חלק ראשון    🔗

פרק ראשון: ירכתיים    🔗

מן הראוי לפתוח את תיאור חייו של יעקב מארלין ביום הוולדו ולסיימו ביום מותו. אך אנו נפתח אחרת ואולי גם נסיים אחרת.

תחילה נפעיל מעין מנגנון הדומה למכונת הסרטה. משום שהבעיה הטכנית והגילוי החיצוני של הדברים דומים למה שעלול על פי רוב להתרחש על בד הקולנוע. מדרגות. ברם, אין איש עולה במדרגות, אלא להפך: מדרגות ריקות מאדם, מדרגות שוממות, יורדות והולכות. מדרגה אחר מדרגה יורדת ושוקעת, ומדרגה חדשה מופיעה מיד לאחריה, אין מדרגה שונה מחברתה. כל מדרגה נמצאת בדיוק באותו מקום, שכן זו שקדמה לה שקעה בינתיים; ומרוץ השקיעה אל תוך התהום נפסק בסופו של דבר בשל דלת. הדלת התפשטה על מלוא רוחב הבד. ורק משהעיפה העין להביט אל שממון הדלת הרי היא מבחינה ביצור חי חלק ממהותו של יעקב מארלין הנקלטת בעין.

יצור חי, אמרנו. ויצור חי העומד לפני דלת נעולה אינו סובל הפשטה, ניתוק, התבדלות. הוא דורש מקום, מסגרת, התמצאות בחלל ובזמן; הוא תובע לעצמו סביבה, אוירה. אויר. הוא מורד בניתוק. הוא מופיע ככוח פעיל, פועל ומפעיל. הוא מתדפק על הדלת.

אותו רגע חשב מארלין כי המדרגה אשר הגיע אליה, ומעליה לא היה דבר מלבד דלת, אשר על חלקתה הצהובה תופפו אצבעותיו, מדרגה זו היא מרכז העולם, על כל פנים בשבילו. ברם, אף על פי שידוע לנו כי בחירת המרכז לעולם זה אינו אלא מעשה של שרירות לב, הרי מחובתנו לקבוע בפירוש כי מקום המעשה הוא באחת הפינות הנידחות ביותר על פני כדור הארץ, על גבול מנצ’וריה וסיביריה, עיר קטנה שנכבשה לפני זמן מה על ידי יפאן.

אשר לזמן – הדבר היה בשנת 1936 או 1937 לפי הספירה הנוצרית (הדיוק בשנה אין לו כאן חשיבות), באחד מימי החורף, בשעה 9.35 בערב (להלן נראה כי הדיוק בשעה יש לו חשיבות־מה).

לאחר שחזרו ונשנו נקישותיו של יעקב מארלין חרק מפתח בחור המנעול והדלת נפתחה. מארלין עמד על סף חדר קטן מאד. ליד הקיר שממולו הבהיקו שתי גולות ניקל שקישטו דפנות מיטה. על המיטה עצמה התנוססו לתפארת שני מגדלים עשויים כרים: כר על גבי כר, העליון קטן מן התחתון. מנורה עטופת נייר ירוק, שעמדה על גבי שולחן לילה, הזליפה קרנים ירוקות, והללו ריצדו על פני הכרים, נשתברו בין כר לכר, התחלקו ונפלו בבקע שבין שני המגדלים, והטביעו כתם ירוק על ספר פתוח שנשתרבב למחצה מתחת לאחד המגדלים.

– היכנס פנימה. מה אתה עומד בפתח? קר! היכנס! אתה שומע?

בתוך הגולה הירוקה נשתקפה בבואה מוקטנת, מנופחת ומסולפת, של נערה שחייכה חיוך מופרז ומרוסק, וזויות שפתיה התעגלו בשל כדוריותה של הגולה. יעקב החזיר לה חיוך ולא זז.

– היכנס כבר! תן לסגור את הדלת. קר. ק־ר־ר.

יעקב פסע פסיעה ועמד במרכז החדר. הדלת נסגרה בכוח.

– נו, חולם החלומות? שוב אתה חולם? חולם בהליכה וחולם בישיבה. חולם בעמידה וחולם…

– כבר אינני חולם. החלום עומד ליהפך למציאות.

– או! יפה. יפה מאד. אם כך, אולי תפשוט את מעילך ותברכני לשלום, לפחות?

– שלום.

מה קרה לך? מדוע אתה עומד והמעיל בידך? משרתים יש לך כאן? תלה את המעיל. הנה, לא, כאן, על המסמר. אלהים אדירים! מיליון פעמים תלית מעילך כאן ועכשיו אתה ממצמץ בעיניך ומעווה פרצופך כאילו פעם ראשונה היא שאדם תולה מעיל בימי חייו. לא קשה לך להחזיק מעיל פרווה תלוי על אצבע אחת? מגושם! תלית?

– תליתי.

– יופי! תליין נאה אתה, נאה מאד. ועתה שב. שב כאן. בין הכרים. אין דבר. יודעת אני כי עלי לוותר על המגדלים. אתה הורס אותם. הורס בלי רחמנות. שב… מדוע אינך יודע היכן תשים ידיך בשעת ישיבה? חבלים יש לך במקום ידים. דבר נורא הוא להיות בלי ידים, נכון? הנה, כאן, כאן. שים אותם כאן.

היא צנחה על אחד המגדלים. הכרים קצתם נתגלגלו ונפלו על הרצפה וקצתם שקעו תחת כובד משקלה. נטלה את ידו וכרכה זרועו סביב מתניה.

– לכאן, אתה מבין? כאן תניח אותן, את הידים. לא, לא, רק יד אחת. יד אחת בלבד. השתגעת? לא, יקירי, אף לא יד אחת. דלגה כעשויה עלי קפיצים ונשקה על שפתיו.

– כך, קיבלת?

חזרה וישבה ונלחצה אליו.

– ומעתה אינני מוציאה הגה. אתה תדבר. די, אני שותקת. הגיע תורך. מכאן ואילך אני כולי אוזן.

– קר בחוץ.

– אני יודעת.

– המדחום שלמטה בפינה, זה הגדול, שם ברחוב, מראה 32 מעלות מתחת לאפס, ואצלך חם. חם ונעים.

־ שתוק! אין זה מעניין.

– תני לי לגמור. זה מעניין מאד. זה עתה חשתי בשפתיך. מגען היה קר. מדוע קר? הרי היית כאן, בחדר חם. אני הוא שבאתי מהרחוב הקפוא.

– שתוק, שתוק! פילוסוף! אל תפתח פה. הן שתקת חצי שנה, תוסיף לשתוק ודי. חצי שנה אני מדברת ואתה שותק. מוטב שגם הערב אדבר אנוכי ולא אשמע שטויותיך. לא, לא, טפשון, אני צוחקת. אתה שומע? אני צוחקת. – סלסולי סופּראנו גבוה מילאו את חלל החדר הקטן. – אתה שומע כיצד אני שותקת? אני צוחקת, דבר, דבר…

– אינך מניחה לי לדבר.

– אל תכעס. אנא, יעקב, אל תכעס, דבר. אני אוהבת להקשיב לקולך שעה שאתה מדבר. לאט, בשטף, בלי הפסקות, כפלגי מים.

– תודה.

– בבקשה. זוכר אתה כיצד נאמת אותו לילה? בנשף. נשף הסיום של המחזור שלכם בגימנסיה. ישבתי אז במרחק־מה ממך, הבטתי אל שערותיך המסולסלות וקולך זרם אל תוכי. כל כך יפה!

– אני או קולי?

– שניכם. שלשתכם. גם האגדה שסיפרת היתה יפה. אני זוכרת אותה עד היום.

קמה ופסעה פסיעה אל מרכז החדר. עמדה עמידת שחקנית על הבמה, פלטה כעכוע דרמטי ודקלמה:

– צליין אחד היה מהלך במדבר בדרכו אל ארץ הקודש. והיה הצליין עייף ורעב וצמא ומשתוקק להגיע אל הקבר הקדוש. פתאום מצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת־מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש ללכת אמר: אילן, אילן! במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה – הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. וכולך דומה ללחם הקודש אשר הכל אוכלים ממנו וטועמים מגופו של המשיח…

יעקב צחק:

– כך? ממש כך אמרתי?

– כך, ממש כך אמרת.

– אינני יודע על מה לתמוה. על זכרונך או על דמיונך.

– אתה הוא בעל הדמיונות. אל תפריע! שתוק! אמרת: כשם שאוכלים מגופו של המשיח כן אוכלים מעץ הדעת של בית הספר. רגע אחד, בלבלת אותי. אמרת, לא, לא אתה, ההלך, הצליין אמר: יהי רצון שכל הנטיעות שנוטעים ממך יהיו כמוך. אחר כך אמר הצליין, לא, לא, אתה אמרת: בית ספרנו היקר! במה אברכך? שיהיו המורים טובים? הרי הם טובים. שיהיו התלמידים יפים? הרי הם יפים ואני היפה שבכולם. שערות מסולסלות לי עיני תכלת עמוקות. לא, לא אתה אמרת, אני אמרתי זאת. גם אני לא אמרתי, כי אם חשבתי, וגם עכשיו אני חושבת.

קרבה במרוצה אל המיטה והסירה את הכרים שעוד נשתיירו עליה. התפרקדה והניחה ראשה על ברכיו. שרבב יעקב את ידו וכיוון את המנורה אל הקיר שמנד הצטייר על הכותל. השעין יעקב את גבו אל הכותל ושיקע ידיו בכיס מכנסיו.

– טוב ככה. מצוין. בפעם השניה ראיתיך ברחוב. עמדת מול חלון חדרי והבטת למרחק.

– אבל אני קצר־ראי אני.

– עמדת מול חלון חדרי והבטת למרחק. בחור רוסי משלנו הרביץ מכות לסיני אחד. המהלומות היו כבדות, רוסיות. הסיני פלט ברקיקה שן אחרי שן. ועם כל רקיקה היה מחווה קידה. יתכן שהתכופף כדי להגן על פניו. ואז פרצו מהומות. הרחוב נתמלא סינים ופרצו מהומות. עכשיו הם מפחדים מפני היפאנים. אבל אז היו עדיין הסינים משתוללים. הם מילאו את הרחוב והתנפלו על כל רוסי שעמד להם בדרך. הכו, פצעו, רצחו. רציתי להגיף את התריסים ולא יכולתי. ואתה עמדת כאילו דבר לא קרה. עמדת והבטת למרחקים. כאילו לא הגיחו הצהובים מכל סימטה ומכל חור, מכל חלון ומכל פינה. נפנפו בידיהם, התרוצצו, צווחו, השתוקקו לדם רוסי. משהיו נתקלים בך היו זזים הצדה ועוברים על פניך ובך לא נגעו. עד שבאה המשטרה וביריות מספר פיזרה את כל האספסוף הנאלח. כשהגפתי את התריסים מחשש הכדורים עדיין היית עומד ומעשן. זוכר אתה?

– לא.

– אבל אני זוכרת. ועוד זוכרת אני כי באותו יום גמרתי אומר בלבי כי אתה תהיה ביום מן הימים בעלה של בת הנסיך וואליה קובארינה, כי ראוי אתה להיות חתנו של הנסיך קובארין. שכן נסיך אתה לפי טבעך, נסיך, רוזן, בן־מלך.

גניחה פרצה מפיו של יעקב.

– מדוע אתה נאנח?

– לא, לא. אין דבר. המשיכי. הרגל נרדמה.

היא זקפה ראשה מעל ברכיו.

– שכב על ידי.

שכב.

– נסיכה אני, יעקב. נסיכה מבטן ומלידה. בת חמש הייתי כשפרצו הפורעים לארמוננו. אבי – הנסיך קובארין – גנרל היה ונלחם בחזית. והללו פרצו; זקניהם מגודלים פרע, בידיהם קרדומות, קלשונים, אתים. יהודים מתועבים.

– יהודים?

– יהודים. הם שדדו, שברו, חמסו. לעולם לא אשכח את הרגעים ההם. אמי צעקה, בכתה, מרטה שערותיה, קראה לעזרה, ואיש לא בא. אף נפש חיה. ברחו כולם כעכברים. והיהודים סחבו את אמי והרגוה.

– הם… כך עברה עליך המהפכה. ואת בטוחה כי כל אלה היו יהודים? לא האיכרים שבאחוזתכם?

– לא, לא, לא! יהודים! בת חמש הייתי ויודעת אני בבירור כי כל אלה היו יהודונים נאלחים! יהודים! יהודים! יהודים! גם כשעברתי את הגבול, על זרועות אחותי עטופה בשמיכה, ירו בנו היהודים. בנס לא פגעו. וגם ביערות ירו.

– גם שם יהודים?

– כן, בכל מקום יהודים. בכל רוסיה יהודים. אבל אבי אומר כי היום הגדול ממשמש ובא. היפּאנים יתקיפו ממזרח והגרמנים ממערב. ואני אחזור למולדתי. למוסקבה. מוסקבה הגדולה, המפוארת, המעטירה, רומא השלישית.

נמתחה על מיטתה והתחילה מדקלמת בהתלהבות:

סוף סוף קרבו: עיני השתים

כבר בכיפות קדומות רואות

יקוד צלבים מזהב פרוים

של העיר מוסקבה לבנת חומות.

עטופת שמיכה יצאתי מארץ מכורתי ולבושה ארגמן אחזור אליה. ויודע אתה מי ילך בראש צבא הכיבוש? ממזרח וממערב, מארבע רוחות השמים נפרוץ אל מולדתנו. אתה תלך, אתה תלך בראש! חרבך תערץ על ימין ועל שמאל…

– אבל, וואליה, בימינו אין לוחמים בחרבות. לוחמים בטאנקים.

– אין זה משנה ולא כלום. הטאנק שלך ידרוס על ימין ועל שמאל. ראשון בטאנקים יהיה הטאנק שלך. אגב, יפה עשו כשהנהיגו טאנקים. מגושם אתה מכדי לחגור חרב. אינך דומה לגיבור חיל. מוטב שתשב בתוך טאנק. דבר זה הולם אותך. יש לך אצבעות דקות־דקות. כיצד תפיל חללים אם תהא החרב הדוקה בתוך האצבעות הללו" ועיניך ספק תכולות ספק אפורות. שמע! רעיון עלה בדעתי. רעיון גאוני! לאחר שנשחרר את רוסיה מיהודים ובולשביקים נשוב אל ארמוננו המפואר, ואתה תשב ותכתוב ספר. שנינו גאונים, אני בכוח הרעיון ואתה בכוח הספר שייכתב. אתה תכתוב, ואני אהיה הגיבורה. גיבורה ראשית של ספר הספרים ברוסיה רבתי. בבתי ספר ובאוניברסיטאות שבכל רחבי ממלכתנו ירצו וינאמו עלי ועליך, עליך ועלי.

לחץ יעקב מארלין על כפתור המנורה, והאור כבה בחדר. נשק לוואליה ולחש למקוטעין:

– אכתוב, ספר גדול אכתוב, רב־כמות וגדל־איכות, עליך, עליך, אך ורק עליך. על שערותיך שחלקות הן, ועל לחייך כי ורודות הן, ועל צווארך כי ריחני הוא, ועל שוקיך שהן מחוספסות, ועל ירכיך… ועל המרדנית אכתוב, על הבלתי נכנעת, על החזיה שלך אכתוב.

וואליה קמה ומילאה את החדר ברשרוש עדנדן. שוב לחץ יעקב על כפתור המנורה – ורידות גמישה הבהיקה רגע ומד נתעלפה בכל גוני הגוונים של גלימה יפאנית רחבת שרוולים.

– כבה, כבה מיד! ­ החרון הבריק בעיניה.

יפה היתה. שערות ערמוניות גלשו על כתפיה ונדמה כי אין להן תכלה אי־שם מאחורי הגב. ירקוּת ערפלית נצנצה בעיניה המשולהבות הנתונות בין מצח תלול ולסתות רחבות, מונגוליות למחצה. שפתיה היו חשוקות בחזקה. נתעטפה בגלימתה והדקה את חגורתה.

– כבה את האור.

– לא אכבה.

פשטה ידה אל המנורה, אך הוא תפס את הכף והחזיק בה. אצבעותיה היו ארוכות, חמות ועצבניות.

– וואליה, אני רצה לומר לך דבר־מה.

– אמור בחושך.

– לא, באור. באתי להיפרד, וואליה.

– להיפרד?

– אני נוסע.

– לאן?

– הרחק.

– לאן?

– לפלשתינה, לארץ ישראל.

– לארץ הקדושה?

– כן.

– אתה נוסע לארץ הקדושה? אתה? אתה… אתה… – עמדה על מקומה והרימה ידיה למעלה. יעקב נהנה. היא נראתה כפסל. שרוולי הגלימה נשתפלו וחשפו זרועותיה. – מוזר אתה… תתפלל על הקבר הקדוש? ברגל תלך?

– לא, באניה. כבר הצטיידתי בכרטיס. דרך רחוקה היא מכדי הליכה ברגל.

– יעקב! חולם אתה או נוסע באמת?

– חולם אני ונוסע באמת.

– יעקב! אמור לי, אל תכחד, אני אוהבת אותך, אבל אני מפחדת… אני תמיד מפחדת ממך… אתה… אתה מתעתד להיות נזיר? יעקב, אמור לי, הגד את האמת.

– לא, אינני מתעדת להיות נזיר.

– לא

יעקב, אתה תחזור?

– לא.

– מדוע?

– את מבינה, וואליה, זוהי המולדת שלי… אני יהודי וארץ הקודש היא מולדתי.

– אתה יהודי?

– אני יהודי, אבל אל נא לך להתרגש, וואליה. לא אַת הנסיכה הראשונה שנתקלה בתקלה ממין זה במהלך חייה. כבר היתה כזאת לעולמים. אין צורך להתרגש. היינה – שמעת על משורר יהודי כזה? – היינה כתב אפילו שיר על נושא זה, או מעין זה. אינני זוכר את השיר, אבל נדמה לי כי אצלו הדבר טראגי הרבה יותר: אם אין זכרוני מטעה אותי, הרי היא דוכסית או אפילו בת־מלך, והוא בנו של רב. לא בת־נסיך שירד מגדולתו ולא בן־מורה סתם. רואה את שאין כל סיבה ליאוש.

הגלימה היפאנית נפתחה קמעה וחשפה מה שחשפה. ברכיה רעדו. פחד תקף את יעקב. פחד מפני הדבר העלול להתחולל בקרבו, שכבר התחיל מתעורר בנפשו. המשיך ואמר:

– אל תדאגי, וואליה. אני אספר לך עוד דבר ותראי שכל זה לא היה כל כך נורא. פעם היה אפיפיור שהכריז על עצמו כי יהודי הוא. נגדה־נא לכל עמו; בפני החשמנים והבישופים והשד יודע מי, בקיצור, בפני כל הפמליה שלו. עמד וקרא בקולי קולות: דעו לכם שאני יהודי! אחר כך הפיל עצמו מן החלון.

הנסיכה וואליה קובארינה התחילה משתוללת. רקעה ברגליה ונענעה באגרופיה הקמוצים. שולי חלוקה התנפנפו לכל צד.

– יהודי! שקרן! נבל! רמאי!

לא מארלין ולא וואליה ולא אדם אחר בעולם לא יכול היה לדעת כיצד אירע הדבר שמקל נזדקר בידו של יעקב. תחילה לפת את המקל בכף ידו ובאצבעותיו. אחר הרימו למעלה, אחר הניפו על וואליה.

וואליה נתאבנה.

ושברתם את מצבותם ואשריהן תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון.

יעקב הטיח את המקל בכתפה של וואליה, הטיח בכוח רב. פרצה בצעקה והשתוחחה. יעקב הרים שוב את המקל והטיח באכזריות ובקצב. הצווחות נשתלבו בהד המהלומות הכבדות.

הדבר נמשך זמן רב. על כל פנים עד שנשמעו נקישות בדלת. הנקישות גברו והלכו, נתערבבו בצעקות אנשים מאחורי הדלת. וואליה נשתתקה. לאחר חבטה חזקה בדלת חרק העץ שנסדק. יעקב ניגש לאטו אל החלון וניפץ את שמשותיו במקל. נדחק אל תוך מסגרות הריקות, לפת בזרועותיו צינור שנשתלשל סמוך לקיר וביקש לרדת בו. ידיו לא עצרו כוח מכובד משקלו, ולאחר שהחליק כדי מחצית האמה נפל למטה.

הוא שקע בערימת שלג גבוהה. רגעים מספר שכב ללא ניע, אחר גמר אומר להיאבק על נפשו. השלג היה רך. חתר בו שעה קלה ונמצא עומד בתוך חצר לא גדולה: בית בן שלוש קומות התנשא לפניו. שתי שורות חלונות מוארים השקיפו באדישות על פני החצר וריככו את החושך בפסי ליטופים. על מרבד השלג הלבן בתוספת כחול לילי התמצעו נתיבים צהבהבים. עתים התפצלו לנקודות נהרה בתוך פתיתי שלג בודדים, ועתים נחו בהם רצועות דקות שתי וערב, שהשתרכו מתוך חלונות נמוכים המשובצים בצריפי העץ שבצדי החצר. יעקב עשה דרכו בתוך השילובים של חצאי אורות והגיע לגדר נמוכה, קפץ ועבר עליה. מרחוק רמזו אורות פנסים אל תוך הסימטה הצרה, המושלגת והשוממה. הלך לקראת האורות ויצא לרחוב הראשי.

פטישים הלמו ברקותיו. פניו להטו. חום לוהט השתפך באבריו, הניע את שריריו ודחפו ללכת, ללכת בלי לעמוד רגע, לרוץ, לברוח. מפני מי? מפני הפמליה שלה העלולה באחד הימים לשים קץ לחייו? הרי הוא נוסע. אף־על־פי־כן עליו לרוץ, לברוח. אך זה היה מפעל! מפעל פרידה ספּונטאני סמוך לנסיעה. את כל היהודים נשמיד! ח־ח־ח! צליין לקבר הקדוש.

פנסים העניקו ביד רחבה את אורם הקפוא, והוא שב והוחזר מלמטה, מלבנת השלג. מרצפת אפורה חלקלקה הדהדה בשעטת הסוסים שגררו מזחלות. בחורים לבושים בגדי שרד עמדו בפתחי האבטובוסים והכריזו בקולי קולות על קווי המסע. נהגי מוניות היו מקפצים ומנתרים על עמדם וביקשו להתחמם. קבוצת נהגים טיפלה במכונית שנהגה טרח לשוא על מנועה. גלגליה סובבו בכדי, והמכונית לא זזה ממקומה. סינים עמדו ליד חלונות ראווה מוארים והסתכלו בהם בענין רב. שמנים היו ומסורבלים על שום בגדיהם הממולאים צמר גפן. חיילים יפּאניים ערכו חיפושים אצל סינים עוברים ושבים שחייכו את חיוכם הלבבי כשידיהם מורמות ועיניהם פוזלות לעבר הכידונים שברובים.

עקיצות־עקיצות החלו נוקבות את תנוכי אזניו של יעקב. אצבעות ידיו קפאו. כל מצמוץ עין גרר אחריו אגלים – פירורי קרח שהקפיאו את הלחיים. רגליו נתאבנו.

זוג עבר על פניו שלובי זרוע, לחוצים זה לזו. הגבר הצביע על יעקב, והגברת שאלה: לא חם לך אדוני? פרחח חלף על פניו בריצה והספיק לפלוט: “הי, דוד! הסר גם את המכנסים!” זקן קטן־קומה הביט עליו במנוד ראש. כאן נתחויר לו ליעקב שהוא מהלך בלי מעיל בעיצומו של חורף. ראשו כבד עליו. הקור כבל אותו. הוא נכנס למסעדה.

המסעדה היתה ריקה מאדם. על השולחנות הוצגו כסאות. מנורה גלמודה עמדה על דלפק, ואדם לבוש מקטורן לבן היה טרוד בנעילת המגרות. מארלין הוריד כסא מאחד השולחנות וישב עליו.

– אנחנו סוגרים, – צעק האיש מרחוק ולא מש מקומו.

– וודקה, בבקשה.

– אנחנו סוגרים, – חזר האיש בנעימה של רוגז.

– רק וודקה ואני מסתלק.

האדם זקף ראשו. פניו היו עייפות מאד. רגע הציץ בפניו של יעקב וסקר במהירות את גופו. בעיניו הוצת מה שהוא בדומה לענין. הוא הגיש בקבוק וכוס.

– אבקש להזדרז.

יעקב הגיח את כוסו אל קרבו בגמיעה אחת, שילם ויצא.

השיקוי השתפך בעורקיו בחמימות רוננת. שוב התחילו הרגלים מהלכות. מזחלת רתומה לסוס עברה על פניו לאטה.

– עמוד!

– לאן?

אמר לו יעקב מה שאמר. העגלון קרץ בעינו.

כעבור שעה קלה עמד יעקב בחדר מרבע, מואר למחצה. משני צדי החדר עמדו ספסלים, ובפינה, ליד שולחן, ישבה איש בעלת שערות שיבה ומשקפיים. האוירה היתה זו של משרד, והפקידה הקשישה השקועה בחשבונות קימטה את מצחה עוררה יראת כבוד. זולתה לא היה איש בחדר.

־ שלום, שלום, בחור, – פתחה בקול צרחני שלא הלם את מראה החיצוני, – צעיר ובלתי נשוי, בשבילך כל זה עשוי, פה תמצא נחלה, ולא תנחל מפלה, איש לא יצא מכאן נגוע, הבדיקות הן פעמיים לשבוע, ללילה עשר, לשעה חמש, חינם אין כסף ותענוג יש ויש, עשרה אחוזים בעד החרוזים, ליפאנים הנחה ועם הרוסים הסליחה. – הלשון התנועעה במהירות בתוך הפה שפלט את החריזה המתועבת.

מארלין דפק על השולחן בכוח.

– די!

ניירות אחדים נפלו על הרצפה. האשה לא הגיבה. הרכינה את ראשה חזרה אל ניירותיה. לאחר שעה קלה אמרה בנחת בלא להביט עליו ובלא להרים את הניירת שנפלו:

– ימינה, בבקשה.

מארלין פתח דלת ונכנס לאולם גדול מואר עד כדי סנוורים. לאורך הקירות נערכו כסאות ועליהם ישבו אנשים ונשים. זוגות מספר רקדו לקול צלילי פסנתר אשר ליד הדלת: ספק פוקסטרוט, ספק טאנגו, ספק ואלס, – תערובת סואנת של קולות שיכורים. הפסנתרן פרכס על כסאו, קפץ והתפתל, הלם באגרופיו על המנענעים, שרק וצפצף וזמזם – כנראה שימש תחליף לג’אז שלם. מארלין התבונן בעווית המאמץ שעל פני הפסנתרן, בשפמו שעלה וירד, וגיבובי זכרונות רכים, שקטים ולבביים, החלו משום מה צפים בלבו.

המוסיקה נדמה, הפסנתרן נטש את מקומו וקרב אל מארלין כשידו מושט לברכה.

– הוי שלום! אלף ברכות! מיליון. איזה אורח! מה שלומך! מאות שנים לא ראיתיך. ברוך בואך בצל קורתנו. גדלת. בגרת. בחור ממש. בחור כהלכה. כן, כן, הגיעה השעה לטעום מעץ הדעת. לנעוץ את השיניים בבשר התפוח המסמיק. הכרת פניך עונה בך כי אמנם הגעת לפרקך. פעם ראשונה, אַ? או שמא כבר באת בברית? במוקדם או במאוחר – דרך כל בשר הוא. הנערות כאן – כולן אחת ואחת. דבש וחמאה.

הרוקדים לא יכלו להמשיך בריקודים לאחר שנדם הפסנתר, הקיפו את השנים והקשיבו ברב ענין.

– וודאי אינו זוכר אותי, – פנה הפסנתרן אל הקהל, – בלי ספק אינו זוכר. עדיין נער היה, ילד, עולל, תינוק בן יומו. אמו היתה המורה שלי לתורת הנגינה, לנגינה בפסנתר, זו הנגינה בה אני מהנה אתכם עכשיו. מורתי הראשונה והאחרונה. מורה נפלאה. אני ממליץ עליה בכל לב לפני כל הרוצה לקנות ידיעה יסודית במוסיקה. משום שהיא הגורם העיקרי לאותו סיפוק מוזיקאלי שיש לכם בערב זה ובכל יתר הערבים. אמו, אמו הורתו. והוא אינו זוכר אותי.

בערפלי הכרתו של יעקב נתגבבו תמונות מלשעבר. יושב הוא על ברכי אמו סמוך לפסנתר ומעביר אצבעותיו על פניה. הקמטים מושכים את לבו ביותר. בחור מגושם יושב אל הפסנתר ומקיש על המנענעים. אמא מתופפת ברגליה על הרצפה לשמור על הקצב. הברך מתרוממת והוא נרדם.

הפסנתרן לא גילה כל נטייה לשתיקה.

– וכיצד יוכל ויזכרני? ילד היה, והילדים זו דרכם: היום הוא ידידך, מחר אתה נמחה מלבו, אתה וזכרך עמך. על צווארי הרכבתי אותו, סוכריות הבאתי לו, דומני, גם צעצועים. יתכן כי לצעצועים חסר לי הכסף, אך לעומת זאת לא חסר הרצון. צעצועים־בכוח קניתי לו, לא בפועל, אם אפשר לומר כך, בפוטנציה קיבל ממני צעצועים, מכל חנות שעברתי לידה. בפוטנציה, ח־ח־ח, בפוטנציה, מבינים אתם?…

מארלין לא הוציא הגה מפיו. התענינות הקהל רפתה. הזוגות נתפרדו. שתים־שלוש נשים נמנמו על כתפי בני זוגן. הגברים חיבקו אותן וכפות ידיהם פרפרו בעצבנות על בשרן. עיני הגברים הבהיקו לעומת העינים הכבויות של הנשים. גזרות בשר דוממות עטו שמלות נשף. שמלות נשף ישבו על הכסאות. מתוך השמלות נזדקרו ראשים. ראשי בובות עשויים רבדים: שכבת פודרה לבנה. שכבת צבע אדום. בין הבובות ישבו גברים: רובם יפאנים ומיעוטם רוסים וסינים אחדים. היה מי שאמר כי בגזע הצהוב בולטים סימני הדמיון שבין האדם והקוף. קופים מגולחים. קופים מסורקים. קופים מגוהצים. גם נציגי הגזע הלבן פניהם היו פני קוף. כולם קופים ללא הבדל דת וגזע. קופים ובובות.

– קופים ובובות, – נעתקו שתי מלים משפתיו של יעקב.

הפסנתרן עמד עדיין בראשית התלהבותו:

– נכון, נכון מאד. קופים ובובות. עתה נזכר אני. אכן, הבאתי לו צעצועים, בעיקר קופים ובובות. איזה זכרון מזהיר! דעו לכם, רבותי, ילד או תינוק – אם קשרת לו פעם חיבה או גרמת לזכור תענוג – לעולם לא ישכח לך את הדבר. ל־ע־ו־ל־ם, כל ימי חייו יזכור זאת, ואמנם, נאות היו הבובות. והקופים – אחד מהם היה קוף ממש, קוף חי, קוף־תינוק אשר אך נולד. לא כן?

ריח תמרוקים חריפים עלה באף. רוק סמיך נצטבר בפיו של יעקב.

– אגב, מהשלום אמא? מסור לה דרישת שלום בשמי. אשה נכבדה. כן, גברת כבודה. מורה מובהקת. אל תשכח, אל תשכח לדרוש בשלומה.

יעקב קירב את פניו אל פני הפסנתרן ופלט עליהם את כל אוצר הרוק שבפיו. צחוק פרץ באולם. שתי נשים גררו את הפסנתרן אל הפסנתר, המוסיקה נתחדשה. שוב רקדו הזוגות.

יעקב צנח על אחד הכסאות. מימינו ישבה אשה צעירה וקראה בספר. בבטחון מקצועי השעינה חצי גופה על יעקב והניחה את ידה על ברכיו בלא לגרוע עין מן הספר. משמאלו ישבה אחת ישיבה זקופה־קפואה. שכבת הפודרה העבה שיוותה גוון כחלחל לפניה. כתמי ששר גסים ואדומים רעשו על לחייה ושפתיה. זכוכיות דהות חסרות־הבעה וצבע היוו את העינים. שני חורים מעל לשפתה העליונה סימנו את הנחירים. אף לא היה לה. יתכן כי צירופי האור והצל שבאולם מחו את האף מן הפנים. הסרט הצהוב בשערות, שמלת התכלת הבהירה, רביד הפנינים האדומות לא זו בלבד שלא המתיקו את הכיעור המבהיל, אלא אף הוסיפו עליו נופך משלהם.

יעקב נחלץ מזו שהתרפקה עליו (היא המשיכה להתרפק על הכסא הריק) ופנה אל המפלצת:

– את תלכי עמי.

היא לא ענתה דבר. קמה והלכה, והוא אחריה. נתברר, כי עליהם לעבוד ב“משרד” ולסדר ענינים “פורמאליים”. ה“פקידה” שב“משרד” הוסיפה לעיין בניירותיה. הפעם היו גם לקוחות, בהחלט ביוקר. חמש גובי. על הספסל ישבו שני רוסים ויפאני אחד עמד ושוחח עמהם.

– ביוקר, בהחלט ביוקר. חמש גובי¹ ) לשעה. את העור פושטים. לא יפה… לא יפה… לא טוב. אתאונן לפני השלטונות… בהחלט ביוקר.

– ביוקר, אבל כדאי, – טען לעומתו אחד הרוסים.

– פושטים את העור… גנבים… גנבים… ביוקר.

– ביוקר, אבל בחורות נהדרות ונקי…

– זוהמה… זוהמה… ואת הכיס מנערים… הופכים ומנערים. בחורות רוסיות מנערות את הכיס.

– כאן הכל משובח. לך לסמטאות מוסטובאיה, שם בזול… אבל גועל נפש, לכלוך, רע.

היפאני נתרתח. מוסטובאיה היה הרחוב הראשי ברובע היפאני שבעיר. במוסטובאיה התרכזו היפאנים עוד לפני הכיבוש. מוסטובאיה היה סמל היפאניות בעיר. טעות טעה הרוסי: בפגעו בכבוד מוסטובאיה פגע בבודה של יפאן.

– מוסטובאיה! – צעק היפאני וסטור על לחיו.

הלה קם ממקומו והזדקף. גדול היה כפליים מן היפאני. פניו נתעוותו, אגרופיו קומצו. עמד לנוכח מעליבו קטן־הקומה וכולו אומר איום. היפאני לא נרתע. שוב הרים את ידו כדי להגיע עד לפניו של הרוסי. – מוסטובאיה! – סטירה – מוסטובאיה! – סטירה.

קולה הצורם של הפקידה ניסר בחלל החדר:

– את רוסיה מכרתם! מכרתם את רוסיה! עכשיו תסבלו כך יאה לכם וכך נאה. יבושם לכם, יערב לכם.

הרוסי השני לחש על אזנו של יעקב:

– אתה רואה? אתה שומע? לך ותעשה לו משהו. כינה! פשפש! נקוף אצבע ומעכת אותו. אדרבה, נסה נא! גע בו וכולנו ניאסר. המשטרה תופיע. יאסרו, יענו, יכריחו לחתום על כתב הודעה ב… מי יודע מה. חיים מטונפים.

היפאני לא נרגע. – מוסטובאיה! – סטירה, – מוסטובאיה! – סטירה.

ברור היה לו ליעקב כי חלילה לו להיאסר במקום זה. קפץ ועמד בין היפאני והרוסי.

– הואילה נא, אדוני, ברשותך אבהיר את המצב. טעות נפלה כאן. האדון הזה לא אמר מוסטובאיה. הוא אמר רק מוסט, שפירושו ברוסית גשר. הכוונה היתה לו סמלית. הוא התכוון לומר שיפאן מהווה בעצמתה ובתרבותה מעין גשר. גשר בין… בין…

לא היה זה תפקיד קל כל עיקר למצוא באותו מעמד את שני הדברים שיפאן חייבת לגשר ביניהם כדי לסייע את יעקב לסיים את המשפט. השניים הביטו עליו בתמיהה. לפתע אמר היפאני:

– גם את אמריקה נכבוש.

– ודאי, ודאי, ברור, מובן מאליו. – הזדרז יעקב לתת הסכמתו,

– את אמריקה, את אוסטרליה, את אנגליה, את אירופה כולה. אסיה כבר אבודה.

– אבודה?

– רצוני לומר, כבושה. יש לומר בבטחה כי למעשה נמצאת כבר אסיה כולה בידי האומה האדירה והנאורה שעם אחד מנציגיה יש לי הכבוד לשוחח בזה הרגע.

