אריה לֵיבּ השמש, יהודי קטן קומה בעל עיניים טרוטות, ירד מעל השולחן שמעד עליו בהדליקו את הנרות במנורה התלויה על גבי תקרת בית המדרש. באותה שעה ניגש אליו בחיפזון נער בין שתים עשרה, לבוש אדרת של מוך ישנה ומרוּסָקה, וכשהיה נושם בכבדות מתוך עייפות הושיט לו נר של דונג ואמר:
“הדוד ר' אייזיק שלח נר זה.”
אריה לֵיבּ נטל את הנר בתמיהה קלה, אבל מיד הבין שיש לו לנר זה איזה יחס למחלתה של אשת ר' אייזיק, והיה נכון להדליקו תכף ביחד עם שאר הנרות שהיו עומדים להידלק על גבי העמוד לתפילת המנחה. אלא שאז ניגש אליהם השוֹ"בּ פנחס, יהודי גבר קומה בעל פנים צהובים חיוורים המפיקים איזו חשיבות, שזה כשעה חֲדָא היה מהלך על פני צד המזרח לאורכו וידיו משולבות לו מאחוריו, ושאל את השמש:
“מה זה?”
“ר' אייזיק שלח נר של דונג,” השיב לו אריה לֵיבּ בקולו של איש המוכן ומזומן להיכנע תדיר.
“ר' אייזיק שלח נר של דונג?” חזר אחריו השוֹ"בּ בתמיהה, “וכי בידו שלח ר' אייזיק את הנר?” הוסיף לשאול כשהוא מנענע בראשו כלפי הנער.
“בידִי,” השיב הנער כשהציץ לתוך פניו של השוֹ"בּ במבוכה קלה.
השוֹ"בּ שתק שעה קלה כאיש שאינו יודע מה לגמור בלבו.
בינתיים ניגשו עוד כמה מהמתפללים.
“מה? נר של דונג שלח הדוד?” שאל אחד את הנער בתשוקה.
“מה מצבה של הדודה?” שאלהו השני.
“הדודה מסוּכָּנה,” השיב הנער, “הזמינו לרופא מק'.”
“ואימתי יבוא?”
“מחר בשעת הצהריים,” שיקר הנער, שלא שמע אלא שמועה מאמו על דבר הרופא מק' שיש בדעת בניה של דודתו להזמין.
פנחס שם קץ להשאלות ותשובות באָמרו אל אריה לֵיבּ:
“כלך, אריה לֵיבּ, אל ר' אייזיק ושאל מה טיבו של נר זה. אלא שתשוב תכף ומיד, מפני שהגיע זמנה של תפילת מנחה.”
“לשום מה יש לשאול בזה?” השיב לו השמש באי רצון מסותר, “הדבר מובן מאליו, שיש להדליק נר זה, ומיד הריני מדליקו.”
“כלך כשאומרים לך שתלך, שוטה וגס רוח!” נזף בו פנחס מתוך הכרת ערך עצמו
השמש משך בכתפיו בהכנעה וַילך תכף במצותו של השוֹ“בּ, כשהיה הומה מתוך שיניו: “בלבד שאלך, רגליהם של אחרים אינן שוות כלום.” שליחות זו היתה בעיניו מעשה של שטות ורוע לב מצדו של השוֹ”בּ.
ביחד עם השמש עזב את בית המדרש גם הנער, שמיהר עכשיו לביתו ולאמו, כדי להודיע לה איך מילא את משלחתו. אמו עשתה בידיה את הנר מחתיכת דונג שנשתיירה אצלה מערב יום הכיפור שעבר (היא היתה העושה נרות של דונג ליום הכיפורים בשביל מכירותיה) ומהפתילים שמדדה בהן בבוקר יום זה את הבית עלמין, שהלכה לשם להשתטח על קברי קרוביה, שהם אף קרובי אשתו של ר' אייזיק, בשביל שלומה של קרובתה העשירה החולה; ושלחה את הנר אל בית המדרש וציוותה לבנה להגיד שהדוד שְלָחו, בכדי שלא יזלזלו בכבוד הנר וישתמשו בו באופן היותר טוב.
