בחיי – אומר כותב הטורים האלה – היו לי זמנים שונים ויותר שונים. אני כבר עבדתי בחיי במקצועות השונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת וגם במקצועות אחרים, אולם אותו זמן, אומר הוא, שעבדתי בתור בת־קול בשכר $2.40 ביום עם כביסה חנם לא אשכח עד שישימו שחיפי־חרס על עיני…
הגעו בנפשכם: אני, גבה־קומה, חסון אדם בעל שתי ידים ובעל עינים רואות ואזנים ההולכות לאופירה ורגלים המוציאות על נעלים למעלה מעשרים דולר בשנה, – הגעו בנפשכם, אומר אני, באיזה מצב הייתי נתון אם הייתי נאלץ לקבל ג’וב1 של בת־קול במשכורת של $2.40 ביום עם כביסה חנם.
הוי! מצבי היה קשה, והאנחות והגניחה שנפלטו בזמן ההוא מלבי יכלו למלא את חלל התיאטרון היהודי המשובח ביותר. ומעיני נזלו לא סתם דמעות־דם, אלא דמעות־דם לוהטות! את הדמעות האלו הזלתי על גבי חזיתי, ואחר כך הייתי לוקח את החזיה, סוחט אותה ותולה בחוץ, כדי שתתיבש.
בקיצור: היה לי רע, רע ומר, מר ורע. הזמן עשה את שלו – לא היה לו זמן לחכות והלך בלי הפסק, ואני התהלכתי יחד עם הזמן: ערום ויחף, בלי סיכת־יהלום על בשרי…
נעשיתי איפוא – מה? בת־קול! נעשיתי הד, ידידי! הד בעד $2.40 וכביסת־חנם…
– ספר, חביבי, ספר כיצד קרה הדבר!
– אולרייט, אספר:
זה קרה אחרי שחיפשתי זמן רב עבודה ולא יכולתי למצוא. בכל מקום שבאתי לחפש בו עבודה, קבלתי תשובה, שכך וכך – או שיש בשבילי עבודה או להיפך. במקרה הראשון הייתי אומלל, כי פחדתי שמא יציעו לי להתחיל בעבודה, וזה היה נגד השקפותי בתור אדם והולך־בטל. במקרה השני הייתי סתם מניח את עיני על השרוול ובוכה בדמעות שליש…
וכשהמצב הרע לגמרי, עד לידי כך שהתחלתי לחשוב ברצינות על נסיעה אל הברונקס, וכשהגיעו מים עד כאן (הצבעתי על עניבתי החדשה שמחירה 98 סנט!) קיבלתי מכתב מאחד מידידי, חוואי, שבו הציע לי משרת בת־קול במשכורת $2.40 ליום וכביסת־חנם.
– אני – בת־קול! שוב לא אותו הצעיר היפה, החינני, בעל מעמד גבוה בחברה, שיש לו חיוך מפתה ועינים לוהטות – אלא בת־קול… הד… תהודה… מופשטת, אם אפשר לומר כך. ככה שוחחתי עם עצמי, ותלשתי את תלתלי־ראשי וזרקתי אותם בעד חלון הרכבת, אשר הסיעתני אל הקיירה שלי, זו של בת־קול…
כשהגעתי שמה, אל החוה ואמרתי שלום לידידי החוואי, נתגלגלה בינינו השיחה הבאה:
אני: מה תפקידי בתור בת־קול, פליז?
הוא: תצטרך לעמוד כל היום על יד הגשר שעל הנהר שלי ולעבוד בתור בת־קול.
אני: פירוש הדבר?
הוא: מבין אתה, ישנם בני־אדם שהם חובבי־טבע גדולים ואוהבים שיהדהד… ומכיון שהקונקורנט שלי שכר אשתקד אדם והעמידו אי־שם על יד גשר שיהדהד, הודעתי השנה בעתונים, שהיער שלנו משמיע הד יותר חזק, ולפיכך אני רוצה, שאתה תהיה ההד.. משום שיש לך קול חזק.
כעבור שמונה דקות כבר שכבתי חבוי אי־שם ביער טובעני וחכיתי… להזדמנות, בה אוכל לבדוק את כשרוני בתור בת־קול.
עד מהרה עבר יהודי, שלפי תנועות־ידיו הדומות לציד־זבובים הבינותי, כי הוא בודאי ממעריציה של אמא־טבע ומחפש… הדים.
מיד הגיעה לאזני קריאה: הלו! הוזדר! 2
עניתי בדיוק: הלו! הוזדר!
– יום נאה! אמר הקול שקרב והלך.
– דטסרייט! 3 – עניתי – יום נאה!
ה“דטסרייט” היה מיותר, אך טבעי.
– הגענו איפוא לקאנטרי – קרא הקול.
עניתי באותה הדגשה: הגענו איפוא לקאנטרי.
– חה־חה! – צחק הקול.
– חה־חה! – עניתי בצחוק.
– היכן אתה? שאל הקול.
– היכן אתה? החזרתי שאלה.
חה־חה־חה! – נתפקע הקול מרוב צחוק.
חה־חה־חה! – החזרתי צחק בקול היסטרי.
שעה קלה היה שקט. בינתים הדלקתי לי סיגריה, ומיד הוסיף הקול לשאול:
– מה שלומך?
– טנקיו! – עניתי – אני אולרייט, ומה שלומך אתה?
*
כעבור חצי־שעה החזקתי בכפי $2.40, שכר עבודת־פרך בתור בת־קול, וידידי החוואי הראה לי באצבע את הדרך לתחנה והזהירני, שאשגיח בעברי את פסי־המסילה, לבל ידרסוני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.