רקע
משה נדיר
יֵשׁ עֲיָרָה רוּזְבֶלְט...

(מחשבות של בן־אדם האוכל ברוך־השם כל יום לשובע)


כשהגישה לו אשתו את הדגים, מסרה לו גם את הבשורה החדשה על העיירה ברקס, במחוז אוהיו, שבה ירו ללא סיבה אל תוך המון פועלים שובתים. הוא הרגיש שדמו התלקח בקרבו, הציף את כל חדרי לבו (עוד מעט ויתפקע): “איזו שפלות מצד הקפיטליסטים! צריך למלוק את ראשיהם! אוכלי־אדם, חזירים שכמותם! לרצוח פועלים, אנשים מסכנים! קניבלים! כאן נחוץ תיקון יסודי של סדר העולם! אח, איזה עולם נבזה!” ואחר כך התחיל מוצץ ומלקק את אידרות השיבוטא ולועס בתענוג את נתח בשר־הדג הטעים, (אַי, עולם קשה, עולם קשה!). והנה הביאה אשתו צלחת־מרק בשבילו, ובין העצמות מבצבצת גם עצם ממוחה, האהובה כל כך עליו, ואחרי שנשף על המרק המשובח, נתישבה קצת דעתו; “ומי יודע – אחרי הכל – מי יודע, מיהו האשם בכל הדברים האלה. צריך לדעת, כיצד הגיע הדבר לידי כך… הרי לא יתכן, שיקחו סתם אנשים עניים, אבות לבנים ויירו בהם! והראיה: מדוע אינם יורים בי? הא?”

הטענה ההגיונית הזאת מצאה חן בעיניו. הוא פיזר לעצמו מחמאות: פיקח אתה, בר־דעת אתה, חריף ועמקן את. ומשהוגשה לו מנת־הבשר – ומבטו הבחין מיד שני נתחי־עוף וחתיכת כבד מתוקה, והנה גם שוק – “פּולקעלע” בלע"ז, – שהוא להוט כל כך אחריו, נראה לו עכשיו כל ענין השביתה והיריות באור חדש. ובכרסמו את הבשר הרך, מצמץ בשפתיו ותוך כדי לגימת היין הטוב, חקר ומצא, שכל הענין הזה אינו נורא כל כך, כפי שנראה היה לו בשעת אכילת הדגים. הרי צריך לשמוע גם את הצד השני, גם לו צריך לתת שאנס, אפשרות להשמיע את טענתו. “מי יודע” – חשב הוא ומצץ את עצם השוק – “מי יודע, אולי הם באמת אנשים מזיקים, השובתים הללו? ובכלל – הוסיף לחשוב – למה להם לשבות בכלל, לקבצנים האלה? מי דורש מהם כדבר הזה? אילו היה קיים איזה חוק, המכריח אותם לשבות – מילא. חובה היא חובה ואין ברירה. אולם כל זמן שהחוק מרשה לך לחיות בדולר אחד וששים סנט ליום ואין לו טענות אחרות אליך, למה זה אתה יוצא פתאום בשביתה ובהפגנה בגלל הוספה של 60 סנט סמרטוטיים ביום? באמת, הרי זה מעורר צחוק”.

וכשקיבל את המנה האחרונה, את לפתן התפוחים עם פשטידה, ראה את השביתה ואת כל הבא אחריה ראייה אחרת לגמרי. וכשגמע לבסוף את הקפה התורכי היוצא מן הכלל מתוך ספל קטן צבעוני, אמר לעצמו: “איזה דיבוק נכנס בהם בפועלים הללו! מה הרעש? הם רוצים דוקא שני דולרים ביום! שנים! בדיוק שנים! אולם ראשית נשאלת השאלה: האם יכולים באמת הקפיטליסטים לתת להם שני דולרים? אולי אין להם עכשיו? אולי אינם רוצים, אולי אין ראשם פנוי לדברים כאלה, למשא ומתן כזה – יש להם די טרדות ודאגות משלהם. ושנית: אם כבר מותר לשבות, מדוע זה אסור יהיה לירות? אַ? – מחטט הוא במחצצה בין שניו: הרי באירופה יורים באנשים שאינם שובתים, יורים לאלפים מדי יום ביום – למה זה אסור יהיה לירות בהם, בעשרות פועלים טפשים העורכים שביתה בגלל 40 סנט סמרטוטיים? הרי זה מצחיק, מגוחך!” – מדליק הוא את הסיגרה שלו, יושב בכורסה ומתנדנד.

וכעת רק הבין, כמה קטנונים ומחוסרי־בינה הם הפועלים. בגלל 40 סנט, בגלל פרוטות מקימים רעש, מכריזים על שביתות, מסכנים את חייהם – – בגלל פרוטות – – – 40 סנט – – – הרי זה מגוחך, מגוחך – – –


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50108 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!