כשנכנס אריה לֵיבּ אל ר' אייזיק לא היה זה מזומן כלל להסביר לו דבר כל שהוא בנוגע לאיזה נר של דונג. שעה קלה קודם לכן התקוטט עם שתי בנותיו הנשואות, שהיו תובעות ממנו שיזמין לאמן את הרופא המפורסם מעיר הפלך ק‘, שחולי העיר היו נוהגים לנסוע אליו כשהיו בחזקת סכנה. הזמנה זו היתה עולה בדמים מרובים, ולפיכך היה הדבר קשה מאוד לר’ אייזיק, שממונו חביב עליו מאשתו ובניו, וכנראה החליט שלא לוותר אף כמלוא נימה ולמעוד על דעתו בפני בנותיו הבכירות, שלא פסקו זה שני ימים לבכות לפניו ולריב אתו בחזקה. אריה לֵיבּ בכניסתו אל חדרו של הגביר מְצָאוֹ שהיה מהלך לאורך החדר בפנים נזעמים מאוד, ואחת מבנותיו יושבת בקרן זווית בעיניים אדומות מבכי.
“עַרְבָא טָבָא,” בירך השמש את הנמצאים בחדר ביראה ובקור נמוך, ובידיו היה מחזיק את הנר באופן שירגישו בו תכף.
ר' אייזיק העמיד עליו עיניו האמוצות והדלוחות, ושאלהו בזעף: “מה לך?”
" השוֹ“בּ שלחני לשאול את מעלתו, נר זה מה טיבו?” השיב אריה ליב, שהיה עומד לפניו כנסוף, “בנו של אחיו מסרהו לי ואמר שמעלתו שלָחהו,” הוסיף לגמגם כשראה שאין ר' אייזיק יודע מה הוא שׂח.
“מה זה ואיזה נר?” נתן ר' אייזיק עליו קולו בגערה מתוך חֵמה, “הרי השד יודע את אביך, מצורע!” סיים בדיבור של גידוף כלפי השמש המבולבל.
השמש אריה ליב הצטמצם והתחמק מן החדר בחשאי, ובראש שחוח שב אל בית המדרש. הוא היה עכשיו נבוך לגמרי ולא ידע מה לו לעשות בנר זה אשר בידו, וַייחַר לו עוד יותר על השוֹ"בּ, שאלמלא הוא היה מדליק את הנר והכל בא על מקומו בשלום.
והשוֹ"בּ, שהיה שוהה בפתיחת התפילה עד בוא תשובתו של ר' אייזיק, כשראה את השמש בא אל בית המדרש, קרא אליו ממקומו שבמזרחית-צפונית:
“נו, מה אמר לך ר' אייזיק?”
“ר' אייזיק,” פתח באי רצון השמש, שהיה בדעתו להרצות לפניו דבר כהווייתו, אלא שפתאום נצנצה במוחו איזו מחשבה של נקמה והלצה, והוסיף בשינוי קול: “ר' אייזיק אמר שמעלתו ילמוד לאור הנר של דונג כל הלילה בשביל החולה.”
רבים מהשומעים דבריו של השמש התחילו מציצים ברגשי כבוד בפניו של פנחס וחשבו עליו בלבם שיהודי כשר הוא. אלא שאחרים, והם בני תורה ובעלי צורה, שמעו את הדברים בתמיהה גדולה, והסתכלו כולם בהרב, שישב על מקומו בצד המזרח לא רחוק מארון הקודש, כאילו שואלים מפני מה לא בחר בו ר' אייזיק, אלא בהשוֹ"בּ, שהיה מוחזק לעם הארץ גס. והרב הרגיש באותה שעה מין מַרדוּת לבלו, וברוח שפלה התחיל מפשפש במעשיו, כדי לֵידע במה סרח לפני ר' אייזיק והוא לא ידע.
ופנחס אחרי שהתגבר על התרגשותו, שתקפתו זמן מה על שלא יכול להוציא הגה מפיו, אמר לבסוף לאריה ליב בחשיבות גדולה: “אתה תכין הכל בשבילי אחר התפילה,” ובדברו הביט אל עברו של הרב, ואחר כך התחיל מתפלל בקול רם ובכוונה גדולה.
