…אינך יודע, מה זה “נוֹטוּס” ו“פרוֹטוּס”? אף פעם לא שמעת את השמות? אך, ידידי היקר! הלואי לא הייתי שומע גם אני ולא הייתי בא למצבי הנוכחי… הייתי עכשיו אדם חפשי, ככל בני־האדם ולא הייתי נרקב בבית סוהר – אח־חה־חה!
אני גונח. ודאי שאני גונח! וכיצד לא אגנח בזכרי, שעוד לפי חדשים מספר הייתי צעיר, רענן, צמא־חיים ומלא־תקוה לעתיד… ועכשיו אני פושע… רוצח… זעום אלוהים ואדם – תסלח לי על דמעותי, בבקשה… אין לי עצה…
די! נרגעתי קצת. אספר לך. כיצד באתי לאסוני הגדול.
… כפי שאתה רואה הנני אדם בריא, ויש לי תיאבון טוב. אצלי לאכול, להשמיד, להכרית ביפשטיק של שלוש ליטראות – היה צחוק, אפס! תשע־עשר קציצות היו בשבילי אכילה קלה… חוץ מזה הייתי סתם חסיד גדול של בשר… של כל מיני בשר, בשר שור – יהא בשר שור. בשר־איל יהא בשר־איל. קציצת כבש – יהא קציצת כבש! גולש – יהא גולש! עוף – יהא עוף… כשאני אומר לך, שאהבתי בשר אהבת נפש – הרי אין על מה לדבר! בשר היה איפוא מזוני העיקרי. ארבע פעמים ביום הייתי אוכל בשר – בשר חמוץ, בשר מתוק, בשר מעושן, בשר חי, “פוֹסטרומה”, קורנביף, נקניקים, רוּלאדה, בשר עם פלפל, בשר עם זיתים, בשר עם תפוחים כבושים, סתם בשר, בקיצור לא אאריך: הייתי אכלן־בשר נורא. בלי חתיכת הבשר חיי לא היו חיים. ומה פלא? כשאדם עובד בבית־חרושת לברזל ומקיש כל היום בפטיש גדול וסוחט מקרבו את החיות ואת הבריאות ומזיע ופולט את שארית כוחו – מה פלא שנחוצה חתיכת הבשר?
מי זה לא הניח לי לאכול בשר, שואל אתה? שמע איפוא! הרי זאת רוצה אני לספר לך, מי המריץ אותי להעשות צמחוני ולמלא כרסי אגוזים, וצימוקים. – תבוא מיתה משונה על כל האגוזים ועל כל הצימוקים ותתחיל שריפה, שריפה ושריפה… ולא תיפסק לעולם!
שמעו מעשיה: בא אלי איזה בחור בעל שערות ארוכים, חתימת־זקנו כזקן עוזר של מלמד ולבוש מכנסי בד, ושואלני, אם אני אוכל בשר.
אומר אני: אַלווטשי1, אלא מאי?!
אומר הוא: אם כך, הרינך קניבל! הנך חופר – אומר הוא – את קברך במו שניך…
אומר אני: מה אתה מאנפף? גניבל־שנמיבל, קבר־שמבר, כל זמן – אומר אני – שאדם חי, חייב הוא – אומר אני – לאכל חתיכה טובה של בשר.
אומר הוא: קיבתך היא בית־קברות… והדם – אומר הוא – של תרנגלות שמנות חפות מפשע יחול על ראשך…
אומר אני: משוגע אתה!
אומר הוא: חה־חה! אני משוגע! משוגעים – אומר הוא – הם האנשים האומרים שאני משוגע… אגב, אומר הוא, תן לי 30 סנט ואתן לך ספרון המטיף את האידיאה שלנו…
אומר אני: בעד 30 סנט יכול אני כמעט לאכול “טנדרליין־סטק”2 טוב…
אומר הוא: תן לי 70 סנט, אתן לך עוד ספרון המוכיח, שבני־אדם האוכלים בשר נטרדים מן העולם באביב חייהם… ומתים בהמונים מהרעלת־דם הבאה, אומר הוא, מהקבה. הנה, אומר הוא, תמונה.
והוא מראה לי תמונת מת ובפיו ביפשטק…
הענין נעשה לי קצת לא־ככה ואני קונה שני ספרונים ומוצא, עוד באותו יום, שבשר הוא סם־מות, ושבכל העולם נמצא רק דבר אחד שיוכל להדמות לבשר, אולם שום רוקח אינו רוצה למכרו, הואיל וזה הרעל החריף ביותר… והספרון נגמר בזה, שאת המאכלים הטובים ביותר אפשר להשיג במסעדה הצמחונית של וורימקרוֹיט, כמו כן כל מיני קונסטרסים על צמחונות בזול…
בקיצור, כשהגיעה שעת ארוחת הערב הלכתי למסעדת וורימקרוֹיט, היסבתי לשולחן וחכיתי למלצר.
