את שתי רגליו ואינו עור את שתי עיניו, אז חושב הוא, שאין הוא יוצא חס-ושלום ידי חובתו כנגד אשתו ובניו, אם לא יסע לכל-הפחות פעם אחת לשם בקור למאריענבאד ולפראנצנסבאד, וכן להפך, המאריענבאַדיים נוהגים כך גם הם בנוגע לקארלסבאד. בכל פעם ופעם היה המלך אידוארד השביעי בא ממאריענבאד לקארלסבאד לבקרנה, ובכל פעם ופעם היה מוריס ראָזענפעלד מחזיר לו את בקורו והיה נוסע מקאַרלסבאַד לשתי ערי-הרחצה האחיות. בכל פעם ופעם היה קלימאנסו עובר מקארלסבאד למאריענבאד והיה מבקר שם בבית-הכנסת של היהודים והיה יוצא רק כשד”ר גולדברג התחיל לדרוש, ובכל פעם ופעם היה דוד-ישעיהו זילבערבוש בא לשם בקור ממאריענבאד לקארלסבאד. כך היה מנהגו של עולם מאז וכך הוא המנהג גם עתה.

אם קארלסבאד היא העטרה שבערי-הרחצה הביהמיות, אז מאריענבאד היא אבן השהם ופראנצנסבאד היא המרגלית שבה. כשבא אדם אליהן מקארלסבאד, אז הוא מרגיש בנפשו כאלו בא מן הים לתוך נחל. יפיה של קארלסבאד, אז הוא מרגיש עם הריה וסליעה, עם משובותיה ועם הסנה, עם טבעה הפרא ועם פריצותה הוא מין דבר הנעשה בידי שמים, באותה שעה שמאריענבאד היא מין כלי-תכטיש הנעשה בידי אדם ופראנצנסבאד היא מין צעצוע נפלא בשביל נשים ובשביל גברים הדומים לנשים. מוקפת הרים ויערות יושבת מאריענבאד בתוך בקעת קלחת רבועה, אשר ידי אדם הפרוה ואותה השקיעו לתוך אותם ההרים והסלעים בתוך ויפארוה בהיכלים עשוים קסם ובבתי-מעון מעולם הדמיון. ואולם פראַנצנסבאד היא מין אידיליה צנועה ומחרישה, אשר כמעט לא ישמע קולה, מין בת-מלכה חולמת וכסיות קסמים מתוך “אלף לילות ואחד”.

מאריענבאד היא עיר הרחצה של עבי הכרס. כל מי שיש לו מעט בשר יותר מן השעור הראוי וחפץ לפטור ממנו ויש לו גם הכסף הדרוש בכדי להרשות לעצמו אופּרוציה זו של גבירים שאינה בחזקת סכנה, זה בא וכרסו עמו למאריענבאד. מובן מאליו כי בטבעו של הדבר מונח, שבמאריענבאד לא יראה ולא ימצא אותו ההמון של אביונים ודלים, שאתה רואה לפעמים בקארלסבאד על כל פסיעה ופסיעה; אביונים ודלים אין להם על-פּי-רוב בשר יותר מדי ואין להם כרס עבה. רואה אתה שם רק אותם האבוסים והמפוטמים, אלו שאבסו ופטמו את עצמם לצערנו ולדאבוננו מעט יותר מדי, עם פנים עגולים ומלאים שלוה. אם רואה אתה דאגה על איזו פנים, אז היא על-פּי-רוב רק אותה הדאגה: כיצד מאבד אדם הגון קצת מן הבשר שלו. השיחה הרגילה היא: “כבר אבדו ממני, תהלה לאל, שתי ליטרות וחצי”. “אבדה ממני ליטרא אחת וי”ב חלקים". “לא אבד ממני לאסוני כלום”. וגם זה, שלאסונו לא אבד ממנו כלום, אין נס זה נעשה לו מחוץ לדרך הטבע. אמת היא, שאדם זה עושה את הכל כמו שצוה אותו הרופא ואין הוא אוכל בבית-המזון אלא פורציות קטנות מאד, אלא – שהוא הולך לשלשה בתי-מזון שונים זה אחר זה ועושה כמצות הרופא ואוכל בכל אחד ואחד מהם את הפורציות הקטנות שלו. אם פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, אין זה נותן כי גם פורציה ופורציה מצטרפות לחשבון אחד. רואה אתה במאריענבאד נשים, שמראיהן כמראה אותו הסדן שבאטליז אלא שהוא מתהלך, וגברים אתה רואה שתבנית להם כתבנית התפּים החיים. הספסלים ברשות הרבים לשבת עליהם עשויים על-פּי-רוב בשביל ארבע נפשות, אלא שבשעה שגבירה עדינה כזאת יושבת עליו, היא ממלאה את כל הספסל ואין עוד מקום לשום איש. הצרה הגדולה היא, כי הרופא, זה האיש הצר והרע, שעינו צרה באורחים, הזהיר על אכילת ביפשטקס אחרי ביפשקטס וצוה על הטיול למן הבקר ועד הערב, ואתה לך ושא עמך במחילה קורפּוס כזה בכדי לטיל עמו. הצרה השנית היא, כי המודה עתה דורשת דוקא ודוקא, שהטליה תהיה דקה ושמוטה וענוגה וקלה ומלאת תנועה. המלה האחרונה של חכמת המודה היא עתה צמצום הגוף. הטואליטות המודרניות שואלות מעם האשה, כי מן הגוף שלה לא ישאר שום שריד ופליט והיתה רק כולה נשמה. אשרי האשה ואשרי נשמתה, אם עלתה לה לבוא עד לאותה מדרגה, שלא נותר עוד ממנה כלום והיתה כולה לגל של עצמות. האידיאל שלה הם אותם המתים בבקעת העצמות שהחיה יחזקאל. מובן מאליו, כי טוב מזה שבעתים, אם גם מן העצמות לא ישאר עוד כלום ותשאר רק הרוחניות לבד. הרוחניות של האשה בכלל היא עתה האבן שיש לה הרבה הופכין. אין אנו המודרנים רוצים כלל אצל האשה גופים, אלא רוחות לבד, אבל האם לא אפשר כלל כי המודה הזאת תחלוף ותבוא אחרת תחתיה? אם אחרי תקופה, שנשים לובשות שרוולים צרים, באה פתאם תקופה של שרוולים רחבים, האם לא אפשר הוא, כי כך תבוא גם תקופה, שתחת העצמות והעור לבד תבוא מודה של חומר נפרץ ומלא?

