שמי – הרמן זילבר. הנני בן 35, אינני מגדל פרע שערותי, קומתי ממוצעת, אינני לובש צוארון־וינדזור ואף על פי כן אני אנרכיסט.
אם תתבוננו בי לא תאמינו, שאני מאותם האנשים המוכנים להרוס את הסדר הישן ולהקים חדש. אני אדם אלגנטי, עם צוארון צח וצפרנים נקיות. כל בוקר השכם אני מתרחץ במים קרים ובערב, בשובי מבית־מסחרי, אינני מוריד את הוילונות ואינני מונה פצצות, אלא להיפך: אני צונח בכורסה רפודה, נועל את אנפילאות־הלבד, מעשן סיגרה טובה ומשחק עם הילדים (יש לי חמשה ילדים) ושואל את אשתי על שלומה של אמה הזקנה.
אני אדם שקט, חביב, לא אנרכיסט מהתיאטרון האנגלי או מסרטי הקולנוע. אותם האנשים האיומים שיש להם שפם קטלני ושמתהלכים עם תכנית להוריד רכבת מעל הפסים ולהרוג ע"י כך את מלך־הכפתורים יחד עם שאר הנוסעים החפים מפשע. אינני קורא לבני שמות, כמו קרל מרכס, מיכאל בקונין, פרדיננד לסל, אלא אדרבא, אני קורא להם שמות יהודיים טהורים. בני בכורי נקרא בשם חיים, הנער השני הלבוש חליפת חייל – שמו איציק, והנער השלישי, הלומד בבית־הספר הלאומי־רדיקלי שמו שלום־אבא לפי שם הסב, שהיה דיין. ומשתי בנותי – אחת קרויה בשם פראדל והשניה – טויבטשה, הקטנה של טויבה.
אנרכיסט נהייתי עוד בנעורי. הלכתי בדרכי אמי (הנני בבואה נאמנה של אמי). אם אבא אמר הן, אמרה אמא לאו. היא לא רצתה לקבל עליה מרות. היא לא שמרה את החוק, שהאשה משועבדת לבעלה, היא האמינה בזכות היחיד, כלומר בזכותה, ועשתה ככל הישר בעיניה. וכשאבא אמר לה איזו מלה, היתה עונה לו – לא בטרור, לא בפצצות – אלא בבת־צחוק שנוּנה־חותכת, החודרת דרך הצלעות וננעצת בבשר כחנית דקה. היא השתמשה לא באלמות, אלא בשכל. כשאבא לא רצה לשמוע בקולה, היתה נופלת ומתעלפת, ולאבי היה עסק להשיב את רוחה ולהבהיל רופאים.
היא היתה אנרכיסטית שקטה, שלוה, טובת־לב, אמי זו! בצנעה היתה מטגנת מיץ־ורדים בשביל יולדות עניות או חולים, ולעתים קרובות מאוד נזדמן לי לראות, כיצד אמי מתגנבת בחשאי לתוך מרתף אפל, סוגרת מאחוריה את הדלת, שוהה שם כמה דקות וכשהיא יוצאה משם פניה מסומקים קצת, נבהלים, והיא מביטה כה וכה, אם אין איש רואה. אז היא יוצאה בלאט כגנב מן הבית, מסתובבת בסמטאות שונות עד שהיא באה לדירה דלה, שמתוכה עולה צפצוף תינוק שנולד ובידים רועדות היא מוציאה מתחת לסינרה צנצנת מיץ־ורדים ומוסרה ליולדת.
כשגדלתי וראיתי, שהעולם מלא סוחרים וציונים, וכמעט כל בחור בעירתנו הוא או סוחר או ציוני, החלטתי, שאשלח ידי לאיזה מקצוע חדש. רציתי להיות לזהב, אך אבי לא הרשה, כי זהבות, אמר, היא מלאכה. אז נסעתי לשוויץ, אכלתי שם מאכלות־חלב, למדתי כמה שנים ונהייתי אנרכיסט – אנרכיסט שקט, שלו, בעל שרירים חזקים, שיש לו לב שליו וחיוך טוב על פניו.