אריה ליב התאפק בכל כוחו משחוק והלך לו שותק אל המסדרון והתעסק שם בכד המים והקיתון. הוא לא היה זהיר בתפילה ובמצוות, ולעולם לא היה דבר זה קשה בעיני אנשי הקהילה.
כשגמר השוֹ"בּ תפילתו ועקר עצמו ממקומו כדי לילך לביתו לסעוד סעודת ערב ולמהר בחזירתו לכאן, נדמָה לו פתאום, מאחר שהקדים לו הרב בפעם זו שלום כמעט בחנופה, שהריהו גבוה משכמו ומעלה משאר האנשים בבית המדרש, והיה דבר זה תמוה קצת בעיני עצמו. וכשעבר על פניו של אריה ליב פנה אליו ואמר לו בקול רם:
“הריני הולך לסעוד סעודת הערב ומיד אשוב לכאן, ואתה הדלק את הנר, תחוב אותו במנורה ואת המנורה תעמיד על עמודו של ר' אייזיק, ששם אלמוד.”
בלבו של אריה ליב נכנס באותו שעה רגש של מורא מפני אחריותו של הדבר, וכמעט שהיה נכון להתוודות על הלצתו. אלא שלשונו לא היתה מתהפכת בפיו למראה פניו של פנחס. הוא נוכח שכבר הרחיק ללכת, ולא השיב להשוֹ"בּ כלום.
כשחזר פנחס לבית המדרש ולא מצא הכנה של שהיא בשביל לימודו בלילה, ולא עוד אלא שגם אריה ליב לא נמצא בכל בית המדרש, כעס מאוד על אותו החצוף שמֵקל כל כך ברצונו של ר' אייזיק וגם בכבודו הוא, והיה ממתין לו זמן מה. בבית המדרש היו יושבים עדיין יהודים אחדים, מתחממים אצל שני התנורים, אבל מעט מעט גם אלה יצאו והניחו מקומם לצעירים ולנערים, שהיו באים בגמרותיהם ונרות דולקים בידם, וַימלאו את כל המקומות אצל התנורים. סוף סוף התעורר פנחס, שכבר גמר בלבו להתאונן מחר על השמש החצוף לפני ר' אייזיק, ומצא בעצמו את הנר של דונג בתיבת העמוד והדליקהו וישב על מקומו של ר' אייזיק להשתקע בכוונה גדולה בגמרא הפתוחה לפניו.
ממחרת בבוקר עם הנץ החמה התחילו באים אל בית המדרש כמה בעלי מלאכה, להתפלל במניין מוקדם, וכמה יהודים מן השוק, כדי להתחמם קצת אצל התנור שנשתמר עדיין חומו מעֵרב – ומצאו את פנחס שהיה יושב אצל עמודו של ר' אייזיק והגמרא לפניו ומראה לו ככוהן בשעת העבודה. מהנר לא נשאר אלא גבשושית של דונג סחופה ומנוולת שהעלתה עשן, צחנה והבל. אחת ושתיים הרים פנחס ראשו והעיף עיניו על הנכנסים, ותכף כפף אותו שנית על הגמרא.
לא איחר לבוא אל בית המדרש אף השַ“ץ זקן צמוק, שעצמות פניו החיוורים היו בולטות מאוד. בכניסתו קרב אל השוֹ”בּ ואמר בצחוק קל של תמימות וערמומיות כאחת:
“צַפְרָא טָבָא! ותלמודך כיצד היה?”
“צַפְרָא טָבָא!” החזיר לו פנחס שלום בהכרת ערך עצמו ונדנד בראשו בפישוט הצוואר לפניו, כאומר: וכי מה יש לשאול? בוודאי ובוודאי היה טוב.
השוֹ"בּ גמר בדעתו לסיים את העניין ולומר די. הוא היה ממתין זה זמן מרובה לכניסתו של השמש, שהיה רוצה לחרפהו על חוצפתו, והשמש עדיין לא בא.