כעסו של היפאני שכח. חיוך נשפך על פניו.

הבחור הרוסי הודה למארלין בטון יבש. תחילה פנה ללכת, אולם נמלך בדעתו, חזר ולחץ את ידו של מארלין. יעקב נטל את זרועו של היפאני. – רבותי, – אמר, – אני מציע טיול קצר באוירה הצח והשקוף של האימפריה המנצ’ורית.

השלושה יצאו שלובי זרוע.

עיני הזכוכית ליוו אותם בשוויון נפש נצחי.

פרק שני: שלושה שאכלו    🔗

תחילה הלכו דומם. רוח לילי צוננת צרמה את קצה האף וצרבה את הלחיים. השלג חרק מתחת לשלושה זוגות נעלים כבדות. שוב החלה הצנה רומשת על עורו של יעקב. התעטף במקטרנו ושילב ידיו לתוך השרוולים. הרוסי היה הראשון שפתח את פיו:

– מדוע אינך לובש מעיל?

מארלין לא ענה. היפאני עמד מלכת, פשט את מעילו ונתנו למארלין:

– בבקשה, בבקשה, קח, קח, בבקשה, קח, בבקשה, קח, קח, בבקשה, מלמל כדרך היפאנים בחזון תוך בליעת מלים ושריקת שפתיים.

יעקב החווה קידה עמוקה ואמר “אריגאטו גייזאמאססו”, שפירושו “תודה רבה”, אלה היו המלים היפאניות היחידות שבפיו.

היפאני אף הוא השתחווה וחייך חיוך חלקלק:

– קח בבקשה, קח, קח, בבקשה, בבקשה קח, קח בבקשה, בבקשה, קח בבקשה.

מארלין לבש את המעיל.

– אצלנו ביפאן חם, – המשיך היפאני בשריקתו, – אצלנו ביפאן לא קר. אין צורך בפרווה.

– נכון, אדוני, ביפאן חם. יתכן שביפאן חם, אבל כאן קריר.

– כאן יפאן, ארץ זו – יפאן. אתה שומע?

– ודאי, ודאי, בלי כל ספק זוהי יפאן. אף על פי כן לא היה זה מזיק, לדעתי, אילו היינו מסתייעים עתה באמצעים מלאכותיים המחממים את פנימיותו של אדם, ומשום כך השפעתם נאה הן על הגוף, הן על הנפש.

– נכון, ־ אישר היפאני וחיכך ידיו זו בזו.

הפנסים כבו ברחובות. זעיר שם זעיר שם בלטו חלונות מוארים, האור משך את הלב.

נכנסו לתוך בית שהוא ספק מסעדה ספק בית מרזח. ליד ה“בּאַר” ישב אדם שהשעין ראשו על מרפקיו. על הרצפה, סמוך לכסא הגבוה, התגלגלה כוס ריקה. האדם היה חבוש כובע מלחים ממורט. זולתו לא היו לקוחות.

השלושה ישבו ליד שולחן והזמינו משקה. מארלין קם והציג את עצמו:

– שמי יעקב מארלין.

היפאני החווה קידה והכריז:

– שיזודאבה שיאו.

הרוסי סינן מבין שיניו: מאלינוב.

נוזל לבן השתכשך בגביעים ולהט בעורקים. מר שיזודאבה שיאו הרבה לשתות. עיניו נתמלאו אודם ואישוניו התרוצצו ממאלינוב למארלין וממארלין למאלינוב. הוא היה הפותח בשיחה:

– אני דורש הסבר, רבותי. הסבר לדבר פעוט. הדבר פעוט, אך ההסבר חייב להיות רחב ויסודי. אני אציג שאלה ואתם תשיבו לי. תשיבו אם תוכלו להשיב. וזאת היא שאלתי: מדוע אנו, שמעולם לא היינו באירופה, יודעים את כל חכמתכם ונימוסיכם ואלו אתם אינכם יודעים כיצד להתנהג אצלנו? אתכם נאלצים אנו ללמד בינה, השכל ודעת. ואנו נלמד. ביד חזקה נלמד. אמרו לי, רבותי, מדוע אין בלונדון, בברלין, בניו־יורק שלטים ברחובות הכתובים יפאנית בזו הלשון: יפאנים, הוו זהירים ואל תזלזלו באלהינו, אל תפגעו בכבודו של ישו, בן האלהים. אמרו לי, מדוע אין שלטים כאלה? מדוע? עברו בכל לונדון לארכה ולרחבה, התהלכו במוסקבה מסוף העיר ועד סופה, ואם תמצאו שלט אחד כזה, כספי וזהבי שלכם הוא – הוא הוציא את ארנקו וזרק אותו על השולחן, – כולו שלכם עד הפרוטה האחרונה! – הסיט גפו לאחור, נשען על גב כסאו וצחק, – אף פרוטה אחת לא תקבלו, משום שאין שלטים. אין זכר לשלט. מדוע? אני שואל אתכם מדוע אין?

השנים שתקו.

– אני אשיב לכם: אין, משום שאין בהם צורך. ועתה אמרו־נא לי ברוב חסדכם, רבותי הלבנים, אנשי אירופה, החיים באסיה, בגלל אסיה ובזכות אסיה, אנא, תרצו לי את הקושיה: על שום מה אצלנו בניקקו, מקום בו מבלה טנשי סאמה את ימות הכלבים… השמעתם? ימות הכלבים, ימות השרב הגדול מבלה טאנשי סאמה הנאדר בניקקו. ובניקקו תלויים שלטים באנגלית, כן, באנגלית. אני שולט גם באנגלית. רצונכם לשמוע אנגלית צחה?

מר שיאו עבר אנגלית. בנשימה אחת, כעורך דין המביא סעיף ארוך מתוך חוק מסויים פלט מפיו:

“אם יש ברצונכם לראות את תהלוכת הפאר של יציאת המיקאדו במסעותיו הרי מותר לכם להסתכל רק בעמידה, לא להתנועע ולא להביע בשום דבר את התפעלותכם. אסור לצלם, או להביט על הוד מלכותו מלמעלה – מחלונות הקומות העליונות, מהר, מגג, – בכלל מכל מקום הנמצא מעל לאותו השטח, אשר בו עובר המיקאדו. כל עבירה על האמור נחשבת לעלבון כלפי הוד מלכותו”.

מר שיאו חזר לרוסית.

– ובכן, רבותי, שלטים. מדוע שלטים? ענו לי סוף סוף, לעזאזל יודעים אתם מדוע? יודעים אתם או אינכם יודעים?

מארלין ענה:

– אין אנו יודעים.

– משום… משום… – שיאו מזג לו גביע והפכו לפיו, ­ משום ש… – הוא מלמל ביפאנית, ופניו לבשו ארשת עדנה.

מאלינוב העיף מבט על מארלין. מארלין אמר:

– עדיין אין אנו יודעים.

– אינכם יודעים, – התנער שיאו, – ה־ה־ה־ה, משום שטאנשי סאמה, מלכנו האדיר הוא משורר, כן, משורר. הוא הגדול, הנאור, הדגול, בן האלים, נין ונכד לאלוהיות, הוא בכבודו ובעצמו הואיל לכתוב שירים, ואני, אני הקטן והבזוי, תולעת אדם, רמש הרומש על פני האדמה, כינה האוכלת את עפר הארץ – אני הרהבתי עוז בנפשי לתרגם את יצירי הרוח הכבירים הללו לרוסית. והכל למענכם, רבותי. כדי שתהיה לכם הזכות והאפשרות ליהנות. הקשיבו! עשו אזנכם כאפרכסת!

כאשר

ביקרתי

בכף

שינוֹ

אשר

בקואי

שטו

העננים

הרחק

מעל

למים.

נכתב בשנת 1936 לספירתכם ע"י אביר המשוררים הקיסר השגיא הייקה דנקה ותורגם…

פניו הסמוקות של שיאו זהרו כשמש:

רווי

שלום

הוא

הבוקר

בגן

המקדש

נקווה

שגם

בעולם

כולו

ישלוט

השלום.

נכתב בשנת 1937 ע"י אביר המשוררים, הקיסר השגיא הייקה דנקה ותורגם…

מארלין שמח על כי העלם נמצא רק בשנת 1937. מתוך כך אינו מחוייב שמוע את פיוטיו של המלך משורר שייכתבו ב 1938.

אולם מר שיאו גרס את שטף הזמן לפי דרכו. הוא המשיך:

– בשנת האלף ישב הקיסר על כסאו והשקיף על רחבי מלכותו. מחלון ארמונו של מלך המלכים נראה הר. אמר המלך: יהא הר זה דומה במראהו לפודז’י. מיד נטלו שריו ועבדיו את כל המשי שהיה בניפון הממלכה ומתחוהו על פני ההר, זהרה פסגתו בשמש ותהי בעיני המלך כעטופת שלגי עד. בשנת חמש מאות שוב השקיף המלך על רחבי מלכותו וראה כי אין עשן יוצא מארובות הבתים. קרא לעבדיו ושאלם: מדוע אין העשן מתמר אל השמים מארובות הבתים? כרעו העבדים והשרים על ברכיהם ובכו בקול מר. כאשר כילו לבכות אמרו: עני עמך ודל ואין ידו משגת לקנות עצים ולחמם את הבתים. נשרו הדמעות מעיניו ל המלך ובמחי יד ביטל את כל המסים.

– ומה היה לפני כן? – ניסה מארלין להקדים רפואה למכה.

– לפני כן היו שני אלים: האל איזאנאגי נומיקוטו והאלה איזאנאמי נומיקוטו. ולשני האלים האלה נולדה בת. ויקראו לה אמאטאראסו אומיקאמי – אלת השחקים הזוהרת, אלת התבונה והחסד. נתנה אמאטאראסו אומיקאמי בינה בלב בני האדם ותורם לעבד את האדמה, לגדל תולעי משי ולתמוך בפלך. משגדלה אמאטאראסו נומיקוטו חשקה נפשה באח. הפצרה בהוריה מאד ואיזאנאמי נומיקוטו ילדה בן. קראו לו האלים סיזאנוא נומיקוטו. אמאטאראסו אומיקאמי היתה שקטה כתכלת השמים. סיזאנוא נומיקוטו סוער היה ככחול הים. ברגל גאווה רמס את שדות אחותו שנזרעו באהבה ובדמעה, התעלל בתולעיה וקרע את משיין. ראו האלים את רוע לבבו, בערה בהם חמתם, חרה אפם בסיזאנוא ויגלוהו משמי השמים אל האי הונטו. וירא סיזאנוא נומיקוטו את בנות האדם כי טובות הן ויקח לו אשה מביניהן. הרתה לו האשה וילדה את אוקונינוסהי נומיקוטו.

המלצר הביא קינוח לשתיה. מארלין הרהיב עוז לשסע את היפאני.

– מוטב כי נסעד את לבנו. אני רעב. ונדמה לי כי יהא בכך מן החכמה אם תוך כדי עיכול המזון ננסה לעכל גם מקצתם של השמות החשובים בהם הואיל אדוני להלעיטנו זה עתה. עלי להודות כי שמות מרובי־הברות מעין אלו אינם נקלטים על נקלה. מה דעתך מר מאלינוב?

הלה העלה קול נהמה המשתמע להרבה פנים ונעץ את מזלגו במאכל שהוגש. מר שיאו לא שם לב לכל המתרחש.

– ואמאטאראסו אומיקאמי ידעה את הנעשה וגם לבה נמשך אל הארץ. קראה לנכדה ניניגי נומיקוטו ותאמר לו: רואה אני את האדמה ונפשי יוצאת אליה. אבל זקנה אני ואיך אוכל לרדת? התרצה לרדת במקומי? הרכין ניניגי נומיקוטו את ראשו וראה את הארץ והיא רומזת לו, קוראת לו וצוחקת. אמר לה: כן. שמחה אלת השחקים הזוהרת ואמרה: רד והלכת אל ניפון, שם פורחים הפרחים ומצהיבים השדות, שם תמלוך אתה ובניך עד עולם. ע־ע־ד־ד ע־ו־ל־ם! שומעים אתם? חרשים, אלמים ונבערים מדעת, אתם שומעים? עד עולם.

מר שיאו הלם באגרופו על השולחן ולאחר שנתנשם רגעים מספר והביט על סביבותיו בעינים מלאות דם, קירב לפתע את צלחתו והתחיל לועס בתיאבון. במהירות מפליאה הריק את צלחתו ונעץ מבט ביעקב. יעקב הסיט את ראשו הצדה. איש לא היה באולם, מלבד המלצרים והאדם ליד ה“בּאר” שעדיין היה יושב וראשו על מרפקיו.

התחיל מר שיאו שוחק בלי לגרוע עין מיעקב.

– עד עולם, ח־ח־ח, עד עולם, ח־ח־ח־ח, עד עולם, – צחוקו גבר והלך, – עד שהעולם ימות… ח־ח… יסתיים… יעשה חאראקירי… ח־חי־ח־ח… ואתה, – צחוקו עבר להיסטריה, – ואתה… ח־ח־ח־ח העולם יעשה חאראקירי, ואתה תכרות את ראשו, תכרות את ראשו של העולם… אוי… ח־ח־ח.

– אני אכרות ראש?

– כן, אתה, דווקא אתה, – היפאני לבש רצינות, – אתה תכרות את הראש, – אמר בקפידה, – תכרתנו בחרב המתיזה ראש בתנופה אחת ויחידה, תכרתנו בחרב ששכרה מדם דראקונים, בחרב שזוהר להבה מכה בסנוורים, בחרב, אשר מלהטה פורצת אש בוערת ושורפת יערות, בחרב…

שיאו התלהלה. מארלין נכנס לתוך דבריו:

– רבותי, – אמר, – אינני בטוח אם היה סיפק בידי להציג את עצמי לפניכם. אמנם, נדמה לי כי אמרתי לכם את שמי, אך השם אינו מביע ולא כלום. על כל פנים, לא השם שלי. רצוני לומר, כי שמו של מר שיזודאבה שיאו אינו משאיר צל של ספק בדבר שייכותו הגזעית־לאומית. הוא הדין בשמו של מר מאלינוב. לא כן עמדי. עלי, כנראה, להכריז על לאומיותי בהודעה מיוחדת. ה אף על פי שבדרך כלל אין בני גזעי נוהגים הודעות מיוחדות מסוג זה, אף אינם זקוקים לכך משום סימני היכר הבולטים גם בלאו הכי. סבור אני כי גם אצלי סמנים אלה אינם נעדרים. על כל צרה שלא תבוא, הריני להודיעכם, רבותי, כי אני יהודי. אני מניח כי שמעו של עם זה הגיע אליכם. באשר למר מאלינוב הרי אינני מטיל ספק בדבר. אולם אף לגבי מר שיאו יש לי יסוד לחשוב כי גם לו אין ענף זה של הגזע השמי זר לגמרי. ראשית, משום שאתה, מר שיזודאבה, הנמצא כעת כאן, על גבול רוסיה, ואנו, בני ישראל, זכינו כאן לפופולאריות מיוחדת, אולי גדולה מזו שאנו ראויים לה. בחוג חבריו של מר מאלינוב מקובל לזקוף על חשבוננו את המהפכה הגדולה שהתחוללה באותה ארץ רחבת ידים. בדעה זו יש, כמובן משום גוזמה. הרשוני, רבותי, בתוקף המסיבות הקיימות, לשמור לעצמי את השקפתי על המהפכה הרוסית. ברם, נאלץ אני להודות כי ככל תמורה אחרת בחיי העמים כן גם מאורע זה עלול ליהפך למעין מנוף, מניע, דחיפה, גורם חדש לרדיפות עלינו, רדיפות שזה ארבעת אלפים שנה… סליחה, רבותי. סטיתי מן הנושא. אין בדעתי לדבר על סבלותינו ולהרצות על דברי ימינו. אבל אנו, היהודים, חוננו בטבע משונה…

אבל הנה אני סוטה שוב. דומני כי עלי לתת תשובה לשאלה: על שום מה חייב מר שיזודאבה שיאו לדעת כי קיים עם ישראל בעולם. ובכן, בטיילו פעם ברחוב ראה אבי באחד מחלונות הראווה ספר יפאני בתרגום רוסי. על השער התנוססו אותיות עבריות. קנה אבי את הספר ועיין בו, והיה פרי רוחו הוא של מלומד יפאני המוכיח באותות ובמופתים כי היפאנים אינם אלא צאצאיהם של עשרת השבטים, עשרת שבטי ישראל שהוגלו מארצם לפני אלפי שנים. חוששני כי יש משום סתירה בין אותו מחקר מדעי לבין כל מה שזכינו לשמוע זה עתה. ועלי להצביע על עובדה מצערת כלפי עצמי: לא זו בלבד שאינני בקיא במיתולוגיה, סליחה, בתולדות התהוותה של האומה היפּאנית, אלא בור גמור גם בכל עניני תרבותו של עמי. לפיכך עלי להתנצל על כי אינני מסוגל לספר על עמי וגזעיה אף שמינית שבשמינית מכל מה שסיפר מר שיאו על עמו וגזעו שלו. נוסף על כך חסר אני אותו כשרון דיבור נלהב ומלהיב האופייני כל כך למר שיאו. אף על פי כן: מתוך קשרי מחשבות צף בזכרוני סיפור מעשה שקראתי זה לא כבר בספר הדן בכת דתית, שהיתה לה השפעה בקרב בני עמי במערב רוסיה ובפולין. מסופר שם על אחד מאנשי הכת שהיה שמש בבית כנסת, ומצווה היה לצחצח את המנורה שהיתה תלויה באותו בית כנסת. האיש היה ממלא את תפקידו בחריצות עד שזהרה של המנורה היה מסנוור את העינים. כך הביע לפי דרכו את מסירותו לאלהיו. יום אחד סיים את מלאכת הצחצוח זמן רב לפני שקיעת החמה, ואצלנו מתחילה השבת בערב היום שקדם לה. הביט על סביבותיו וראה כי הכל מצוחצח, התבונן במנורה ונוכח כי אין להוסיף על זוהרה, ולא נשאר עוד דבר בו יוכל לבטא את דבקותו באלהים, עמד ותלה את עצמו במנורה.

מארלין נשתתק. שתקו גם היתר.

– אגב, אינני ערב לדיוק הסיפור. על כל פנים, אינני מוסרו כלשונו, והדבר פוגם, כמובן…

ההתקפה באה מצד בלתי צפוי. מאלינוב השתער על מארלין בשצף קצף. כל כעסו שנצטבר בו במשך הערב כלפי היפאני ניתך על ראשו של יעקב.

– לעזאזל! – צווח בקולי קולות, – לכל הרוחות. כולכם מדוזות, רכיכות, כרישים חסרי צורה, אתה ואחיך ובני עמך. סובלים, סובלים, סובלים! סובלים עד כדי הקאה ועושים מטעמים מסבלות וקיא גם יחד. מסכנים, עלובים, עשוקים, נרדפים. מייצרים בסיטונות אידיאולוגיות של סבל ומתאנחים על הימים הטובים שהיו לפני מיליון שנה. תלה את עצמו במנורה! תוף! כלום יודעים אתם סבל מהו סבל אמיתי, סבל למען מטרה מסויימת, סבל בונה, יוצר, מפרה, לא סבל יהודי עקר! אנו יודעים לסבול ולא אתם! לא יסורים שכפו עלינו, אלא יסורים מדעת, יסורים לשם יעוד. נתייסרנו על ידי נפוליאון וניצחנו, נתייסרנו על ידי כל העולם וניצחנו. “מקובל לזקוף על חשבוננו את המהפכה שהתחוללה באותה ארץ רחבת ידים”. רברבן אתה ותו לא! העם הרוסי הוא שעשה את המהפכה ולא אתה!

יעקב ישב מהרהר בתופעה מוזרה: כיצד יכול אדם לרגוז על יפּאני ולשפוך זעמו על יהודי. לבסוף אמר:

– אין לי כל רצון לפתוח בוויכוח אידיאולוגי. רק זאת עלי להעיר, כי בוויכוח אידיאולוגי פחות, שנתקיים בינך ובין מר שיאו לפני כ… – הוא הסתכל בשעונו – לפני כשעה, לא היית תקיף כל כך.

שיאו געה בצחוק. מאלינוב יצא מכליו. עיניו מלאו דם. נטל בקבוק מן השולחן והניף אותו על ראשו של יעקב. שיאו נתגלגל וצנח מכסאו מרוב צחוק. התכופף מארלין כדי להתחמק מן המכה; המכה לא באה. נשא עיניו וראה כי האורח היחידי שישב עד כה ליד הבּאר ופניו כבושות בכפיו ניצב עתה על מאלינוב. ביד אחת החזיק בזרועו, ובידו השניה הבקבוק. כובע בלה עם מצחיה מרוטה, – שריד מחיל־הים הרוסי, – היה חבוש לראשו. עיני שָני נצנצו בפנים רזות, שחומות, שזופות. בפה הפעור התנוססה שן אחת ויחידה. פניו נראו לו למארלין ידועות מתמול שלשום.

מאלינוב נרגע. ישב על כסאו, כבש פניו בקרקע ואמר בלחש: סליחה התרגשתי.

מארלין חייך, ספק חיוך נצחון ספק חיוך סלחנות.

בעל המצחיה פנה אליו בטון של מורה הוראה:

– אתה אל תחייך. גם לי יש טענות אליך, טענות משלי. אל תעמיד פני נרדף ומעונה המכפר על חטא צליבת ישו. אין איש נוגע בך בגלל ישו. שומע אתה? ובכן, אל תעמיד פנים…

מארלין לא העמיד פנים. הוא חש פתאום עייפות רבה. בעינים יגעות הסתכל על סביבותיו והרגשת בדידות תקפה אותו. כל אחד מן השלושה היה קשיש ממנו לפחות כפליים. נשען ל גב הכסא ועצם את עיניו.

ישב אותו ברנש על כסאו של היפּאני ודיבר. בקל נמוך דיבר ובנחת וטרח להטעים כל מלה בפיו חסר־השינים. קולו ואופן דיבורו לא נתמזגו בשם פנים עם תוכן דבריו.

– אתה טועה, – אמר, – לא על שצלבת את ישו אני שונא אותך, כי אם על שהולדת אותו, על שהבאת לאויר העולם אותו ממזר בן כלאים, וזיהמת את המיתוס הנשגב על הבתולה הפורה והמפרה. רוצח אתה, רוצח.

מארלין אף לא ניסה לעמוד על דבריו, ולחש:

– אינני רוצח. מימי לא הרגתי אדם.

– אתה רוצח. רצחת דבר הגדול לאין שיעור מן האדם. מיתוס רצחת! רצחת פסל פּלאסטי אדיר. כולכם רוצחים. הורגי המיתוס אתם! כולכם!

– שוב “כולכם”, – אמר מארלין בלבו.

– שמתם לאל משחק כוחות רעננים, ניוונתם תחרות אלים עליזה והברכתם את העולם לפי רצונו של אל אחד ויחיד, אל אכזרי וקאפריסי המואיל בטובו להעניק פתותי חסד לשומרי מצוותיו. מיתולוגיה שופעת גבורת עלומים החלפתם בהיסטוריה עתיקה סאדיסטית, תעוזת אלים אבירים – בדברי ימיו של עם הנהנה הנאה מפוקפקת מזכויות־יתר מטעם עריץ כל־יכול, את ההרפתקן שובה הלב גילגמש – באותו נוח עלוב, הצדיק התמים בדורותיו. הרסתם מגדל שראשו בשמים, ובעזרת זרים הקימותם מקדש ארזים שערפל מפוקפק שכן בו. אולם, לא רק הרס כי אם גם שלטון רציתם, שלטון על אלהינו, על מערכי לבנו, על שרעפינו, על נפשותינו. שלטון רציתם ושלטון השגתם. וכמאז ומתמיד חדרתם בדרכים עקלקלות, בדלת האחורית, סחטתם שלטון במרמה, בהעמדת פני עשוקים. אדם אחד משלכם צלבתם במו ידיכם כדי להמית מאות אלים משלנו. ועתה אדוני הנכבד, מוסמך אני להודיעך כי שלטונכם הגיע לקצו. בשקט, ללא קולות וברקים, – אשר, אגב, אינם משכנעים כלל וכלל, – הנני מכריז בשמי ובשם האנושות כולה על התגלות חדשה. רבותי, – פנה אל האחרים, – אולי יש בדעתכם לשמוע הרצאה על תחיית המיתולוגיה לאחר חדלון ומוות שנמשך אלפיים שנה? הרצאה מפי המיתולוג של המאה העשרים. הומירוס של ימינו. הומרוס, כן, עם כל הצניעות היאותה לאותו גאון. הומירוס ללא אינטרפרטציה ספרותית־מדעית־היסטורית־אמנותית, הומירוס, עובד ומעריץ האלילים הנולדים מחדש. האלילים שימשיכו את קיומם מעתה ועד עולם. אלילי המיתוס של המאה העשרים, המיתוס החדש!

מבין ברכיו של בעל המצחיה צץ שיזודאבה שיאו, – אדום, משולהב, סוער, – ופרץ בצווחה אגב מועל ימינו:

– יחי המיתוס החדש!

מאלינוב הפך כוסית נוספת:

– יהא כך! יהיה מיתוס חדש!

מארלין לא הבין דבר וחצי דבר. רק זאת ידע כי ההתקפה עליו נבלמה או רוככה. צעק בגרונו הניחר:

– ה־מ־י־ת־ו־ס ה־ח־ד־ש!

המיתוס החדש הושמע בבקתת עץ שעל שפת הנהר הקפוא. שולחן, שני ארגזים וערסל ששימש כנראה תחליף למיטה. – זה משפט ריהוט בבקתה. איש המיתוס הדליק מנורת נפט והבעיר אש בתנור קטן. נטל פחית מן הרצפה, הניחה על השולחן והעמיד עליה את התנור. היפּאני התפרקד בערסל ונרדם. מאלינוב ומארלין נענו להזמנת המיתולוג וישבו על הארגזים. חיכך המיתולוג את ידיו בכתלי התנור, השמיע קול שיעול כמרה מנוסה ופתח ואמר:

– בראשית היה החלל. חלל טהור. אין־סופי. נצחי. נח. רבץ בתוך עצמו ומחוצה לו. מילא את עצמו על גדותיו וחופיו, על סייגיו ותחומיו, על נפחיו ושטחיו, על קוויו ונקודותיו. רבץ וספג אל תוכו את הוד קפאונו הדומם. לפתע הגיח הזמן. הזמן המחולל והמתחולל, הרוחש והמתרחש, זולל ומתפתל, ערום ואכזרי. מן המארב הגיח, ממסתרים. במעקשים נלוזים קרב אל החלל ופרץ את טרום־הווייתו של הענק הרדום. נחש צפעוני נעץ את עוקצו וחילחל ארס בגופו של אריאל רוגע. הריקות הפכה למלאת, הקפאון להתרחשות, האצילות לשרצנות, הדממה לסערה, השלווה לתנועה. דמונים ודראקונים, פרוטונים ואלקטרונים השתוללו במחול סחרחורת, שלילות עגבו על חיובים ופלוסים רדפו מינוסים, סופות אלקטורומגנטיות עירבלו נחשולים אדירים, גושי־ענק נסחפו במסילות, גרמי שמים הורצו בארחות, ועל כולם ומעל כולם ישב הזמן ברכבו ומשך במושכות של קרני אור ובמתגו של עולם".

מר שיאו השמיע קול נחרה מערסלו. מאלינוב ישב על הארגז, מרפקיו נשענים על ברכיו וראשו נתון בכפות ידיו. המיתולוג הביט אל מר שיאו, – נראה שחיכה עד שהלה יחדל מנחרתו. למגינת לבו של המרצה עברה הנחרה לשיעול. חבלי הערסל חרקו כל אימת שנזדעזע גופו של שיאו. מארלין נזכר כי אדרתו של מר שיאו עליו, פשט אותה והטילה על הערסל. השיעול נפסק. מר שיאו נרגע ונרדם שוב. פתח מאלינוב את מעילו שלו וזז עד קצה הארגז.

– שב, – הזמין את מארלין והצביע על הקצה השני של הארגז. ישבו שניהם חבוקים על גבי הארגז, עטופים מעיל אחד, והקשיבו למיתוס.

– השאח הפרסי, – נמשך המיתוס, – אלפי חיילים עמדו לרשותו. אלפי חיילים היו מוכנים לעבור אלפי קילומטרים לפי פקודתו. אף־על־פ־כן, כדי לשעשע את השאח המציא לו הוזיר משחק: שלושים ושנים חיילים על לוח של ששים וארבע משבצות. לזמן לא היה וזיר. הוא עצמו בחר לעצמו את לוח המשחק: את כדור הארץ. בניצוחו של שרביט הזמן רעמה תזמורת שעשועים שופעת צלילים ופסיפס צורות הרהיב את עין השליט: אריות שאגו ואיילות דילגו, דבורים זמזמו ועלים רחשו, צפרדעים קרקרו וענפים התנדנדו, חיידקים הצטופפו ולווייתנים שטו בים, אמירים שאפו אל על וצמרות הטילו צל. אלה ואלה נאכלו, אלה ואלה אכלו ונאכלו, אלה נולדו ואלה ניספו, אלה ואלה נולדו וניספו. והזמן ניצח בשרביטו, הרימו והורידו ולפתע ראה יצור אחד, צליל אחד נזדקר בתזמורתו. צליל נמוך, נמוך, מסורבל, ושמו: אדם. הזמן ראה את האדם: ראהו מגושם וחסר ישע בקרב חיות אדירות וזריזות, ראהו משרך דרכו על קרחונים, המשתרעים כנצח לכל ארבע רוחות השמים. נכמרו רחמיו של הזמן וימסור לאדם את שרביטו, את מטה הקסמים שלו. הזמן פינה מקומו לאדם. אוי למרחמים! כי אחת היא הברירה ליצירה: ליצור או לרחם, לברוא או לחמול. הזמן חמל והאדם בגד בו. האדם עבר לצדו של הענק הרודם, האדם הצטרף אל החלל.

כן, רבותי, האדם הצטרף אל החלל. ואל תשלה אתכם העובדה שגדולה ההתרחשות שמסביב לאדם, ואל תיוואלו לטעות כשל אשר אדיר המעש שלו, בשל אשר הקישו פטישים, נבנו בתים, הוקמו ערים, רעו מנופים, הסתובבו גלגלים, התעופפו פצצות, הופעלו מכונות, כי הנה ימים באים – נאום איש המיתוס של המאה העשרים – ותבנו בתי חרשת ענקיים לא למקלטי ראדיו ולא לגומי סינטטי, אלא לקווים, בתי חרושת לקווים גיאומטריים. בעמל כפיכם תקימו מפעלים עצומים לא כדי לייצר אווירונים ורכבות, אלא נקודות, נקודות אוקלידיות טהורות, מפשטות. ולנקודה לא יהיה אורך, ולקו לא יהיה רוחב, ולשטח לא יהיה נפח, וכולם יחד יתלכדו לחלל. לחלל שקדם לזמן, חלל טהור, אין־סופי, ריק, נצחי. עד שיגליד הפרץ שנבעה, עד שיעלה ארוכה הפצע הארסי של הזמן. והשרביט יפול מידי המנצח והצלילים ידמו, והמנצח יקפא לעולמים לפני תזמרתו המאובנת. ושוב ישתרר קפאון אצילי של החלל הרובץ בתוך עצמו ומחוצה לו, ויבלע בדממת שלוותו הגאה את רחש הזמן הגוסס.

רגעים מספר שררה דומיה.

שיאו קפץ מערסלו וצווח: “יחי המיתוס החדש!”

האש בתנור הקטן כבתה. מאלינוב קם ממקומו ומעילו עמו. משב רוח קר חלף על צדו השמאלי של מארלין. מאלינוב פסע בחדר אילך ואילך, עמד ליד המיתולוג ואמר:

– אני מסרב בכל תוקף לקבל את גזר הדין שלך. אינני מוכן להסכים לכך שקיומו של העולם אינו אלא אפיזודה חסרת שחר בהתנצחות שבין החלל והזמן. אני מסרב. לשם כך לא היה צורך במיתוס.

– נכון, – השיב המיתולוג, – נכון בהחלט. אין צורך במיתוס. זוהי עובדה מדעית.

מארלין היה עייף. בין קטעי המלים הבודדות שקלטה אזנו נתבלטה מלה ארוכה וסתומה: תרמודינאמיקה, החוק השני של התרמודינאמיקה. תנועת החום. הקור הקפיא את דמו. המיתולוג צעק: “חזון עולם המגשים תכנית של התפתחות גדולה, ולאחר שעשה שליחותו וסיים מה שניתן לו לסיים שב להיות תוהו ובוהו קפוא על שמריו”, – והוא נפנף בספר עבה.

לובנו של השלג המהול בכחול הליל הבהיק מחורי חלון הבקתה.

מארלין הציע “טולקאי־טולקאי”.

טולקאי־טולקאי מהו?

טולקאי־טולקאי ברוסית תרגומו הוא: “דחוף־דחוף”. למעשה פירושו מזחלת טיולים על פני נהר קפוא. בקצה המזחלת עמד סיני ובין רגליו נתן מוט ארוך שמסמר נעוץ לו בקצהו. נועץ הסיני את המסמר בקרח והמזחלת נדחפת ומחליקה.

כלום דווקא סיני הוא שחייב לדחוף את המזחלת?

לא. הפעם דחף אותה המיתולוג. מארלין, מאלינוב ושיאו ישבו צפופים ורגליהם מכוסות בפרוות מיוחדות. מארלין עצם את עיניו.

מדוע עצם מארלין את עיניו?

משום שעייף היה.

ומדוע עוד?

משום שהשמש התחילה זורחת וקרניה הוטחו מלבנונית השלג וסינוורו את העינים.

על מה חשב בעינים עצומות?

על השמש ועל הקרח.

ועל מה עוד?

על איש המיתוס.

משום מה חשב על איש המיתוס?

משום נדמה לו כי הלה כבר דחף אותו פעם.

ועוד משום מה?

משום שעד עתה לא ידע לאיזה אומה משתייך איש המיתוס.

לו נשאל מארלין לאיזה עם היה משייך אותו?

לעם הפרסי.

מדוע?

משום שהיתה לו למארלין הרגשה שהוא טס על גבי שטיח פרסי.

כלום שטיח פרסי ומרבד קסמים היינו הך הם?

בעיניו של מארלין כן.

האם טס כבר פעם על מרבד קסמים?

הן.

מתי?

אינו זוכר.

מי הטיסו?

איש המיתוס.

האם היה קיים יסוד נוסף לחשוב את המיתולוג לפרסי?

הן.

מה הוא?

פרס נמצאת באיראן; ויש גורסים כי איראן היא מכורת הגזע הארי. שיאו היה יפּאני, מאלינוב היה רוסי, מארלין היה יהודי. לא היה איפוא כל נימוק משכנע נגד האפשרות שהמיתולוג הוא פרסי. בפרס נולד וחי צרטוסטרא, וצרטוסטרא דיבר על הורמיז ואהרימן.

מי הוא הורמיז?

מארלין ומאלינוב ושיאן והמיתולוג והשמש והקרח.

ומי הוא הארימן?

הקרח והשמש והמיתולוג שיאו ומאלינוב ומארלין.

מדוע לא נפקחו עיניו של מארלין?

משום שהעפעפים הכבידו עליהן.

מדוע הכבידו העפעפים?

משום שהיה עייף ומשום שדרכן ותכליתן של העפעפים להגן על העין.

מפני מה?

מפני קרני השמש שהוטחו בקרח.

אילו היתה רק שמש ולא היה קרח כלום היה פוקח את עיניו?

יתכן.

היכן אין קרח ויש רק שמש?

בפרס.

היכן עוד?

במכסיקו.

על שום מה יש לראות תשובות אלה כתשובות חמקמקות?

על שום שיש עוד ארץ שאין בה קרח, והשמש בה לוהטת.

איה אותה ארץ? איה אותה שמש?

מארלין פקח את עיניו.

