רקע
אלכסיי קונסטנטינוביץ' טולסטוי
וַסִּילִי שִׁבָּנוֹב – בַּלָּדָה

נָס קוּרְבְּסְקִי הַשּׁוֹעַ מִקֶּצֶף מַלְכּוֹ,

עִמּוֹ רַק שִׁבָּנוֹב וַסִּילִי.

דָּשֵׁן הַנָּסִיךְ, מָט סוּסוֹ בְּדַרְכּוֹ.

לֵיל אֹפֶל. אֵי יֶשַׁע? רָזִי לִי!…

שִׁבָּנוֹב, סַיָּס, עֶבֶד טוֹב – הוּא נִגַּשׁ,

נָתַן אֶת סוּסוֹ לַמַּצְבִּיא הַנִּרְגָּשׁ:

"מָרִי, דְּהַר אֶל חֵיל הָאוֹיֵב לְהַבְקִיעַ –

אוּלַי אָנֹכִי גַּם בָּרֶגֶל אַגִּיעַ".


דָּהַר הַנָּסִיךְ – וְהִנֵּי לִיטָאִים!

בָּאֹהֶל יוֹשֵׁב הַמַּצְבִּיא הַבּוֹרֵחַ.

בְּנֵי לִיטָא בַּפֶּתַח צוֹבְאִים, מִשְׁתָּאִים,

כָּל פֶּה אֶת אַבִּיר הָרוּסִים מְשַׁבֵּחַ.

עוֹמְדִים גְּלוּיִי רֹאשׁ וְחוֹזִים וְתוֹהִים,

סְחַרְחַר לְבָבָם: "הוֹי, אָדוֹן אֱלֹהִים:

הַאֵין חֲזוֹן־שָׁוְא מְתַעְתְּעֵנוּ?

זֶה קוּרְבְּסְקִי נִהְיָה בֶן־בְּרִיתֵנוּ!"


אַךְ אֵין הַכָּבוֹד הֶחָדָשׁ מַרְנִינוֹ,

לִבּוֹ מָלֵא כַּעַס וָרָעַל.

עַתָּה הוּא יַגִּישׁ לוֹ, לַצָּאר, חֶשְׁבּוֹנוֹ,

יִמְנֶה לוֹ כָּל עָוֶל, כָּל מָעַל.

"כָּל מַה שֶׁטָּמַנְתִּי זְמַן רַב בְּקִרְבִּי

אֶכְתֹּב, אֲפָרֵט לוֹ, אֶשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי;

עַל כָּל הַטּוֹבָה וְהַחֶסֶד

אֹמַר לוֹ תוֹדָה לֹא־נִפְחֵסֵת".


כּוֹתֵב כָּל הַלַּיְלָה הַשָּׂר, בְּלִי הֶפְסֵק,

כָּל אוֹת – נְקִימָה הִיא נוֹשֶׁמֶת.

קוֹרֵא, מְגַּחֵך, שׁוּב קוֹרֵא וְשׂוֹחֵק,

וְשָׁבָה הַיָּד וְרוֹשֶׁמֶת.

מַלְכּוֹ בְּמִלִּים זְדוֹנִיּוֹת הוּא עוֹקֵץ.

הַשַּׁחַר עָלָה. לֵב הַשּׁוֹעַ עוֹלֵץ.

הִנֵּה הָשְׁלְמָה הָאִגֶּרֶת –

אַרְסִית כְּחֶפְצוֹ וּמַמְאֶרֶת.


אַךְ מִי זֶה יָבִיא לְיוֹאָן הַדְּבָרִים,

מִכְתָּב מָלֵא רַהַב קַטִּיעַ?

אֵי אִישׁ שֶׁחַיָּיו לוֹ אֵינָם יְקָרִים,

לִבּוֹ לֹא יִרְעַד, לֹא יַרְתִּיעַ?

עָגַם הַנָּסִיךְ וְהַסֶּפֶק בּוֹ זָע.

פִּתְאֹם בָּא עַבְדּוֹ, מְאֻבָּק, מְיֻזָּע:

"מָרִי, הֲנָחוּץ מָה? הִגַּעְתִּי גַּם אָנִי;

שֶׁלָּנוּ – הוּא לֹא הִשִּׂיגָנִי".


שָׂמֵחַ הַשָּׂר, בַּסַּיָּס הוּא מֵאִיץ

לָצֵאת בְּלִי שְׁהִיוֹת בַּשְּׁלִיחוּת הַמְבוּקֶשֶׁת:

"אַתָּה אִישׁ בָּרִיא וּלְךָ לֵב אַמִּיץ,

וְהֵא לָךְ שְׁקָלִים – קַח, שְׂכָרְךָ הֵמָּה…"

“קֹשֶׁט!”

שִׁבָּנוֹב עוֹנֶה לוֹ: "הַנַּח כַּסְפְּךָ.

יוֹתֵר, אֲדוֹנִי, הוּא יוֹעִיל פֹּה לְךָ.