מיד נגש איזה מלצר גבה־קומה חוור ומשתעל, שהיה דומה לבצל בגיל בינוני ושאל:
– בעד כמה רוצה אתה לאכול? בעד שלושים או ארבעים?
– אני אוכל רק בעד אחד, לכל היותר – אומר אני – בעד שנים, אולם לא בעד שלושים.
פיהק המלצר ואמר:
– כוונתי אם רוצה אתה לאכול ארוחה רגילה בעד שלושים או ספשל, בעד ארבעים… עם פרוטוס…
אומר אני: יהיה בעד ארבעים עם… כיצד קראת לזה, פוֹרטיס… ובלבד שיהיה טעים.
נעלם המלצר, אולי לחצי שעה וחוזר עם קערית קטנטונת, שבה נח איזה מאכל חיור חולני.
– איזה מאכל הוא זה? – שואל אני ולוקח לגימת־מים.
– נוטוס3, נוטוס! – ענה בגאוה והלך. מיד חזר ושאל:
– תאכל סטייק מנוטוס או מפרוטוס?
– יהא – אומר אני לשם טשיינדזש - פרוטוס!
הוא שוב נעלם אי־שם וחזר עם קערית, שבה היה מונח איזה סוד חום, שהתרפק לשני עלי־חסה.
– נו, אומר הוא – ומפהק מעל לראשי – איזה מרק תאכל?
– אילו מרקים יש לכם? – שאלתי.
– יש לנו – אומר הוא – שני מיני מרק, אחד מנוטוס ואחד מפרוטוס…
קור עבר באברי ואני נוהם מקרבי: אקח נוטוס!
פיהק שוב מעל לראשי – המלצר – ואמר:
– הייתי מיעץ לך לא לקחת נוטוס… אלא פרוטוס… הואיל ופרוטוס יותר בריא מנוטוס, חוץ מזה – אומר הוא – אין לנו יותר נוטוס ותצטרך לקחת פרוטוס.
– יהא פרוטוס! – אומר אני, ובלבד שאפטר מהטרדן.
הביא לי איזו קערית עם מים דלוחים, שבה צפו שני בצלים גלמודים ומסכנים, כספינות טרופות בים־הגדול והוא שואל:
– עכשיו איזה פרפרת תאכל לקינוח סעודה?
– אילו פרפראות יש לכם? – שאלתי.
– יש לנו – אומר הוא – שני מיני פרפראות, אחד מנוטוס ואחד מפרוטוס…
– פרוטוס! נהמתי מקרבי והרגשתי, שכאן יארע משהו…
פיהק שוב מעל ראשי ואמר לי:
– לא הייתי מיעץ לך לקחת פרוטוס, אלא נוטוס, כי נוטוס יותר בריא מפרוטוס, חוץ מזה – אומר הוא – אין לנו יותר פרפרת מפרוטוס, אלא מנוטוס. התקח נוטוס?
– תן נוטוס!
פיהק המלצר ברגליו, אולם חזר מיד עם שלושה צימוקים מבושלים וחשד של תאנה מבושלת.
– ועכשיו – אומר הוא – איזה משקה תקח? יש לנו, אומר הוא שני מיני משקאות, אחד מנוטוס ואחד מפרוטוס… אולם אני, אומר הוא, לא הייתי מיעץ לקחת נוטוס, אלא פרוטוס, כי פרוטוס, אומר הוא, יותר בריא מנוטוס, אף על פי שנוטוס גם כן מאכל בריא… אולם לפרוטוס אינו מגיע, כי פרוטוס, אומר הוא, מכיל בקרבו יותר שמנים מנוטוס… חוץ מזה, אומר הוא, אין לנו יותר תה מנוטוס, אלא מפרוטוס… קודם, אומר הוא, היה לנו גם נוטוס, אולם עכשיו אזל כל הנוטוס ולא נשאר אלא פרוטוס… כשאני לעצמי, אומר הוא, הנני אוהב יותר פרוטוס, כי נוטוס – – – – – – – – – – – – –
אומרים אתם, שאדם צריך להתאפק! כיצד אפשר להתאפק, כשאדם אינו אלא אדם?!… האַ?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.