פרק שלישי: מרבד הקסם    🔗

בחוורון הלילה נזרק סומק ראשון של השחר. שקיפות צלולה חדרה אל תוך הכחול המתבהר והמיסה את ערפלי השינה שעילפה את היקום בטרם יקיצה. הקרח פשט את לוואי התכלת הלילית. פירורי השלג הבהיקו על פניו; הבהיקו ושיקפו קווי זהב פזיזים־רעננים – קרני שמש משתעשעות המרצדות בתוך האור, – נהנות מעצמן, מתלכדות באין־סוף של עצמן יוצרות את שפע הזוהר הממלא חללו של עולם. אבל לה, – לאותה תפוחת־לחיים שהגיחה זה עתה ממאורתה בנבכי שאוֹל, – לא די לה בכך. מתגברת היא על אודם הבוקר המכסה את פניה, זוחלת לאטה בפאתי רקיע, ופרצופה משיר את חיוכו ולובש ארשת רצינות. ובהגיעה לרומו של עולם היא מקיפה עצמה בעטרה קורנת־יוקדת. אש רואה־ואינה־נראית נפלטת מתוכה, מתפשטת בחלל ומתמסמסת בכפור. כפור ואש מתפייסים רקע ומתמזגים לחמימות רכה, אך לא לשלום פניה של מלכת השמים.

למטה, על פני הארץ, השתרע ענק לבן שטוח. בכל זהרורי מרבדו הלבן הביט נכחו, אל תוך עינה הלוהטת של השמש, ותוך כדי רביצה היה מרסס לרבבות את קרניה־שלוחיה של זו. בערה חמתה של השמש וקראה תגר על רהב זה של שלהי חורף.

לאלפים ולרבבות שלחה חיציה באויבה. נפוצו החיצים על צחור גופו, עקצו, נקבו, חדרו, דגדגו, גרדו, פיזזו, – אך הענק הקשיח לבו ולא זע. גייס את כל פתותי השלג ותקע בהן ריבואות שמשות, פירור פירור ושמשו בקרבו. נצנצו השמשות הזעורוריות ולגלגו על האור הגדול. הגבירה השמש את אשה, ובן בריתה הרוח טאטא את השמשות השלגיות.

נרתע הענק השב. קמטים נחרשו על פניו – תלמי זכוכית שקופה בזאו את גופו. גנח הלובן ונאנק. בכבדות התרומם חזהו, חרק ונסדק. פסים עליזים שקשקו בבקעים הצרים. נתבקע הקרח וזע, ועמו זע היקום כלו. גושים לבנים צפו על פני המים, צוקי ענק נלחמו בנחשולים אדירים וניגפו לפניהם: געשו הגלים ולקקו את הצוקים, והגושים נמוגו ובטלו מן העולם.

מים גלשו מן ההרים, נקוו בגיאיות, זרמו אל הים ובדרכם מילאו כל גומה, הספיגו את הקרקע, ריוו רבדים חבויים, התפתלו במעמקי האדמה, פוררו בהתמדה את רגבי החלמיש, – ולחות ריחנית עלתה מן האדמה.

והמצביאה היוקדת פיהקה בשעמום קייטני לוהט למעלה ודעתה זחוחה עליה.

למטה, בפינות אפלות של קרקע תחוח, הזדעזע יצור קטן. נובר הוא בעפר והרטיבות החודרת למחשכי עולמו אינה לרצון לו. חול יבש יערב לו שבעתיים. חותרות שתי הקשתות משתלשלות לו מגבו בין שני קרני הזנב (קצות כנפים הם שהופכים למשוטים), שפם חום־כהה נע בחשדנות ימינה ושמאל, מתרוממים דשני זיזי לסתות של בריה קטנה התרה לה מפלט מן המים האורבים בקרבת מקום.

Grilofalpa Vulgaris. ערצב. נין ונכד לאחת ממשפחות הארבה שאפילו יואל הנביא ספק אם ידע על קיומה. זה רבבות שנים שנסתלק מאורח חייהם הצרחניים של אספסוף, שארי בשרו, ושם משכנו בנבכי אדמה אפלים.

רוגז הערצב. זה עתה סיים את ארוחתו השמנה: רמשים אוויליים שנגררו אחר הרטיבות המרעננת ושפלו לפי הטורף, שרשי צמחים רוויי מים הניתנים בנקל לכרסום, גזמים עוורים ואילמים שמטבע ברייתם משליכים יהבם על בוראם, ואם לא נאכלו על ידי הוריהם הרי הם משמשים מאכל תאווה לטורפים למיניהם. מלאה כרסו של הערצב, אך רוחו עכורה: משכנו הופך לביצה וערשו מוקפת מים. לריק עמלה וטרחה אמו הורתו: בנתה קננים, חפרה מבואות חלזוניים, ערש נאה התקינה ומשחה קירותיה בריר וכתליה טחה בטיח, והטילה שם ביצתו ואת ביצי מאה תשעים ותשעה אחיו ואחיותיו. ועל כל המאתיים שמרה בקפידה שכולם בני בכורים היו לה, ראשית אונה.

הערצב דנן נדהם למראה אמו הרחמניה הזוללת בתיאבון את בניה ובנותיה לאחר שנבקעו מביציהם. יש לשער כי נוסף על התימהון מילאה את לבו גם חרדה לגורלו הוא, והסיכויים לחזור לבטן אמו כחומר תזונה לא נעמו לו כל עיקר. למזלו נתמלאה כרסה לפני בוא תורו, ואמו יולדתו נטשה את צאצאיה הנותרים לנפשם. פשטו הגזמים לכל ארבע הרוחות, נברו באדמה ולעסו שרידי צמחים שבקרקע הגן או כרסמו שרשים חיים אשר מצאו בסביבה. בכללם נמצא גם מי שעתיד היה להיות הערצב שלנו. רמש הערצב על פני האדמה עד שתקפה אותו צמרמורת מחמת הקור הגדול שהשתלט על העולם. מיד צלל למעמקים. כוחותיו עזבוהו והתעלף.

משהתעורר חלץ קליפותיו וציין בסיפוק נפש כי נבטי כנפיים צצו לו. טיפח אותם בקפידה וציפה בכליון עינים ליום בו יהפכו הנבטים לכנפיים ממש, והוא – הערצב – יגביה עוף. הערצב חותר והאלהים פותר. לחות ריחנית הגיחה מכל עבר ובטרם נתקשו כנפיו, נאלץ לנטוש משכנו שבעפר האדמה ולהיראות בזחילה, בכל קלונו, על פני הקרקע לעין השמש.

תחילה שירבב ראשו והציץ. בקדקוד הבהיקו שתי עינים גדולות ועגולות, כל אחת מהן עשויה מאות עינים, וכל עין־משנה זו סוקרת אלפי קטעי עולם מלמעלה ומלמטה, לפנים ולאחור. נתפעמה רוחו של הערצב למראהו המנומר של העולם. אולם דרך הנסיגה כבר הוצפה במים. אמץ השרץ את ניצני כנפיו וביקש להתרומם, ומשנכשל הוציא את כל גופו והתחיל מהלך בזחילה.

פני האדמה עדיין יבשים היו. הכּשות החומה של גוף הערצב הבהיקה בשמש כמשי. תחילה זחל בזהירות, ולכל רשרוש קל היה טומן ראשו בעפר, וגופו בצבץ על פני הקרקע כפיסת ברזל שהעלה חלודה. משעבר כברת ארץ בשלום נתעזז בו לבו: עלה הרים וירד בקעות עד שהגיע למרחב לבנוני. המרחב היה חלקלק ומוצק ונעים להתענג עליו בשמש. נחלץ משם והיה אץ וזוחל עד שניקלע לחריץ שני. התחיל חושש וניסה צלול באדמה ולא יכול: הקרקע מוצק היה. אבנים לחצו על בטנו. ניסה לנבור בהם ולא הצליח. מבוי סתום, מלכודת.

הערצב אגוצנטרי היה. נדמה לו כי כל עולם אינו קיים אלא בעבורו, או מוטב לומר בעדו או נגדו. אף על פי שהלך־מחשבות זה מוצדק מבחינה מסויימת, הרי יש בו בלי ספק משום צרות אופק. לאמיתו של דבר לא היתה כל מלכודת פרושה לרגליו. זו היתה מדרכה, מדרכה עשויה אבנים מרובעות, כל אבן נתחלקה אף היא לריבועים ומשבצות, וחריצים מפרידים בין ריבוע לריבוע ובין משבצת למשבצת. המדרכה לא נועדה להתערב בחייו של הערצב. קודם־כל, שימשה להליכה, שנית – בזכות תבנית התשבץ אשר לה – שימשה גם מעין לוח אשקוקי. ודבר שממילא הוא כי שני סינים עמדו גחונים על אחת האבנים ושיחקו באשקוקי.

אחד הסינים היה ידידו הקשיש של יעקב מארלין, שומר הבית צ’אן־פין־קון. לידו עמד יעקב – והוא אז כבן שלוש־עשרה – ועקב בענין אחרי חרק משונה שעבר בזחילה על פני לוח המשחק. משנתקל בחריצים עמד החרק ממלכת. צ’אן־פין־קון נטל אותו בידו, עיין בו, ומסרו לסיני השני. פניו חוורו. לאחר שהלה התבונן בו הוציא צ’אן־פין־קון את חרק מידו, השליכו על המדרגה ורמסו בנעלו. שני הסינים נטשו את המשחק והתחילו משיחים בסערת רוח אגב נענוע ידים.

– מה זה היה? – שאל יעקב מארלין.

– ערצבה, – השיב ידידו הסיני במנוד ראש. הוא דיבר ז’ארגון רוסי־סיני בו ניסו להידבר שני העמים באותו חבל ארץ.

ומה אתם צועקים? ראית ערצב ומעכת אותו. מה כל הצעקה?

ערצבה לא טובה, לא טובה.

– ודאי לא טוב. משום כך רמסת אתו. למה אתה דואג עכשיו?

– ערצבה לא עכשיוה. ערצבה עוד ירח ועוד ירח, אחר כך ערצבה.

יעקב בקיא היה בשיחות עם צ’אן־פין־קון וירד לסוף דעתו. אף הוא עצמו נזכר כי דרכם של הערצבים להופיע בקיץ ולא באביב.

– ומה אם ערצב אחד הקדים במקצת? אמור, מה בכך? כלום כדאי בגלל זה לעזוב משחק ולצרוח? טיפש את, צ’אן, ותו לא.

צ’אן־פין־קון נתרתח. רגיש היה ויעקב היה מעליבו בכוונה על מנת להתפייס עמו אחר כך ולשמוע דברי כיבושין שלו בשפתו המשונה והמגוחכת.

– שלך רוסי חושבה הכל יודע. שלך לא יודע כלומה. אמא שלך טיפש. ערצבה פה – לא טובה פה. אין קיץ עוד בה – לא טובה בא שלך שלי, כל האנשים לא טובה בא.

– פסיון אתה! – (עוף נחמד ה שימש משום־מה כינוי של גנאי כלפי הסינים) – הערצב מה יודע? אתה מאמין בכל השטויות. מה פתאום ערצב ו“לא טובה”. איך יכול ערצב לנבא אסונות? איך יכול הוא לדעת?

– שלך לא לדעת, ערצבה לא לדעת, אני לדעת. ערצבה לא יודע – רואה ערצבה – יודע. בא עכשיוה ערצבה – בא מים כל העירה, כל הרחובה, כל ביתה מים בא. אין מקומה שלך לגור, שלי לגור – הכל מימה בא. לא טובה שנה. דז’יבן (יפאן) בא, אדמה לכעוס, לקום, על ביתה נופל, ערצבה בא מים הרבה לבוא.

פירוש הדבר כי ערצב הבא טרם זמנו מבשר שטפונות. וכיוון שהיפאנים כבשו את סין צפויה השנה גם רעידת אדמה. יעקב כיבד את דעותיו של צ’אן־פין־קור. בענין שטפונות וערצבים ודאי היטיב הסיני לדעת ממנו. איכר היה דורי דורות. לאבי־זקנו היו דונמים הרבה של אדמה בדרום והורישם לבניו. חילקו הבנים את הירושה וכל אחד מהם קיבל עשירית. צ’אן־פין־קון היו לו אחד עשרה אחים, הפקידו עשרה מהם את אדמתם בידי השנים הנותרים ונדדו למרחקים לבקש עבודה. לא פעם נלחמו אחיו ואבותיו בנהר יאן־צזה שעלה על גדותיו. אף על פי כן מעולם לא עלה על דעתו של יעקב להסכים בגלוי לדברי ידידו הסיני. הרצון להקניטו היה גורם מכריע בעיצוב שיחותיו־משחקיו עם צ’אן־פין־קון.

– אם הערצב בא עכשיו – יהיה שטפון, ולו היה בא בעוד חדשיים?

– זה קטנה זבובה פרפרה הכל יש זמנה לבוא, לא טובה. יש מים אדמה. ערצב לא רוצה מים בא למעלה. אדמה נופל, הכל ביתה נופל.

במדעי הטבע היתה ידו של צ’אן־פין־קון על העליונה. בפוליטיקה היה מצבו של יעקב טוב יותר. רעידת האדמה במישור המשתרע על פני אלפי קילומטרים רק משום שהיפאנים כבשוהו – אין זה מתקבל על הדעת.

– שמע, צ’אן־פין. היפאנים באו בחורף. לו היו באים כעבור חדשיים, לא היתה רעידת אדמה, נכון? לכל יש זמן לבוא. – פרפרה, ערצבה, זבובה יש זמן לבוא. זד’יבן (יפאן) אין זמן לבוא פה אדמה. ירח גדולה, עוד ירח גדולה, עוד ירח גדולה – אין זמן דז’יבן לבוא פה אדמה. פה אדמה לבוא דזיבן לא טובה. כל בית נופלה…

– פין, – שיסעהו יעקב במפתיע, – הראה לי כיצד ברחו החיילים הסינים מפני היפאנים? ככה, נכון? – ומיד נשא רגליו והיה ממנו והלאה. רק הד איומיו וקללותיו של הסיני נישא אחריו.

אך נראה שצדק צ’אן־פין־קון. רוחות אביב נשבו לאורך רחובות ישרים וקצרים. סערו רוחותיהם של העוברים ושבים שהתרוצצו אנה ואנה ואצו־רצו לדרכם. סינים הכריזו על עתוני ערב ומכרום בחפזון. כותרות גדולות ושמנות הבליחו מתוך הגליונות. שלוליות זרמו בצדי הכבישים. שיפועי הכבישים כיוונו את מעקשי הזרם, ומי צבעוניים חייכו בכתמיהם חיוך שחור ומכוער. ילדים יחפים רחשו בתוך השלוליות והתיזו מים על סביבתם. ילדים נעולים רצו בקצה המדרכות ועקבו אחרי סירות מפרש נאות שהפליגו בימיהם הפרטיים. בפרשות הדרכים זכו השלוליות לתגבורת, נתמלאו ונתרחבו ועמדו כאגם במרכז העיר. אנשים בודדים הגיחו, הצטופפו, ונראו כגוש כהה־נחשולי.

בתוך תזמורת ההמולה נזדקרו סוליסטים בודדים:

– עתון ערב!

– הוצאה מיוחדת

– מי הנהר גאו!

– אל תדחף!

– פרופיסור קאנאטוב מנבא שנת בצורת…

– קראתי מאמר בעתון אמריקאי…

– המים פרצו את המחסומים בפרוורים…

– אל בהלה! שקט!

ומעל לכל החרישו את האזנים צריחות קצרות, מוכרות וקרובות בצלילן החד והקטע נטולות משמעות בתכנן המעורפל והמסתורי, – סינית.

– מדוע לא למדתי סינית עד כה? – אמר יעקב בלבו.

סינים מופשלי מכנסים התהלכו במים עד לירכיהם ונשאו אנשים אירופים על שכמיהם. ריקשות – קנטברים מודרניים במהדורת ההווי הסיני – משכו בעגלותיהם הדו־אופניות בהן הסבו ברחבות ג’נגוידי (אדונים) סיניים מסורבלים וילדיהם על ברכיהם. גלגלי הריקשות הגדולים נעו בנקל בתוך המים ולעגו לטכניקה שעמדה אבלה וחפויית ראש בדמות מכונית מקולקלת שנהגה נישא על כתפי סיני חסון וחייכני. שני בחורים רוסים משכו בחבלים סירה אשר סירבה למוש ממקומה לקול תרועתו של קהל הצופים. מצב הרוח היה מרומם. רוב הרכובים על כתפי הסינים לא מהכרח עשו כן, אלא מתוך זיקה לספּורט, ופניהם הביעו הנאה מהולה בחרדה: שמא חס וחלילה תמעדנה רגלי הסבל. נתרחבו הלסתות הרחבות גם בלאו הכי והוצרו עינים־סדקים מתוך סיפוק של שכיר־רגע שקיבל עבודה בלתי צפויה.

מן העבר השני של האגם קרא מישהו בקול. נדמה לו ליעקב כי פרשו בשמו. צמצם עיניו בערב־רב של אנשים, ולא הבחין אלא בכובע מלחים בלוי וישן רומז לו. חזר יעקב ורמז לו רמיזה כי נכון הוא לבוא אליו, אך כדי להגיע אל האיש שומה עליו להקיף את האגם. פנה יעקב ללכת והרגיש כי רגלו דורכת על משהו חלק. המדרכה השמיעה קול חריקה עמומה. הרגל מעדה. יעקב הוטל לקרקע ואנשים רבים הצטופפו סביבו. כאב נורא חיתך באַמת היד הימנית וחילקה לשנים. שני החלקים נצבו בזוית ישרה זה לזה. חרק מעוך השאיר כתם כהה על המדרכה. הכאב פרש מסווה כהה על העינים…

… “שני מרפקים, ניחא. טובים השנים מן האחד. חבל שלא שלושה. שלושה, ארבעה, חמישה מרפקים. אותו מורה טרדן בעל קומה ושפם לא עוד יכריחני לומר בכיתה שמשתייך אני לסוג היונקים. אדרבה, לא יונק אני, אלא פרוק ידים. פרוק ידים… להבדיל מפרוקי רגלים הנדחפים מתחת לרגלים”.

שרידי כאב אטומים הכבידו על ידו הימנית. הכבידה גם תחבושת הגבס. הוא – שכוב היה במיטתו שבחדר־האוכל. אור קלוש של מנורת שולחן נזדלף אל הקיר שמנגד. גוש אפרפר לבלב לעיניו: אמו ישבה אל השולחן וקראה. פניה היו כבושות בספר, ולא נראו לעין אלא השערות ששיבה זרקה בהן.

“מחר אקום באמצע השיעור ואצהיר: אדוני המורה, אמנם יונק אני, אולם בעת ובעונה אחת הנני גם פרוק־ידים. על כל פנים פרוק־יד. המורה ירגז והכתה תגעה בצחוק. מיד אסיר את תחבושת הגבס (כבר זמן להסירה!) ואנופף זרועי קבל עם ועדה. בואו והיווכחו: שלושה מרפקים! ודאי, אדוני המורה, גם יונק אני… תינוק”…

אמו נשאה ראשה מעל הספר והסתכלה בו. שתי שמשות זהרו בעיניה השחורות והאירו את פניה היגעות. החזיר לה יעקב חיוך ואמר:

– אמא, שכבי לישון. הכל כשורה.

ניגשה אליו ונשקה לו.

– לכבות את המנורה?

– לא שימיי אותה הנה, לידי, על השולחן. אוכל לכבותה בעצמי, בידי השמאלית.

מילאה בקשתו ויצאה.

המנורה ליטפה את חלקי החדר באור ירקרק רך. פסנתר שחור הבהיק בסבר רצינות. שורות שורות של ספרים כהי־כריכה עמדו צפופים על מדפיהם עמידה זקופה והידקו את רחשיהם המסתוריים מדורות רחוקים בלשון בלתי מובנת ומושכת את הלב: לשון הקודש. שארית הפליטה של ספרייה שליוותה את אביו בכל נדודיו מערי ליטא ועד יערות סיביריה וערבות סין: הזוהר, מורה נבוכים, אהבת ציון, התועה בדרכי החיים, ש"ס. נעים היה לקרוא שמות מוזרים אלה בטראנסקריפּציה רוסית, ומתחת לכל שם באותיות רוסיות גדולות הזדקרו האלמנה והאחים ראם. האלמנה הווילנאית עם אחיה שהדפיסו ספרים משונים אלה צודדו תמיד את דמיונו. סמוך לספרים עמדה אנדרטת אבן אדומה. רעמת שערות כיסתה את האוזן הימנית, ובתנוך השמאלי נתלו עגילים. עינים עגולות למחצה חייכו חיוך ביישני וחריף, הפה התעקם במקצת לצד שמאל. אביו טען כי זוהי ערביה ארצישראלית העשויה אבן ארצישראלית. מעל לפסנתר השקיף קומפוזיטור קודר: מצח גבוה, עינים עמוקות, אף ישר וחטוב בקפידה, שפתים צמודות בחזקה וקווי פנים זועמות חוצבו בעומקו של גוש אבן לבנה־אפרורית, ונדמה כי הדמות הגיחה ממרחקים.

האור נתעמם. המנורה נרדמה, והחדר שקע בדמדומים כהים. מכסה הפסנתר הורם מאליו, והקלביאטורה חשפה חמישים ושתים שינים לבנות ופרצה בצחוק. נתגלגל הצחוק בחלל החדר והתרכז במרכזו, נתרסק לריבוא צלילים ושב והתלכד למנגינה. מנגינה מוכרת, כוספת, צובטת. זוג צוענים עמד באמצע החדר. הצועניה שרה והצועני סחט אקורדים רוטטים ממיתרי גיטארה. התבונן יעקב בהם וראה כי זו היתה האלמנה ראם ואחד מאחיה. גם האח השני נראה לידם, אלא שהלה לא היה צועני ולא ניגן. יהודי היה, צנום ותשוש־כוח. על פניו היה נסוך חיוורון ומסנטרו השתלשל זקן קלוש. ידו האחת נשענה על קשת והשניה החזיקה בכינור. הכינור לא היו לו מיתרים.

המוסיקה נדמה. המנגנים הנודדים זקפו ראשיהם וציפו למטבעות. בחלון נראה פרצופו של צ’אן־פין־קון. לראשו היה חבוש כובע מלחים ובפיו נזדקרה שן אחת ויחידה. שירבב את ידו והטיל ערצב במנגנים. גחנו שלושתם להרימו, ומיד התחילו כל הקירות מנערים ערצבים. מדי פעם בפעם נתקלו בהם המנגנים ונפלו. חריקת מיעוך מילאה את חלל האויר. החריקה עברה לזמזום, הזמזום להמייה, ההמייה להמולה, ההמולה לרעש. הרעש עירער את הקירות. גם הרצפה נתפקקה והפכה להיות חומר שקוף ונע, עולה ויורד. מים! מים זונקים מכל הצדדים. מים מציפים את החדר, רק שתי האנדרטות עמדו זו מול זו. שבעתיים הרצינו וזעפו פני הקומפוזיטור במעמקי האבן הלבנה. בחיוכה האדמוני של הערביה הופיע נצנוץ אכזרי. זה לעומת זו התנשאו שניהם על פני המים וניטלטלו בגלים. עוד רגע ויפגשו, עוד שנייה ויתנפצו לרסיסים. הוא, יעקב, מארלין, חייב להצילם ויהי מה. חש אליהם ושיקע ידו במים המפרידים ביניהם. האבנים מתנגשות. זיקים ניתזים וכבים במים. ידו מתרסקת. כאב נורא מזעזע את כל גופו והוא קופץ מן המיטה.

חושך בחדר. מי כיבה את המנורה? הוא מבקש להדליקה – המנורה אינה נדלקת. המולה עמומה ממלאה עדיין את אזניו וריח טחב עלו באפו. רגליו שוקעות במים צוננים. קולות מוזרים חודרים מן החוץ וקצה ירח פוזל בחלון.

– אמא, אבא! שטפון! – בוקע קול אחותו מן החדר הסמוך. הוריו מופיעים לבושים בבגדיהם ובידיהם נרות דלוקים ומזוודות ארוזות. בעזרת בני הבית התלבש יעקב ויצא מן הבית כשמכנסיו מופשלים עד הברכיים.

הרחוב היה מואר באור ירח מלא. אנשים, נשים וטף התרוצצו במים שגברו והלכו מרגע לרגע. כולם צעקו: סירה! סירה! יללות וצריחות נסרו בחלל האויר. סירות מלאות אדם וחפצים עברו על פני משפחת מארלין ואף אחת מהן לא התעכבה על ידם. צמרמורת הרעידה את הגוף. כל המשפחה עמדה בשקט וחיכתה. הכאב ביד לא נתן מנח ליעקב והגבס הכביד עליו. סינים ערומים למחצה סחבו מטענים כבדים בתוך המים. רהיטים וחפצי בית צפו על פני המים. תינוקות געו בבכי ואמותיהם חלצו להם שד באמצע הרחוב. אנשים עקרו דלתות מן הבתים והפכון לדוברות. על קרש אחד ישבו זוג נאהבים צמודים זו לזה, פניהם אל הירח והם עצמם מופקרים לגלי המים. אחותו של מארלין געתה בבכיה. המים גברו. אפילו על המדרכה הגיעו עד לקרסוליים.

איש ערום למחצה עמד במים ודחף לפניו אמבט גדול ובו חפצי בית אחדים. בעברו על פני המשפחה הרועדת נעצר ואמר:

– רבותי, רואה אני משפחה עומדת על פרשת דרכים. רצוני להודיע כי מוכן ומזומן אני להטילכם לתוך האמבט הצף כאן לעיניכם ולהסיעכם אל כל אשר תצווני. נא להיכנס, רבותי.

– האמבט ישקע אם ניכנס כולנו, – העירה האם.

– לא ישקע, גברתי. אמבט זה תוכו רצוף עץ וברו מצופה ברזל. כמוהו כאנית קיטור. על אחריותי האישית והציבורית. המחיר חמישה גובי לנפש.

משפחת מארלין נכנסה לתוך האמבט.

– עם המזוודות?

– בעד המזוודות תשלום נוסף שייקבע לפי הסכם הדדי, גברתי ואדוני.

על קרקעית האמבט היה פרוש שטיח פרסי ישן.

האמבט לא שקע. האיש דחפו מאחור והמשפחה הפליגה.

– בעד עבודתי, רבותי, מגיע, כמובן, תשלום נוסף מחוץ לדמי השימוש באמצעי ההובלה.

– אינך מתבייש לפשוט את העור בשעת אסון? – שאלה האם.

– מתבייש, גברתי, מאד מתבייש. כשם שמתבייש אני לפשוט את מכנסי באמצע רחוב מאוכלס על ידי משפחת בני אדם. באשר לאסון, גברתי, ודאי ידוע לך ישנם בני אדם אשר עצם קיומם מושתת על אסון הזולת פרנסתם עליו, כגון: קברנים, חוצבי קברות, מקימי מצבות, גנרלים, רופאים, אחיות, וכו'… אף־על־פי־כן הריהם בני אדם מכובדים בעיני הבריות. ואילו אני… והכל בגלל נטייה שאינה מופרזת כלל וכלל לטיפה המרה. פעמים הרבה אימצתי את כושר שכלי לפתור בעייה יסודית אחת במהלך חיי. רבותי, הן לא תכחישו כי יש אנשים ויש אנשים. יש אנשים ההופכים קנקן שלם לקרבם, והכרת פניהם – וכן יתר הסימנים החיצוניים – אינה עונה בהם ולא כלום. ואילו אני – דיי לעבור מרחק של שלוש מאות מטר מחנות יין או אפילו בית מרקחת או כל מוסד אחר אשר בו יוצע לקהל גם אלכוהול, וכבר נודף ממני ריח שכר. כמו שאומרים הבריות, מסריח… סליחה, גבירותי ורבותי, אני תקווה כי נתרווחתם כולכם…

איש לא ענהו.

– השטיח שאתם יושבים עליו אינו שטיח פרסי סתם. זהו, רבותי, מעין מרבד קסמים. האם שמתם לב, רבותי, כי יש וליל־ירח נראה לא כלילה סתם, אלא כאלף לילה ולילה?…

הירח האיר בכל תוקפו. לאורו הבחין יעקב כי הפטפטן הדוחף את האמבט כובע מלחים חבוש על ראשו ושן אחת ויחידה מזדקרת מפיו. קם על רגליו בתוך האמבט ופרץ בצעקה:

– זה האיש! מנוול! נבזה! בגללו שברתי את היד! תפסו אותו! הוא קרא לי היום! הוא רמז לי! הוא האשם!

אביו הניח יד על כתפיו והושיבו בחזקה. אמו חיבקה אותו ולחצתו אל חזה. אמרה:

– הילד שבר היום את ידו. חולה הוא.

האיש נשתתק.

למחרת היום התעורר יעקב משינה כבדה ומצא את עצמו שכוב על מזרון בבית מכרים שהתגוררו בקומה העליונה. קם, התלבש ויצא אל הגזוזטרה.

השמש זרחה. הרחוב גבה במטר וחצי. חצאי חלונות הציצו מעל למים אפורים. אספקת האוכל כבר אורגנה. סירות מלאות כל טוב קרבו אל הבתים שזכות קומותיהם המרובות עמדה לתושביהם ולא נפגעו בשטפון. חבלים שולשלו מן הגזוזטראות וסלי מזונות הועלו למעלה, דרך החלונות. אפילו עתונים סופקו לחותמים.

בעתונות התנוססו מודעות באותיות מאירות עינים:

“מגיפת חולירע פרצה בעיר. על כל התושבים ללא הבדל דת, מין, גיל וגזע להזדרז לקבל זריקות חיסון בתחנות אלה ואלה. חינם אין כסף. אל תחמיצו את השעה. התחסנו!”

שוב ישבה המשפחה בסירה והפליגה לאחת מתחנת ההזרקה. הרחובות שקקו. בשורות ארוכות שירכו הסירות דרכן משני צדי הכביש לשעבר. אנשים ונשים, ילדים וחבורות פרחחים, זוגות נאהבים ואנשי מסחר. הללו שוחחו בעניני סחר, חתמו חוזים על דפנות הסירות. נשים כבודות מצאו שעת כושר להתגנדר בתלבושת מיוחדת במינה. מכרים וידידים בירכו איש את רעהו מסירה לסירה.

– שלום, שלום!

– מה שלומכם?

– ברוך השם. במלון.

– ואתה?

– וונציה!

– הגונדולר הוא מטיפוס שונה במקצת מן האיטלקים ואינו שר.

– שלי גונח.

– חולירע.

– וונציה.

פלוגות סניטארים יפאניים הסעירו את המים בסירות מנוע רועשות. המסכות שעל פניהם הפחידו את הטיילים שטולטלו בסירותיהם. חלונות ראווה נראו כאגמים ושרידי סחורות רטובות צפו לעיני הצופים. בתים רעועים נתפקקו לגמרי. ארובות נזדקרו מתוך המים. על מספר גגות ניטו אהלים. ילדים התרוצצו בין אוהל לאוהל.

סירת המארלינים הגיעה לגבעה גבוהה שהמים לא יכלו לה. על הגבעה עמד בנין גבוה וסביבו מחנה אהלים. תורים ארוכים התפתלו בשבילים. נשים עמדו וכלים בידיהן, תינוקות צווחו. סינים נשאו משאות.

לא קל היה לפרוץ דרך אל האולם שדמה לתחנת רכבת. עם רב עלו וירדו במדרגות. מזמן לזמן הלבינו חלוקי רופאים ואחיות.

רק לפנות ערב חזרו המארלינים ובידיהם תעודות זריקה. על המדרגות חיכה ליעקב ידידו צ’אן־פין־קון.

– זריקה כואבה? – שאל.

– כואב, – השיב יעקב.

– חזקה?

– ככה. כואב. מזריקים בגב. כואב למדי.

– אני הרבה זריקותה. כל יום זריקותה.

– לא. אין צורך, צ’אן. די בזריקה אחת. רק זריקה אחת מזריקים נגד חולירע.

– לא. אתה לא יודע. הרבה זריקותה. – הרבה צ’נה (כסף).

נראה כי צ’אן־פין־קון הספיק לעשות כמה טראנסאקציות מסחריות במשך היום. הסינים האמינו בשטפון, האמינו בחולירע, אך לא האמינו בכוח החיסון של הזריקות. לדידם היתה זו תחבולה יפאנית שמטרתה להרעיל את דם הסינים. לפיכך נקטו התנגדות פאסיבית. תעודות זהות לא היו להם. כל אחד בא לקבל זריקה ומקבל תעודה על כך. שכרו העשירים את העניים והללו הלכו וקיבלו את הזריקה על שמם. אחד השכירים היה גם צ’אן־פין־קון. במשך היום הצליח לקבל עשר זריקות על עשרה שמות שונים עשרת הימים הבאים.

– צ’אן אל תעשה זאת! מות תמות! אסור לקבל למעלה מזריקה אחת. צ’אן למען השם, אל תעשה.

– אני לא מותה. אני דמה חזקה. אני לא חיפה (מפחד) רעלה. אני הרבה צ’נה וגנרלה.

ידע יעקב את חלומו הכמוס של צ’אן־פין־קון. זה עשר שנים לא קנה לו מכנסים חדשים, ואף הביתה חדל לשלוח כסף. צירף פרוטה לפרוטה למטרה נשגבה: להיות גנרל. יבוא יום, – היה אומר – וצ’אן־פין־קון יהיה גנרל. הוא יקנה לו את התואר, יאסוף צבא שכירים, יכבוש חלק מן הארץ הזאת, יטיל מסים, וכל העושר של אותו חבל ארץ יכנס לכיסי מכנסיו החדשים. מובטח הוא שיהיו לו אז מכנסים חדשים עם כיסים רחבים ועמוקים. ובינתים יש לצבור הון. כסף תועפות. שנות עבודה קשה צפויות לו. עשר שנים, אולי עשרים. ועתה, בבוא שעת כושר להחיש את הגשמת החלום, היאך יוותר ויכבוש את יצרו?

– צ’אן, לא תהיה גנרל. בשמים תהיה גנרל אם תקבל את הזריקות.

– שלך רוסי חושבה הכל יודע. שלך לא יודע כלומה, – פסק הלה את פסוקו. – שלי אמר ערצבה מים, שלך צוחקה, אַ?

יעקב החשה.

זחה דעתו של הסיני הציץ ביעקב כּמנצח ופנה ללכת בלי ברכת פרידה. שירד מכל המדרגת צעק פתאום:

– זריקות כואבה?

יעקב לא ענה דבר ונכנס לביתו.

לימים עמד על הגזוזטרא והביט על המים שנחו ברחובות זה שבועות אחדים. המים העלו באשה ונוגעו בחולירע, ובני אדם הורשו להימצא מחוץ לבתיהם רק בשעת צורך מיוחד. נראה כי שעת צורך כזה ניתנה לאשה לבושה בגד ים שישבה על ארגז הפוך וחתרה בנחת במשוט אחד. סירת מנוע סניטארית עברה ביעף והפכה את הדוברה על הנוסעת. הסירה נעצרה. אחד הסניטארים פרש סירת גומי ויצא למשות את הטובעת. במרחק־מה ישב בסירתו סיני מוכר ירקות. מדי פעם היה בורר לו עגבניה או גזר או תפוח־אדמה אשר נראה לו מלוכלך מדי, רוחצו יפה במי הרחוב, מנגבו בסמרטוט ומחזירו לסירתו. הקהל התחיל רוגש על הגות והגזוזטרות.

– חדל!

– המים נגועים!

– מפיץ רעל!

– חולירע.

– אוי לנו ואוי למזון שלנו.

מאחת הגזוזטרות נזרקה אבן לתוך הסירה. הסיני המשיך בעבודתו בלא חת. יפאני מפלוגת הסניטארים התבונן בו רגעים מספר. לפתע שלף אקדח וירה ללא אתראה. הסיני צנח לאחוריו וצלל במים. עוגות נרחבות פשטו על פני המים, התנפחו, פקעו ושוב הופיעו. סירת הירקות התנדנדה בקצב.

אביו של יעקב יצא אל הגזוזטרה.

– השומר מת הבוקר, – אמר, – חבל. סיני נחמד היה.

– צ’אן־פין־קון?

– כן. כנראה אחזהו השבץ. נרדם ולא התעורר.

ניתר יעקב ממקומו וביקש לרוץ. ואולם ידו הגבוסה נאחזה במעקה הגזוזטרה. סירה הפליגה מן השער שמתחת לגזוזטרה, ועל קרקעיתה משהו מכוסה בשטיח

נזכר יעקב בשטיח הפרסי שהיה פרוש באותו אמבט. נשאר עומד על הגזוזטרה והשקיף על המים. רוגעים ודלוחים השתרעו המים לארבע רוחות השמים.

פרק רביעי: ערפל    🔗

קו ישר נמתח לפתע והבדיל בין מים למים. משחצה מקורה של האניה את הקו הלזה ידע יעקב כי הנהר, שעל גדותיו נבנה הכרך־נמל, נמצא כבר מאחוריו, והריהו מפליג עתה בים. ריח מרחב מלוח עלה באפו ומשטח כחול התנענע לעיניו.

הים הסיני המזרחי.

