הוא עיף כל כך, לעזאזל! עיף, עיף, עיף – כזה הוא! ואשמה בכל זה – אשתו אטיל. מהיום שנשא אותה לאשה – אין לו אף רגע מנוחה. הנה הוא מאוהב באחת, והנה – בשניה והנה בשלישית. אינו יכול לנוח – אינו יכול. כוח אין לו להיות נשוי – זה לא לפי הטמפרמנט שלו. ובכן, מה יעשה? הילך ויקריב את אשרו על מזבח ענינים שונים? ח־ח! הוא צוחק לזה בקול רם. כל אדם רשאי להיות מאושר כדרכו, ומה שנוגע לה… זאת אומרת לאטיל, הרי… במה אשם הוא, שהיא אומללה? שאין לה רגע־מנוחה? במה אשם הוא, האדון ה. אפשטיין, בעל הזקן הבלונדי הגזוז להפליא, שלבו רחב, שלבו עמוק, שלבו חפשי כעשבי היער ושהוא רוצה – כיצד אומר אי־שם יהואש – למצות את כוס־האהבה עד היסוד? מה אשמתו, שהוא בחור נהדר? מה אשמתו, שהיא – אטיל אינה בשבילו בת־זוג כערכו, – שהוא רווי־דם, מקסים, פראי כצועני וכל הנשים משתגעות בגללו?
…הוֹי, הנשים! הוא אוהב אותן. הוא שונא אותן. הוא מואס אותן. הוא אינו יכול לחיות בלעדיהן. הנשים – הן הדבר היחיד שכדאי לחיות למענו והדבר היחיד שכדאי למענו לברוח לקנדה הקרה, שבה קרא יואל אנטין לא־מזמן הרצאה.
כל חייו, רחמנא ליצלן! אוי לחיים אלה שחי עם אטיל שלו! תמיד היא מקנאה אותו. והיא מתרגזת ושרויה במחלות ומחוירה מיום ליום. חבל עליה. בזמן האחרון – היא כאילו נשתנתה לגמרי – היא כל כך חורת ומהורהות ומגועגעת ומביטה כסדר בחלון ונאנחת, ונאנחת, ונאנחת. היתכן שגילתה את כל האמת על יחסיו עמה, עם האינטליגנטקה השחרחורת־חיננית מהברונקס? יתכן. מן־הסתם. זה ודאי ככה. עם משונה – הנשים, הן מגלות הכל באינסטינקט שלהן – מלה יפה “אינסטינקט” – אם ירצה השם מחר בלילה, אם נזכה ונחיה, ישלשל את המלה הזאת לתוך שיחה עם אהובתו מהברונקס על תכונות־הנשים השונות.
…ובכן אטיל שלו – לא עלינו – מקנאה אותו. אטיל המסכנה! אטיל האומללה! היא כל כך אוהבת אותו, ומה פלא? כיצד, למשל, אפשר לשנוא גבר חסון, אלגנטי ובהיר־זקן כמוהו, כמו האדון ה. אפשטיין?
ומה עתיד להיות, אם במהרה, בעוד עשר דקות, בשובו הביתה תיודע לה האמת, שעליו לעזוב אותה? הוא אינו יכול לחיות עמה. הוא מכבד אותה, אולם זה הכל. אם היא רוצה להישאר ידידתו – בבקשה! אולם להוסיף להיות אשתו אינה יכולה, אם כי – רק האלוהים בשמים יודע את האמת, – נאבק זמן רב עם עצמו, עד שהחליט לעשות את הצעד הזה. אולם הדבר יקום. הוא ילך בדרכו אל הברונקס והיא… הוי, היכן מטפחתו הלבנה, זו המגוהצת? הנה היא. ימחה בה דמעה מעינו. ירחם־האלוהים על האשה, אין לה אח ורע. לאן תלך? למי תפנה? היא גלמודה כאבן, המסכנה. ימחה עוד דמעה – גם מעינו השניה. לכל הרוחות הטובות! היום הוא ספוג איזו סנטימנטליות משונה. מרוכרך. באמת, נחוץ לב של גזלן כדי לקחת אשה גלמודה כזו, אשה עדינה כזו, האוהבת אותו עד כדי שגעון ולעזוב אותה בודדה וגלמודה בעולם הגדול.
שמא תאבד עצמה לדעת? נעים לשמוע מפיו את המלה “שמא”, הוא עדיין מפקפק בדבר, ח־ח! אלא מה תעשה? כלום תוכל לחיות יום אחד בלי ה. אפשטיין? דברי שטות. הוא יודע, שהיא אוהבת אותו אהבה חמה, אהבה לוהטת, אהבה צורבת כשלהבת, אולם אין לו מוּצא. זה מענין אותו כשלג דאשתקד. הוא עצמו גם כן לא נהנה מהחיים. הוא עצמו גם כן עודנו צעיר – 46 שנים סך הכל. אינו יכול, אינו יכול, אינו יכול!
הנה נתקרב אל ביתו. אור בחלונות. אינה ישנה עדיין. היא מחכה לו. היא תתעלף, כשתשמע את הבשורה הנוראה, אולם – לא ישנה את מעשהו. גם הוא עצמו איש צעיר עדיין… סך הכל בן 46. הנה הוא פותח את הדלת במפתחו. ערב טוב, אטיל! מה שלומך? אינך ישנה עוד? מה יש? צריכה להגיד לי דבר־מה? אולרייט. הגידי. הוא צריך גם לה להגיד דבר־מה. אולם תגיד היא הראשונה. הא? מה? לא קלט בדיוק את המלים. איך? היא החליטה לעזוב אותו. מה יש? הא? המ… ככה… המ? היא אינה אוהבת אותו. היא אוהבת את מיסטר לנדר מהארלם – אוהבת היא! היא רצתה מזמן להגיד לו, לאפשטיין, את האמת, אולם לא יכלה. היא חסה עליו. היא יודעת, כמה יאהב אותה. היא אוהבת גם אותו – כידיד, אולם לא יותר. להמשיך עמו חיי־זוגות – אינה יכולה. יסלח לה. אלוהים יודע את האמת, שלא על נקלה החליטה לעשות את הצעד הזה – אולם אין לה מוצא. היא עצמה עדיין צעירה – סך הכל 38 שנים והיא רוצה עוד ליהנות קצת מהחיים. אין לה אליו – אל אפשטיין – שום טענות. אדרבא, הם ישארו ידידים טובים ונאמנים, אולם לחיות עמו אינה יכולה… אינה יכולה, אינה יכולה, אינה יכולה! מה קרה, שהוא חוור כל כך? אוי ואבוי לה. אולי מרגיש עצמו לא טוב? קח מעט מים, אפשטיין! ככה… קח עוד מעט! למה אתה בוכה, טפשון? לא צריך לבכות! תמצא לך אחרת, הא? אינך יכול לחיות בלעדי? תאבד עצמך לדעת? תתאבד ביריה? פה, אפשטיין, אל תדבר ככה. גבר אינו צריך כך לדבר.
לא פללתי לזה ממך. יש מקרים, שאנשים נשואים מוצאים, כי אינם יכולים לחיות יחדיו והם נפרדים. אוי ואבוי לי, מה לך, אפשטיין? שוב התעלפת? הא, קח מעט מים, – קח עוד טפה. אבוי לי, כיצד נשתנית ברגעים המעטים האלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.