אחר כך נתאהבתי בבחורה, חקרתי ודרשתי אם היא בת־טובים, כמה כסף יכול לתת לה אביה, אם היא בריאה, אם היא משכלת. כשנתברר לי שהכל למעלה מהדרוש, נתאהבתי בה ולקחתיה לאשה, – בתחילה לפי החוק ואחר כך כדת משה וישראל.
חלפה שנה בערך ואשתי ילדה לי בן וקראתיו בשם חיים, לימדתיו עברית וניסיתי לחנכו כיד יכלתי. אחר כך נתוספו ילדים, העסקים התחילו לצלוע, ונסעתי לאמריקה, בה פתחתי בית מסחר למעשי־רקמה. הגעתי ימים אחדים לפני יום־הדין. כשראיתי כעבור ימים אחרים, והנה כל הרחובות מלאים גברים ונשים חורים הצמים ביום הכיפורים וכששמעתי את התפילות העצובות שעלו מבתי־הכנסיות ובתי־המדרשות, תקף את לבי רגש כל כך עצוב־מתוק, וחרה לי כל כך, שחיי ריקים כל כך, נטולי־אמונה, שאינני יכול להתיצב על יד עמוד עם נרות דולקים, להניח את ראשי על זרועי ולמחות בדמעות את אבק־לבי, לתנות את חטאי וחוסר־אוני.
עבר עוד זמן־מה והכרתי את חיל־ההצלה, ומצא חן בעיני, שהוא מביא את האמונה אל האדם, במקום להביא את האדם אל האמונה. מצאו חן בעיני הבחורות עם הסרטים האדומים על המגבעות והפנים הסהרוריים הצרים עם העינים הקודחות והמוסיקה של תופים, אולם עוד יותר מצא חן בעיני, שהן מחלקות בלילות־חורף קפה חם ולחם בין עניים, התחלתי להתענין בנצרות ונהפכתי ליהודי לאומי, חסיד נלהב של הספרות היהודית, של האמנות היהודית, של התרבות היהודית.
מאז עברו שנים. היום הנני כבר אב לחמשה ילדים. עסקי מצליחים. אני נותן לילדי חינוך טוב. אינני קורא את הז’ורנל “אמא־אדמה”, איני מקלל את הקאפיטליזם, אין לי פצצות תחת מטתי, לא השתמשתי אף פעם בחנית, איני חובש כובע שחור מורד על העינים. ביום־הכיפורים איני מתיצב לפני בית־כנסת כדי לאכול בשר־חזיר, אין לי בית משלי בברונזויל, איני מאמין בשום אהבה חפשית חוץ מזו שלאשתי, וכשאבי האדוק מת לא יצאתי במחולות על קברו אלא – תאמינו בזה או לא? – שכבתי במטה חולה מעצמת יסורים, אף על פי שזה היה אבי שלי, ואף על פי שהתפלל בכל יום, ואף על פי שלא ידע כלום על תורת פרוּדוֹן.
אנרכיסט אנוכי. אולם לא מין אנרכיסט שאתם רואים בקולנוע, לא אנרכיסט שאתם מוצאים בנובלות אמריקניות, אלא אנרכיסט ממוצע אמתי, השואף לחופש היחיד, ובו בזמן הוא מנשק את האשה שלו, הוא אב לילדים שלו, עובד ששה ימים בשבוע, מקפיד על הקפל שבמכנסיו, קורא ספרים טובים, נותן לעתים נדבה לעני, אוהב שירי־עם יהודיים, מדבר בנחת, אינו סבור, כי דוד אדלשטדר הוא המשורר היהודי הגדול ביותר, אינו הולך ל“צנטרל־פרק” לשמוע מוסיקה ואינו מחזיק מקל.
הנני אנרכיסט ממוצע, ישר ואוהב־עבודה, מאלה שאינם מזדקרים בעינים. מאלה שאינם מוצאים אותם בדרך המסוכנה של פעולה ישירה אלא להיפך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.