על סיפונה של האניה מתנוסס לוח הזמנים:

הונג־קונג – 5 באפריל

סייגון – 8 באפריל

סינגאפור 12– באפריל

קולומבו – 17 באפריל

דז’יבּוטי – 27 באפריל

פּוֹרט סעיד – 30 באפריל

מרסיל – 2 במאי

מארלין היה הנציג היחיד של הגזע הלבן על סיפון המחלקה הרביעית. סינים רבים ישבו סמוכים אל המעקה ופניהם הבהיקו לאור החמה. יעקב השקיף על המים המשתצפים מתחת לאניה. ערפל עטף את מוחו, והוא שקע בתנומה קלה. חזר וננער והתחיל מעיין בכרך של אנציקלופדיה שהיה מונח על ברכיו. הוא קרא:

"הונג־קונג. נמצא בחצי־האי קאו־לונג. 1,809 גובה. השטח: 32 קילומטרים מרובעים. ב־1898 הוחכר לממשלת בריטניה לתקופה של 99 שנה. ברבעים האירופיים קיימת שיטת ביוב מודרנית המשמשת תריס בפני המגיפות השכיחות בחלק זה של העולם.

מספר התלמידים בבתי הספר הגיע בשנת 1937 ל־86,993. במרס 1912 נוסדה אוניברסיטה.

בעיר מייצרים סוכר וטבק. עוסקים בבנין אניות. היבוא בשנת 1937: 617,000,000 דולר. היצוא: 467,000,000 דולר. נמל ראשי במזרח הרחוק לשיווק: אופיום, סוכר, קמח, מלח, שמן, צמר גפן, אורז, פחם, נפט, שנהב וכו‘. היצוא לבריטניה ב־1937: 982,339 £. היבוא מבריטניה 3,397,515 £. ב־1937 עגנו בנמל 33,782 אניות. התחבורה בעיר כוללת חשמליות. חוטי טלפון באורך 85,662 מילין, חוטי טלגרף באורך 1,080 מילין. הכנסות האוצר: 33,196,868. בעיקר ממונופול האופיום. נוסף לכך: הכנסות מקרקעין, רשיונות, מסים וכו’. הוצאות האוצר: 32,111,222 הסעיף העיקרי: משטרה. בנקים: בנק הונג־קונג שנגהאי, צ’רטרד בנק אוף אינדיה, אוסטרליה אנד צ’יינה, מרקנטייל בנק אוף צ’יינה.

סטאטוס של מושבת כתר משנת 1843.

הרשות: מושל, שר האוצר, מזכיר ראשי, מנהל עבודות ציבוריות, מפקד כוחות הצבא, התובע הכללי.

מועצה מחוקקת: נוסף על המפורטים לעיל מתמנים שמונה חברים: ששה על ידי הכתר (שלושה מהם סינים), אחד על ידי לשכת המסחר, ואחד על ידי בית משפט השלום.

המשטרה: 2,356 איש, מהם 257 אירופים, 792 הודים, 1,307 סינים.

האוכלוסין: סינים 984,400 אירופים: 9,847.

מספר אנשי הצבא משתנה מדי פעם לפי צרכי השעה.

בשנת 1937 יצאו את העיר 232,325 נפש. נכנסו 101,629 נפש".

יעקב חש בנשימת אלכוהול מעליו. זקף עיניו וראה לחיים שמנות־אדומות־מקופלות, עינים משוחות בדוק שומן, אף רחב וכחלחל, ושפתיים רחבות שהתחתונה משורבבת למטה. יעקב קם על רגליו. כרס עגולה וכתפים חסונות השלימו את הרושם. האיש שם ידו על כתף יעקב ושאל:

– אתה רוסי?

– לא, אני יהודי.

– והאנציקלופדיה הרוסית?

– האנציקלופדיה רוסית, ואני יהודי.

– יהודי רוסי?

מארלין שתק. המשיך לחקור את קווי פניו של האיש, ולתמהונו גילה מצח גבוה ושערות שיבה מתולתלות. המצח והשערות סתרו סתירה מוחלטת לכל ישותו. לבוש היה חליפת קיץ נאה ונראה כי הידר בלבושו.

– גם אני רוסי. דומני כי לפנים אף הייתי יהודי. ברוסיה או באירופה, אינני זוכר. סבי או אבי או אני, – מישהו משלושתנו התנצר. לאן אתה?

– לארץ ישראל.

– אַ! לארץ ישראל. אתה אחד מאותם החלוצים החדשים? רוצה לעבוד בשדות?

– נ… נ… נניח.

– נו, נו, אדרבה, נסה. ראיתי אותם, את הבחורים הללו. בפעם האחרונה ראיתים… לפני…לפני… – האיש הפשיל ראשו לאחור והבליט את פימתו, – לפני כשבע שנים.

– היית בארץ ישראל?

– אין לך מקום בעולמו של הבורא שלא הייתי בו, זו לי הפעם הרביעית שאני מסובב את כל כדור הארץ.

– בפעם הרביעית?

– אַ! להלכה מתגורר אני בפאריס, אך למעשה אין לי משכן קבע. נו, ואתה… אפרוח מהביצה, אַ? הכרת פניך עונה בך כי זה עתה יצאת לראשונה מפתח ביתך.

בעיניו של השמן נצנץ משהו מעין אפיטרופסות אבהית.

יעקב מדד אותו במבטו: ענק!

כן, – השיב לאחר שתיקה. – זו לי הפעם הראשונה שאני יוצא מבית אבי.

האיש הביט על סביבותיו.

– רצונך לבקר אצלי? שמי אלכסיי מארקוב. סוחר.

– יעקב מארלין.

– מארלין… מארלין. נשתדל לזכור. בוא, מארלין.

מארקוב הוליך את מארלין אל המחלקה הראשונה. הפרוזדור היה מכוסה שטיחים יקרים, תמונות קישטו את הקירות ואנדרטאות קטנות עמדו בפינות. בחדרו של מארוב עמד שולחן ולידו שתי כורסות רכות. בפינה – ספק ארון ספק מזווה. צלילי ג’אז עמומים חדרו אל החדר מן החוץ.

הושיב מארקוב את יעקב באחת הכורסות ולאחר שהעמיד על השולחן בקבוק ויסקי ושתי כוסות שיקע עצמו בכורסה השניה.

– ובכן, אדוני, אתה מארלין ואני מארקוב. כלומר, שנינו מתחילים במאר. ומארא בערבית פירושו אשה. אתה הרי נוסע לארץ ישראל ושם מדברים ערבית. ובכן, יש משהו משותף בינינו, והמשותף הוא אשה ערבית. אגב, אני אומר לך מנסיוני כי ענין משותף זה יש ואינו רע כלל וכלל.

– אדוני יודע ערבית?

– לאמיתו של הדבר אינני יודע שום שפה מלבד רוסית. אבל אני מדבר, קורא וכותב כמעט בכל השפות שבעולם.

– ועברית?

– לא, אינני אדוק. להיפך, אני כופר, כופר בעיקר. מחסידיו הנלהבים ביותר של אפיקורוס. כל אימת שאני נמצא באלכסנדריה מדמה אני שאני אחד מתלמידיו שקמו לתחיה. משום כך מהלך אני באותה עיר ומקונן על התרבות ההליניסטית שנחרבה, ושופך דמעות על יורשתה, אורנאמנטיקה מאוריטאנית בתוספת ניכרת של בוץ וסירחון.

– בעברית יש למלה “מר” מובן משלה. הניגוד למתוק.

– רצונך לומר ששנינו מרים?

– כך יוצא.

– אם כן נכניס מתוק למר. –

נשא את כוסו ושתה. יעקב אף הוא גמע מכוסו.

מארקוב ספק כפיו. נכנס משרת סיני. מארקוב אמר לו מה שהוא.

– אתה מבין סינית?

– אני שומע את הניב הצפוני. בניב הדרומי אינני מבין מלה.

– רוצה אתה להשתתף עמי בסעודה?

– לא, תודה. אני שבע.

הסיני יצר וחזר כעבור שעה קלה ובידו ספל סיני מלא אורז ושני קיסמין למאכל. מארקוב אכל את האורז בהנאה מרובה. באמנות להפליא השתמש בקיסמין כמנהג הסינים.

– אני, ידידי הצעיר, צמחוני אני. לפי פקודת הרופא, כמובן. על יין לא אוותר, ואילו על בשר – בכל עת ובכל שעה. על כל פנים כאן, בחום מזרחי־דרומי זה. לא אגע במאכלי בשׂר עד שאגיע למארסיל. ואורז סיני זה לפי טעמי הוא. כיצד אומר הפתגם? נקלעת לבין זאבים – ילל כמוהם. בין זאבים כך – ובין כבשים על אחת כמה וכמה.

זיעה ניגרה מפניו השמנות והאדומות. הוציא ממחטה מכיסו, התיר במקצת את עניבתו וקינח את הזעה.

– כיצד אומרים הסינים? אורז יש להשקות בזיעה, אחרת לא יצמח. ח־ח־ח!

יעקב גמע מכוסו ושתק.

השימוש בקיסמין הוגיע את מארקוב, לפיכך נשתתק גם הוא עד שעלה בידו להריק את ספלו. לאחר מכן נטל מקטרת סינית ארוכה, שפי קנה עשוי ירקן, פיטם אותה בטבק משונה והדליקה. התיר את מקטורנו ונשען בהרחבת דעת על גב כורסתו. בתאווה רבה משך את העשן לקרבו. עיניו הוצרו ונתכסו בשכבת שומן נוספת.

– נוהגים לעשן אופיום דרך מים. כמו נרגילה. תבוא לארץ ישראל תראה נרגילה. נרגילות הרבה. אבל אני איני גורס כך. המים גורעים הרבה ואינם מוסיפים ולא כלום. אני, ידידי הצעיר, הוא אחד מיחידי סגולה, אולי היחיד בקרב סוחרי האופיום, שאינו רק מחטיא אלא גם חוטא. כלומר, אני עצמי נמנה עם מעריצי האופיום. לאמיתו של הדבר, החטא אינו גדול כלל. על כל פנים, אינו גדול מחטאת הניקוטין והמשקאות המשכרים. אדרבה, לאופיום יש השפעה מבורכת. חקירות מדעיות, ילדי, העלו כי על הרוב הגדול של המשתמשים בו ללא הפרזה יתרה, פועל האופיום ככוח מעורר וממריץ, מאפשר להתגבר על עייפות גדולה ונותן כוח להתקיים תקופה ממושכת ללא מזון. באשר לרזון הרי עיניך הרואות: זה שתים עשרה שנה שעבדך הנאמן מקטיר לעצמו קטורת סמים זו וברוך השם לא פג טעמי ולא נס ליחי. תוצרת משובחת בכל ענפי התעשיה ובכל המטעים כלום אפשר היה להפיק מהילידים האלה שתזונתם ירודה מאד אלמלא האופיום?

– יעקב הרגיש בעווית בחילה שפשתה בפניו וניסה בכל כוחו להסתירה.

– במאלאיה לוטשים הילידים עדשות ענק כעשרים שעות ליממה. עבודה איומה, חדגונית, מטמטמת. אלמלא האופיום היו הופכים בהמות פלגמטיות. העדשות נשלחות לאירופה, ולאמריקה, והתוכנים מסתכלים בהן ומגלים נצורות וגדולות בשמים ובארץ, בים וברקיע. והיליד הלוטש מוצץ את מקטרתו בין ליטוש לליטוש ומגלה אף הוא גדולות ונצורות בשמים ובארץ, בים וברקיע, וכך נוצר שווי משקל.

טבעות העשן הכחול תימרו באוויר. ריח מתקתק עלה באף.

– הדת היא אופיום לעם, אומרים הללו שברוסיה. המגוחך הוא שאין הם יודעים כלל עד מה צודקים הם. הדת, במידה ששימשה גורם לדמיון אמנותי מפרה, – ודאי שהיא תופעה חיובית, ח־ח־ח! הדת ההיא אופיום. אדרבה, נאה מאד. האופיום הוא דת. אלא שהמיסיונרים האירופיים אין ברצונם לקבלה. זוהי מין דת ליצוא בלבד. עוד ב־1783 אמר אותו בריטי שוחר־טוב: אופיום הוא סוג של מותרות שאין להתירו אלא לסחר־חוץ בלבד, ח־ח־ח. אופיום – אין לזלזל בו. במלחמת האופיום משנת 1840 נספו בני אדם יותר מבכל מלחמות הרפורמציה גם יחד. ח־ח. ובמלחמת האופיום השניה, בשנת… בשנת… בשנת…

הוא הוציא את המקטרת מפיו והניחה על השולחן. שירבב את ידו והתחיל מנקש על גבי השולחן:

– מתי? מתי היתה? מתי היתה מלחמת האופיום השניה?

האנציקלופדיה המקוצרת של מארלין עדיין מונחת היתה על ברכיו. הוא התחיל מדפדף בה, ולאחר שעה קלה אמר:

– בשנת 1855.

אבל מארקוב לא שמע. מקטרתו היתה מונחת על השולחן ובסמוך לה כף יד עם אצבעות פשוקות. ראשו הופשל לאחוריו ונשען על גבי השולחן. עיניו היו פקוחות אך רק הלובן נראה בהן.

מארלין קם מכורסתו ועל בהונות רגליו עזב את החדר.

השמש שקעה. הר שחור חסם דרכה של האניה. האניה קרבה לנמל. בשמים נדלקו כוכבים. ההר נאפד באבנט חלזוני משובץ אבני חן מבהיקות. רצועות אור התפתלו ונעו מתחתיתו ועד לפסגה השרוייה בענן סמיך, אפל ומסתורי. האניה עגנה.

מאות סינים הגיחו מהחוף ופשטו על המחלקה הרביעית. חרקו הבריחים, הוצבו מכונות וממעמקי הספינה הועלו ארגזי ענק. תיבות שולשלו. שורות שורות סבלים עמסו משאות חתומים בכתובות שחורות של שמות בתי מסחר מכל קצווי הארץ. רעש, צעקות, שריקות.

בבוקר נגרר מארלין אחרי הרעש אל תוך העיר עצמה.

העיר הונג־קונג השתרעה משפת הים עד לפסגת ההר. על שפת הים חיו חטאי־מין, אנשי המים, שבילו ימיהם בסירות מפרש. שם, בתוך הסירות, נולדו, חיו, התחתנו, פרו ורבו ומתו. על פסגת ההר היתה האוניברסיטה. ובין שפת הים לפסגה היו סבלים סינים נושאים אלונקות־אפיריון ובהן אנשים שכובים בכורסות. שלטים צרים השתלשלו מעל לחנויות, כסרטים מקושטים בהירוגליפים שמנים. שוטרים הודיים חסונים בעלי זקן השקיפו בבטחון שקט על סביבותם, ובלי להרים את השרביטים התקועים בחגורותיהם ניצחו דרך אֵלם על תזמורת גרגרנית של תגרים למיניהם, מוכרי מרכולת מנומרת. בעלי מסעדות נודדות נשאו על אסליהם חבילות מחבילות שאֵדן עלה ופרש דוק לבן על הירוגליפים דומים, ליחך בלשונות דקיקות את האותיות האנגליות שהכריזו על בנקים, משרדי נסיעה, בתי מסחר וסוכנויות בלשון מובנת לכל.

כשהפליגה האניה סובבוה עשרות סירות נהוגות בידי נשים. מעל סיפון האניה נזרקו מטבעות. ילדים צללו במים ותפסו בפיותיהם את המטבעות. על פני האֵם היה מתפשט חיוך רחב כל אימת שראשו של בנה הקטן הופיע מעל למים ובין שיניו הבריק המטבע. מסיפון המחלקה הרביעית מחאו כף. מסיפוני יתר המחלקות הוטלו מטבעות.

יעקב ישב שלושה ימים וכתב סיפור. גיבור הסיפור היה סיני טאי־מין שנולד וגדל באחת הסירות שעל שפת הים. לאחר זמן נעשה ריקשא, מנע מפיו מאכל ומשקה, צבר כסף ובא ללמוד באוניברסיטה שבראש הפסגה. לאחר שגמר את חוק לימודיו עבר לעיר אחרת, בנה בית ושיכן בו את משפחתו. כולם היו מתמוגגים מרוב טובה ונחת אלמלא תקלה שאירעה לגיבור הסיני: הוא התאהב בבחורה אירופית, והלזו לא השיבה אהבה אל חיקו על שום היותו סיני. בשל כך פצעה את נפשו וקרעה את לבו לגזרים. כשפרצה המלחמה עם יפאן התנדב לצבא ומת מות גיבורים בהגינו עד טיפת דמו האחרונה על גבעה שהוקפה על ידי האויבים. הסיפור היה משופע בעלילות דראמאטיות ובנאומים פאתטיים נגד עוול לאומי וסוציאלי.

הסיפון היה מאוכלס סינים בלבד. וכל יצירה אמנותית דורשת קהל. יעקב החליט לקרוא את הסיפור באזני מארקוב. קיפל את מחברתו והלך אליו. ליד הכניסה למחלקה הראשונה נחסמה בפניו הדרך על ידי צרפתי גבוה לבוש בגדי שרד.

– לאן?

– אל האדון מארקוב.

– מוסייה דה מארקוב?

מארלין לא שמע צרפתית. הצרפתי מדד אותו במבטו מכף רגל ועד ראש והניע ידו לאות איסור.

– מה אסור? צעק יעקב אנגלית. – עלי לראות את מארקוב. אני מוכרח.

הצרפתי לא זע. יעקב נפנף במחברתו וטען רוסית מתובלת בצרפתית מפוקפקת: – מארקוב הוא חברי! ידידי! Mon ami . מבין אתה, חמור צרפתי?

– קאטריים קלאס! – רעם לפתע קולו של הצרפתי, וידו הצביע למטה. – קאטריים קלאס, – שאג ורקע ברגלו.

כמעט ופרצה תגרת ידים אילולא צרפתי אחר, אף הוא לבוש בגדי שרד, שהכניס ראשו ביניהם והסביר באנגלית ובנימוס כי לפי חוקת האניה אסור על נוסעי מחלקות אחרות להימצא במחלקה ראשונה, אלא בשעות שהאניה עוגנת באחד הנמלים.

לפי לוח הזמנים היה הנמל הבא: סייגון שבהודו־סין.

יעקב חזר למחלקתו, התפרקד במיטתו ועיין באנציקלופדיה בערך “סייגון”. תחילה נודע לו כיצד חירפו את נפשם מיסיונרים נוצריים, שבאו אל ארץ לא נודעת אל בין חיות אדם ועשו נפשות לדת האמיתית. אחר כך נודעו לו הרבה דברים על אורז וקנמון, על קאפה וטבק, על צמר גפן ואבץ, על ברזל וזהב.

אולם, משעגנה האניה באותו נמל שכח את הקנמון ואת המיסיונרים, ואף סיפורו הסיני ומארקוב פרחו מראשו. חיילים צרפתיים מילאו את המחלקה. את תרמיליהם השליכו על המיטות והם עצמם נפוצו לכל עבר תוך צחוק וצעקות. יעקב נזדקר לעיניהם כאירופי יחידי בתוך כל יתר הנוסעים. אחד ניגש אליו ונכנס עמו בשיחה צרפתית רהוטה. משנוכח כי אין יעקב מבין דבר התחיל מנענע ראשו וידיו. הבין יעקב כי רצונו לדעת מי הוא ולאן פניו מועדות.

– פלשתינה, – השיב קצרות.

החייל לא היה בקי ביותר בעניני ציונות.

– יהודי, ז’וּאיף, – אמר יעקב והצביע על עצמו.

הצרפתי קימץ את אגרופו ונהם נהימה נגד היטלר. השנים התידדו. הצרפתי קרא לחבריו, ואגב העוויות ותנועות־יד נשא דברו על ז’ואיף ועל היטלר. קצתם התלהבו וקצתם היו אדישים. על כל פנים, יעקב נגרר אל הסיפון. יין אדום הובא בקומקומים ונמזג לספלים. בין ספל לספל שרו, צעקו והתקנדסו. יעקב השתתף כמיטב יכולתו. אף על פי שצעק רוסית נשתלבו צעקותיו יפה בתוך השאון הכללי והוערכו כראוי. היין היה חמוץ מאד והחום גדול מאד. זיעה ניגרה מפניו של יעקב וכשנמזג לו הספל השביעי נתמרד וסירב שתות. מיד הוקף על ידי חיילים רבים שניסו להשקותו בעל כורחו. נאבק עמהם וצעק בקול גדול כי הוא מוצאו מרוסיה, סיביריה, ושם אין נוהגים לשתות בחום כזה משום שאין שם חום כזה. המלים רוסיה וסיביריה הטילו סערה. הצעקות גברו, תנועות הידים נתרבו, חיילים אחדים טפחו על שכמו וצעקו סטאלין, סטאלין.

לאחר מכן ירדו כולם מן האניה ויעקב עמהם. בחוף נכנס חייל בדין ודברים עם ריקשא מאלאי; לאחר משא ומתן קצר התחיל חולק לו סטירות לחי. הריקשא היה מתכופף מדי פעם ומכסה פניו בידיו. איש לא התערב בדבר. יעקב חמק וחזר אל האניה. שוב התפרקד על מיטתו ונרדם.

כשהתעורר ראה את החייל שהיכה את הריקשא גוחן מעליו.

– אני רוצה להסביר לך מה שהוא, – פתח החייל באנגלית.

יעקב החליק בידו על פניו ושערותיו כדי לגרש את קורי השינה.

– אתה רוסי, בולשביק. אתה שונא אותנו.

יעקב ניסה להתנגד, אך החייל לא נתן לו.

– אל תכחיש! אתה שונא אותנו. ראיתי את פניך כשהיכיתי את הריקשא. ראיתי כיצד חמקת וברחת. הכל ראיתי. אל תשקר. אתה רוסי בולשביק. דע לך שגם אני סוציאליסט. אבל אני רוצה לספר לך מה שהוא. כשכבשנו חלק זה של העולם השארנו ברובה של אנאם מלך משלהם, והאנאמיטים עצמם התחננו שנשחרר אותם מעולו של האכזר הלז. מובן? מובן לך שהמכות שלי לטיפות הן לעומת המהלומות שעלול ריקשא זה לספוג מידי אציל או כהן בן גזעו, אלמלא אני וחברי, מוסיה בּולשביק.

יעקב צחק.

– מדוע אתה צוחק?

– משום שאתה קורא לי מוסיה בולשביק, ואני ציוני הנוסע לארץ ישראל.

– אַ! פלשתינה. מושבה בריטית. מחר נגיע לסינגאפור תראה מה היא מושבה בריטית. כדאי לך שתהא למד.

מארלין זכה ללמוד כבר באותו לילה. לאחר חצות העירוהו משנתו והביאוהו לתא מיוחד. ליד שולחן ישבו אנשים מספר ודרשו ממנו שיראה תעודותיו.

– פלשתיין, – אמר אחד היושבים לאחר שעיין בתעודות. – אתה ציוני?

– כן!

– נוסע לפלשתיין?

– כן.

– ממאנצ’וקו?

– כן.

– במאנצ’וקו רודפים יהודים?

– לא.

– אינך מפחד?

– מפני מה?

– מפני המאורעות בפלשתיין. דומני כי הערבים הורגים שם יהודים.

– גם אנגלים, – השיב מארלין.

– מה?

– הערבים הורגים גם אנגלים. אני נוסע לעזור ליהודים להתגונן.

– יפה מאוד. Very nice. אבל כאן כתוב כי אתה נוסע ללמוד.

– גם ללמוד.

התעודות הוחזרו לו.

– אתה רשאי לרדת בסינגאפור ולהישאר בה עד למועד הפלגת האניה.

יעקב הודה ויצא אל הסיפון. שוב לא יכול להירדם. שטחים מכוכבים נעו למטה. ליד המעקה עמד מארקוב, מקטרתו בפיו וידיו בכיסי מכנסיו.

– מה אתה עושה כאן בלילה?

– הורשיתי לרדת בסינגאפור.

– זרוק להם את הרשיון בפרצופם. מוטב שירשו לך לרדת בציילון. שם יפגשוך קופים עליזים ונמרים יפערו פיהם לבלעך, וסינגאלזיות עם נזמים באפיהן ועגילים באזניהן תרמוזנה לך ממרומי פילים פראיים.

יעקב פער את פיו ומארקוב פרץ בצחוק משובה.

– כלומר, כך יכול היה להיות אלמלא אגדה אחת שנמסרה בקרב תושבי האי מדור לדור. לפי האגדה עתיד עם עז־פנים להיוולד ברחם הצור, לפרוץ מתוכו ולכבוש את האי. באו הפורטוגיזים, ואנשי האי לא נכנעו. באו ההולנדים, ואנשי האי לא נכנעו. מה עשו האנגלים? חצבו מנהרה בתוך הסלעים והגיחו ממערה. ראו התושבים כי האגדה הפכה מציאות ונכנעו. מאז מובלים קופים בודדים בשרשרות, הפילים נתפסו, הברדלסים נתבהלו מפני הרכבת וברחו כמוגי לב, והסינגאליזיות קוטפות עלים במטעי־התה ואין דעתן פנוי לחיוכים וקריצות.

מנגינה צרפתית הסתננה מרחוק. זרמי תכלת מנצנצת הסתעפו מתחת לאינה. יעקב נתאנח ולא ידע על שום מה.

– אתה מצטער על הימים שחלפו ואינם, א? אל תצטער. קופים יכול אתה למצוא עוד היום במסתורי היערות של ציילון. חבל שלא תמצא שרידים של הערים הקדמוניות. הללו נכחדו. קולומבו נבנתה לא מזמן. רק בפנים של ציילון נשאר עוד מקום בשם קנדי, וזו באמת דוגמה יפה של אחת הציביליזאציות העתיקות ביותר בעולם. כשבאו הפורטוגיזים מלך שם המלך המאה ששים וארבעה, שמנה את שושלתו משנת 543 לפני הספירה. מצא תמצא בה את הכל: מכסאו של שלמה המלך ועד אבן הסטואה ומאגדת אדיפוס ועד לשילוש הקדוש. בחרבות עיר הבירה אנדודאראפורה עומד עד היום כס מלכות בצורת אריה ונמצאים אבני היוֹגים שבמחיצתן נספגים בני האדם אל תוך הנירוואנה ומסתלקים מן העולם בעודם בחיים. והאל עשוי ברונזה רוקד בשלוש הטיות גוף, ומשתחקור תמצא כי כל אחת מן ההטיות מסמלת הוויה דוגמת האב והבן ורוח הקודש. באשר לאדיפוס במהדורה ציילונית שמו היה קיסיפה, והוא חי במאה החמישית. קיסיפה קשר קשר על אביו המלך דאטי סני, לקח אותו בשבי, קרע מעליו את בגדי המלכות ובעודו בחיים קברהו בתוך ארמונו ערום כביום היוולדו. לאחר מכן יסרוהו כליותיו ונמלט מעיר הבירה אנוראדאפורה. על צוק סלע בנה ארמון ונתיחד בו למצוא מנוס ממראות הזוועה שרדפוהו. אך כל עמלו היה לריק. שמונה עשרה שנה לא יצא ממבצרו, שמונה עשרה שנה נתיסר בידי הדמונים שהציקו לו, שמונה עשרה שנה ניסה להטביע את מוראותיו בהוללות, בנשים, משתאות ומשקאות… אגב, הכוונה היא למשקאות חריפים, ולא לתה. התה הוא אמצאה מאוחרת בציילון. לפני ארבעים שנה לא היה שם זכר לתה. אדרבה, באותה תקופה הושקעו מיליונים לירות בציילון בגידולי קאפה, והצליחו בהם לאחר מאמצים על־אנושיים. פתאום נטפל טפיל אל השתילים, ובראזיל תפסה את המקום הראשון. עקרו את נטיעות הקאפה ושתלו מטעי תה – ועתה תה וציילון הם היינו הך. כשנהיה בציילון תבוא אלי ונרד יחד לשתות תה. מדוע אינך מבקר אצלי?

– ניסיתי ולא הניחו לי להיכנס.

– לא הניחו. ח־ח־ח! אותו מנוול בבגדי השרד שלו. כן, הוא מקפיד על התקנות. בעצם, הרי זה מתפקידו, ח־ח… אני אדבר אל רב החובל.

כי הנראה קיים מארקוב את הבטחתו. כעבור ימים מספר קיבל יעקב הודעה מטעם רב החובל כי רשאי הוא ללון על אצטבא מיוחדת שהוקצתה לו במחלקה השלישית בשל היותו הלבן היחיד במחלקה הרביעית. ההודעה היתה בכתב והמלה “ללון” מודגשת בקו שמן. סימן שאינו רשאי ללון אלא בלילה. באשר לייחודו הגזעי של מארלין טעה רב החובל. יעקב לא היה הלבן היחיד. כולם היו לבנים, הסינים והסינגאלזים לא נראו עוד באניה. מקומם ירשו הודים. ההודים הם אבות הגזע הלבן, – כך כתוב באנציקלופדיה המקוצרת של מארלין.

האוקינוס ההודי – שטח מלוטש דומם. הזמן קפא. יעקב איבד את חשבון הימים ושכח אימתי עגנה האניה באחרונה. אספקלריה של מימות השתרעה מאופק עד אופק.

יעקב הרבה לעיין באנציקלופדיה, הרבה להרהר על גאנדי ובודהא על בראהמה ונירוואנה ועל התמזגות עם ההוויה הנצחית. פניהם של אבות הגזע הלבן שחורות היו. ידיהם מיעכו אורז לבן. רובם דיברו אנגלית והפיצו ריח רע על סביבותם. הביטו אל יעקב בעינים אדומות והתלחשו.

יעקב שאל:

– מדוע אתם מביטים עלי ומתלחשים?

הודי אחד השיב לו:

– אנחנו רוצים לדעת מי אתה.

– אני יהודי.

– או! היהודים הם עשירים מאד…

– מסכינים היהודים. חזק מסכינים. יהודים. פלשתים מכים. השם ירחם עמך ישראל. ישמעאל לקח פרנסה.

ישב יעקב בין כתלי חורבה או רפת לשעבר והקשיב למרי שיחו של צעיר תימני. הרפת שימשה לו מקום מגורים, ורהיטיו שולחן, כסא, ומיטה. על הקיר היה תלוי שק מזון. זו לו הפעם הראשונה בחייו שיעקב ראה יהודים תימנים.

האוקינוס ההודי כבר היה מאחוריו, וכן כל יבשת אסיה. בחוף סומאָלי הצרפתית הפרידו רחובות אחדים בין ים ומדבר. אי של בני אדם שחורים ובתים לבנים בתוך הכחול והצהוב מזה ומזה: דז’יבוטי, עיר הבירה. כושים שחורים קטני קומה ודלי בשר עטו על האניה והחלו בטעינה ופריקה. ושוב: ארגזים, שקים, חביות, כתובת אדומה או שחורה עליהם, ותחתיהם גב צהוב או שחור.

יעקב ירד לשוטט בעיר. כשעמד לחזור ראה אדם משונה יושב על המדרכה. לראשו היה חבוש מה שהוא בדומה לכיפה, ועל רקותיו השתלשלו פאות מסולסלות. בין רגליו היתה מונחת לו צלחת אוכל. יעקב נעצר לידו והסתכל בענין כיצד הלה צובט מן הפת השטוחה שבידו, ממחה בצלחת ומכניס לפיו בתנועה אטית ומחושבת. כשהשגיח הלה ביעקב שלח ידו ופנה אליו ערבית. יעקב ביטל בתנועת יד את ידיעותיו שלו בשפה הערבית.

סיים האיש סעודתו והתחיל מנענע גופו וממלמל בפיו. מוחו של יעקב פעל בחפזה: דברי ימי עם עולם עם תמונתו של שמעון דובנוב, עשרה כרכים חומים גדושים אותיות רוסיות, מסעות בנימין, עשרת השבטים, דויד הראובני, מלכות ישראל בערב.

יעקב למד עברית מפי אביו. עמד ושאל:

– אתה יהודי?

האיש לא ענה עד שסיים את מלמולו. אך מיד לאחר שסיים תפס בכף ידו של יעקב ולחצה בחזקה. לשונו הגתה הגיים משונים, ורק מעט מעט קלט יעקב מתוך צלילים גרוניים אלה מלים עבריות בודדות.

– כל ישראל חברים. ברוך… ברוך אתה בצאתך, ברוך אתה בבואך…

יעקב סיפר כי הוא נמצא בדרכו לארץ ישראל. התלהבותו של האיש הגיעה לשיאה. העתיר נשיקות על יעקב וגררו בידו לבית כנסת. תימנים רבים נתקהלו סביבו. ילדים חשופי שת התרוצצו בחצר. הוא נתכבד ב“מי שבירך” מסולסל מזרחי וחילק את הפרנקים שהיו בכיסו. כל הנאספים דיברו בבת אחת. המלים “פלשתים”, “מלכות רומי”, “ישמעאל” חזרו ונשנו. אולם האסוציאציות ההיסטוריות התנדפו ממוחו של יעקב. הרגשת מועקה תקפה עליו, והוא מיהר אל החוף. קהל התימנים ליווה אותו. שוטר שחור שנזדמן בדרך הניף עליהם את מקלו, אך משהשגיח ביעקב השיב את מקלו אחור ונסתלק. ישב יעקב בסירה וחתר אל האניה. קולות זמרה בקעו מן החוף. משהו מוכר נשמע בתוך המרה המזרחית. רק ברדתו לאניה נתחוור לו כי אלה היו צלילי “התקוה” נוסח התימנים בדז’יבוטי.

פלשתים – פירושו הילדים השחורים.

ישמעאלים – פירושו ערבים.

מלכות רומי – פירושו חיילים איטלקיים, סמל העצמה והכוח.

מסילת ברזל מחברת את דז’יבוטי עם בירת אדיס־אבּבּה. לאורך מסילה זו עברו צבאות האיטלקיים במסע הכיבוש לחבש.

בשנת 1858 החליטה צרפת להקים נמל ליד תעלת סואץ. העולם חיכה לפתיחת התעלה. שליח צרפתי מיוחד נסע לקנות את הנמל. אינה לו הגורל מה שאינה והשליח, מר הנרי למברט, מילט את איברהים־אבו־בכר מבית כלאו של השולטן. לאות תודה נתן לו אבו־בכר במתנה את אוביק. ברבות הימים נהרג למברט, וצרפתי בשם לייריו המשיך במפעלו. הוא לא הציל בני אדם מבית כלא ולכן קנה אותו אוביק בכסף מלא. לצרפת הוקם נמל ליד תעלת סואץ. בשנת 1896 הועתק הנמל לדז’יבוטי

חול צהוב. מדבר.

תעלת סואץ בדומה לרכבת העוברת בתוך מדבר. חול סופג שמש אדומה באופק. באופק השני דמות ערבי עלי גמל.

כפשע בין יעקב מארלין ובין ארץ ישראל.

קומת הענק של מארקוב חוצצת בין יעקב ובין העולם. הוא מחזיק מקטרתו בידיו ותוחבה בתוקף ובגסות לתוך פיו של יעקב. יעקב אינו מתנגד. הוא נושך את המקטרת בשיניו ומוצץ. תמרת עשן דקה נפלטת מפיו, מסתחררת, ומהדקת את האפקים במסכת מטושטשת. הפה, האף, הגרון מתמלאים מתיקות מהבילה. ערפל.

הקרקע מתחת לרגליו עומד להישמט. הוא פושק את ידיו ומנסה להיאחז במה שהוא, במי שהוא.

דואגים לו בעוד מועד.

מימין תומכת בו שורה ארוכה של בני אדם שלובי זרוע: המיתולוג ומארקוב ושיאו ומאלינוב וצ’אן־פין־קון והפסנתרן של אותו “מוסד”.

משמאל תומכת בו שרשרת בובות משוחות בששר.

מאחור דוחפים אותו. לפי מגע הידים מרגיש כי וואליה היא הדוחפת בו, והוא מתמלא רחמים על נערה ששמה וואליה קובארינה שהיתה מיועדת לנסיכות, ועתה היא דוחפת אותו מאחור.

לפניו רצועות עשן וערפל. אי־שם מרחק נצנוץ אדמדם של שמש שוקעת בוקע את הערפל. ובתוך נצנוץ האודם מתרקמים קורים אווריריים של דמות. דמות חדשה ובלתי מוכרת, דמות מושכת, כסופה ומלבלבת.

 

חלק שני    🔗

פרק ראשון: הפיל והצב    🔗

שני מבטי מתכת כחולה ננעצו מתוך פרצוף מאובן ביעקב מארלין. יד משורגת גידים הלמה בחותמת גמישה על תעודותיו:

Permitted to remain permanently in Palestine as an immigrant.