וְאֶת מִכְתָּבְךָ זֶה לַמֶּלֶךְ גַּם כָּכָה –

בִּשְׂכַר דְּוַי וָעֹנִי אֶקָּחָה!"


קוֹלוֹת נְחוּשִׁים מְנַסְּרִים בְּמוֹסְקְבָה.

הַמֶּלֶךְ מַקִּישׁ – מִתְנַזֵּר. כֻּלּוֹ שֶׁבֶר.

הַעוֹד לְהָשִׁיב שְׁלוֹם נַפְשׁוֹ לוֹ תִקְוָה?

הַאִם מַצְפּוּנוֹ הוּא מוֹלִיךְ אֱלֵי קֶבֶר?

בְּקֶצֶב מַקִּישׁ הוּא, עוֹמֵד וְהוֹלֵם;

הָעָם מַאֲזִין, מְיוֹרָא וְאִלֵּם.

הָעָם מִתְפַּלֵּל: מִי יִתֵּן לָנוּ רֶוַח –

שֶׁיּוֹם זֶה יַחֲלֹף בְּלִי גַרְדֹּם וּבְלִי טֶבַח!


הוֹמִים וְעוֹנִים לַשַּׁלִּיט מִגְדָּלִים;

זֶה וְיָזֶמְסְקִי־רָע וְחַבְרוּתָא,

כָּל בְּנֵי הָאוֹפְּרִיצְ’נִינָה שָׁם צוֹלְלִים,

גַּם וַסְקָה גְרְיַזְנוֹי, גַּם מַלוּטָא.

בַּסְמָנוֹב, חֲבִיב צָאר־אִיבָן, חִנָּנִי,

חִיּוּךְ שֶׁל עַלְמָה לוֹ וְלֵב צִפְעוֹנִי,

גֵּאֶה בְּיָפְיוֹ וּמְנֻדֶּה מִשָּׁמָיִם –

מַקִּישׁ עִמָּהֶם, בֶּן דְּלָמָיִם.1


הַמֶּלֶךְ כִּלָּה; בְּמַטֵּהוּ יוֹצֵא.

עִמּוֹ גְּנוּסְיָתוֹ אַט נִגְרֶרֶת.

פִּתְאֹם בָּא רַכָּב – הַקָּהָל הוּא חוֹצֶה,

בַּיָּד הַמּוּרֶמֶת אִגֶּרֶת.

מַהֵר מִסּוּסוֹ אֶל הָאָרֶץ גָּלַשׁ,

פָּנָה אֶל הַצָּאר וּבָרֶגֶל נִגַּשׁ,

אָמַר, בְּלִי הַחֲוֵר וּבְלִי דֶלַח:

“מִקּוּרְבְּסְקִי הַשָּׂר אֶל הַמֶּלֶךְ!”


עֵינָיו שֶׁל הַצָּאר מִתְלַקְּחוֹת וְיוֹקְדוֹת:

"אֵלָי? מֵאוֹתוֹ בֶן בְּלִיָּעַל?

קִרְאוּ לִי, סוֹפְרִים, כָּל מִלָּה וְכָל אוֹת,

כָּל מַה שֶׁכָּתַב זֶה הַתַּעַל.

שָׁלִיחַ חָצוּף, אֶת הַכְּתָב לָנוּ הָב!" –.

בְּחֹד שֶׁל מַטֵּהוּ רַגְלוֹ הוּא נָקָב;

נִשְׁעַן בִּכְבֵדוּת עַל הַשֵּׁבֶט –

שׁוֹמֵעַ בְּאֹזֶן קַשֶּׁבֶת;


"לַמֶּלֶךְ, כָּל גֶּבֶר הִלֵּל וְכִבֵּד,

וְהוּא – הוּא טוֹבֵעַ בָּרֶפֶשׁ.

אֱמֹר, מְטֹרָף: הֵיךְ, עַל מַה זֶה אַבֵּד

אִבַּדְתָּ כָּל טוֹב, כָּל עַז־נֶפֶשׁ?

אֱמֹר לִי: לֹא הֵם שֶׁנָּתְצוּ מְצָדִים

אֵין סְפֹר בִּקְרָבוֹת יְגֵעִים וּכְבֵדִים?

וְלֹא גְבוּרָתָם שֶׁהֵרִימָה קַרְנֶךָ?

וּמִי נֶאֱמָן כְּמוֹהֶם לְפָנֶיךָ?


"אֱוִיל! הַתְּדַמֶּה כִּי אֵינְךָ בֶּן־תְּמוּתָה

כָּמוֹנוּ? תִּשְׁגֶה בְּמִינוּת סָרַת טָעַם?

יָדֹעַ תֵּדַע: יוֹם הַדִּין יֶאֱתָא,

כְּכֹל הַכָּתוּב: הָהּ, יוֹם זָעַם!

לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט תַּעֲמֹד אָז עִמִּי –

אַתָּה, שֶׁשָּׁפַכְתִּי כַּמַּיִם דָּמִי

בְּעַד כִּסְאֲךָ, לֹא חָדַלְתִּי מִשֶּׁלַח…"

כָּךְ קוּרְבְּסְקִי כָּתַב אֶל הַמֶּלֶךְ.