אם מדבר אני על המודה ועל הטואליטות, אז כמעט שאני מוכרח לתת את היתרון למאריענבאד מקארלסבאד. את אשר תראינה העינים במאריענבאד במקצוע של השמלות היקרות והנפלאות הלקוחות מעולם האגדה, כמעט שאין שום דמיון יכול לצייר לעצמו. יש שאתה חושב, כי אותו קפיטל ג' של ישעיה נעשה חי לעיניך ולפניך עוברים אותם העכסים והשביסים והשהרונים והנטיפות והשרות והרעלות וגו' וג,,. מובן מאליו, כי בדורותינו יש להם שמות אחרים. נקראים הם עתה: פי די סואַ, קשמיר די סואַ, מיטיאור, וילור, פופילינה וכדומה.

הכח המושך הראשי, שהיה לה למאריענבאד מאז, היה תמיד המלך אידוארד השביעי. מדי שנה בשנה היה בא אל המקום הזה, ומדי שנה בשנה היה נותן את הסימן הראשון אשר על פיו היו נוהגים. כל העם אשר מסביב היה עושה את אשר עשה הוא: גם האצילית הגבוהה וגם האשה היהודית מרחוב נלוקי. השנה הזאת היא השנה השלישית, שהוא חסר פה. מאריענבאד נראית כאלו נתיתמה. נדמה לך, כי קבלה פתאם פיזיונומיה אחרת. יש שאתה חושב, כי קטנה הרבה משהיתה ונעשתה פשוטה יותר ויש לה עתה אורחים יותר פשוטים. לרגעים נדמה לך, כי האטמוספירה של חג-תמיד אין לה עוד. הדבר האחד, שנשאר לה עוד מן הימים הטובים ההם, הוא היוקר הגדול שבבתי-הממכר. אין בעליהם יכולים לשכוח בשום אופן, כי המלך אידוארד היה פעם אצלם הקונה הרגיל, שנכנס אליהם לקנות יום יום.

ואם בא אתה אחרי-כן ממאריענבאד לפראנצנסבאד, לאותה הנקודה האחרונה שבסגו"ל, אז יהיה עם לבך כאלו באת מן השמש לתוך הצל. מנוחה נעימה ומתוקה תוקפת אותך. פראנצנסבאד היא עיר-הרחצה של הנשים. בכל אשר תפנה, תמצא נשים. לא שבע נשים מחזיקות שם באיש אחד, כי אם שבעים ושבע. גם הנער, ובלבד שהוא ממשפּחת הגברים, הוא שם סחורה עוברת לסוחר. מענגות אותו ומפנקות אותו ומסלסלות אותו, ובלבד שתוכלנה לצאת בו ידי חובת גבר. פראנצנסבאד היא עיר-הרחצה של הדקות. כל דקת בשר וכל צנומה ורזה כקיסם של עץ באה שמה בכדי לקרום שם מעט בשר על-גבי העצמות. גם שם אתה רואה ספסל העשוי על-פּי-רוב בשביל ארבע נפשות, אלא שעל-גבי ספסל זה יושבות שש ושמונה ולפעמים גם עשר, ועוד נשאר לפעמים מקום פנוי. השיחה התמידית היא על ההריון ועל הלדה. באות על-פּי-רוב לפראנצנסבאד על-מנת להתחנן אל הרופא על-דבר ילדים. כשהאשה שולחת לאישה כרטיס עם ציור כדי לבקש ממנו הוספה קטנה של כסף, אז מציר על-פּי-רוב על הכרטיס תבנית הסירה המושה ילד מן הנחל. כרטיס אחר שנעשה חביב על הקונות שם הוא הכרטיס עם ציור תרנגולת המטילה ביצים. ואולם רע הדבר רק בזה, כי תרנגול לא יראה ולא ימצא בכל גבולות הכרטיס.

אם ראה אדם את קארלסבאד ואת מאריענבאד ואת פראנצנסבאד זו אחר זו ביום אחד – ודבר זה אפשר ואפשר – אז יהיה בעיניו כל המראה כמו חלום. כמה יפות ערי-הרחצה שבמדינת ביהם וכמה יפה העטרה ואבן-השהם והמרגלית!