בני אדם התרוצצו על הרציף. קצתם לבושים אירופית וקצתם עטויי כפיות ועביאות. רופא חייכני נעץ מחט בזרועו.

– עולה חדש?

– כן.

– מאין?

– מסין.

– מסין?

– כן.

המחט נזדקרה בתמהון למעלה, ונוזלים סמיכים טפטפו מתוכה.

מארלין ריחם על הרופא.

– אבי יהודי ליטאי. לפני שנים רבות הוגלה לסיביר ומשם עבר למנצ’וריה.

המחט ננעצה ביתר בטחון.

– יהודים רבים יש בסין?

– לא.

– מה מצבם?

– טוב.

המחט ספגה את הנוזלים.

– שולחים לכם סרטיפיקטים?

– באתי בתורת סטודנט. ללמוד במכללה שעל הר הצופים.

– במה?

– במכללה.

– מה זה מכללה?

– אוניברסיטה. אבי אמר כי לאוניברסיטה קוראים מכללה.

– עברית? מאין לך?

– מאבי.

שוב הטיחו החותמות על גבי התעודות.

העיר העפילה אל על. מארלין ישב באבטובוס שהבקיע בין טורי אנשים מזויינים לבושים חאקי. ליד מארלין ישבו שני אנשים. פניהם היו עייפות ובגדיהם מלוכלכים. אבק בהיר כיסה את גבות עיניהם. מארלין שאל:

– אלה החיילים שהובאו מאנגליה לדכא את מהומות הערבים?

אחד מן השנים נעץ בו מבט תמהון.

– עולה חדש?

– כן.

– חלוץ, – סינן השני בין שיניו.

– לא. לדאבוני אינני חלוץ. אני עליתי בסרטיפיקט של סטודנט. אני רוצה גם לעבוד וגם ללמוד באוניברסיטה על הר הצופים. בירושלים.

– חלוץ, – חזר הלה ואמר. השני חייך.

– כן, אלה הם חיילים בריטיים, – השיב למארלין לאחר שתיקה ממושכת.

החיילים נעלמו בינתים. האבטובוס זחל בסימטאות צרות. הכביש נסתעף למעלה בשיפועים חדים. הרחובות התרחבו. בתים גבוהים הצטופפו בצדדים. גנים ירוקים רשרשו בעלי עציהם. האבטובוס נעצר. הנהג הביט בראי שלפניו. הקהל התחיל מרטן.

– למה אינך נוסע?

הנהג רמז בידיו כלפי הראי.

– הי… אתה… אדון, הי! בוא הנה! אתה שם…

כאן הבין יעקב שהקריאות מכוונות אליו.

– אתה נתת לי את זה? – הנהג הראה לו מטבע של פרנק.

– כן.

– מה זה?

– פרנק.

– מה אתה, בצרפת או בארץ ישראל? מה אתה נתן לי פראנקים? ועוד מקבל עודף ממני.

יעקב הסמיק. הוא שכח להחליף את כספו. רחש עבר בין הנוסעים.

– רד!

– רד מהר! אתה מעכב את הנוסעים.

– רד! רמאי!

– מהר למשטרה.

– עולה חדש הוא.

– סע, סע.

אחד משני שכניו של יעקב הציע לשלם בעבורו. הנהג התרכך.

– סלח, לא ידעתי כי עולה חדש אתה. להבא תהא מחליף את כספך כשאתה מגיע לארץ חדשה. לא בכל מקום יש נהגים יהודיים.

הנהג החזיר לו את הפרנק. מארלין סרב לקבלו.

– לא, לא. תודה. אני ארד.

– סע, סע. לאן אתה צריך?

– תודה. לא חשוב. אני כבר יורד.

האבטובוס זז ויעקב קפץ מתוכו. המטבע נפל לרגליו. המשיך ללכת, אך לאחר זמן־מה חזר על עקבותיו, גחן מעל לכביש והתחיל מחפש את הפרנק. דבר לא נצנץ לעיניו חוץ מאפרוריות כחלחלת של כביש. מכוניות חלפו על פניו ופלטו הבל בנזין חם וריחני. דחיפה חזקה בגבו הפילתו ארצה, ובו ברגע תפסה יד חזקה בצווארונו וגררה אותו אל המדרכה.

–!You bloody fool – צווח שוטר בריטי בפניו, – איבדת מיל? הא לך מיל? אני אתן לך מיל. קח! – הוא טפח על אפו של יעקב במטבע נחושת.

יעקב לא ידע אם עליו לתמוה על גסותו של השוטר או על דאגתו לחייו. הביט בפני השוטר ולפתע חש את עצמו בודד, גלמוד ונעזב. לפני יומיים שיגר טלגרמה לאחד בן־עירו הגר בחיפה והודיע על בואו. איש לא בא להקביל את פניו בנמל. חיפש ומצא את מקום מגוריו של בן־עירו. הלה עמד גחון ליד מיטת תינוק. אשתו ערכה את השולחן. הדלתות היו פתוחות. יעקב כיעכע בצניעות. האב המאושר זקף את ראשו ובת הצחוק נבלעה בארשת רצינות. רגעים מספר עמד והסתכל באורח, אחר קפץ ממקומו וחבקו. בבית קמה מהומה. התינוק הרים קול צעקה. שאלות וברכות הומטרו על יעקב בשפע. קבלת הפנים וצלילי השפה הרוסית הפיגו את הרגשת הבדידות. מעולם לא שיער שכל כך נעים לדבר רוסית. הוא נתכבד במקלחת קרה ובארוחה חמה. מסתבר כי רעב היה.

– את תסלחי לנו אם נתייחד לשעה קלה, – פנה המארח אל אשתו, ריבה מסורבלת, שתקנית וחיוורת, – אנחנו עולים לגג.

– להיכן?

– לגג.

– אבל זה בנין בן ארבע קומות!

– ח־ח־ח! בחוץ לארץ עולים לגג רק מנקי ארובות או בחורות המאבדות עצמן לדעת. כאן גגות שטוחים.

– כן, כן, אני יודע. הרי על כך אנו למדים ממעשה רחב שהצפינה את המרגלים על הגג.

– עודך מחזיק בתנ“ך שלך? כאן תשכח את התנ”ך. הבט! – הוא שיטח על השולחן את כף ידו ומנה את מספר היבלות שעליה.

מארלין שתק. הם עלו לגג.

שמש אדומה טבלה במי הים. דומה כי התכלת ביעבעה בנגוע האש בה. ההר ניצב כקיר משופע. אורים נדלקו בבתים ונזרעו ככוכבים. כוכבים התשקפו בים. לשונות אש נשתרבבו מאחורי ההר.

– מה זה? – שאל מארלין.

– אינני יודע.

– אולי שוב הציתו ערבים את השדות? לפי העתונות, הרי אלה הם מעשים שבכל יום.

– כן, אלה מעשים שבכל יום. אבל מכאן אין רואים. ההר מסתיר.

– הנכון הדבר כי יש לנו הגנה עצמית מאורגנת המונה שלושים וחמישה אלף איש?

– רצונך לעשות טיול קצר בארץ? שאל החבר במקום תשובה.

– כן.

– מחר עלי לבקר באי־אלה מקומות. אני נוסע על אופנוע. תוכל להילוות אלי. בסופו של דבר אביאך לתל־אביב. אתה מוכן?

– כן.

– אינך ממהר לירושלים?

– לא. עוד לפַני שבועיים ימים עד התחלת הלימודים.

– יש לך מקום ללון בתל־אביב?

– לא.

– היכנס אל צפורה.

– איזו צפורה?

– צפורה קאמינסקי. ודאי אינך זוכר אותה; ילד היית כשעלתה ארצה.

– אינני זוכר, אבל שמעתי עליה רבות.

– היכנס אליה. ודאי תשמח לראותך אם רק תזכור אותך. אמור לה שאני עומד לצאת להתישבות.

– מדוע?

– תסע עמדי, אולי תבין.

– לאן עלי לנסוע?

– אל תפחד, לא להתישבות. לטיול.

יעקב נסע, אך לא הבין דבר. ערפל ולהט חמסיני עטפו את הכרתו. ארבעים ושמונה שעות העבירו במהירות מסחררת סרט צבעוני נגד עיניו. רשמים בודדים הזדקרו מתוך בליל גוונים לוהטים.

כביש כחול אפרורי מתפתל, מטפס על הרים וגולש לתהומות, כביש מתמיד, נצחי, אין־סופי, ומשני צדי הכביש מתחלפות התמונות, משתנים המראות, מתנצחים הצבעים ומתחרות הצורות. תלם צחור מלבין ברוכסי ערפל שבאופק. כתם תכלת צלולה מפתה במדוחי אדוותו את ההרים הירוקים שנערכו לפי שיעור קומתם, והנמוך שבהם עומד מוכן לטבול במים השקטים. צילומים מתוך ספרי לימוד להיסטוריה וגיאוגרפיה מתפשטים לשלושה ממדים ועל ידי כך הופכים להיות עוד פחות חיים ואמיתיים מאשר בתמונות. טורי עמודים ללא גגות, שרידי בניינים מימי קדם, קירות עובש עתיקים. כיפות מנזרים יוקדות בשמש. עיר משופעת, עקומת רחובות ורעועת בתים. ערבי כפוף מקיש בטוריה ומזכיר גיבור של אגדת־עם רוסית, שמצא תיק על האדמה משגחן להרימו שקע באדמה עד למתניו ונשאר תקוע בה כל ימיו. חולצה כחולה מתנוססת מעל לטראקטור מטרטר, וחריצים עמוקים נתלמים באדמה. ריבועים צבעוניים מרנינים עמק המתרחב ומיצר חליפות בין שני טורי גולגלות קרחות. השרב פוער את לועו המהביל בנסיון־שוא לבלוע את הגגות האדומים המוקפים ירַק צמרות מרשרשות. דקלים דקי גזע ומעודני צמרת משקיפים בשוויון נפש אריסטוקראטי על צהבת חולות חדגונית. צבר מתקמר ומסמר קוציו במאמץ נואל לגדור את ניצני הצמחיה המתפשטת; ראשי פז מציצים מעל לגדרות התיל, מתנדנדים בעליצות ומרמזים לכל עובר ושב אף מאחורי המשמר הקפדני של הברושים. זוגות נחים על ספסלים בצדי דרכים, פועלים נוסעים בעגלות, טיילים באופנוע, והכל שוקע בתוך לובן מסנוור העולה ומבליע בקרבו את הכל.

תל אביב.

שמש מלובנת מרקידה קרניה על הכבישים המבהיקים בברק אפרורי עם לווית לובן. חלונות ראווה מחייכים מתוך בתים רחוצי לובן הפוסעים בצעדה עליזה בצדי רחובות ישרים. אנשים, נשים וטף מנתרים על גבי מדרכות. אותיות מרובעות מפתיעות בסולידיות מוגזמת על הרקע האוורירי־לבנוני: גזוז.

מארלין ניגש לביתן ושואל:

– אדוני, מה פרוש המלה “גזוז” אשר כאן על השלט? האם יש לה קשר לשורש “גזז” ו“גז”?

יהודי לבקן מוזג לו כוס גזוז ואינו משיב על שאלתו. הגזוז שובר את צמאונו. הוא מנסה להשכיח את פקפוקיו הבלשניים מתוך קריאה בשאר השלטים. השורש “גזז” נבלע בתוך שפע שרשים חדשים. שלטים עבריים! מי יוכל להתחקות על שרשיכם? הנה הנו האלף־בית ממנו הורכבו הסיפורים המקסימים על אברהם יצחק ויעקב, וטורים ארוכים וסתומים שבגמרות, – הנה הנו על כל אותיותיו ניצב חי לעיניו. ואף על פי כן סתומים הדברים. חברת “של”² ארצישראלית – כלום לא כדאי לכתוב “חברה של ארץ ישראל?” תמיהתו של יעקב גדלה מרגע לרגע: “ינובסקי ושות'”, רובינצ’יק ושות‘, גוטמן ושות’, ושות‘, ושות’, ושות‘. השות’, הופך בעיניו ליצור אגדתי.

יהודי זקן פוסע בנחת לקראתו. פרקו נאה, זקנו מגודל, משקפי זהב מתנוססים על חטמו וכולו אומר כבוד.

– סליחה, אדוני, היוכל לומר לי מה פירוש המלה ושות'?.

– איך שפּרכה ניכט הבראיש, – פולט הזקן בלי להתעכב.

יעקב נדהם ועומד להתרגז, אלא שרוגזו נבלע בתוך ההתרגשות הכללית שמסביבו. התקהלות פתאום מהווה כתם כהה ומתגעש על פני הלובן. מתוך הנאה וחרדה למראה קנאות מופרזת זו זוקף יעקב את ההתרגשות על חשבונו של אותו זקן שסירב לדבר עמו עברית. אבל עד מהרה מתעוררים בו ספקות: נער עובר במרוצה על פניו, ודם מטפטף משפתיו ואפו. מגיחים שוטרים מזוינים באלות. הקהל נקלש במקצת.

יעקב נזהר מלפנות בשאלות אל אנשים בגיל העמידה. לידו עומד בחור צעיר לבוש חולצת חאקי ומכסים קצרים.

– אנא אמור לי, מה קרה?

– כרגיל, – משיב הלה באדישות.

– מה “כרגיל”?

– עברה קבוצת “הפועל” ונתקלה בבית"רים.

– אינני מבין, כיצד נתקלה?

– קטטה! תיגרה! מבין אתה? – מתכעס הלה משום מה. – מה אתה מסתכל בי כתרנגול בבני אדם? כלום לא ראית תגרת־ידים מימיך?

– בארץ ישראל?… עוד לא. “הפועל”. נדמה לי, הפועל הוא ארגון ספּורטיבי.

– נו, כן. ספּורטיבי. הן גם המכות הן מין ספורט, נכון? – חיוך משתפך על פניו השזופות של אותו בחור וחושף שני טורי שינים לבנות. – ובכן, מה בעצם רצונך?

– אני רוצה למצוא כתובת מסוימת. התוכל לעזור לי?

– אדרבה.

– היכן רחוב גרץ?

– גרץ… גרץ… זה שכתב היסטוריה ארוכה כאורך הגלות?

– ארוכה יותר מזה. מיציאת מצרים ועד לאמנציפּציה. משער אני שהרחוב נקרא על שמו.

– אגיד לך את האמת, בחור, שבע שנים אני נמצא בתל אביב שם רחוב כזה לא שמעתי מימי.

– יש לי כתובת באותו רחוב.

– כל רחוב יש לו כתובות. אלא שאם אתה אומר גרץ ודאי יש גרץ. תל אביב, חביבי, גדלה מיום ליום, מרגע לרגע. רק אנחנו חדלנו מגדול, – ושוב חשף הבחור את שיניו. הוציא מפה מכיסו, פרשה על ברכיו ועיין בה. – הנה כאן, רואה אתה, תחנה של אותו מספר שש. עלה כאן ורד בתחנה השלישית אחרי הכיכר. מובן?

– לא ביותר. אבל אני סבור שאמצא. תודתי לך.

תחנה שלישית אחרי הכיכר. יעקב אינו בטוח בפירוש המלה כיכר.

אך הכיכר באה מאליה. עגולה ורעננה השתרעה אל מול חלון האבטובוס, והיא זרועה ספסלים מתמוגגים בצל עצים וערוגות מתקלחות בזרמי מזרקות המרוות את החלל המעולף. הכיכר. “וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כולו משקה”. ברור. שלוש תחנות אחרי הכיכר ויעקב יורד.

הלובן דהה במקצת. צללי האילנות הטילו אפרורית מצננת ברחובות. הרחובות עצמם נתקצרו והרצינו. הבתים הקטנים עייפו ממרוצתם הפזיזה והתחילו מפסעים לאטם.

יעקב עולה במדרגות ומביט בכרטיסי הביקור שעל הדלתות. ידית של דלת פלונית סובבת על צירה. הוא מסתכל בפיסת קרטון. כתוב עליה בכתב יד: צפורה קאמינסקי.

הידית חדלה מלהסתובב.

יעקב דופק.

תחילה נשמעים צעדי חיפזון ואחר כך נפתחת הדלת.

בפתח עמדה אשה בלונדית כחולת עינים. שולים של חולצת תכלת השתלשלו ממתניה ומכנסי חאקי קצרים הדקו את ירכיה. אצבעות ימינה אחזו בקצה סמרטוט רטוב. היא העיפה עליו מבט שאלה.

– את צפורה קאמינסקי?

– כן.

עינים בהירות וערות בלטו קצת יתר על המידה ושיקפו עליצות נלבבת. שני זרי קמטים־חריצים עיטרו לעינים הללו וספגו נופך מתכלתן.

– שמי יעקב מארלין. בן עירך. בן המורה מארלין. לפני ימים מעטים עליתי ארצה.

הסמרטוט נשמט מידה ורגליה תופפו במהירות עצבנית על הרצפה הרטובה.

– בנו של המורה מארלין? הן היית ילד קטן ונחמד, ועתה הביטו איזה דוד שמן מופיע! בוא, בוא, היכנס… על עקביך, על עקביך לך. וספר… על עקביך… אני שוטפת את הרצפה ו… אתה סלח לי, אני באמצע השטיפה. עבור על עקביך והתפרקד שם על הספה, ואני אמשיך. חלוץ נעליך ושכב לנוח. אתה עייף כמדומה…

– כבר הספקתי לשתף עצמי בטיול קטן.

– בן־חיל. אם כן, אין פלא שאתה עייף. שכב לך וספר. זה שבע שנים אשר נסעתי משם.

הסמרטוט פיזז על גבי הרצפה, חדר אל מחת לכוננית עשויה ארגזים וחזר בלי לנגוע בשום ספר, חמק אל מתחת השולחן, ולבסוף טבע במימי הדלי שעמד בטבור החדר. שוֹקיים גמישים הרטיטו את שריריהם המאומצים, ודיבור שוטף ומהיר נפלט דרך קלות.

– יתכן שאין לך מה לספר לי. נותקתי. וגם אלמלא נותקתי ספק אם היית יכול לומר לי מה שהוא. חבריך לא היו חברי. אותך אני זוכרת. כשעמדתי לסיים את הגימנסיה הופעת בכיתות הנמוכות. תלתלים שחורים ועינים כחולות. מדוע היית בורח מפני תמיד? כמה שנים עברו מאז? עשר? ואולי תריסר? המורים – העודם קיימים? ואלכסנדר ווסילייביץ' – העוד הוא המנהל? ואתה… האמנם כבר סיימת את הגימנסיה? מתי הספקת? ומה בעצם, רוצה אתה לעשות כאן? לעבוד? בעיר או בכפר?

– אני נוסע לירושלים ללמוד באוניברסיטה.

– נפלא! גם אני נוסעת. ללמוד בסמינר למורים. החלטתי להיות מורה. עוד יש בי די כוח ללמוד. מאוחר במקצת, אבל כך החלטתי.

– ומה מעשיך כעת?

– אני עובדת במשק בית.

– באיזה משק?

– במשק בית. משרתת כמו שאומרים אצלכם. עוזרת, כמו שאומרים אצלנו. סלח לי רגע.

היא נעלמה עם הדלי וחזרה כעבור שעה קלה לבושה שמלה ירוקה. נטלה ראי מעל השולחן והתחילה סורקת שערותיה. בחדר הקטן שררה דממה. יעקב פנה כה וכה ושאל:

– שמך בחוץ לארץ לא היה קאמינסקי. שם אחר. לדאבוני שכחתי ועמך הסליחה.

היא המשיכה לסרק שערותיה ולא ענתה דבר.

– על פנים מגיע לך מזל טוב. ייתכן שאיחרתי שנים אחדות. אך כיצד אומר הפתגם? – מוטב מאוחר…

– לפני חצי שנה נהרג בעלי ביריות בכביש ירושלים תל־אביב.

רצון עז תקף את עקב לרדוף אחרי המלים שנפלטו מפיו ולקלוט אותן שוב אל תוך גרונו.

– לפני חצי שנה, – חזרה צפורה על דבריה, וקולה היה צלול ושקט. צליל מהיר, עליז, חדור הד עצבת חרישית, מה שהוא הדומה לקטע בודד מתוך ואלס של שופּין, חלף פתע בקרבו: היא לא אהבה את בעלה. ושוב אותו רצון: להחזיר מחשבה, לבלעה, לבלמה, לבל תופיע עוד.

עצם את עיניו והעמיד פנים כמנמנם.

קטע בודד מתוך ואלס של שופּין פילח את הדממה. הפעם נשמע מבחוץ. צלילי שריקה חדרו לחדר. צפורה הוציאה את ראשה מן החלון:

– עלו.

החדר נמלא צווחות, דיבורים ורעש. יעקב פקח את עיניו למחצה. נכנסו שלושה בחורים: אחד בלונדי גוץ ורחב כתפים, אחד בעל בלורית שחורה, גבוה ושזוף, ואחד צנום וחיוור בעל אף ארוך ועינים כחולות מעמיקות בארובותיהן. כל הרעש הוקם למעשה על ידי הראשון. הוא אף היה הראשון שהרגיש ביעקב.

– מי זה רובץ כאן ונוחר? – פנה אל צפורה בשאלה.

– טסס – ביקשה להשקיטו.

יעקב עצם עיניו בחזקה.

– עולה חדש. בן עירי. הנח לו. הוא עייף מן הדרך.

– בן עירך? הביטו עליו! הסינים עובדים שם עשרים ושש שעות ליום, ואלה באים הנה עייפים עוד לפני שטעמו טעם טוריה.

– ולפני ששמעו את פטפוטיך. אפשר ואתה טעמת טעם טוריה?

– לו טעם היה שותק.

– לא צחוק בצד, חברה. האם באמת זה עולה חדש?

– הוא בא ללמוד באוניברסיטה.

– סטודנט? מזמן שהחלטת ללמוד את פשוט “מתה” אחרי אינטליגנטים.

– ואת הקבוצה תעזבי? – שאל כנראה בעל הבלורית.

– אינני יודעת. עוד לא החלטתי. בינתיים אני בחופשה. אולי אחזור כמורה.

– חושש אני, צפורה, שלא תחזרי. אילו היה לי הבטחון שתחזרי הייתי מברך אותך לקראת הלימודים. אני מבין. לאחר האסון יהיה קשה לך… להישאר… חופשה לזמן מה… חשבנו.

– אין כל קשר בין החלטתי לבין האסון.

יעקב פקח עיניו ועצמן שוב.

– סליחה… אינני רוצה להרבות מלים על קבוצתנו. אך נדמה לי כי יהיה לך קשה לעבוד וללמוד לבדך. אין זה פשוט כל כך. ואנחנו מתחילים להתבסס. דווקא עכשיו. לאחר כל מה שעבר עלינו… דווקא עכשיו את עוזבת. הלול והרפת…

– וריח הזבל, ניחוח שדות. לול ורפת. מסכן זה חושב באמת שהוא בונה את הארץ. לדעתך, יא־סידי, חשובה חליבת פרות יותר מהוראה לילדי ישראל בעיר? אגב, צפורה, למה דווקא בירושלים? אם ללמוד הרי מוטב בניו־יורק, בפאריס, בלונדון, היכן עוד לומדים? והעיקר לומדים בשקט. אין פצצות, אין יריות ואפילו הבלגה אין.

– חבל שאתה אינך עומד בראש הישוב. ביום אחד היית מסדיר את כל העניינים.

– אתה צוחק? ואני אומר לך בכל הרצינות שזה כדאי.

– למי?

– לעם ישראל.

החדר נתמלא צחוק.

– הביטו, חברה, אינני אוהב לדבר ברצינות. אך אם מעוררים אותי לכך הריני מוכן. לי אתם צוחקים? שמא תצחקו לאותם עלובים המתדפקים על דלת פקיד בריטי כדי להוכיח לו בעליל את אהבתנו ומסירותנו לאימפריה ולהושיב מתוך כך עוד יהודי במכנסי חאקי על דונם של אדמת חול? אחר כך מביאים צלמים ומצלמים לשם אכספּורט לאמריקה: חלוציות, פּרודוקטיביות, קונסטרוקטיביות, מפעל ובנין, החייאת השממה… מיליונים הביאו לכאן ולא חלוצים, המונים ולא אידיאליסטים! כל העולם גועש. מדי שבוע משתנים עמים ומתהפכות מדינות, ואנו קונים אדמה חרוכה במחירי ספסרים ומצווחים: ציונות, חזון, פתרון השאלה היהודית. על שלטון בארץ הזאת יש להילחם, על שלטון – שומעים אתם? – שלטון עברי, וכל השאר יבוא מאליו: אדמה, התישבות, עלייה, תחיה, קליטה וכל יתר הפטפוטים. כל הארץ ממערב לירדן ומזרחה לו – כל הארץ תהא הקרן הקיימת שלנו. הערבים יתנגדו? ודאי שיתנגדו. כל הילידים התנגדו לקולוניזאציה. אף על פי כן הצליחה כל קולוניזאציה. וקולוניזאציה מסוג שלנו – גזירה היסטורית היא שתצליח. והיא תצליח. אך לפני שתצליח יש לסלק את כל אלה שאבד עליהם כלח. בידוע שההתמודדות תהיה קשה, אך ראשית, לא תהא קשה יותר ממאמציכם העלובים, מאמץ הטוריות והמכושים בערים ובכפרים; שנית – וזה העיקר – שכרה בצדה. שיבת ציון? שיבת ציון של ממש! מה שעתיד להימשך בקצב שלכם מאות שנים יתגשם בבת אחת. והזמן דוחק! עלינו למהר! כי מה שעשיתם עד עכשיו אינה אלא קליפת השום, פירורים, טיפה בים. חבל על המרץ שבזבזתם תחת לכוונו במסלול אחר: למלחמה, למרד גדול שכמוהו לא היה מימי בר־כוכבא. לא איכפת מה מחיר תשלמו בעד המרד. לעולם אין מרד נכשל. אי אפשר להכשיל מרד. אפשר רק לדכא מרד. ומרד שדוכא מזריע זרע, מעמיק שרשים ועושה פרי. פרי זה חשוב עין ערוך מכל הפרדסים שנטעתם ומכל שדות פלחה שחרשתם עד היום הזה. על כן לא איכפת לי אם יום יום יפלו עשרות ואפילו מאות מקרבנו, לא איכפת לי אם יום יום יישרפו שדות תבואה, ייעקרו עצים, ייהרסו בתים, תישחטנה פרות… הפרות שבעמק!… ואם גזירה היא שכל מפעלכם יחרב במלחמת השחרור – יחרב. כי מפעל…

מהלומה כבדה נשמעה בחדר. הנאום נפסק. עיניו של יעקב נפקחו לרווחה.

צפורה עמדה חיוורת מול הגוץ ונשכה את שפתה התחתונה. שני כתמים עגולים צהובים כיסו את לסתותיה הרחבות. ידה האחת נשתלשלה כחבל מכתפה, והשניה נחה על מצחה כמאהילה מפני שמש חזקה. עיניה היו כבויות. הגוץ כאילו גבה ונתארך. פניו הלבינו כסיד. רצועות אדומות נמתחו על לחיו השמאלית. ידו היתה מורמה ואצבעותיה כפופות במקצת. שאר הדמויות בחדר נתכווצו וניטשטשו. צפורה הרימה ראשה והסתכלה בפני הגוץ. רק עתה ראה יעקב כי קטנת קומה היא ונמוכה מן הגוץ. ידו המורמה של הלה צנחה אין אונים.

– צפורה… את… ברצינות? – פניו לבשו ארשת תינוק העומד לפרוץ בבכי.

שוב נצנץ בעיני צפורה ברק עליצות. חיוך ריחף סמוך לשפתיה בלי שנגע בהן.

– לא. לא ברצינות. ב…הלצה. די. לכו מכאן שניכם. המשיכו את הוויכוח בחוץ. שניכם לכו. גם אתה, משה. החלטתי לעזוב. עוד נדבר על כך. שלום לכם. אני רוצה ללמוד. אל תריבו בדרך. שלום. מחר נתראה.

שנים יצאו והשלישי נשאר. צפורה ניגשה לכוננית, הוציאה ספר, מחברת ועט וישבה אל השולחן.

עייפות כבדה העיקה על עפעפיו של יעקב. “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו” – ליטף קונטראלטו נמוך את אזנו. שוב משק: שור, חמור, רפת, לול. “הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים בנים משחיתים” – מתכת הוצקה לראשו ונמלים התרוצצו על גבו. “כל ראש לחלי וכל לבב דוי. מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. פצע וחבורה ומכה טריה”. ישעיהו פרק א' – מי אינו בקי בו? להתקדם, רבותי הארצישראליים, להתקדם…

קפץ וישב על המיטה. החלל נתמלא אפלה. טיפות זיעה קרות זחלו על מצחו. הוציא ממחטה מכיסו וניגב בה את פניו. תבניות בודדות בצבצו מתוך החושך. דמות הלבינה על גבי הרצפה סמוך למיטתו. מיד נתחוור לו הכל. כרע ליד הדמות הלבנה ונגע בה. היא לא זזה. ריח רך ומלטף, ריח אמהי עלה באפו. לחש לה:

– צפורה, מדוע לא הערת אותי? כלום רוצה את לביישני? הנחת לי לישון במיטתך ואת עצמך שכבת על הרצפה! קומי, צפורה, אנא קומי ושכבי במיטתך.

הרגיש באפלולית ששוב מרחף חיוך סמוך לשפתיה.

– קומי, צפורה, ושובי למיטתך. סלחי לי. אני הולך ללון במלון. תודה רבה לך, באמת, ביישת אותי.

היא התהפכה על צדה.

– אל תהיה טיפש! התפשט. היש לך פיז’מה? התפשט ושכב לישון והנח גם לי לישון.

הנמלים בגבו הפכו למחטים. אצבע קרה הועברה על חוט השדרה וצמרמורת הרעידה את גופו.

– שמע, יקירי. קום ועמוד במחילה מכבודך ופניך לקיר, ואני אציע לך את המיטה. אוציא את השמיכה ואת הכר. הרי כולך רועד מקור.

– לא, לא, צפורה, אל תטריחי את עצמך. אני כבר הולך.

– בלי ויכוחים, בבקשה. קום והסתובב לקיר.

יעקב ציית. רשרוש ליווה את הצעדים העמומים של רגליה היחפות, וריח מלטף פשט בחדר.

– לא, לא, צפורה, אל תדליקי את האור. אנא עשי ככל העולה על רוחך, רק את האור אל תדליקי. דיינו באור. שבענו אורות. אני רוצה קצת צל, להסתתר ולספוג את כל האור הגדול שסינוור אותי במשך כל היום. במשך כל החדשים האחרונים. אור, קרני אור, שלג צחור. אוּף! מה דוקר בעינים? שוב הוא אינו נותן לי מנוח, בכובע המלחים שלו. צפורה, הרי אנחנו המיתוס של המאה העשרים! את ואני. ואולי גם מארקוב… לא, לא, אל תדליקי את המקטרת. גם לא את המנורה. אל תעלי את האור. המורה כבר לימד אותך בישעיהו שהעם היושבים בחושך ראו אור גדול? כן, רק בחושך, אך ורק בחושך נמצא האור הגדול. אל תאמיני, צפורה, לאלה האומרים כי החושך הוא העדר האור. אדרבה! החושך השחור הוא כל האורות בצוותא, כידוע. כידוע גם לך גם לכל העולם. הלא זה חוק. חוק פיסיקאלי. הזוכרת את את הספּקטרום? אני זוכר היטב. מוכן אני בזה הרגע למנות לפניך את כל שבעת צבעיו: סגול, כחול, תכול, ירוק, צהוב, כתום, אדום. עיניך, צפורה, סופגות את כל הצבעים פרט לתכלת. את התכלת הן מחזירות. וקיר זה אפילו את התכלת אינו מחזיר, את כל הצבעים הוא סופג, הכל עד לבלי השאיר שריד מלבד השטח השחור הניצב לעיני. אל־נא צפורה. אל תדליקי את המנורה. קצה נפשי בלובן זה. כשם שהשחור סופג את כל צבעי הספּקטרום כך מחזיר אותם הלבן, מחזיר ללא רחם, אל תוך העינים. את כולם עד אחד: את האדום ואת הכתום ואת הצהוב ואת הירוק ואת התכול ואת הסגול. זה משגע. משום כך לבנה היא תל־אביב כל כך. קיבוץ גלויות. כל ארץ וגוניה. כל גלות וצבעה. וכולם יחד מוחזרים בתל־אביב. וטוב שהם מוחזרים. למה לנו כל הצבעים הזרים הללו? הקרנת הגלויות! ציונות מדעית. פיסיקאלית. גם ההוא הטיף למיתוס ולמעשה הרצה הרצאה פיסיקאלית. והוא שדחף את גופתו של צ’אן־פין־קון. הוא ולא אחר. קשה עלי העמידה, צפורה, ברכי כושלות. כבר הצעת את המיטה? ברר… קר… מה טוב להתפרקד במיטה רכה. חוששני שהשעה מאוחרת מאד. מה השעה, צפורה? אל תגידי לי. יש לי שיטה מדעית חדשה למדידת הזמן. לפי חוקי הציונות הפיסיקאלית. לא, סליחה, הפיסיקה הציונית. המיתוס של המאה העשרים חייב להיות פיסיקאלי. אמרי לי, מדוע אין אף ישוב יהודי חדש במקום היסטורי, בדיוק באותו מקום בו היה ישוב יהודי בימי קדם? מדוע? יש – את אומרת? לא. אין. ולא יכול להיות. על יד ישוב מימי קדם, סמוך לו. גם ירושלים, שמעתי, ירושלים החדשה, ירושלים שלנו, נבנתה כולה מחוץ לחומה. אדרבה! אמרי לי, מדוע? אני אומר לך: משום שאי אפשר להתגבר על הזמן. לשוא כל המיתוסים. גם החלל לא יתגבר על הזמן. הזמן ניצב כחומה, ואין לנו שליטה עליו, צפורה. ועתה, צאי וחשבי: המרחק בין הגלבוע של שאול ויהונתן ובין עין־חרוד של ימינו מסמן את הזמן שעבר מימי שאול ויהונתן ועד ימינו. מה הוא המרחק? 500 מטר? והזמן? 2500 שנה. חמש שנים על כל מטר. ברור לך, צפורה? מעתה אין צורך בקנה־מידה מסורתיים: הקפות האדמה מסביב לשמש, וכדומה. נוצר גורם קוסמי חדש: ארץ ישראל. “חלוץ” קרא לי אותו בחור בחיפה. והוא צדק. חלוץ אני. חלוץ הציונות הפיסיקאלית בארץ ישראל הקוסמית. האם חייב חלוץ לעבוד דווקא כדי להזיע? ואם אני מזיע סתם, כמו ברגע זה? כלום חייב חלוץ להישרף דווקא באשה של חמה? ואם נשרף אני מבפנים, אם החום לוהט בכל גופי ונפשי, כלום לא די בכך? עברתי את כל הטרוֹפיקים, צפורה. אש. להט. הזוכרת את? הרי גם עברת. את בחינת האש עברנו. בחינת האש של ארץ ישראל החלוצית: קדחת! קדחת! הידד! טוב לקדוח בארצנו! לא סיבת הקדחת חשובה. חשובה המחלה עצמה, עצם המחלה. לקדוח, לקדוח, לקדוח! מי אמר כי חייבים לקדוח רק בגלל ייבוש ביצות? הבל הבלים! אין זכותי נפגמת אף כחוט השערה אם הקדחת שלי באה מסיבות אחרות לגמרי. קדחת היא קדחת! איני נופל מהם. מן העלייה השניה, השלישית, הרביעית, מכל העליות… קשה לי, צפורה. קשה לדבר. וכל זה משום שאסור להתערטל.. אסור. אתמול או שלשום או… אלהים יודע מתי היה הדבר. היה חורף. שלג. קר. ואני הלכתי בלי מעיל. היתה וואליה והיה מיתוס והיו תגליות מדעיות כמו עכשיו. רק בלי ריח. כל ריח לא היה… תודה, צפורה. תודה על המעיל. עוד מעיל. כן, כן, כסיני. עוד ועוד ועוד… אמא אמרה לי שלא אצא בלי מעיל… אמא’לה… תמיד צדקה אמא… לא, לא. אין לי חום. אין. אני כבר גדול. זה לא החום. זה הגיל. שלושים ושש, שלושים וחמש, שלושים וארבע… כל כך הרבה שנים. שוב הזמן. אמא’לה! אל תשימי את ידך על מצחי… אל תדאגי, לכי לישון. את טובה, טובה, טובה מאד…

\־ \־ \־ \־\־ \־ \־ \־ \־

שבועיים טיפלה בו צפורה, ובשבוע השלישי יצאו אל שפת הים. צפורה טבלה בים ויעקב ישב בחול. צפורה היטיבה לשחות. עד מהרה בלט מתוך המים רק כדור פז של שערות בלונדיות ואף הוא התרחק והלך. כבש יעקב את עיניו בקרקע ולש את החול.