שִׁבָּנוֹב שָׁתָק. מִרַגְלוֹ הַנְּקוּבָה

שְׁלוּלִית אֲדֻמָּה מִסְתַּנֶּנֶת.

מַבִּיט הַשַּׁלִיט אֶל עֵינוֹ הַשְּׁלֵוָה

שֶׁל עֶבֶד – בְּעַיִן בּוֹחֶנֶת.

נָדְמוּ בְּנֵי אוֹפְּרִיצְ’נִינָה, כֹּל נֶעֱצָר.

קוֹדֵר מַבָּטוֹ הַסָּתוּם שֶׁל הַצָּאר,

דּוֹמֶה שֶׁטָּעוּן הוּא מִין עֶצֶב.

כֹּל הַסּוּ, אֵין קוֹל וְאֵין נֶצֶף.2


וַיֹּאמַר הַצָּאר: "כֵּן, צוֹדֵק הוּא שָׂרְךָ,

וְאֵין בַּחַיִּים לִי עוֹד נָחַת!

רַגְלִי זֹה כָּל טוֹב, כָּל בֶּן חַיִל, דָּרְכָה –

בּוֹאֵשׁ אֲנִי, כֶּלֶב, בֶּן שָׁחַת!

לֹא עֶבֶד אַתָּה לוֹ, לְקוּרְבְּסְקִי, כִּי אָח

וָרֵעַ: וְאִם הוּא מָסַר אוֹתְךָ כָּךְ –

וַדַּי יֵשׁ רַבִּים לוֹ כָּאֵלֶּה…

סֹב, לֵךְ עִם מָלוּטָא לַכֶּלֶא!"


סוֹכְפִים אֶת שִׁבָּנוֹב סָכֹף וְנַגֵּד,

חוֹקְרִים מַחֲלִיפִים אִישׁ רֵעֵהוּ:

"מִי הֵם חֲבֵרָיו פֹּה שֶׁל קוּרְבְּסְקִי, הַגֵּד!

קִשְׁרָם הַכַּלְבִּי – חִישׁ גַּלֵּהוּ!"

הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל: "מַה בְּפִי הָרַכָּב?

הָאִם שְׁמוֹת רֵעָיו שֶׁל הָרֵיק כְּבָר נָקָב?"

"הַמֶּלֶךְ, תְּשׁוּבָה כָּל הַזְּמָן יְחִידָה לוֹ –

שִׁבְחֵי אֲדוֹנָיו מִשְּׂפָתָיו לֹא יֶחְדָּלוּ! –


בָּא עֶרֶב, הִתְחִיל פְּנֵי תֵבֵל לְשַׁנּוֹת,

וְשַׁעַר הַכֶּלֶא סוֹבֵב וְצוֹרֵחַ:

שָׁב חֶבֶר מֻמְחִים־לְסַגֵּף, לְעַנּוֹת,

וְשׁוּב בִּמְלַאכְתּוֹ הוּא טוֹרֵחַ.

“וּמָה הָרַכָּב – כְּבָר מָסַר הַנְכָלִים?”

"הַמֶּלֶךְ, חַיָּיו דּוֹעֲכִים וְכָלִים,

וְהוּא בְּאֶחָד וְדִבְרָה יְחִידָה לוֹ –

שִׁבְחֵי אֲדוֹנָיו מִשְּׂפָתָיו לֹא יֶחְדָּלוּ!"


 

הערות    🔗

הגראף אלכסיי בן קונסטנטין טולסטוי, שאר־בשרו הרחוק של לב טולסטוי ובן זמנו (ימי חייו 75 – 1817) סופר מזהיר ורבגוני, קנה לו שם בספרות הרוסית בבלדות היסטוריות, בסאטירות שנונות, ב“כתבי קוזמה פרוטקוב” – סאטירה מיוחדת במינה על “חכמת המכביר מלים בבלי דעת” (שחיבר בשותפות עם המשורר ז’מצ’וז’ניקוב ואחיו), ברומן היסטורי “הנסיך סרבריאני” ובשלש טראגדיות היסטוריות (“מות איוון האיום”, “המלך בוריס”, “המלך פיודור בן איוון”), המצטרפות לטרילוגיה גדולה.

את שני הבתים האחרונים לא תרגמתי. בבתים האלה סולח שיבאנוב הגוסס לאדוניו על מסרו אותו בידי המלך האכזר, ומתפלל (ברוח פטריוטית־מלוכנית ונוצרית מוסכמת – ומזויפת) בעדו ובעד המלך, המענה אותו עינויי מות. יתכן שבלי סוף זה לא היו מתירים – ברוסיה, בזמן ההוא – פרסום הבלדה. אבל צורך אמתי אין בו: אינו אבר מגופה כי אם דלדול מעכרה.



  1. נוכל, מועל.  ↩

  2. צפצוף.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!