ובאותה שעה היה אריה ליב עובר כמה פעמים על פני המסדרון, מציץ אל תוך בית המדרש ואל מקום מושב השוֹ“בּ, כאילו אינו מעז לִיכָּנֵס. הוא הוציא החוצה את הקיתון והריקהו והחזירהו למקומו, הביא דלי מים ושפכם אל תוך הכד, אף עשה סדרים בארון הספרים; ולבסוף קָרב אל פתחו של בית המדרש והציץ בו ונכנס, מסתכל אל מקומו של פנחס, השקוע בתלמודו ואינו רואהו. אריה ליב קרב אל הספסל שאצל התנור, ששם ישבו אנשים אחדים והיו מדברים על השוֹ”בּ ועל מצבה של הגבירה החולה, ובקצה הספסל ישב השַ"ץ, ועל פניו נראו מעין לגלוג ויראה כאחד.
השַ“ץ נשא אליו עיניו בתמיהה כממתין שיִשְׁנֶה השמש את דבריו. אבל אריה ליב הוסיף רק לצחוק ולא אמר עוד כלום. ותכף צחק אף השַ”ץ מתוך רצון, שמחה ונקמה. משמעותם של הדברים נעשתה לו בזה הרגע מחוּוֶרת יפה ולא היה צריך לביאורים.
היושבים על הספסל התרגשו לשמע שיחתם של השַ"ץ והשמש והיו תחילה מציצים בפניו של אריה ליב בצחוק של תמיהה ורצון כאחד, ואחר כך התחילו מסתכלים בפנחס העוסק בתלמודו, ומעיניהם נוצצה כעין שמחה…
ופנחס אף הוא נשא עיניו פתאום, וכשראה את השמש, קרא לו בחשיבות:
“אריה ליב!”
אריה ליב קרב אליו כאיש ההולך להתמתח תחת שבט מכהו, ועמד לפניו בהכנעה ועיניו כבושות בקרקע.
“וכי לא שמעת מה שלומה של אשת ר' אייזיק?” שאלהו השוֹ"בּ באותה חשיבות שבתחלה.
“לא שמעתי,” השיבו אריה ליב בקול נמוך.
“כלך בזה הרגע אל ר' אייזיק וראה מה שלומה של החולה,” אמר לו פנחס בקול מצווה, “ואף אמור לר' אייזיק שתכף אחר התפילה אלך בעצמי לבקר בביתו.”
אריה ליב נשא עיניו והציץ בפניו של השוֹ"בּ ולא זז ממקומו.
“ומפני מה עומד אתה על מקומך?” תמה פנחס, וכעין חשד לא ברור יציץ פתאום במוחו.
השמש חזר לכבוש את פניו בקרקע, אחר כך הפך כתפו כלפי פנחס והתחיל מתרחק ממנו בפסיעות מתונות. וכשקרב אל החבורה שאצל התנור הציץ אליהם שנית בצחוק קל ויצא מבית המדרש.
אף פנחס הציץ בפני היושבים אצל התנור וראה כיצד הם מוסיפים להסתכל בו, ונעשה פתאום קצת נבוך. הוא קצף מאוד בלבו על השמש, שמאתמול בערב התנהגותו עמו זרה ומלאה חוצפה.
פנחס היה כבר מעוטף בטליתו וקרא את הברכות ביחידוּת, כשהוא ממתיק להמניין השני, שעתיד להתפלל במהרה – והשמש עדיין לא שב. הדבר היה תמוה בעיניו. וכשהיה מתפלל כבר בציבור תפילת “אשרי”, ראה את אריה ליב שנכנס אל המסדרון, אבל השמש עבר על פני המסדרון בחיפזון ומבלי הַבֵּט לצדדים, ויצא מפתחו השני; ופנחס התבונן עכשיו היטב שרבים מהמתפללים הביטו אחרי אריה ליב בבדיחות הדעת ואחר כך הציצו שעה קלה בו, בהשוֹ"בּ עצמו. איזה ספק התחיל מֵצֵר לו, והיה עומד כעל גחלים.
מה זה ועל מה זה? שאל את עצמו במבוכה.