לפתע הרגיש חרדה סביבו. המציל שרק במשרוקית ממרומי מגדלו עשה תנועות נואשות בידיו. רבים מן השרועים בחול קפצו על רגליהם. גם יעקב קם וצימצם את עיניו. כדור הפז לא נראה עוד על פני המים. חשמל נדלק בעצביו. ראה והנה כדור הפז נישא בידי המציל. חש לקראתו אל המים, נטל את צפורה בזרועותיו והשכיבה בכסא נוח. המציל טיפל בה והקהל סייע בידו, מי בעצה ומי במעשה. לאחר שעה קלה שבה רוחה אליה. שניהם חזרו לחדרה של צפורה.

בערב אמרה לו:

– זרועותיך חזקות.

–?

בזרועותיך שבה אלי הכרתי והרגשתי כעין קרקע תחת הרגלים.

השיב לה:

– פילוסוף הודי אמר שהעולם ניצב על פיל, והפיל עומד על צב, אלא שלא ידע על מה עומד הצב.

בא החיוך והוא כבר מוכר לו והתחיל מרחף סמוך לשפתיה.

פרק שני: מרחק    🔗

יעקב מארלין הטיל את הספר מידו ושפשף את עפעפיו. אצבעותיו לחצו על תפוח העין העייפה וכל העצמים שבחדר נתכפלו: שתי מחברות, שני שולחנות, שני חלונות, שני כסאות, שתי מיטות.

התפרקד על המיטה וחזר ושיקע עצמו בחקירת “טבעו של העולם הגשמי” לאדינגטון:

“קירבתי את שני כסאותי אל שני שולחני. שני שולחנות! אמנם כן… כל אשר במחיצתי כפול הוא — שני שולחנות, שני כסאות. שני עטים… אחד מהם ידוע לי מנעורי לכל פרטיו. הוא חפץ רגיל בסביבה שאני קורא לה ‘העולם’. איך אתאר אותו? יש לו שטח, יש לו קיום מתמיד יחסי; יש לו גוון. ועל הכל — יש לו גשמיות… השולחן מספר ב' הוא שולחני המדעי. אותו לא הכרתי אלא לאחר זמן, ואין הוא קרוב לי כמו הראשון… בשולחני השני אין גשמיות. רובו חלל ריק, אמנם שטוף שדות כוח, אבל אלה נכנסים בגדר ‘השפעות’ ולא בגדר ‘עצמים’. גם בחלקו הזעיר שאינו ריק לא נמצא את הדבר הידוע מאז בשם ‘חומר’. משעה שהפרדנו את החומר למטעני חשמל התרחקנו מאד מאותה תמונה שהולידה בראשונה את מושג הגשמיות ומשמעו — אם היה לו משמע — אבד לנו בדרך”.

דמדומים אפורים מילאו את החדר. האותיות ניטשטשו על פני עמוד הספר. מארלין העלה אור. הכפילות היתה מדומה. אדרבה הכל היה עשוי ביחיד. שולחן אחד, כסא אחד, מזוודה אחת, סיגריה אחת ויחידה (יעקב חשש כי זוהי האחרונה). כן, שולחן יחיד… יחיד ומיוחד

במינו. כרעו האחת נקטעה עוד לפני ההיכרות בינו ובין יעקב, וגם בשניה כבר נתגלו סימני גסיסה. השולחן הרגיש את עצמו כבעל שתי רגלים, לפיכך נעץ מבטו ביעקב מתוך ארבע זויותיו השחוקות ואמר כך: 

"שני יעקבים מארלינים… כל אשר במחיצתי יחיד הוא ורק יעקב מארלין זה כפול הוא. שני יעקבים מארלינים. אחד מהם ידוע לי. אם לא הוא, הרי מי שהוא אחר שאינו שונה ממנו. איך אתאר אותו? יש לו שערות, יש לו מצח, עינים, אף, אזנים. ועל הכל יש לו עט נובע וספרים אחדים הלוחצים מדי יום ביומו על פָני ללא שמץ בושה ורחמים. כמובן, יש לו גם גשמיות… יעקב מארלין מספר ב' הוא יעקב מארלין הרוחני. אותו לא הכרתי יפה וספק אם אכירו… 

על כל פנים אהוב הוא עלי יותר מן הראשון שכן אינו לוחץ עלי במרפקיו ובספריו. לו ידעתי קרוא בכל הספרים הללו הייתי ודאי מאבד את עשתונותי בגשתי לתהות על קנקנו של יעקב מארלין השני. הייתי יודע, או נכון יותר, לא הייתי יודע אם אותו יצור רוחני הנו פרי רפלקסים או ליבידו או בלתי מודע, אם הוא אישיות תכליתית או בלתי תכליתית, או שמא אינו אלא תבנית התרשמותית בלבד. למזלי הריני אנאלפאביתי על אף היותי עמוס ספרים, ואינני אומר אלא מה שזויותי רואות. ושעה שיעקב מארלין מספר א' שרוע במיטתו וצופה בחללו של עולם מתוך סדקי עיניים תכולות־מעורפלות עצומות למחצה, שעה שמספר א' זה מוצץ סיגריה בשפתיו ומגרה את פנימיות חזהו המגורה גם בלאו הכי, והאפר נושר לו מן הסיגריה אל חולצתו, והוא — יעקב מארלין מספר א' מתעצל אפילו לנערו— בה בשעה פועל יעקב מארלין מספר ב' במרץ ועושה גדולות ונצורות. 

הנה ניצב הוא אי־בזה במרכז ארץ ישראל, יהודי בודד מוקף קהל ערבים מוסתים. המונים משולהבים נוהרים מאפסים, מזוינים בנשק חם וקר מכל הסוגים: אקדחים, רובים, מכונות יריה, קלשונים, גרזנים וטוריות. ומספרם — כחול אשר על שפת הים — לא ייספר מרוב. ערב רב זה, המגיח מארבע רוחות השמים מתנפל כולו — מהראשון ועד האחרון שבהם — על יעקב מארלין מספר ב‘. אך לא איש כיעקב מארלין מספר ב’ ייבהל ויירתע. מטר כדורים ניתך עליו, אנשים חבושי כפיות פורצים להם דרך כשעיניהם מתיזות זיקי אש, ומניפים עליו את קרדומיהם. והוא עומד לו עמידה שלווה ושקטה, חיוך של בוז שפוך על פניו, וכל ההמון הרב אשר שת עליו לא יוכל לו. הכדורים נתקלים בבגדיו ומיד נושרים מעליו למאות ולאלפים, נופלים חסרי אונים על האדמה ונקלטים בה, משל כאילו זרעים היו, הקלשונים נשברים לרסיסים מנגיעה קלה בראשו או בגבו, והאבנים הניתכות עליו כברד אינן מזיזות אותו ממקומו אף כחוט השערה. פתאם, במפתיע, מזדקף יעקב מארלין ומתחיל צועד. חללים נופלים מימינו ומשמאלו כשבלים קצורות, ונתיב הגבורה נסלל לפניו…

העולם מזועזע מרוב תקפו וגבורתו של יעקב מארלין מס' ב‘. העתונים מכל קצווי הארץ מפרסמים תמונותיו, מתארים עלילותיו ומספרים בשבחו, אלא שאין הוא להוט אחרי מוניטין. בורח הוא מן הכבוד, והתהילה במה נחשבת לו? מתוך ענווה שאין לה אח בהיסטוריה האנושית דוחה הוא את כל ההצעות העלולות להפכו למיליונר בן לילה, והריהו יוצא לקטיף. מובן, גם כאן הוא מחולל נסים ונפלאות. לכאורה אין הבדל בינו ובין יתר הפועלים. אם ישנו מה שהוא מיוחד, הרי זה לשלילה ולא לחיוב: ידיו ורגליו רזות מדי, אצבעותיו קצרות מדי, כתפיו נמוכות, גבו כפוף, כרסו בולטת יתר על המידה, וחזהו כזה של אשה — אולם, כל זה אינו אלא רושם חיצון בלבד. דיו לגשת לעץ ולנגוע נגיעה קלה בגזעו, ומיד נושרים תפוחי הזהב ונופלים אל תוך הארגזים. והכל פוערים פיהם ומחשבים בכמה שעות עמל היה עולה להם מעשה פעוט זה. אף בעל הפרדס בכבודו ובעצמו קרב אל מקום המעשה כדי לחזות בפלא. ביד אחת מרים יעקב מספר ב’ את האלונקה המלאה ארגזים ונושאה כנוצה אל בית האריזה. המון רב של פועלים וצופים עומד דום ואינו יכול לפצות פה מגודל התדהמה.

אולם, כל אלה כאין וכאפס הם לעומת הישגיו העיקריים של יעקב מארלין מספר ב‘, ההישגים בשטח המדע. אביו סיפר לו פעם על אבי אביו שהיה מבלה לילותיו על דפי גמרא ושייר של נר דולק לו בין אצבעותיו. משהיתה התנומה אוחזת בו היתה אשו של הנר מכווה את אצבעותיו ומעירתהו לתלמודו. יעקב מספר ב’ לא היה זקוק לאמצעים מלאכותיים כאלה. גם בלאו הכי היה עושה לילותיו כימים ושוקד על התורה ועל המדע. ואף על פי ששקידה זו היתה לשמה — באו התוצאות המעשיות מאליהן. ואיזו תוצאות! שיא הישגים של השכל האנושי! הוא גילה שיטה מדעית שלפיה מסתברות כל תופעות העולם בכוח חוק אחיד, נוסחה אחת ויחידה. נוסחה שכוחה יפה לכל: לעוף השמים ולרמש הרומש על פני האדמה, לאלהים ולפרודה, לטוב ולרע, לאדם ולבהמה, לפרט ולכלל, למדינה ולמעמד, לשכל ולרגש.

עמד יעקב מארלין מספר ב' והזמין אליו את שליטי העולם: מיניסטרים, ראשי ממשלות, רודנים, מלכים, רוזנים, מושלים וכו' והראה להם מכשיר שהרכיב לפי עקרונות שיטתו. כל המוזמנים הפכו במכשיר, מיששוהו בידיהם, התבוננו בו בעיניהם ובסופו של דבר לא ראו ולא כלום.

חייך יעקב מארלין מספר ב' ושאל אותם:

— כלום אינכם יכולים לקרוא מתוך המכשיר?

אמרו לו שאינם רואים בו צורת אלף, ושאלו בתמיהה אם הוא עצמו רואה בו משהו. נטל יעקב מארלין מספר ב' את המכשיר בידו וקרא:

“והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית אדני בראש הרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר אדני, אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר אדני מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

עמדו כל שליטי עולם ותמהו על חכמתו של יעקב מארלין מספר ב' כי רבה, ואין מלה בפיהם. ורק אחד מהם ספק ראש ממשלת סין וספק נשיא הודו הרהיב עוז בנפשו ואמר:

— דומני כי הדברים מוכרים לי משום מה… הרושם שלי הוא שכבר נתפרסמו בספרות ביום מן הימים…

השיב לו יעקב מארלין מספר ב':

— אם אדוני הנאור מתכוון לנביא ישעיהו פרק ב' הרי יש הבדל יסודי בין שנינו. דבריו שלו הם בבחינת חזון, משאת נפש, רצון שבלב. ואני מבטא כורח מדעי, דבר העתיד להתרחש, מחוייב המציאות כליקוי חמה.

נכנס לתוך דבריו ציר מן הציר הצפוני או הדרומי ואמר כי לפי מיטב ידיעותיו גם במקור (בפירוש כך אמר, “במקור”, במקום לומר בנוסחה הראשונה או מה שהוא מעין זה — כאילו דבריו של יעקב מארלין מספר ב' אינם אלא חיקוי או גניבה ספרותית) נאמרו הדברים בתורת נבואה, ונבואה אינה אלא סוג מיוחד של הכרח מדעי במהדורה קדמונית.

— רבותי, — הצהיר יעקב מארלין מספר ב', — מוכן ומזומן אני להודיעכם את השנה, החודש, היום, השעה, הדקה והשניה בהם יתרחשו הדברים האלה.

הוא טרם כילה לדבר והנה זז ממקומו והחל נע בקו ישר ובתנועה קצובה כאילו נמשך בכוח מגנטי אל יעקב מארלין מספר א'. מתקרב אליו, נכנס לתוכו, מתמזג עמו ומהווה חטיבה אחת עם אותו יעקב מארלין השוכב במיטתו בתוך חדר מחניק באחת מסימטאות ירושלים, שוכב נים לא נים וחולם ומנסה לערפל בעשן סיגריה את ראשו המלא ואת קיבתו הריקה…

ומלומד אנגלי “מרביץ” מתוך ספר מכורך בכריכה ירוקה, ומשמיע תורה על טבעו של העולם הגשמי:

“ודאי סופם שיזדהו כאשר יזדהו. אבל דרכי גלגולו של עולם הפיסיקה החיצוני והתגלותו בהכרת האדם בצורתו המקובלת עומדים מחוץ לתחומי הפיסיקה. ועד שהפיסיקאי יכלה את מלאכתו אין גשר בין העולם הנחקר בשיטות מקצועו ובין זה הטבוע מאז בהכרתנו. לפי שעה נוסיף, איפוא, לראות את השולחן שאנו בודקים בדיקה פיסיקאית כנבדל בכל מן השולחן הרגיל, בלי להיכנס בשאלת הזדהותם באחרית הימים”.

יעקב קלט רק את קצב המשפטים. מוחו הדהד בהדים משונים:

יעקב מארלין לוּ נזדמן לוֹ כלום היה מגיע… לאן? למי? לצפורה קאמינסקי כלום היה מגיע?

תלוי באיזו צפורה הדברים אמורים.

כי מה שחל על מארלין ועל שולחנו חל גם על צפורה.

שתי צפורות. האחת זו שאמרה לו על שפת הים שזרועותיו חזקות. והשניה תלמידת הסמינר למורים בירושלים. זו כמעט שאינה שמה לב לו. את זו אפשר לפגוש בשעות הבוקר המוקדמות והיא מפסעת בחפזה וטופפת, כתפה מורדת וידה האחת מתוחה מכובד התיק המלא ספרים, והיד השניה מתנועעת בקצב ומשמשת מנוע לגופה המאומץ. צפורה זו מחזירה לו ברכת שלום חטופה ללא זיע בפניה. ועד שהברכה מגעת לאזנו ומאזנו להכרתו הרי צפורה עצמה כבר היא מרוחקת ממנו ת“ק פרסה על ת”ק פרסה, ובעיניו קצרות־הראי נראית דמותה ככתם כהה המתמסמס והולך בחללו של העולם. מאז ועד הערב אין לראותה ברחוב. מן הסמינר הריהי ממהרת לאבטובוס כדי לנסוע לעבודה, ומן העבודה היא חוזרת לביתה במכוניתו הפרטית של עורך הדין גסטרמן, משום שצפורה קאמינסקי עבדה בביתו של עורך הדין גסטרמן, ועורך הדין גסטרמן היה אדם הגון ומכובד. את צפורה הכיר לפני שנים ונתן דעתו עליה עוד בעבדה כפועלת חקלאית באחד מפרדסיו שבדרום יהודה. לאחר ששוחח עמה שעה ארוכה פשפש ומצא קרבת משפחה ביניהם. מאז לא נפגשו. אולם עתה משבאה לירושלים הלכה אליו. שמח עו"ד גסטרמן לראותה והציע לה לשמש פקידה במשרדו. צפורה סירבה. ראשית, משום שלבה לא הלך אחרי הפקידות, שנית — משום ששעות העבודה לא היו נוחות לה ומנעו ממנה אפשרות של לימודים. אז נתן לה גסטרמן עבודה בביתו בשעות שלאחר הצהרים: במקצת עוזרת, במקצת מטפלת בילדים, במקצת מסייעת להם בלימודיהם תמורת משכורת הוגנת. ויותר מן המשכורת הוגן היה היחס: אדיב ונאה וכולו אומר כבוד, הן מצד האדון גסטרמן והן מצד אשתו המשכלת היודעת הליכות חן. ערב ערב היה מסיע אותה לביתה במכוניתו הפרטית, שכן מסתבר כי עיפה היא לאחר יום עבודה.

ומדי יום ביומו לפנות ערב, כשעה לפני מועד שובה היה יעקב מארלין נכנס לחדרה של צפורה, מגיף את התריסים, מעלה את האור, מוציא ספר מאחד המדפים ומעיין בו. בחדר היו וילאות, מפות ומפיות ועציצים רבים ואגרטלים. עם השמע טרטור המכונית היה מתפשט ריח בחדר. ריח מוכר. יעקב לא היה יוצא לקראתה. אפילו את התריס לא היה פותח כדי לראות מרחוק אותה ואת המכונית ואת גסטרמן. כשהיתה פורצת כדרכה ביעף היתה מתיזה עליו “מה שלומך”, יושבת למולו ושוקעת בלימודיה. יעקב לא זכר אימתי קנה לו את הזכות להיכנס לחדרה ולשבת בו כל אימת שרצה. לפי כל הסימנים לא העיקה עליה נוכחותו. פניה היו רציניות ומרוכזות. צפורן של עט נובע היתה מפזזת במהירות על עמודי המחברת בהשאירה עקבות־פנינים זעירים מקושרים שורות שורות. יש והיתה שואלת:

— נפעל מ“סוג” נסוגותי, לא כן?

— כן, נסוגותי, — היה משיב לה, זוקף עיניו, נועץ בה מבטו ומחפש את צפורה הראשונה, אותה צפורה שחלקה מחמאה נאה לזרועותיו. לאחר מכן היה מעביר מבטו על זרועותיו, מכופף אותן ובודק את שריריו. חוזר ומביט על חולצתה של צפורה ומהרהר על חולצה זו שבעצם היא היא בעוכריו. היא היא החוצצת בינו ובין צפורה האמיתית. אין לו אלא להתיר את הכפתור והחולצה תגלוש לה מן הכתף, רק מכתף אחת, ותו לא… לא מן הגב, לא מן החזה…

מי שהוא דפק בחזקה על דלת חדרו. יעקב קם והציץ בחור המנעול. מאחורי הדלת עמד החנווני שלו. חמש לירות הוא חייב לו לזה. יעקב סובב בשקט את המפתח בתוך חור המנעול, כיבה את האור ושכב במיטתו. הדפיקות גברו. יעקב עשה את עצמו כלא שומע… עליו להתחיל לעבוד, עליו להשתכר ויהי מה. החנווני הפטיר קללה וצעדיו נשמעו על גבי המדרגות. יעקב לא הלך אל צפורה. קם עם שחר, פתח את מזוודתו והוציא מתוכה זוג מכנסים אפורים שקמט הבכורה לא נפגם בהם מאז גהצתם אמו ערב נסיעתו, עניבה שלא ידעה צואר מימיה, וכיוצא באלה דברים להשבחת צורתו של אנוש. התלבש והלך אל הספּר. יצא מעם הספּר, ישב במכונית ונסע לתל־אביב.

בתל־אביב ביקר אצל מר כרמי שהוציא לאור, ערך, עימד, הדפיס ומילא בחומר שבועון כלכלי באנגלית, גרמנית ועברית, והיה זקוק לסוכן זריז ומנוסה בירושלים. יעקב הציע את שירותו. מר כרמי אופטימיסטן מובהק היה ומתוך אמונה בכלכלת ארץ ישראל חזה עתיד מזהיר לשבועון כלכלי בישראל. תיקו של מארלין שהכיל מגבת לאחיזת עינים נתמלא לאחר הביקור טפסים, קבלות, עתונים וכתובות, וכולו נתעגל ונתכדר.

ולמן אותו יום נתכדרו לעיניו גם כרסיהם של עורכי דין, בנקאים, רופאים וסוחרים ירושלמיים. העניבה שעטפה ברוך את הצוואר בחוץ לארץ היתה מחנקת בארץ ישראל. מעיל הנוי ספג את הזיעה. מזכיר או מזכירה, פקיד או פקידה היו מודיעים לו כי הוא יכול להתקבל. מארלין היה מנגב את הזיעה מעל פניו ונכנס. מאחורי שולחן היתה גולגולת מזדקפת לעומתו. מארלין היה מישיר מבטו כנגדה ומדקלם:

— אני סוכן של השבועון הכלכלי “דע את המזרח”. זה הוא העתון הדן בבעיות כלכלה במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט, לאור הישגיו האחרונים של מדע הכלכלה בימינו. כתבים בכל רחבי העולם, ביניהם אנשי כלכלה ידועי שם. מובטחני כי אדוני, אשר תרם תרומתו לכלכלת הארץ, לא יסרב לחתום על השבועון, וביותר שדמי החתימה אינם עולים על —.3 ל"י לשנה, והחומר המתפרסם בו מדי שבוע מרתק את הלב ואף יוכל להיות לעזר בפיתוח הפירמה שאדוני עומד בראשה.

התגובות לנאום שונות היו: יש אשר השיבו בחיוך, יש שהגיבו בזעם, היו גם שלא הקפידו על זמנם ופרטו בהרחבה בשלמה יימנעו לחתום. השתקנים פטרוהו במנוד ראש. איש לא חתם.

מארלין לא התמרמר, לא ניסה לשכנע. הנאום היה ממצה את כל כשרונותיו בשטח התעמולה. לאחר אמירת שלום היה יוצא מן החדר ומוחק כתובת. כמות הכתובות שנותרו ברשימתו נתמעטה והלכה. טינה לא היתה בלבו כלפי המסרבים. לאמיתו של הדבר גם הוא עצמו לא הבין על שום מה חייב אדם להוציא כסף מכיסו ולתת אותו ליעקב, כדי להיווכח כי ספרד הוציאה תפוחי זהב בכמות גדולה יותר מארץ־ישראל, וקאליפורניה עלתה אף על ספרד. יוציאו להם הללו תפוזים כאוות נפשם…

צפורה שאלה אותו:

אצל מר גסטרמן היית?

— עוד לא.

— לך. הוא יחתום לך.

הלך אליו.

עורך דין גסטרמן קיבל אותו בסבר פנים יפות. משום מה נמנע יעקב מלהביט אל עיניו. זו לו הפעם הראשונה שראה אותו. לפי מראהו היה כבן שלושים ושש — שלושים ושמונה. בדיוקנו בלטו שפם קטן ועינים ממצמצות. על גבי השולחן היו מונחים משקפים. גסטרמן הרבה לדבר. הוא חקר את יעקב על מוצאו ועל לימודיו ועל האחוזים שהוא מקבל מהפצת העתון. יעקב השיב לו קצרות. ניצל רגע של שתיקה ופתח בנאומו. דילג על המשפט הראשון משום שלא היה בו צורך והתחיל במשפט השני:

— זה הוא העתון הדן בבעיות כלכלה במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט, לאור הישגיו האחרונים של…

האדון גסטרמן נכנס לתוך דבריו:

— כן, כן, אני יודע, אני אחתום… מכיר אתה את צפורה קאמינסקי?

בלי לחכות לתשובה הושיט עו"ד גסטרמן שש לירות ארץ־ ישראליות. מארלין חיפש בתיקו את ספר הקבלות ולא מצא. חיטט ובדק ולא מצא. במשך כל תקופת היותו סוכן לא נזדמן לו להשתמש בפנקס הקבלות.

— יסלח לי אדוני… לא אוכל לקבל את הכסף… לא לקחתי אתי את פנקס הקבלות — במקרה…

— אח… אין דבר… אין דבר… קח את הכסף ואת הקבלה תשלח לי… תוכל לשלוח על ידי הגברת… צפורה.

— לא, סליחה, אדוני. לא אוכל לעשות זאת. מחר אכנס עוד פעם. אולי עוד היום…

— אל תהיה קפדן כזה.

— אני מצטער. לא אוכל. קפדן אני מטבעי… בעיקר בענינים אלה… מתוך פרינציפ מסרב אני לקבל איזה סכום שהוא בלא שובר. תודה רבה, אדוני, שלום.

בערב נתנה לו צפורה את התיק ששכח במשרדו של העורך דין גסטרמן ובלילה כתב יעקב מכתב אל מר כרמי:

"א. נ. הנני מחזיר בזה א) פנקסי קבלות, ב) רשימת כתובות, ג) טפסים להחתמה, ד) גליונות העתון “דע את המזרח”. איני מוסיף ואיני גורע מכל מה שקיבלתי מכבודו בשעתו. בזה הנני מסיים את הקריירה שלי בתורת סוכן של כבודו בפרט וסוכן של כל פירמה אחרת בעולמו של הקדוש ברוך הוא בכלל. את הרווחים מציע אני לחלק חלק כחלק. כוונתי לרווח רוחני שפירושו נסיון חיים והסקת מסקנות מן הנסיון: אני לא אסכון לסוכנויות וכבודו לא יסתכן בסוכנים.

בכבוד רב…"

העולם לא התענין בכלכלה. מה שהוא אירע באפריקה בין איטליה וחבש. אף על פי שיעקב החזיר את כל הגליונות של השבועון הכלכלי ידע לקשר את העינים הרעבות שהבריקו ברחובות ירושלים עם גלותו של הנגוס השחור היילה סילאסייה. הנגוס הוא מיוצאי חלציו של שלמה המלך ומצאצאיה של מלכת שבא. חיפש יעקב ומצא קשר הגיוני בין מוצאו של הנגוס ובין זה שהממשלה הבריטית הגלתה את ראש העיריה הערבי של ירושלים.

יעקב לא התעניין בכלכלה. הסגן היהודי שמילא את מקומו של ראש העיר העסיק פועלים יהודים בעבודות ציבוריות בשכר חמישה עשר גרשים ליום.

יצא יעקב לעבוד בכביש.

קהל גדול הצטופף ליד מנהל העבודה שעמד ורשם פועלים.

— יוסף! השבוע לא עבדתי אפילו יום אחד.

— יוסף! ששה ילדים, בעזרת השם… ששה חדשים אין עבודה, ירחם השם!

— חוג’ה יוסף! יברכך השם וירבה זרעך כחול אשר על שפת הים! תן עבודה!

— בחיי אבא שלי, תן עבודה, יוסף!

מנהל העבודה השעין פנקסו אל הקיר ורשם. מזמן לזמן היה מפנה את ראשו ומצביע: אתה, אתה"…

תימני בעל זקנקן שחור ניסה לתפוס את ידו ולקרבה אל פיו. הלה שמט את היד בכוח ופנה פתאום אל יעקב:

— גם אתה רוצה לעבוד בכביש?

— כן.

— מה שמך?

— יעקב מארלין.

— אוֹ קיי!

בהתלהבות עצומה הניף מארלין את המכוש ונעצו באדמה. תחילה חיממה השמש את הגב. כעבור שעה קלה דקרו הקרנים הלוהטות וחדרו לבשרו. אחר כך כאבו השרירים ולבסוף העצמות. יעקב פשט את החולצה. תחילה חיככה ידית המכוש את כפות הידים. כעבור שעה קלה התנפחו אבעבועות לבנות ליד פרקי האצבעות. לאחר מכן התפקעו האבעבועות ונוזל לבן נטף מתוכן. לבסוף היה המכוש נקוד טיפות אדומות. הוציא יעקב ממחטה וחבש בה את היד. שאל מה השעה, השיבו לו אחת עשרה. לא האמין יעקב למשמע אזניו והתקשה להבין כיצד יכולה יממה להכיל בקרבה עשרים וארבע שעות אם שלוש שעות אין להן סוף.

— אל תתכופף!

— אל תעבוד בלב!

— עבוד בידים!

— כך מחזיקים מכוש.

חבריו לעבודה לא חשכו עצות ממנו.

משנשרכו שתי רגליו בכבדות ונשאו ראש־שק ריק שמע יעקב מאחוריו קריאת “האלו האלו, מארלין!” בלי להסב ראשו עמד מלכת כחמור לאחר קריאת א־ש־ש!". יוסף, מנהל העבודה, רץ אחריו. הדביק אותו, הסתכל בו שעה ארוכה ושאל:

— יום עבודה ראשון בארץ?

— כמעט.

— אין דבר. כל ההתחלות קשות. תבוא מחר?

— אינני יודע.

— בוא. אתן לך עבודה קלה יותר.

למחרת עמד יעקב בתוך בור נעול במגפי גומי גבוהים עד למפשעה. מים שחורים ובואשים לקקו את ברכיו. דלי הקשור לחבל השתלשל מלמעלה וצף על פני המים הכבדים.

מלא כבר? — שאל מי שהוא מלמעלה, כנראה זה שאחז בראש החבל.

— לא. הדלי אינו שוקע.

— שמעת פעם על חוק ארכימדס? לחץ עליו.

— על מי?

— לא על ארכימדס. על הדלי.

יעקב לחץ. הדלי נתמלא. מי שהוא משך בחבל מלמעלה והדלי התרומם. יעקב עקב אחריו במבטו.

— מה לך ולארכימדס?

הדלי עלה למעלה. אל תוך הבור חייך ממרומים אחד צנום וחיוור בעל אף ארוך, ועינים כחולות משוקעות בחוריהן.

— מה שמך?

— חיים.

— אתה סטודנט?

— כלום חייב אדם להיות סטודנט כדי לדעת את חוק ארכימדס?

— לא. אבל נדמה לי כי פגשתיך באוניברסיטה.

— ברוך דיין אמת! ־ הבחור נאנח ומשה מן הדלי נבלת חתול רקובה למחצה. החזיק אותה בשתי אצבעותיו ועיין בה בכובד ראש. — כמאמר חז"ל: טוב חתול מת מאריה חי.

הזוהמה ננערה מראשו של החתול ושני טורי שיניו נחשפו. חיים זז ממקומו. פניו לא נראו מתוך הבור. יעקב ראה רק את אצבעותיו ואת החתול הלחוץ ביניהן בזנבו. בשל השינים החשופות נראה החתול כצוחק לבדיחתו של חיים. רגש בחילה תקף את יעקב. במחנק הבור לא עלה בידו להתגבר על הבחילה והתחיל מקיא.

— אי! מה קרה לך שם?

— לא כלום. לא כלום. זה יעבור.

יוסף הצדיק בילה שלושה ימים בתוך הבור ולא הקיא אף פעם אחת. והבור ריק אין בו מים. ורש"י אומר: מים אין בו, נחשים ועקרבים יש ויש. נחשים ועקרבים גרועים הם מן החתולים. יאללה! עלה כבר! אתה תריק את הדלי ואני אצלול כעופרת במים אדירים. עלה, איסטניס, עלה והצלח!

בשעת הפסקת הצהרים ישבו יעקב וחיים זה בצד זה וסעדו את לבם. יעקב נתן לחיים חלבה וקיבל עגבניה תמורתה. הסעודה נערכה בשתיקה. כפי הנראה ידע חיים לשתוק כשם שידע לדבר. פתח יעקב ואמר:

— מאין אתה?

— מירושלים. לא ירושלים עיר הקודש, אלא ירושלים עיר ואם בישראל. ירושלים דליטא.

— נדמה לי כי זוהי וילנה.

— נכוחה דיברת. ואתה?

— מסין.

— מסין?

— כן. אבל אבי למד בישיבה בוילנה.

— והגיע עד סין! מי כעמך ישראל נע ונד בארץ מהודו ועד כוש וחוזר חלילה. מעמידים פועלים לעבוד ואף מים אין נותנים להם. גווע בצמא לעיניהם!

הוא הלך לחפש מים. יעקב ליווה אותו במבטו: כפוף במקצת, צר כתפים, גבוה, רזה, חיוור — בחור ישיבה. ודאי למד אביו של חיים באותה ישיבה שאביו של יעקב למד בה. יתכן שישבו על ספסל אחד. ועתה נפגשו בניהם מעל לבור אחד בירושלים וחתול רקוב חשף את שיניו לעומתם.

— ויסעו כל בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי אדני, ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם. — חיים חזר, וכד מים בידו.

יעקב קירב את שפתיו אל פי הכד.

— אדוני הדוקטור! כך אין שותים! שתה בלי לנגוע בשפתים. כך! — חטף את הכד מידי יעקב, הרימו למעלה, זקף את ראשו והזרים סילון לתוך גרונו. — ויאכל וישת ויקם וילך ויבז. ויבז מלשון ביזה. ואין ביזה אלא סיגריה. יש לך? נפלא! יש לי מצת. — הדליק את הסיגריה במצת. — ונתתי אש במצרים, חול תחול סין ונוֹא תהיה להבקע, ונוף צרי יומם.

— אתה יודע את כל התנ"ך בעל פה?

— לא. אולי שליש ואולי רביע. על כל פנים נדמה לי כי הגיע הזמן לחזור לעבודה. אדם לעמל יולד. ואם עובד אותו אדם בניקוי בורות הווה אומר: מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

— אתה מתכוון לעליה מן הבור?

— עלה נעלה וגם יכול נוכל. בשובה ונחת נוושע. בדעה, בבינה ובהשכל. ואני אחלצך מן הבור.

חיים קיים את הבטחתו. ימים מספר לאחר השיחה נשלחה תגבורת אל יעקב וחיים בדמות שני אישים: רפאל מזרחי ושמחה ניסים. בחורים צעירים עליזי עינים ומבליטי חזה. אף על פי שמספר צאצאיהם של שניהם הגיע לשבעה היתה דעתם זחוחה תמיד ומצב רוחם מרומם. חיים כבש את לבותיהם כהרף עין. הוא היה פוסק להם את פסוקיו, מדליק את סיגריותיהם במצת, מזמר לפניהם תפילות בנוסח ספרד ועוסק עמם במקח וממכר: מחליף ארנק בספר “זוהר” בלה שרק חציו שרד, ספר בלשים בפיתה עם פלאפל, עד שלבסוף נחתם הסכם בין יעקב וחיים מצד אחד ובין רפאל ושמחה מצד שני. לפי תנאי ההסכם חייבים חיים ויעקב לשלם שלושה גרשים ממשכורתם היומית לרפאל ושמחה, ותמורת זאת נקבע הסדר נצחי שלפיו חייבים רפאל ושמחה לרדת אל הבור ויעקב וחיים יעמדו למעלה להריק את הדליים.

ההסכם נשמר בקפדנות על ידי כל הצדדים המעוניינים, עד שיום אחד נשלחו שמחה ורפאל לעבוד ברובע אחר ויעקב וחיים נשארו לבדם. הואיל ולא היו להם מגפים נצטוו לנקות רק בורות שלא היו בהם מים. לאחר שהעבירו את המכסאות מעל בורות אחדים נמצאו למדים שרובם אין בהם מים כי אם עפר וחול. יעקב עמד לרדת אל תוך הבור, אולם חיים כיהה בו. אמר “החילות לנפול נפול תפול” והלך לחפש ברז מים. לאחר שעה קלה חזר וקרא בתרועת מנצח:

— הוי כל צמא לכו למים! — הוא פשט את חולצתו. — ועתה יעקב מחמל נפשי, אזור כגבר חלציך ונתחיל בעבודה. שניהם נטלו את הדליים, מילאום מים והריקום אל תוך הבורות.

— חיים, הרי זהו מעשה חבלה!

— מים רבים לא יכבוה, —יזם חיים לעומתו, — ויעבירנו במים, מי אפסים.

הם עבדו בשקידה. עד לשעת הצהרים נתמלאו הבורות, וחיים פסק לו:

— על מי מנוחות ינהלני.

הם ישבו לנוח, וכשבא יוסף מנהל העבודה הוכיח לו חיים באותות ובמופתים מן התורה והנביאים והכתובים שכל הבורות מלאים ובלי מגפים אין כל אפשרות לירד לתוכם. והואיל והמגפים נמצאים על רגליהם של רפאל ושמחה אין טוב להם אלא לחזור לבתיהם. יוסף גרד בפדחתו ונתן להם ללכת.

בדרך אמר חיים:

— אל תפריע (יעקב לא הפריע כלל, הוא לא הוציא הגה מפיו). אני מעבד תכנית מרחיקה לכת שתשפר את מצבנו שיפור נוסף ויסודי. ועיניך הרואות כי לא יבצר ממני כל אשר יזמתי לעשות. למחרת נטפל חיים אל יוסף וסיפר לו מעשיה ארוכה על פלוני חברו שבא למקום מסויים ועבד ביום כפועל פשוט ובלילה למד הנדסה, ועתה הוא מהנדס ראשי באותו מקום. ביום שלאחריו שוחח חיים עם יעקב לתומו שעה שיוסף עמד על ידם, ותוך כדי שיחה העיר כי לדעתו אין לאדם בארץ קריירה טובה מזו של מהנדס. מאז היה מתחכך ליד יוסף, ולפחות פעם ביום מדבר בשבחם של מהנדסים ובגנותם של אנשים העובדים בכביש ואין להם מושג הנדסה מה היא. יום אחד עמד ליד הבור ויוסף ביקר במקום עם מהנדס העיריה. משהסתלק המהנדס שאל חיים:

— בן כמה ברנש זה?

