¹

על משכבי בלילות ההשגה, נפלה עלי תרדמת הדאגה, ולבני עליה המתמעטים דלפה עיני מתוגה, ולא נתנה לה פוגה, והנה לפני מגלה בשושנים סוגה, בשרד השכל מתוארת ובמחוגה, במכתבה שחורה, ובעניניה נאוה נוה ומעונגה, אין בדרכיה מכשול, ולא בים עמקיה נחשול ולא בדבריה משוגה, בכל קוץ וקוץ תלי תלים, בשמים נוזלים ובכל שטה ושטה ערוגה היולדה ועל תלה מעמידה, הוא המוציאה והוא המביאה ובידו אלי נהוגה, ראיתי את האיש, וגם הוא בן חיל, רוח ה' נוססה בו כלב האריה לבו, כלביא לו שאגה, הגדלתי השמחה שלמתי נדרי ואזבח זבחי שלמים שלמי חגיגה. ואשתחוה לאל ואברך, ואקרא לפני האיש אברך, ואגש אליו להעביד, על צוארו שמתי רביד, ועטרת זהב בראשו להשתמש בתגא, איש כזה מזה בן מזה, נשרש בארץ רויה מארץ ציה, מקום שממון, הר חרמון טור תלנא. ועתה אשר חשבנו מראשותינו ירד ומהשרידים איש לא שרד, הלבשת (בו) אותו בגדי שרד. מקצווי ספרד, מְרַפֵא מחלתנו מקומם שפלותנו וישׂימֶהָ מפוסגה. תארו כתאר בני המלכים כמראה הנסיכים, מעלתו יין התורה במי מעייני הפלפול ממוזגה, נפשי יצאה בדברו נקשרה בעבותות אהבתה, ובכנפי מעילו אחֲזָה, כל יקר ראתה עיני זולתו בוזה ולגל חמדה לעגה, ולהוות צִמְאָה על אפיקי מי שכלו כאיל ערֵגָה.

ראיתיך אחי, תאריך ימים ונפשך תחי, שפתותיך תטופנה נפת, ובין עיניך טוטפת, בספור שבחים ומהללים ולברך במקהלים חכמי מחוזך המה המשכילים, רַבֵּי תורה, אנשי משרה ובמעשים מְגַבְרִים חילים… כלם מקיימים מצות וחקים, ובדברי סופרים מחזיקים, מחמירים בהם ובדבריהם מדקדקים, אין פרץ ואין יוצאת, אז אמרתי מה נכבד היום יום בשורה מוצאת, ואשאל לאל תחנה, לתת להם תחנה ולהיות לחם אמתו סוחרה וצנה, וישים לאוהבי תורתו שלום רב וישע יקרב.

ואשר על רגלי העמדתני, ובמושב זקנים הושבתני, להשיב לשאלות שׁאלתַנִי, ואם ידעתי כי שְאלותיך הם, לא אֹמַר: חצי תשובות, אבל אֹמַר: תשובות שלימות בריאות וטובות, הַשָׂגת חכמים הִשַׂגְתָ, ולחקור במחקרם הפלגת, על הרי הראיות כמוך כמוהם דלגת…. וכי על מדותיך הפרזת במה אשר בדבריך רמזת להודיע בעולם טבעי ולהיות בכל הארץ שמעי, נמטי לך אפריון, כי אמרת ללבוש צדקה כשריון, ותעט קנאה כמעיל, על העושים כונים לא לעזר ולא להועיל… אבל אני לא לכך נתכונתי, לא רמו עיני ובגדולות לא הלכתי, מעשי יקרבוני ולאוהבי האמת יאהיבוני. איני כאילן סקר, מפרי מאכל הורק, וקולו למרחוק נשמע לבלי חק. בשבת ישבתי, ותורתו מה אהבתי, ונטעתי לי עץ כל פרי והיה למאכל ליושבים לפני ה' לאתיאל ואוכל, חלילה לי ללכת אחרי הבחורים, ברעה מתגרים, על שכניהם מתגברים, קולם נשמע מאילת… מהם ומהמונם אין תועלת, כנהר חדקל הוא דגלת, גם בזה לא בחר ה' רק להלוך בנחת…

ויהיו מעשי תקפו וגבורתו מוכיחים הוראותיו היוצאים מתורתו ויאמר כמו שיאמר פרת אשר זכר קולו מפי עוברים נכרת, ושואלים אותו בזה מה הסבה, והוא משיבם די לי כי במעשי, תהלתי בכל הראץ רבה, ולהודיע חכמתכם [חכמתו] לחכמים יודעי העתים רבים וכן שלמים. ואשר באגרתך זכרת ובתאר השלימות אותם תארת, גם תמול גם שלשום זכר מעלתם בשכלי רשמתיו רשום, בכל הארץ יצא קום לתהלה, כי הם השרידים אשר ה' קורא להם באמת הסגולה ומה אני ומה חכמתי מה כחי ומה גבורתי ואם שניתי לא שלשתי, ואם שלשתי לא שמשתי אך את אזנם אעיר כי אם ארבה ואם אצעיר, לא מחריצות או עצלה כי מתת אלהים היא, מפי עליון אמר ותהי.

האמנם כל ימי בין החכמים גדלתי ומלשמש אותם לא נתעצלתי ומצאתי בעצמי על חברי יתרון, עד אשר לא היה לזולתי עמי זכרון, מהם מי שעלי נזרקו בו נבואות, ובילדותי היה מובטח בי להורות בישראל הוראות, ומהם מי שגברה ענוה צדקו באמרו סמוך לפרקו ומעולמנו זה בהסתלקו, מה שאין הפה יכולה לדבר, פן יחשדני שומע כי אני בעיני ראוי חדשים לחדש ושנים לעבר, ובכל זאת עלי דעתי לא זחה ועל פני שמש הכניעה זרחה, ומבית הספר לא משתי, ואם מצאתי לי רב, עדין אותו שמשתי, ואם בחכמות חצוניות הקשיות, מופתיות, עיוניות, שכליות רפואיות, הגיוניות, למודיות, הן כל ראתה עיני גרגיר או אשכול, פלג מלא או טפה, לאכול התוך ולזרוק הקליפה, להיות אמונתי באל ומצותיו מיופה, בנפת האמת מסובי השקר מנופה, ואם ידעתי באמת ועל לבי זאת החותמת כי החכמה הפנימית, אשר אין בה תרמית, ומעלתה על שאר החכמות גדולה, היא חכמת האמת חכמת הקבלה, היא חכמת נביאינו, ובה מתנשאים נשיאינו היא חכמת התורה, אשר מכל סיג טהורה, בה יתקרבו לאל בני אדם היא זיום היא הדרם היא הודם… ושאר החכמות אינם רק שיחות, ואליה המה פתיחות, ואם היא גברת המה שפחות, ודי להם בזה מעלה, ואחרי אשר עד המופת אשר אי אפשר להכחישו מחקרם עלה, האמנם נהגנו בעצמנו בלמודם היתר להשיב לאפיקורס עושה תורתו פלסתר, כי התורה להודיענו תעלומות רמות בלי מופת תחיש, אך המופת ל תכחיש, והאמת הברור כי העוזב דרכיה עונו צרור. ופני המחרפים במצותיה קבצו פארור, לא יועילו החכמות רק ללטוש המחשבה הם סבה, אך היא במצותיה היא המביאה לחיי העולם הבא, ובזה על כל זולתה מדתה מרובה.

כה דברי המתאבק בעפר רגלי המשכילים בחבה מעתיר לאל עילום, יפרוש עליהם סוכת שלום,

שמעון בה“ר צמח ז”ל.