כשנגמרה התפילה מיהר לעזוב את בית המדרש, ופניו היו נזעמים יותר מבשאר הימים. הוא הילך לביתו. ובביתו המתינה לו אשתו בקוצר רוח, שראשה היה הולך סחרחר מאותו הכבוד שחלק ר' אייזיק לאישהּ. מאתמול בערב היתה מוּבטחָה, שאישהּ הריהו צדיק תמים וזכותו גדולה מאוד; וכמו כן היתה עכשיו מוּבטחָה, שהקוֹפּיקה שהיה הרב מקבל בשנים האחרונות מהשחיטה נוסף על הקוֹפּיקה המגיעה לו כמשפט הרבנים, תינָטל עכשיו ממנו ותינתן לאישהּ. וכשראתה אותו שב מבית המדרש ותיק של טלית ותפילין תחת זרועו, יצאה לקראתו מאצל התנור בפנים מסבירות מאוד, אבל כשהציצה בפניו העמידה עליו עיניה בתמיהה.
“חצוף גדול הוא אריה ליב! מִצווה לגרשו מבית המדרש,” אמר פנחס כמדבר אל עצמו בשעה שעבר על פני אשתו התמֵהה.
כשנודע לפנחס מה שעשה לו אריה ליב – ודבר זה נודע לו בו ביום – התקצף מאוד וַיישָבע בחמתו שלא ינוח עד שיגרשו את החצוף מבית המדרש. ואריה ליב היה משתמט ממנו, שלא לעמוד עמו במחיצה אחת. כך נמשכו הדברים שלושה ימים, עד ליל שבת.
בליל שבת נזדמנו השמש, השוֹ“בּ ור' אייזיק אל בית המדרש. הכל ידעו שעכשיו יתבררו הדברים. ור' אייזיק נכנס אל בית המדרש בדעה מיושבת וזחוחה, כדרכו תדיר בשבת בבית המדרש, ובפרט עכשיו שמחלת אשתו רפתה ממנה בלי עזרתו של הרופא המפורסם. ובאותה שעה היה פנחס עומד על מקומו ופניו כלפי הכותל וקורא “פתח אליהו” מתוך הסידור; ואריה ליב מניח על גבי השולחן את הכד של עור הקטן, שהיה מכה עליו בידו כשגמר ר' אייזיק את תפילת שמונה-עשרה, לאות שהשַ”ץ רשאי “לנגן”. ר' אייזיק עבר על מקומו שאצל הארון וישב עליו, והשַ"ץ התחיל מתפלל מנחה – הכל כנהוג.
אחר התפילה קָרבו אל ר' אייזיק בברכת שבת כמה מהמתפללים, ובתוכם השַ“ץ והשוֹ”בּ – הרב שָכֵן היה לר' אייזיק בבית המדרש – ובאותה שעה ניגש אליו בכבוד ויראה אף השמש, כדי ליטול ממנו את סידורו לפיקדון עד יום המחרת.
“ועתה אמור נא, איככה זה נועזת להונות את השוחט, הָא?” פנה ואמר ר' אייזיק אל אריה ליב בנזיפה קלה.
חֵמה לא היתה לו לר' אייזיק בשביל המאורע, והעומדים אצלו השמיעו קולם בצחוק שהיה בו מעין הגות כבוד להדובר ולגלוג על פנחס; גם פנחס צחק במבוכה, בושה והכנעה כאחת; ואף אריה ליב צחק מתוך יראה והכנעה.
“והוא ישב לו ולמד כל אותו הלילה,” הוסיף ר' אייזיק בהביטו בפני השוֹ"בּ הנבוך, וגיחך אף הוא מתוך בדיחות הדעת. “ועכשיו, אריה ליב, הֵא לךָ סידורי; ראֵה, הרי משקפיים שלי מונחים בו, אל תפילם ארצה.”
“אל יהא מעלתו חושש,” מיהר אריה ליב להניח דעתו של ר' אייזיק, ונטל את הסידור בידו בזהירות רבה כאילו היה של זהב או של זכוכית.
וכששב פנחס לביתו, כמעט דרך על הסף, פנה אל אשתו, שהיתה ממתינה לשובו מבית המדרש בלב מלא פחד, ואמר לה בפנים מאירות ושחוק של רצון, שלא כדרכו כלל:
“שומעת את? ר' אייזיק גיחך!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.