— בן חמשים ושתים, דומני.

— בעוד שנים אחדות יצא לפנסיה. מדוע לא תתכונן לרשת את מקומו?

יוסף פלט שיעולים מספר מגרונו. חיים המשיך:

— אני במקומך…

— אני נרשמתי ב־ British Institute — שיסעהו יוסף, לימוד על ידי קורספונדנציה, אתה יודע? אני מקבל מהם את החומר, אבל אני מתקשה בו. עשר שנים לא החזקתי ספר לימוד ביד. אולי מכיר

אתה מורה למתמטיקה?

חיים הפך את הדלי ומימיו ניגרו על פני הכביש.

— כי פחד פחדתי ויאתיני, ואשר יגרתי יבא לי, — צעק, — לא מורה כי אם שני מורים ובזיל הזול: חינם אין כסף. אני אלמדך אלגברה וגיאומטריה ויעקב ילמדך טריגונומטריה ומתימטיקה אנאליטית. וכך יהיה הסדר: חצי יום יריק יעקב דליים ואני ארביץ בן תורה, ובחצי השני אהיה אני מריק דליים והוא ירביץ בך תורה. סכום שני הצלעות במשולש גדול מן הצלע השלישי, a בריבוע פלוס b בריבוע שווה c בריבוע. מוטב לשבת בחדר שתריסיו מוגפים ולהיזכר באלגברה וגיאומטריה מלסחוב דליים מסריחים בשמש לוהטת ולהיות כמסוס נוסס. יוסף, מי כמוך במנהלי עבודה! אני הנני בריתי אתך…

זה היה שיא הישגיו של חיים: עד בוא הגשמים עבד כל אחד מהם רק חצאי ימים. עם בוא הגשמים פוטרו כולם ויוסף בכללם.

חיים עמד לעזוב את ירושלים לעונת הקטיף. הוא הודיע על כך ליעקב ושאל:

— אימתי תציגני לפני האלמנה העליזה שלך?

—?

— אני מתכוון לצפורה קאמינסקי.

— האם סיפרתי לך עליה?

— לא. אבל אין סודות בעולם. שבתך צאתך ובואך ידעתי. נפשי נקשרה בנפשך כזו של יהונתן בדויד, ואיך אסע בלי לראות פני דוּלציניה שלך?

בערב באו שניהם אל צפורה.

היא טרם חזרה מעבודתה. חיים עיין בעתון ויעקב קרא בספר.

פתאום נשמע קול צעקה נרגשת:

— חיים!

בפתה עמדה צפורה: מופתעת, שמחה, זוהרת.

— ח־י־י־ם!

— שלום, צפורה, השיב חיים בנחת.

יעקב הביט אל שניהם ולא הבין דבר. תמונת בזק חלפה במוחו: הוא שוכב במיטה בחדרה של צפורה בתל־אביב, וצפורה לומדת תנ"ך עם… חיים!? היתכן שאותו שתקן חיוור שלא הוציא הגה מפיו במשך ערב שלם ולץ פטפטן זה… הפוסק פסוקים…

חיים; מה מעשיך בירושלים?! המזמן אתה כאן?

— זה כחצי שנה.

— חצי שנה?! ועד היום לא ראית צורך לגשת אלי? – הביטה אל יעקב והשגיחה בתמהונו. — רגע, רגע… אולי אתה הוא אותו חיים מנקה הבורות שיעקב מרבה לספר עליו?

— אני הוא חיים מנקה הבורות. אינני יודע על מי מספר יעקב.

— טמבל! — השתערה על יעקב, — איך זה לא היכרת אותו?

— לא ראיתיו אז בחדרך. ישנתי.

— א! כן! נכון. ישנת.

— ואני הכרתיו מן הרגע הראשון, אמר חיים. צפורה צחקה.

תמהונו של יעקב עבר והיה לרוגז. “אלמנה עליזה” — לץ נבזה. מנוול! לו יכולתי לתפוס בערפו ולהשליכו מן החלון. דוּלציניה. הנה הוא עצמו יושב כחוש וחיוור כדמות אביר היגון.

צפורה — רוחה טובה עליה. היא דיברה בלי הרף. מתוך דבריה נודע ליעקב שחיים היה לא רק המורה בתל אביב אלא גם החבר הוותיק בקבוצה. שטף הזכרונות לא נפסק לרגע. מיום כיבוש הקרקע באותה בקעה ועד ליל השמירה בימי המאורעות. בהתלהבות סיפרה (לחיים? ליעקב? לעצמה?) על החריש הראשון: כיצד חרשו הערבים מצד זה ואנחנו מצד שני, וכיצד נפגשו התלמים והדברים הגיעו לכלל התנגשות. כיצד לימד אותה משה להחזיק ברובה והיה מרכיב אותה על סוסתו ומשוטט עמה בשדות לאור הירח. ואיך הרג איסקה הלטבי חתול בשעת שמירה. וכיצד אכלו תפוחי זהב על קליפותיהם בעת חוסר עבודת חוץ בחורף. ישנו ביום ורקדו הורה בלילה. והוא, חיים, כיצד הבהיל את כל הקבוצה משנמצא תלוי בחבל שהשתלשל מתקרת המחסן, והצחוק הגדול שפרץ לאחר שנתגלה כי החבל לא היה קשור בצווארו אלא מתחת לזרועותיו. והנשף ההוא בחנוכת הבית הראשון כשדודיק רודניק התעלף באמצע ההורה שארכה — כמה זמן ארכה ההורה אותו לילה? בלי גוזמה, שעה וחצי ללא הפסקה. ועם מי זה עבדה בהשקאה שש עשרה שעות? עם מי? את! עם חיים? ודאי, עם חיים! זוכרת היא יפה את המגפים שלו. ח־ח־ח! ושיעורי התנ"ך בערבים בחדר האוכל. היא נרדמה אז מרוב עייפות, ורבקה הגאליצאית דחפה אותה במרפקה ולא הצליחה להעירה. והוא, חיים, המורה בכבודו ובעצמו, אמר לה, לאותה גאליצאית: הניחי לה, אני יודע עד מה עייפה היא הערב. וכיבוי השריפה לאחר שהערבים הציתו את הגורן. זאת היתה חווייה! לשונות אש בלילה, פנים משולהבות. מוסקה הצטיין אז. לולא הוא… ח־ח־ח! זוכר הוא אותו ליל סערה כשנפל האוהל עליה ועל מוסקה, והחברה סחבו את שניהם כמו שסוחבים חתולים בשק?

חיים שתק. מפקידה לפקידה היה מאשר דבריה במנוד ראש או בהמהום שבין שיניו. כן, זהו אותו חיים, המורה לתנ"ך שישב אז בחדרה של צפורה בתל אביב. שמא שתק משום שצפורה לא חדלה מדיבורה במשך כל הערב? גם יעקב לא דיבר. רק כשנפרדו מצפורה ויצאו מחדרה אמר לחיים:

— הפה המפיק מרגליות לא הצטיין הערב בדברנות יתרה. לא זכיתי במשך כל הערב לשמוע פסוקים מן התנ"ך, אף לא מן התלמוד והמדרשים.

— עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום. שלום לך.

טיפות גדולות הרטיבו את שערותיו של יעקב. קור לח חדר אל מתחת לבגדיו.

——

ימים ולילות התנצחו מחטי המים אלו עם אלו, ורוחות זינקו זינוקים כלפי מזרח.

משנתבהרו השמים הציצה חמה אדמונית רעננה, ולחות רכה ליטפה את היקום. עם הנץ החמה יצאו צפרים מקיניהן וצייצו בין העלים, יצאו הרמשים מחוריהם וניתרו בין העשבים, יצאו בחורים מבתיהם ודרכו על אדמת המולדת.

— שמאל ימין, שמאל! שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל!

עשרות רגלים הלמו בקצב אחיד. רוח קרירה ציננה את טיפות הזיעה על המצח.

— שמאל ימין שמאל!

שורה ארוכה נעה בקו ישר. השורה לבשה צורה ופשטה צורה, התפתלה והתמתחה, נתקצרה ונתארכה, התנועעה לפי מוצא שפתיו של אחד פלאי. זוגות רגלים התכופפו והתיישרו, זוגות עינים הבריקו ועממו.

הגנה, עלייה, התישבות!

שוב נתקשרו השמים עבים. נסתרס ציוצן של צפרים, נשתבש ניתורם של רמשים, בחורים חזרו לבתיהם.

טיפות הקישו על שמשות החלון שבקומה הרביעית, ואפרורית כהה נשקפה מלמטה.

האולם היה מלא מפה לפה. סטודנטים וסטודנטיות, תלמידים למחצה ותלמידות לרביע, מאלה המקשיבים להרצאות ומאלה המחתימים את המרצים בפנקסיהם, מהמשתתפים בסמינריונים ומהנבחנים בבחינות, מהעומדים לקבל M.A. באוניברסיטה ומהמנסים לקבל עבודה על ידי הסתדרות הסטודנטים. יוצאי פולניה ויוצאי ליטא, יוצאי גרמניה ויוצאי אוסטריה, יוצאי אירופה ויוצאי אסיה.

על הבמה ישבו כארבעה־חמישה אנשים — ועד הסתדרות הסטודנטים. יעקב ישב בשורות האחרונות ובשל עיניו קצרות־הראי נבצר ממנו לקבוע את מספר חברי הוועד.

אחד מן היושבים קם ופתח בנאום קצר. הוא ביקש מכל הנואמים לקצר והודיע כי על הפרק עומדות שאלות רבות וכולן שנויות במחלוקת. שאלת השאלות היא בעית הדת ושמירת המסורת במוסדות הסתדרות הסטודנטים.

בחורים שונים עלו על הבמה ונאמו. היו שאמרו כי קדשי האומה הם יסוד קיומנו, ושיבת ציון שאין עמה מסורת משולה לגוף בלי נשמה; היו שיצאו חוצץ נגד תורתו של מארכס המשומד ודרשו שמירה על המיוחד שבנו שהסנבלטים ועוכרי העם הניפו עליו (כפי הנראה על המיוחד) את הגרזן. היו שטענו כי הדת עיקרה צדק סוציאלי, ומשום כך עלינו לשקוד על צדק סוציאלי, ובאשר למסורת עובדה היא שאנו יוצרים כאן מסורת חדשה. אחד צווח בקולי קולות על קלריקאליזם וריאקציה והכריז כי בספרד ירו מתוך המנזרים על הצבא הרפובליקאני. בסופו של הדבר עמדו כל הנאספים על רגליהם וצעקו בבת אחת על שלפתע התמתחו ושרו “התקוה” ו“אינטרנציונאל” שנתמזגו לשירה בלתי הארמונית ביותר.

יעקב יצא החוצה. רוח קרירה נשבה מן ההרים. בשמים היה תקוע הירח.

חלונה של צפורה חשוך היה. דפק יעקב דפיקה עדינה על הדלת ולא נענה. הקיף את כל הבית, הסתכל באורות שנשתיירו בחלונות בודדים. חלונה של צפורה היה פתוח. עמד יעקב ליד החלון ופתח במזמור סרנדה. האורות כבו פרט לחלון אחד שנשאר מואר. משגברה שירתו של יעקב נפתח אותו חלון לרווחה וקערת מים הורקה לרגליו. שוב הקיף את הבית, טיפס על אבנים וקפץ אל תוך חדרה של צפורה מן החלון.

ירח כחלחל בהיר מילא את כל החדר לובן כהה. צל חיוור ניתק מן המיטה בבהלה.

— מי שם? — קולה של צפורה רעד. רטט גופה הורגש יפה לאור הירח.

— מי שם?

— אל תיבהלי, צפורה. זה אני. הרגעי נא. יעקב.

— יעקב?! משוגע! באמצע הלילה. האם נטרפה עליך דעתך מרוב בטלה?

— סליחה. אל תכעסי, צפורה. עלי לראותך.

— מה קרה?

— לא כלום, דבר לא קרה.

צפורה העלתה אור בחדר. פניה היו חיוורות ועייפות.

— רעים פניך, צפורה. עליך לנוח. עובדת את עבודה קשה מדי.

— אם תפרוץ אלי מן החלון באמצע הלילה ודאי שתוסיף הרבה על מנוחתי.

— אני אוסיף, צפורה. אתן לך אפשרות מלאה לנוח. את תשכבי ותקראי ספר מן הבוקר עד הלילה, ואני אקום עם שחר, ארתיח תה אגיש לך ארוחת בוקר, אכבד את החדרים…

— מה רצונך, יצור בלתי נורמאלי, לשם מה באת?

— צפורה, הינשאי לי.

— מה עוד?

— זה לפי שעה הכל.

— ובילדים אינך רוצה?

— ילדים? למה לא? גם ילדים. אדרבה, אומרים שאין חיי נישואים ראויים לשמם בלי ילדים.

צפורה שכבה במיטתה ונתכסתה בשמיכה. החיוך החל מרחף סמוך לשפתיה.

— כבר יש לי ילד, ילד רע, שאינו ישן בלילות ואינו מניח גם לי לישון.

— לא, צפורה. אינני מתלוצץ. אני מדבר בכל הרצינות. באמת. תארי לך, יהיה ילד ויגיד אבא ואמא. עברית ידבר, ככל ילדי הארץ. וכי אין זה נחמד? אחר כך ילמד ללכת. את תעמדי בקצה אחד של החדר, ואני בקצהו השני, והתינוק יטופף ברגליו על הרצפה ממני אליך. יפול ויקום ושוב יפול ושוב יקום עד שיגיע אליך.

— ומה יאכל התינוק?

— מה שאוכלים כל התינוקות. דייסות וחלב — מה עוד, צפורה?

— התינוקות יונקים.

— יונקים!? מצוין. אם כך ודאי שיהיה לו מה לאכול.

צפורה צחקה.

“מה יאכל התינוק?” המחשבה ניקרה גם במוחו של יעקב שעה שהלך לביתו של הפרופיסור להיבדק בתולדות החסידות. מה יאכל הילד? יאכל כמוהו: פלאפל ופיתה. אין לו, לאותו ילד, סיכויים לתזונה ראציונאלית. חסידות: בעש"ט, רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, התקוממות נגד משטר הלמדנות, מיסטיציזם דמוקראטי, כשלון השבתאות. לא, כשלון השבתאות תחילה… ומה בסוף?

הפרופיסור הוליך אותו אל חדרו.

— אדוני השתתף בתרגיל?

— כן. בתרגילים רבים.

— אילו ספרים קרא אדוני?

— “חסידות” מאת דובנוב, הורודצקי, חוברת של שכטר ועוד משהו.

— מה שהוא אינו תשובה.

— עוד ספרים הרבה.

— בבקשה לפרט.

הנפשות המתות מאת גוגול, מלחמה ושלום של טולסטוי, יוסף ואחיו של תומאס מאן; ערים ושנים לקונסטאנטין פדין, אבני בוהו לשלונסקי, טבע העולם הגשמי לאדינגטון, נרקיס וגולדמונד להרמן, הסה וז’אן כריסטוף לרומן רולאן. את הנפש הקסומה לא גמרתי משום שהספר עדיין לא ניתרגם כולו עברית. באשר לאנגלית הריני נמנע מלקרוא ספרות מתורגמת בשפה זו ובכלל מעדיף אני לקרוא באנגלית סיפורי בלשים. לדאבוני, לא אוכל לפרטם, משום שכל הספרים הללו משתכחים מלבי ברגע שאני מסיים אותם. בגרמנית אני מתקשה, וצרפתית אינני יודע.

הפרופיסור הרכין את ראשו, מרט בזקנו והקשיב בסבלנות. כסבור היה יעקב כי בכך נסתיימה הבחינה. אך הפרופיסור זקף את ראשו, נעץ ביעקב מבט חודר ואמר:

— לא בקשתיך לפרט את כל הספרים שקראת בימי חייך. אף לא שאלתי מה הן ידיעותיך בשפות לועזיות, אף על פי שנודעת להן חשיבות גדולה בלימוד ההיסטוריה הישראלית. ובכן, מה קראת על הנושא שאתה נבחן בו, כלומר על החסידות, מלבד דובנוב והורודצקי ושכטר ?

— על החסידות… על החסידות דומני שלא קראתי יותר.

— המ… נו, טוב. ומה בדבר המקורות?

יעקב תמה על סבלנותו של הפרופיסור. אולם, הוא לא ניצל סבלנות זו כדי לתקון את המעוות. יצר הקינטור השתלט עליו, וענה:

— קראתי פעם על התקנת צינור המים מראש העין לירושלים. מתוך כך נתקלתי במקורות הירקון. אלה הם המקורות היחידים שאני יודע עליהם דבר מה.

נצנוץ ירוק הופיע בעיניו של הפרופיסור. תנועותיו נעשו מתונות ביותר. הוא לא מרט עוד בזקנו כי אם ליטף אותו.

— ומה בדבר החסידות?

— החסידות היא תוצאה ישירה משני גורמים נבדלים. אלף: כשלון השבתאות; בית: השתלטות פרנסים ותלמידי חכמים על הקהילות היהודיות בפולניה. לפיכך, נוכל למצוא בחסידות את היסודות האופיניים לכל תנועה עממית רחבה. מצד אחד מהפכנות פרוגרסיבית, מצד שני ריאקציוניות מסתורית.

הפרופיסור שיסע אותו:

מה זה זמיר עריצים"?

— קונטרס שהוציא הגאון מווילנה בפולמוס נגד החסידים.

— ראשית, לא הגאון מווילנה עצמו, ושנית הייתי רוצה לשמוע את התאריך.

— אינני זוכר.

— מה פירוש המלים זמיר עריצים"?

— חושבני… אני חושב מלשון זימור, כריתה.

— המ… אתה חושב… אם זכרוני אינו מטעה אותי ניתחתי את השם והקדשתי לכך שנים שלושה תרגילים. מה המריץ את מחברי הקונטרס לקרוא לו בשם זה?

— לדעתי המריץ אותם הגורם שנקרא בפילוסופיה חופש רצון או בחירה חפשית.

— דעתך, אדוני, מעניינת, אבל אינה נכונה. על הגורמים עמדתי בפרוטרוט בהרצאותי. אדוני עצמו הוא חסיד או מתנגד?

— אינני יודע. מעולם לא התעניינתי בכך.

— מאיזו ארץ אדוני?

יעקב היסס רגע.

— מליטא, — השיב.

— כלום לא ידוע לו שיהודי ליטא מתנגדים רובם ככולם? פרט קטן זה בא ללמדנו על הכלל. אדוני, בזה סיימנו. לדאבוני, לא אוכל לקבלו לסמינריון. שלום.

הפרופיסור ליווה אותו עד הדלת.

גשם שוטף ניתך ארצה ורוח צוננת ולחה השתוללה בחוץ. סילונים ניגרו על פניו של יעקב, מחטים דקרו את עיניו, מים מילאו את נעליו, רטיבות חדרה לעצמותיו. אורות קלושים הבהבו בנסיון־שוא לרסס את העלטה.

מה יאכל הילד? גוש יבש בודד בתוך המים. צפורה גם היא עומדת בבחינות, בחינות הגמר. שנתיים חלפו כיום אחד. תהיה מורה מדופלמת. והילד ייקרא בשם “זמיר עריצים”. מה המריץ את ההורים לקרוא לילד בשם זה? מלשון “זמיר”. הילד יזמר זמירות וניגונים חסידיים, כגיבורי פרץ. וי! שכחתי לומר לו שקראתי את פרץ! ואת “הדיבוק” של אנסקי. ריקוד הקבצנים.

הרוח יללה והרקידה את טיפות הגשם. הבן עמד תחת מחסה ליד חלון ראווה. יעקב קרב אליו וצעק:

— דיבוק, צא!

הרים הילד את ראשו וקרא בהברה גרונית:

ידיעות אחרונות! י־ד־י־ע־ו־ת!

ליד ביתה של צפורה עמדה מכונית פרטית. חדרה היה מואר למעלה מן הרגיל. מלבד מנורת השולחן היתה דלוקה גם המנורה שהשתלשלה מן התקרה. ליד השולחן ישבו הגברת והאדון גסטרמן ושני חברים של צפורה מתלמידי הסמינריון. ילד וילדה שוטטו בחדר, לפעמים היה הילד מתרפק על גברת גסטרמן והילדה על האדון גסטרמן. על גבי השולחן התנוסס הכיבוד ושני בקבוקי יין.

צפורה קמינסקי סיימה את חוק לימודיה בסמינר למורים. היא עמדה בהצלחה בכל הבחינות, והאדון גסטרמן ניצל את קשריו והצליח למצוא לה משרה באחד ממוסדות החינוך בארץ. הוחלט לחוג את שתי ההצלחות בחדרה של צפורה דווקא. Exprompt של הגברת גסטרמן. הואיל וזו היתה מעין מסיבת פרידה הצטרפו אליהם גם הילדים.

צפורה הציגה את יעקב לפני חבריה ולפני משפחת גסטרמן. האדון גסטרמן אמר שהם מכירים משכבר הימים. הגברת גסטרמן אמרה שהוא רטוב. צפורה אמרה שהוא מלכלך את החדר במים הניגרים מבגדיו. הוציאה חליפה של בגדי גבר ופקדה עליו להחליף את לבושו. הסתלק יעקב למקום שהסתלק וחזר לבוש בבגדי הבעל המנוח. הבגדים היו צרים וארוכים מכפי מידתו. הגברת גסטרמן יעצה להרבות בשתיית יין כדי למנוע הצטננות. אחד הסמינריסטים מזג לו כוס יין ושנה ושילש.

השיחה היתה ערה. יעקב לגם מן היין ושתק. נוכחותו האילמת לא הפריעה איש.

דיברו על בחינות ועל תנ"ך ועל חינוך ועל מולדת ועל דקדוק. היכן כתוב “ואתה שאול” והיכן כתוב “והוא שאול”. מה היא שיטת דקרולי בבתי הספר ומה היה שמה של ג’נין בתקופת התלמוד, ומה הוא השימוש הנכון במלה “אלמלא”. נוסף על כך דובר על מצב העבודה בארץ ועל התנאים השוררים במוסד בו עתידה צפורה לעבוד. האדון גסטרמן סיפר כי עומדים להקים נקודת התישבות חדשה בקרבת מקום. נגעו נגיעת רפרוף גם במצב הפוליטי. האדון גסטרמן אמר כי אנגליה היא מעצמה אדירה…

צפורה היתה מאושרת, ועיניה הכחילו יותר מן הרגיל.

אמרה גברת גסטרמן כי הגיעה שעתם של הילדים לישון. ניגשו הילדים אל צפורה ונשקו לה. צפורה החזירה נשיקה לכל אחד מהם ועיניה נפגשו בעיניו של יעקב. הסתחרר ראשו ונסמך אל גב הכסא: במשך כל היום אכל חצי פתה עם פאלאפל בלבד, ועתה שתה בקבוק יין.

כשהסתלקו האורחים שאלה צפורה על תוצאות הבחינה. השיב לה יעקב כי רוח שטות נכנסה בו ומרט לו לפרופיסור בזקנו; לפיכך אין לו מעתה מקום באוניברסיטה בפרט ובירושלים בכלל והריהו עומד לנסוע מכאן. הואיל וחברו שבחיפה עומד זה שלוש שנים ללכת להתישבות ועתה הגיעה שעתו לילך החליט יעקב כי השעה כשרה להצטרף אליו.

צפורה נסעה. מחלון חדרה עקב יעקב אחרי גבה הכפוף במקצת. אחרי הילוכה המהיר, אחרי כתפה המורדת במקצת, אחרי ידה המתוחה האוחזת במזוודה ואחרי הגוש העגול של שערות הזהב. משנעלמה מתחום ראייתו נתגלה דיסקוס מוזהב של החמה ערב שקיעתה. שתי נקודות אפורות ניתלו בזגוגית החלון והעיבו על עיניו.

פרק שלישי: ממדים    🔗

והימים ימי חומה ומגדל.

סלים ופחים מלאים חצץ מועברים מיד ליד בשרשרת ארוכה, קרשים ארוכים נישאים על כתפים ונחים נדבכים נדבכים, מתעגלים במקום שמתעגלים, מתקצרים במקום שמתקצרים, מתארכים במקום שמתארכים ומקיפים כברת ארץ בשתי חומות עץ; חץ חוצץ בין חומה לחומה. במרכזו של העיגול המוקף והמבוצר מתנוסס מגדל גבוה, ומראש המגדל מטיל זרק־אור קרנים צהובות לתוך אפלולית שחורה. אנשים יגעי עמל מכתתים אתיהם לרובים ומזמרותיהם לאקדחים, מתפזרים בעמדות ומאמצים עינים אדומות מנדודי שינה על מנת לנקוב את מעטה העלטה. רחשים וזמזומים ממלאים את השחור הסמיך, והד עמום עונה מבפנים. יש ונדמה כי נפלו המחיצות בין רחש לרחש ובין זמזום לזמזום, ניטלה מוחשיותו של הגוף והאני שלך ושלי ושלו לא נותר לו ביטוי אלא ברשרוש עדין־דקיק הנבלע במוסיקה הכללית של נשמת היקום. וסילון האור המזדלף מן הזרק־אור מתפשט ומתרחב והולך עיגולים־עיגולים כמים שהוטלה בהם אבן, מגיע כהרף עין אליך, עוטף אותך בזוהר רגע, מבקיע בחשכה ומתנפץ לאופק.

על כל פנים, כך היה בימיה הראשונים של הנקודה שהוקפה בחומה ושבמרכזה נבנה מגדל צופים. לאחר זמן־מה חדלו הכדורים לשרוק ורפתה המתיחות. שומר יחיד התהלך בלילות סמוך לחומה, ומשארכה לו השעה היה אף מעיין בספר לאור הנר או נכנס למטבח לסעוד את לבו. המגדל הונמך במקצת וקומתו התחתונה הוכרזה כחדר תרבות. הזרקור נמכר או נגנז, ועל התצפית הונח מזרן. על גבי המזרן היה ישן יעקב מארלין. בין המזרן לבין קצה רצפת התצפית היה שטח מחיתו של יעקב. מראש הוסכם שהוא יעבוד בנקודה תמורת מזונות ושיכון. ואם המזונות לא תמיד היו לפי טעמו של יעקב, הרי את השיכון בחר לו הוא עצמו: ראשית, משום שבמרומי התצפית נהנה מעצמאות וחופש מוחלט. שנית, משום שהגובה של מקום מגוריו שימש לו חוף מבטחים מן הפרעושים והיבחושים והזבובים והיתושים שהפכו לגיהנום את שנתם של יתר תושבי הנקודה. הריהוט בחדרו נצטמצם עד לאפס, לעומת זאת היה בו אוויר בשפע, ומעל לכל היתה סביבו תפאורה של טבע שהעין לא שבעה מראותה.

– דין־דין־דין – מנסר צליל מתכת כבד בחלל.

יעקב מתהפך מצד לצד מתוך נסיון שוא להתגבר על הקולות הנוקבים, אולם הפעמון ממשיך ללא הפוגה. המהלומות חודרות אל הראש. יעקב מכסה את ראשו בשמיכה.

בום־בום־בום, ימח שמו של בנימין השומר. הוא הולך לישון מיד ולא איכפת לו שכל אבר בגופו של יעקב מתקומם לצלילים ומסרב לעשות תנועה. בום־בום־בום –, מכה מטיל הברזל על גולגלתו, ויעקב שוכב ותמה כיצד גולגולת זו שהיא לכאורה כולה עצמות, ועור על העצמות, ושערות על העור – כיצד היא משמיעה צליל מתכת עדין וסמיך?

הוא קופץ מעל מזרנו.

האופק מנער מעצמו את שרידי האודם שקדם לזריחה והיקום מתנער מתרדמתו ועוצם את ברק רביבי הטל האחרונים. האדמה אוזרת חלציה לקראת להטה של חמה. פס אחרי פס מצטופף ונלחץ כדי לחסות בצלו של ההר הגדול שפסגתו ננעצת בשמש על מנת לעכב בעד מירוצה הבטוח על פני הרקיע. כל פס מנסה לשהות עוד זמן מה בצינת בוקר מרעננת. הפס הלבן של בתי המושבה זקוק לצינת מה עד שתושביה יצאו להצלות באשה של חמה, ובערוב היום יעלו על מיטותיהם כדי לקום למחרת בבוקר. אם לא עכשיו אימתי ייהנו במקצת מצילו של ההר? וזה פס הכרמים שהרוח עוברת בין גפניהם ומעלה בהם גלי תכלת – מה טעם יהיה לאשכלות הענבים אם כבר השכם בבוקר יתחממו בשמש? ופס הפרדסים הנקוד כלום זקוק הוא להתנצלות על שעוגב הוא על הצל מפחד השרב?

רק עצי החרובים הנטויים בשיפוע ההר משקיפים בשוויון נפש אל על ומוותרים על צלו של ההר היהיר. ענפיו העבותים הם עצמם מטילים את הצל הנכסף.

על פסגת ההר המעורפלת נראים בתי הכפר הערבי כעננים על פני רקיע.

מאחורי הכפר יש מחצבה וכביש כחול מוליך ממנה אל הים. יום יום נוסע יעקב אל המחצבה. יעקב עובד עבודת חוץ: טעינה ופריקה של מכוניות משא.

האמת ניתנה ליאמר, גם יעקב ניסה תחילה להתערות בקרקע, לעבוד במשק או לרעות את הצאן כאבותינו אברהם יצחק ויעקב. אין לך עבודה קלה ונעימה מזו של רועה צאן. יוצא אתה עם זריחת החמה, מוציא את הצאן מן המכלאה, והפעמון התלוי בצוואר הגדיים מדנדן בנחת. אתה הולך לכר נרחב של דשא, יושב על גבנון ומחלל בחליל. הצאן רועות ואתה רואה; אתה נהנה והן נהנות.

לכשתיאר יעקב את כל האידיליה לפני החברים העירו הללו שמושגיו על מרעה נכונים הם בקוויהם הכלליים, אולם יש פרטים שלא עמד עליהם. על כל פנים ההתלהבות הכנה והרצון העז יעזרו לו בלי שום ספק להתגבר על הקשיים, וכדאי שיצא למרעה לשם נסיון.

החלק הראשון של האידיליה עלה בד בבד עם המציאות. שמש (במידה גדושה במקצת מזו שתיאר לעצמו), כבשים, נוף. אפילו מעיין מפכה. הכבשים נגררו אחרי המנהיגה, המנהיגה אחרי הפעמון שבצווארה, והפעמון אחרי יעקב מארלין. חסר היה החליל. הואיל ואפילו היה חליל בנמצא ספק אם היה יעקב מסוגל להפעילו בצלילים, מצא לו תחליף: ספר. השליך את יהבו על חוש המשמעת של הכבשים, ישב בצלו של עץ תאנה שליד המעיין ושקע בקריאת ספר. טבעי הדבר שאדם השואף לחיי טבע קורא את ז’אן ז’אק רוסו, קורא ומעיין בו צולל ושוקט.

משנשא עיניו מן הספר כדי לעכל סוגיה חמורה שבו, נהנה מצהבת הנוף שמסביב, מירק עלי התאנה שהצלו עליו ומן הנקודות השחורות שנראו בתכלתו של האופק. נהנה הנאה אסתיטית מן הסביבה והנאה אינטלקטואלית מרוסו. הנקודות השחורות שבאופק משכו משום מה את לבו במיוחד. צמצם בהן את עיניו וראה כי הנקודות נעות. התגלית הדריכה את מנוחתו. פנה כה וכה ומיד חדרה להכרתו המציאות המרה ונעצה בו את עוקצה: הכבשים נעלמו, התפזרו לארבע רוחות השמים ונהפכו לנקודות שחורות במרחבי האופק. יצא יעקב לרוץ אל האפקים, ולאחר שעות רדיפה מטורפת אחרי כל כבשה, לאחר מכות ותחנונים לפני כל גדי נכמרו עליו רחמיהם של בני המושב הסמוך וקיבצו את עדרו. השמש גלשה מזמן לפאת הרקיע ויעקב נגרר עיף ורצוץ ומיוזע אחרי הפעמון, והפעמון נגרר אחרי המנהיגה, והמנהיגה אחר כל יתר הכבשים. ז’אן ז’אק רוסו היה תקוע בחגורתו וחיכך לו בירכיו.

מרכז העבודה נאנח כשבא יעקב ועמד לפניו אבל וחפוי ראש בתינוק שסרח. הלה לא אמר דבר, אולם בערב נמצא יעקב למד כי יצא דינו לעבוד בדיר.

ערפל כחול של דמדומים שלפני זריחה מילא את הדיר. גברתן רציני בא בימים, כפי הנראה בן העלייה השלישית או השניה או הראשונה, הפיל על יעקב את חתיתו.

– רואה אתה את הפסים האדומים שעל גבי הכבשים? אלה סימנים הם שהכבשים מיועדות לחליבה.

ניסה יעקב לחדור בעיניו אל תוך הדמדומים הסמיכים.

– אינני רואה.

– אם כן, משש ובדוק. אם תמצא את העטינים מלאים הגש את הכבשה לחליבה.

– יאללה!

עשה יעקב כפי שנצטווה. החולב הפשיל את שרווליו וניגש אל המלאכה. ברצון שירבבו הכבשים את צואריהן והובלו לחליבה. רוחו של יעקב התחיל חוזר ועולה. כמעט שהצליח להכניס בלבו כי מה שהוא בדומה לריח זבל וניחוח החציר עולה באפו ומהנה אותו. פתאום התעקשה כבשה אחת. לשוא היכה אותה, לשוא משך בה – היא עמדה במרדה. החלה מלחמה קשה בן האדם ובין איתני הטבע. נעץ יעקב את רגליו באדמה, נאחז בקרני הכבשה ומשכה. לאחר שגררה אל מקום החליבה ופלגי זיעה נגרים מכל גופו מצא לתמהונו הרב את איש האדמה הקודר מימי עליית זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק מוטל על האדמה, רגליו למעלה וגופו מתפתל בפירכוסי צחוק. לאחר שעה קלה הבחין יעקב קולות מקוטעים שנפלטו מפיו:

– איל! איל! איל לחליבה! אוי־אוי! ח־ח־ח!

לבסוף קם על רגליו, ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו ואמר ליעקב: – עטינים… עטינים… כלום מצאת קרנים בכבשה? ח־ח־ח!

למן היום ההוא והלאה היה יעקב עובד עבודות חוץ.

הוא ירד במהירות מן התצפית וטיפס על ההר שמנגד. קול נפץ אדיר הרעיד את חלל האוויר. יעקב החיש את פעמיו. כשהגיע למקום ראה אבנים נערמות ואדמת טרשים מתערבלת ועשן מיתמר ועולה. סלע סדוק העלה ריח יבש מאותה אש ראשונית שנחצבה מחלמיש, וצור פער פיו וחרק שן על הנסיון הנועז לשנות, ולו גם כמלוא נימה, סדרי בראשית. צינת הבוקר והערפל הקל הגבירו את רגש ההתמזגות עם הטבע, ואפילו קללת החטא הקדמון לא היתה בשעה זו גדולה מנשוא. החזה נשם לרווחה, הגב התכופף והתיישר ללא מאמץ, הידים הרימו בקלות את האבנים הכבדות והשליכון אל תוך המכונית. אחר זזה מכונית המשא ונסעה לה. יעקב ישב על גל אבנים והשקיף ממרומיו על עולמו של הקדוש ברוך הוא. בסיבובים עקלקלים התנשאה המכונית אל ההר, בנפתולים עקומים ירדה ממנה, והיקום נגלה לעינים כמעשה שתי וערב של קווים ישרים: מעויינים של חורשות־זיתים, ריבועי כרמים, מלבני פרדסים וקוביות נעות של אבטובוסים. עם רדת המכונית נכנסו התבניות זו לתוך זו, שלחו שלוחות זו למלכותה של זו והגיאומטריה הפכה למלחמת צבעים מרהיבת עין. באור לוהט השטיפה השמש הוויה נעה־רוחשת זו.

מכונת החצץ רעשה וטרטרה, טחנה וריסקה ופלטה מטר רסיסים אל תוך המכונית, והמעדר בידו של יעקב פילס לו נתיב בתוך הטרטור ובשטף האבנים. אנשים מכוסי אבק חצץ לבן התרוצצו אנה ואנה, פיותיהם פעורים וקולותיהם נבלעים בהמולה. שאגה בודדת הבקיעה את השאון ואזנו של יעקב קלטה צליל ארוך:

– או־או־ו־ו! אוס! אוס!

הפך ראשו וראה אנשים מנפנפים בידיהם לעומתו ומאותתים לו. בטרם הספיק יעקב להבין כי פירושה של הצעקה הוא: “זוז!” פרץ זרם של חצץ וכיבדהו במטר מהלומות בראשו. האנשים חדלו לנפנף בידיהם וצחוק פרץ מפיהם.

לאחר שפסק הזרם ניגש אליו אחד הפועלים, כולו לבן מאבק החצץ, ושאל:

– נו, איך זה היה?

– אין דבר, יהיה טוב.

המכונית פרקה את החצץ ליד הכביש, חזרה אל ההר, נתמלאה באבני הסלעים, נסעה למחצבה וחוזר חלילה. וכל אימת שהיתה עומדת ליד המחצבה היה הלבן ניגש אל יעקב, טופח על שכמו ואומר: “אין דבר. יהיה טוב”.

ואמנם, היה טוב. טוב היה לנסוע עם שקיעה בדרך העולה אל הנקודה. המכונית היתה ריקה. יעקב עמד עליה, אבריו מיוגעים ודעתו זחוחה. החזה דחף ברוח הערבית הקרירה ושאף אוויר. שערותיו נתפזרו לכל עבר. נדמה לו כי הרוח עקרתן ונשאתן למרחקים, ואל כל שערה נתלווה מה שהוא מישותו של יעקב. המכונית נטלטלה על פני הכביש. החושך נעשה סמיך, החושך נעשה דביק. העולם שקע בדיו. הדיו היכתה גלים. החושך חג מסביב ליעקב. אבן בלתי צפויה הקפיצה את המכונית למעלה ויעקב נפל על צדו. רגלו נשרטה. הפצע זב דם.

משהגיעו לנקודה נכנס יעקב לחדר האוכל והוא צולע על ירכו.

רוב החברים כבר סיימו את סעודתם. בודדים ישבו ליד השולחנות וקראו בספרים. קבוצות קטנות שוחחו. ישב יעקב מול אלזה גרטרויער והיא הביטה מעל לראשו בעינים בוהות.

– משעמם, אלזה?

– משעמם.

העצבות לא הלמה את פניה השחומות והשזופות ואת עיניה הזריזות. על פי רוב נהגה בערבים לטייל עם בעלה.

– היכן בעלך?

– פרנץ?

– פרנץ שמו? לא ידעתי. כן, פרנץ. כלום יש לך עוד בעלים? עיניה נתמלאו צחוק ערמומי.

– נסע.

– לאן?

– העירה.

– לאיזו עיר?

– לכל הערים.

– מה פרוש לכל הערים?

– לתל אביב, לירושלים, לחיפה. לחפש עבודה.

– כבר החליט לעזוב? את ודאי השפעת עליו?

– אני מקווה.

– מדוע להוטה את כל כך אחרי העיר? אומרים עליך שאת פועלת מצוינת. תוכלי לכבוש לך עמדה כאן.

– אינני רוצה.

– מדוע הסכמת ללכת מלכתחילה?

– לא הסכמתי. פרנץ התחנן לפני, הוא הפציר בי שאנסה שבועיים. רק לנסיון. השבועיים עברו.

– האם בעיר טוב יותר?

– כן.

– במה?

– אינני יודעת. באמת אינני יודעת. לא הייתי מתביישת לומר שבגלל בתי קפה וקולנוע.

– בתי קפה ובתי קולנוע טעונים כסף…

– אני אוכל תמיד למצוא עבודה בעיר. גם פרנץ.

– עבודה קשה ביום וקולנוע בערב. האם זה כל כך נפלא?

– אני רוצה ילדים.

– ללדת?

– אלא מה?

– תלדי כאן.

– לא.

– מדוע?

– אני לא אלד כאן.

יעקב סיים את ארוחתו. עדיין לא חילקו סיגריות. אלה שחולקו אתמול אזלו. פתאום אמר:

– גם אני לא.

– אתה?

– אני לא אוליד כאן.

אלזה פרצה בצחוק וחשפה את שיניה הלבנות והבריאות.

– אינך יודע מה אתה סח.

ניצוצות הצחוק הערמומי הבהבו על פניה, ועיניה הביטו במבט מחוצף וקנטרני. יעקב הוציא מסרק מכיסו וסרק את שערותיו. לפתע חש כאב בשריטה שברגלו. עווית קלה חלפה על פניו.

– מה לך?

– לא כלום. פצע קל ברגל. נשרטתי במכונית.

– הראה לי.

קמה מכסאה וניגשה אליו. חצאית מנומרת רחבת שוליים ורבת קפלים התנופפה במקצת אגב הילוכה. “צועניה”, – חשב יעקב. גחנה והתבוננה בפצע. פניה לבשו ארשת רצינות מקצועית ונראו כפני תינוקת המרוכזת במשחקה.

– הפצע אינו רציני, אבל עליך לרחוץ ולחבוש אותו. אם רוצה אתה בוא לחדרי ואעשה זאת.

– יש לך אור בחדר?

– כן, מנורת נפט.

חדרה של אלזה היה נעים ומסודר אף על פי שריהוטו עלוב. על המיטה היה מכסה צבעוני, ועל הארגז, ששימש שולחן, מפה מנומרת. שפע תמונות קטנות התנוסס על הקיר.

– וכל זה לשבועיים ימים?

– אנחנו כבר חודש כאן.

אלזה העלתה אור במנורה. הפשילה את שולי המפה והוציאה מתוך הארגז תחבושת נקייה, סמי מרפא, מספריים ועוד מכשירי ריפוי. בזריזות עדינה רחצה וחבשה את פצעו.

– מומחיות זו מנין לך? עברת קורס לעזרה ראשונה?

– לא. הייתי אחות רחמניה.

– היכן? כאן?

– לא, בווינה.

– את וינאית?

– לא. נולדתי בהונגריה. אבל אז הייתי בווינה.

– מתי “אז”?

– כשפרץ מרד השוצבונד בווינה. מתי היה הדבר?

– בשלושים וארבע.

– נכון. עוד לפני שהכרתי את פרנץ.

– היית חברה ב“שוצבונד”?

– לא. היה אז “שמח” בווינה. הייתי צעירה מאד. בת תשע־עשרה. והיו הרבה פצועים. דרשו מתנדבות. ברחתי מן הבית וטיפלתי בפצועים.

– אלזה! את התנדבת לטפל בפצועים?

– כן. מתוך כך למדתי את המקצוע.

– כאן רוצה את בית משלך ובחוץ־לארץ ברחת מביתך?

– גם בחוץ־לארץ התגעגעתי לביתי.

הפצע נחבש. המכשירים הוחזרו למקומם. יעקב ישב על המיטה ורגלו היתה מונחת על הכסא. היא ישבה בסמוך לו. יעקב לא שאל על שום מה היה עליה לברוח מן הבית אם רצתה לטפל בפצועים. פתחה ואמרה:

– לא משום שהתנדבתי ברחתי. להיפך. התנדבתי משום שברחתי, וברחתי משום שרציתי להיות רקדנית.

סומק־מה נראה בלחייה ובעיניה נשתרבב ניצוץ.

– צעירה הייתי. את פרנץ עוד לא הכרתי.

– ובבית לא הרשו לך לרקוד?

– לא. אני בת למשפחה אדוקה מאד.

קשה היה להאמין בכך. יעקב תלה את עיניו בצלה שהתנועע על קיר הצריף לקצב הבהובי המנורה. יעקב שתק. לאחר זמן מה הסב פניו לעברה וראה את שפתיה המכווצות מתוך מאמץ להימנע מצחוק. ועיניה מחייכות חיוכן הערמומי.

– אבי היה יהודי אדוק מאד, – אמרה, – ואני רציתי להיות רקדנית. לולא הכרתי את פרנץ הייתי רקדנית. אח! לעולם לא אשכח אותו ערב בווינה, ליד אחד השולחנות הבחנתי בעיניו של פרנץ שהיו… איך אומרים… רתוקות אלי.

פחד תקף את יעקב: הנה היא באה, השתפכות הנפש. עתה נגזר עליו לשמוע פרשת רומן וינאי בין אחד פרנץ ואחת אלזה, שלאחר חוויות ואנחות נסתיים בחתונה. בבת אחת צנחה עליו כל העייפות שלאחר יום עבודה קשה. הסיר רגלו מעל הכסא והעלה עווית בפניו.

– מה לך?

– שוב כאבים ברגל. מוטב שאלך ואשכב. עבדתי קשה היום. וגם מחר צפוי לי יום לא קל. תודה רבה לך. שלום.

– אל תלך. אתה יכול לנוח כאן… תשכב במיטה.

– לא, לא, תודה. אל תטריחי את עצמך. הרי גם את עבדת קשה.

– שכב. אל תהיה תינוק. העבודה אינה משפיעה עלי. אינני מתעייפת. יכולה אני עוד לרקוד שעות על שעות. רוצה אתה לראות איך אני רוקדת? שכב, ואני ארקוד לפניך, הבט! היא נשבה בשלהבת המנורה. החדר שקע באפלה. זרועותיה נלפתו מסביב לצווארו ושפתיה נצמדו אל שפתיו.

– כך אני רוקדת… כך אני רוקדת… כך אני רוקדת.

תהום שחורה רקדה סביב ליעקב, וכתם בהיר נח במרכזה: אפס. יעקב קופץ מתוך התהום אל תוך האפס. רגלו נשרטת. כואבת. והתהום לוחשת־רוחשת בהתלהבות:

– כך אני רוקדת… כך אני רוקדת… כך אני רוקדת…

ירח תכול־צהבהב הציץ בעד החלון: עיגול בהיר, תכול־עינים, רחב־לסתות, חיוור ונטול־שפתיים. חיוך ריחף מסביב למקום שהיה מיועד לשפתיים.

– מה יאכל הילד?

יעקב הפך את פניו כדי לחמוק מאורו. לשוא. קרני הירח העבירו רצועות תכלת בחלל החדר, רפרפו על פני אלזה, ששכבה לידו, והתמשכו על הקיר.

כתם שחור נעתק מן האפלה והופיע על פני התכלת שהתפשטה על הקיר. רגע התעכב הכתם, עמד מלכת, רחרח על סביבותיו והניע ראשו. עוד רגע ושלוחות נשתרבבו מגופו של הכתם, זנב חד הצטייר מאחוריו. זז הכתם ונע בחפזון על פני הקיר, אל המיטה. עקרב. שרץ שחור פיזז על פני רצועות התכלת. פעם הופיע בתוך קרני הירח ופעם נבלע באפלה הסמיכה. וכבר הוא נמצא ליד המיטה, סמוך לכתפה החשופה של אלזה, הוא נגע ולא־נגע בה.

אדרבה, יגע.

עוד דקה, עוד שנייה – ויגע בה.

המיטה צרה. מחצית פניה של אלזה כבושה בכר וכתפה נשענה אל הקיר.

– אדרבה, יגע, יעקוץ… יטיל בה מקצת מארסו. מה איכפת…

צעקה נוקבת פילחה את החלל. אלזה ישנה. הצעקה באה מן החוץ. אלזה התהפכה על מיטתה והסבה פניה אל הקיר.

הצעקה עברה ליללה. יעקב התגנב מן המיטה ויצא החוצה. בזהירות הגיף אחריו את הדלת; לפני שנסגרה הדלת העיף עין על אלזה: היא שכבה על גבה לכל רוחב המיטה ופישקה ידיה לצדדים. פניה נראו חיוורות ושלוות לאור הירח.

בחצר ניסר הבכי. יעקב השפיל את ראשו. הוא פחד מפני הירח. הלך לקול הבכי, והקולות הוליכו אל חדר הילדים. בחדר הילדים עמד ידידו החיפני גחון על מיטת בתו. גבוה ורחב כתפים היה ונדמה כי מילא את כל חלל החדר המלא גם בלאו הכי מיטות ילדים. באצבעותיו החזיק נר דלוק. המטפלת טיפלה בילדה שהתייפחה.

– מה קרה?

עקרב נשך אותה… מסכנה.

אותה נשך עקרב?

שקט, שקט! – הזדקפה המטפלת, – אל תקימו רעש. לא יקרה לה דבר. עוד מעט תירדם ובבוקר תשכח הכל מוטב שתסתלקו מכאן. לך ודאי שאין מה לעשות כאן! – השתערה פתאום על יעקב מתוך רוגזה של אדם המחפש קרבן לזעמו לאחר שהקימוהו בכוח משנתו. – אין לי צורך בעוזרים. לך לישון. וגם אתה לך, לכו שניכם. הכל יהיה בסדר. האמן לי. כבה את הנר. אין צורך בו.

החיפני נישק לבתו פעמים מספר. הבכי התגבר.

– לכו מכאן, – רקעה המטפלת ברגליה.

השנים יצאו.

- - - - - - - -

למחרת נעלם יעקב. לאחר שחיכו לו עד הצהרים יצאו לחפשו. חיפשוהו בכל הסביבה ולא מצאוהו. חזרו והודיעו כי יעקב איננו.

אותה שעה ישב על אבן ופרש מפה על ברכיו: שטח חום, שטח צהוב, פס ירוק, קו אדום. גבעה, גיא, מסילת ברזל, כביש.

השמש להטה. השביל העפיל בנפתוליו בין שורות כרמים ועצי חרובים.

מצפן אין לו. עליו לדון לפי השמש. וזו צורבת. צורבת עד לכאב ראש. אגרוף־אש הבקיע גולגולת תכלת, הבקיע מבפנים ושקע.

גרעון בשינה. אתמול שכב אחרי שקיעת הירח, והיום יצא לפני זריחת החמה. והכל באשמתה של זו, אלזה. ואולי באשמתו של הירח. ושמא באשמת שניהם גם יחד.

בטרם יגיע אל צפורה, בטרם יזוז עליו לברר את קורותיו אמש. תחילה הזמינה אותו אלזה אל חדרה. אחר כך זחל עקרב על הקיר. קרה מה שקרה. שחרחורת היא אלזה. טיפוס צועני. הונגריה. נראה עקרב על הקיר. אלזה נרדמה. יעקב לא נגע משום מה בעקרב. יצא מן האוהל ופגע בירח. או לא, תחילה פגע בבכי של תינוק ואחר כך בירח. ושמא באמת פגע תחילה בירח ואחר כך בבכי התינוק. על כל פנים, משהתפרקד על מזרנו שבמרומי התצפית לא יכול לפקוח את עיניו מבלי שיגע בירח. הירח החוויר ופניו הרצינו – פנים בעלי לסתות רחבות, עיני תכלת ושערות בהירות. עצם יעקב את עיניו, אך אורו של הירח, לכאורה אור רך, המלטף את כל העולם כולו, ניקר את עפעפיו ודקר את אישוניו. לשוא התאמץ להצמיד את עפעפיו – הם נפשקו. לשוא ניסה להימלט מן הירח: העינים נפקחו. ומשנפקחו סינן הירח מתוך פיו החסום מה שהוא הדומה לתוכחה? ענן נתקשר בשמים, נתעכב בסמוך לירח, ונתלה כסימן שאלה אפור. יעקב הזדקף על התצפית ואמר:

– צפורה, יקירתי, בואי וניווכחה. ראשית כל עליך לדעת כי הדיאנות והנימפות בטלו ועברו מן העולם. בימינו אלה אין האֵלות נוהגות ללבוש צורות של גרמי שמים ואיתני הטבע, להתלות ברקיע, להילוות אל גיבוריהן ולבוא עמהם בדברים. על כן, צפורה, עליך להודות, כי האמצעים שבחרת בהם אבד עליהם כלח. ואם נניח שהמטרה מקדשת את האמצעים, עלי לומר לך בגלוי כי המטרה אינה ברורה לי די צרכה. על כל פנים, תהא מטרתך מה שתהיה אין לה כל רשות להטריד את מנוחתי בלילות. אין קשרים בינינו! חפשים אנחנו כרוח בשדה. ואם קרה מה שקרה ביני לבין אלזה, זו שעקרבים זוחלים בקרבתה, הרי אין הדבר צריך לפגוע בך. קרה פחות ממה שקרה ביני לבינך, אף על פי שביני לבינך לא קרה דבר וחצי דבר. נדבר נא גלויות: האשמה בך, ורק בך… בגללך באתי לכאן. בגללך נמצאתי במקום זה, בגללך הייתי בד' אמותיה של אלזה, ובגללך מעפיל אני עתה על ההר. את חכי לי ואבוא. אילו יכולתי הייתי משאיר את עצמי כאן ובא אליך בלעדי עצמי. אך אין זה בגדר האפשרות. על כן אבוא אליך כולי, אבוא עד כלותי, אבוא עד תומי, עד לבלי השאיר שריד.

פרק רביעי: פרידה    🔗

בתי בטון רעננים, מרוחצים, לבנים, השקיפו מפסגת ההר אל העמקים הירוקים התפתלו למטה בין הר למשנהו. גן פרחים מרובע שיחק בצבע ערוגותיו. ילדים לבושי מכנסי חאקי וחולצות כחולות השקו את הפרחים. חורשה ניענעה את צמרותיה במורד ונראתה כמו פלג מים ירוקים הגולשים מן ההר.

ניגש יעקב אל אחד הילדים ושאל:

– התוכל לומר לי היכן נמצאת כאן צפורה קאמינסקי?

הילד הראה על חלון אחד הבתים:

– הנה פה. אתה רואה חלון ועציץ?

פנה יעקב ללכת והילד קרא לו:

– אדון! חבר! אדון חבר!

– כן?

– מה אמרת שמה של צפורה?

יעקב לא הבין את השאלה. הילד חזר עליה.

– שמה של צפורה – צפורה. מה אתה שואל?

– אמרתי צפורה קאמינסקי.

– איך? איך? – הוסיף הילד לשאול בסבר משובה.

– קאמינסקי.

– ח־ח־ח! קאמינסקי. טוב לדעת. קא־מינ־סקי. שלום, אדון. אתה חבר שלה?

– כן.

– חבר באמת?

יעקב הרגיש שהשיחה אינה לובשת אופי חינוכי. נפטר מן הילד והלך לחדרה של צפורה. החדר דמה בכל לחדר שבירושלים. אולי קטן היה ממנו במקצת. צנוע, נקי ומסודר כרגיל: כוננית, שולחן, שני שרפרפים, מיטה. איש לא היה בו. על אדן החלון ישב קוף קטן וגלגל כדור עץ. תחילה לא שם לב הקופון ליעקב. רק לאחר זמן נעץ בו מבט במפתיע ומיד פרש מן הכדור והתחיל מתרוצץ על אדן החלון רצוא ושוב במהירות עצומה. עור עכוזו הסמיק ובלט מתוך שיער חום־אפרפר שכיסה את גופו.

פתח יעקב בשיחה עם הקוף, ואמר לו:

– אשריך שאתה מסמיק במקום צנוע ובלתי נראה לעין, ואילו אנו, המסכנים, מסמיקים בפנים דווקא, כלומר באותו חלק מגופנו שאין אנו מסתירים מעין רואה.

הקוף נתרשם למעלה מן המשוער. קפץ על הכוננית והפיל ארצה את כל הספרים שהיו מונחים עליה. לאחר שפיזז עליהם טיפס על השולחן וניפץ כלי זכוכית. משם זינק אל המיטה והתרוצץ על המכסה. נגרר המכסה אחריו. הקופון הסתבך בו, נתכעס ובעט בו, התגלגל, התעטף בו וכמעט נחנק. עזר לו יעקב להיחלץ, ומשנחלץ הקיף הקופון הקפה נוספת בחדר, חזר אל האדן ומשם קפץ החוצה ונעלם.

יעקב ניסה להשיב את הסדר על כנו. אסף את שברי הזכוכית, החזיר את הספרים למקום ופרש את המכסה על המיטה.

היכן צפורה?

התפרקד על המיטה ועצם את עיניו.

הנה הנה מהלכת בצעדים קטנים ומהירים, כתפה האחת מורמת במקצת ותיק מכביד על ידה המתוחה. גבה מופנה אליו, אל יעקב. משמע – היא מתרחקת. מתרחקת ומתרחקת עד שהופכת נקודה קטנה באופק. משהיא הופכת נקודה קטנה באופק הריהי מתחילה לילך אחורנית בצעדים קטנים ומהירים – כתפה האחת מורמת במקצת ותיק מכביד על ידה המתוחה. גבה מופנה אליו, אל יעקב. משמע – היא מתקרבת. מתקרבת עד שהיא נסמכת בגבה אל המיטה שיעקב שוכב עליה. ומשהיא נסמכת אל המיטה הרי היא שוב מתהלכת בצעדים קטנים ומהירים, כתפה האחת מורמת במקצת ותיק מכביד על ידה המתוחה…

היכן היא?

יעקב יצא מהחדר, ירד מן המדרגות ושוטט ברחבי הכפר. עבר בשבילי הגן – איננה. נכנס אל חורשת אורנים ריחנית – איננה. בחדר האוכל התרוצצו נשים וצעקו על ילדים שסייעו בסידור השולחנות – והיא איננה.

בשולי הכפר עמד בית קטן אדום. והאודם עליו טרי – זה עתה צבעוהו. מרפסות ארוכות הקיפה את הבית. עלה יעקב באחת המרפסות וקול הגיע לאזניו:

– “הנה אני מחזיקה עלה בידי. במשך היום רואים אתם אלפי עלים. לעתים אתם קוטפים עלה מן העץ. רק היום ראיתי כיצד קטף יואל עלה ולעס אותו שעה ארוכה עד שנעשו שיניו ירוקות לגמרי”.

בבת אחת פרץ הצחוק אל המרפסת מחלונות רבים.

– ללעוס יודעים אתם, אולם על העלה עצמו אינכם יודעים הרבה. ותראו שלא לחינם הבאתי עלה אחד לכיתה. קודם כל נלמד לקרוא בשם לכל מה שאנחנו רואים, שאנחנו רגילים לראות יום יום. אתם נוהגים להורות באצבע ולומר “זה”. מעכשיו תוכלו לקרוא לכל דבר בשמו.

– כלורופיל! הדהדה מקהלת נערי ונערות.

– נכון, ועתה נסתכל בו ביתר תשומת לב. חלק עליון זה – השטוח והרחב – נקרא טרף. וכאן למטה הפטוטרת. רואים אתם שהפטוטרת היא חלק מן השלד, חלק חשוב. הלא זה הוא השורש, כלומר החלק העבה ביותר של הגיד הראשי, ובו קשור הטרף אל הגבעול. בעלה זה שאני מחזיקה בידי מלווה בסיס הפטוטרת בשני עלעלים קטנים ונראים לעין, כעין המשך הגבעול. עלעלים אלה הם עלי לוואי. הטרף מוקף כולו זיזים ושקערוריות זעירים כמו קו החוף במפת ארץ ישראל. הם נקראים שיניים".

אותו קונטראלטו נמוך ומלטף. הקול המס בתוכו מלים ומשפטים כערפל היורד על עיר ומבליע בתים ורחובות. כחריצי מגדלים מזדקרות מתוך הערפל מלים בודדות, זרות, יבשות, בלתי מוכרות: “נזמית… ברקן… אגבה… שומר… אפון… תלתן… צלף… טבורית”.

ולפתע קול יומיומי שכיח:

– עובדיה, נראה מה שמעת? אם כן, איך תקרא לחלק זה של העלה?

יעקב קרב אל החלון והציץ. ליד צפורה עמד נער כבן חמש עשרה לבוש חולצה כחולה ומכנסי חאקי. רחב־גרם, גבוה מחצית האמה מצפורה, ידיו הארוכות משתלשלות מכתפיו כשני מוטות. הנער הביט עליה מלמעלה למטה ופסח מרגל לרגל.

– נו, נחמיה, מה תגיד?

הנער עמד כשגבו מפנה אל יעקב. צפורה עמדה במצודד. עלה קטן הופיע באצבעותיו הארוכות והעבות של הנער. הוא גמגם:

– זה טרף… רחב כזה מלמטה.

פתאום פנתה צפורה ועיני יעקב נפגשו בעיניה.

אף לא צל של חיוך, אף לא סימן, אף לא תנועה כלפיו.

– משה! אם אין לך ענין יכול אתה לצאת. אל תפריע לאחרים.

יעקב הלך לו.

האמנם לא ראתה אותו? היא נשזפה ועיניה נתכחלו יותר. רזתה ולסתותיה בלטו יותר. והחריצים סביב העינים? את החריצים לא ראה… גם את הצוואר. הצוואר והכתפיים… הכתפיים והחזה וה… יעקב מארלין, אל תהא מוג לב. נער את שכבת התפלות ששמה הערצה, דון קישוטיות זולה. צדק הציניקן ההוא. אתה הופך אותה באמת לדולציניה בלזות נפש. קח אותה, קח את צפורה! הוצא אותה הנה, החוצה! אם תמאן – השתמש בכוח. העמד אותה כאן, במרכז הגן ופתח במעש: הנה כאן גוש שערות בלונדיות מסורקות למעלה, גולשות לאחור ונקלעות מעל לצוואר. אולי מתוך שהן גורפות במקצת את המצח אחורה הרי הוא, המצח, משופע ומעוגל במקצת. ואתה נסה ליישר ולהחליק את הקמט המשתרע לכל ארכו. ולמטה, מתחת למצח, פורץ ברק העליצות הבלתי פוסק. אל תגע בו! הנח לו. פורץ ברק העליצות מאישוני עינים שקועות בתכלת. חריצים מקיפים את העינים וסופגים קורטוב מתכלתן. התקדם, מר מארלין, התקדם! בין עין לעין אף עם שקע קל מתחת למצח. האף פורץ ומסתיים בגולה עם שני נחיריים. הפלא ופלא! ואתה, גשש! פס צר מוליך מן האף אל השפה העליונה המורמת במקצת, נוגעת ואינה נוגעת בשפה התחתונה, שהיא צרה מכפי שיכלה להיות, אבל אינה צרה מכפי שהיא צריכה להיות, אלא שהיא מכווצת מתוך כוונה להסתיר את מראה, את גדלה, את רוחבה האמיתי. על ידי התכווצות מאומצת זו ניטלה ממנה שמינית מסומקה הטבעי. לפיכך נראית השפה התחתונה חיוורת מן העליונה והעליונה סמוקה מן התחתונה. אתה פוסח על השפתיים משום שאתה נחפז להגיע אל הצוואר, אל הכתפיים, אל ה… אל הכתפים…

כשחזר יעקב לחדרה של צפורה מצא על מיטתה בחור שראשו נשען לקיר, רגליו מונחות על שרפרף ופניו מכוסות בעתון. עם כניסתו של יעקב הוסר העתון מעל הפנים והוטל על שולי המיטה. לעיני יעקב נגלה פרצוף מוכר: חיים. עמד יעקב לפרוץ בתשואת שמחה, אך התאפק ולא עשה זאת: בפניו של חיים לא נע אף שריר. מה זה? מקרה או קשר? אולי במוסד חינוכי זה מקובל להעמיד פני אבן? ושמא אין זה מוסד חינוכי אלא מלכות שבאגדה וקוסם רשע הפך את אנשיה לאבנים?

– שלום חיים, – אמר בשקט.

– שלום.

בחור זה אין לו רשות להשתרע כך על מיטתה של צפורה. בחור זה היה שקוע לפני שנים בתוך בור שופכין. מה זכות יש לו שהוא מסתרח עתה להנאתו על מיטה נקיה זו שיעקב טרח להתקין את כיסויה בקפידה.

ישב על הכסא והסתכל בפניו של חיים. הלה עצם את עיניו ונמנם.

– מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

חיים שתק.

– אני מקווה שאתה מבין את הכוונה שבדברי. קשרי מחשבות וזכרונות. בפעם הראשונה הכרתיך בבור שופכין, ועתה רואה אני אותך שכוב על מיטתה של צפורה. כל אימת שאני נפגש עמך תוקף אותי רצון לפסוק פסוקים. אולם בין רצון ליכולת רב המרחק. סוף סוף לאו כל אחד מדורנו בקי במידה כזאת בתורה, בנביאים ובכתובים. אני למשל, לא יכולתי לתת ביטוי על ידי פסוק מן התנ"ך לשינוי שחל במצבך המאונך בבור השופכין לעומת מצבך המאוזן על מיטתה של צפורה. על כן נאלצתי להשתמש בפסוק שאני זוכרו מכלי שני… הן לא יתכן שאדם חי ייהפך לאנציקלופדיה או לקונקורדאנציה. אדם חי כשהוא הופך להיות קונקורדאנציה הרי הוא חדל מהיות אדם חי. רצוני לומר, תכונה זו – לזכור כל פסוק – ודאי לי שהיא מתפתחת על חשבונן של תכונות אחרות ברוחו של אדם. ודומני כי שכרי יוצא בהפסדו. הלא תסכים?

חיים שתק. עניו היו עצומות למחצה. את רגליו הסיר מן הכסא ונסמך בגבו אל הקיר.

– אגב, – המשיך יעקב – דומה שאני מסלף במקצת את העובדות. לא בכוונה תחילה, חס וחלילה, אלא מתוך שכחה. כבר אמרתי לך, אותו בית קיבול פגום הוא אצלי במקצת, להבדיל מרבים אחרים שזכרונם פועל להפליא. ובכן, מה הוא הסילןף הזה? אמרתי כי הכרתיך בפעם הראשונה בתוך בור שופכין, ואין הדבר כן. ראשית, אם לדייק הרי אני הוא שהייתי בתוך בור שופכין, ואתה עמדת למעלה והחזקת באצבעותיך חתול מת. ושנית, אליבא דאמת, (עוד קצת ארמית ברשותך האדיבה) ראיתיך בפעם הראשונה בחדרה של צפורה, אלא שאז שכבתי אנוכי במיטה ונמנמתי, ואילו עכשיו אתה שוכב במיטתה של צפורה ומנמנם. אגב, אני נמנמתי באמת, כמעט ישנתי. התעוררתי רק בגלל סטירת הלחי שהעניקה לך צפורה ברוב חסדה בגלל חילוקי דעות פוליטיים. עם כל ההנאה שנגרמת לי עם זכר הסטירה שקיבלת מידי צפורה עלי לומר כי לא היה זה מעשה נאה מצדה. סטירת לחי בשל חילוקי דעות פוליטיים – אני מתנגד לשיטת ויכוח זו. ואתה, במחילה מכבודך, סלח לי שאני מסלף שוב. זוכר אני בבירור כי לא אתה הוא שקיבלת סטירה לחי מידי צפורה. זה היה בחור אחר. אישיות אחרת, גוצה כזאת, כן, כן, אישיות גוצה. על כל פנים, העובדה היסודית בעינה עומדת. אני שכבתי אז במיטתה של צפורה ועכשיו אתה שוכב. מענין, חליפות אלה שבחיים! היו ימים ואתה פסקת פסוקים ואני שתקתי והתפעלתי. והנה עכשיו אני פוסק פסוקים ואתה שותק. אך לפי כל הסימנים אין אתה מתפעל כלל.

עיניו של חיים היו עצומות, אך פניו הקשיבו רב קשב.

– ובכן, נחזור לעצם הענין. במה התחלנו? כן! מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בעצם, הרי עוד בהיותך בבור שופכין היו לך אמביציות. כבר אז אמרת מה שהוא מעין “מקימי עפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי עמו”.

חיים פקח עיניו ושאל:

– אתה שיכור?

– הוי שיכורים ולא מיין. הכוונה, כנראה לבירה. ואמנם, לגמתי בקבוק בירה בדרך. בדרך, כפי שידוע לך, עומדת מושבה. במושבה יש חנות ובחנות יש בירה, והחום לוהט. אגב, לא היה לי מיל לשלם בעד הבירה. אמרתי להם שירשמו על חשבונה של צפורה קאמינסקי, מורה במוסד שבשכנות. וראה זה פלא: הסכימו.

חיים ישב על המיטה.

– אתה אוהב מאד את צפורה?

– יעקב ענה:

– ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בתר.

חיים המשיך:

– חבל…

יעקב קפץ ממקומו ונפנף באגרופו:

– מי אתה? – צווח בקול היסטרי, – מי אתה?

– אני? אתה טועה יקירי, טועה מאד. חיציך השנונים מתבזבזים לשוא. אני מורה לתנ"ך במוסד זה ותו לא.

– ואם מורה לתנ"ך – מה בכך? מי נתן לך רשות להתערב בעניני הפרטיים? מי שמך למחנך? באיזו רשות אומר אתה מה שאתה אומר?

– נדמה לי שלא אמרתי דבר… – נדמה לך… נדמה לך יותר מדי! וכי שאלתי אותך על יחסיך עם מי שהוא בכל העולם כולו? וכי נתתי לך עצות? ואפילו אם זכיתי להיות עד לכל תעלוליך בכבישי ירושלים, כלום מותר לך משום מה לעשות אתי חשבונות בעניני הפרטיים? אל תספר לי מעשיות! זוכר אני את דאגותיך לקריירה של הזולת. לא שכחתי כיצד השתדלת להפוך את יוסף המשגיח למהנדס… אלמלא היינו בחדרה של צפורה עתה…

הדלת נפתחה וצפורה נכנסה ביעף.

– א! אתה הוא הצועק בהתרגשות כזאת?! אל תתרגז, יעקב. ההתרגשות מזיקה לבריאות, ביחוד לבריאותו של בחור צעיר כמוך. ממרחק קילומטר שמעתי את הצעקות. רבונו של עולם! מה אדום אתה! שב, שב, תנוח ותירגע.

יעקב השיב בלחש:

– כבר ישבתי. זה עתה קמתי.

צפורה השליכה ספרים אחדים על השולחן ומיד התחילה מתרוצצת בחדר בצעדים קטנים ומהירים. תוך כדי התרוצצות עשתה כל מיני פעולות קטנות. נטלה מאפרה מן הכוננית ושמה אותה על השולחן, פתחה את הארון, הוציאה סמרטוט וניגבה אבק מאדן החלון, שוב ניגשה אל הארון והחזירה ותוכו את הסמרטוט. הוציאה והניחה על המיטה מכנסיה החאקי קצרים וחולצת ספורט לבנה. ופיה לא פסק מלדבר:

– יפה, יפה שאתה מבקר אצלי. אגב, היכן אתה נמצא? שמועות פורחות באוויר שיעקב מארלין הלך להתישבות. בנה, בנה את הארץ. אנחנו זקוקים לכוחות צעירים. מה זה? חור במכסה המיטה? יעקב! חוסה עלי בסיגריות שלך. מובטחני שאתה “שרפת” כאן חור. שמע, יקירי, אני מוותרת על אורחים חבלנים. לא אתה? גאבי? השובב הקטן הלז? איפה הוא? חיים, אתה ודאי הנסת אותו שוב. אתה איום. מתי תפסיק להרגיז אותו? לעולם לא הייתי מרשה לך לעסוק בהוראה אף על פי שאני עצמי תלמידתך הנני. גם את יעקב כבר הספקת להרגיז. עוד מעט וכל המוסד היה נזעק לקולו. כך מתייחסים לאורח, לידיד ותיק? הרי אתם ידידים ותיקים. ארוחת צהרים כבר אכלת? היכנס לחדר האוכל ואמור לסוניה – זו בעלת הפאה הנכרית – שאתה אורח. הן לא תוכל לרעוב עד הערב. ואני, לדאבוני, עסוקה אני היום. עסוקה מאד. עכשיו תרגילי ספורט ובערב ישיבת מורים. תוכל ללון כאן. להשאר עד מחר? מצויין. אני פנוייה בערב. נדבר, נדבר על הכל.

– על הכל?

– על הכל. ועתה, עשו עמדי חסד והסתלקו. עלי לפשוט צורת מורה וללבוש צורת מדריכה.

השנים יצאו. יעקב חיכה מאחורי הדלת. צפורה הופיעה בפרוזדור לבושה מכנסי חאקי קצרים וחולצת ספורט לבנה.

– אתה רשאי להילוות אלי אם ברצונך בכך. שב והסתכל כיצד נוער עברי קונה לו תרבות גוף.

נערים ונערות הצטופפו על מגרש מרובע שליד החורשה. משנתקרבו השנים פרצו כולם בקריאות שהשם צפורה חזר בהן פעמים אחדות. כל הנערים והנערות היו לבושים כמוה. בשתי קפיצות קלות פרצה צפורה אל תוך החבורה ונמוגה בקרבה. יעקב ישב על הקרקע בצל אילן והיה צופה בהם.

חולצות לבנות, מכנסי חאקי, רגלים שזופות קפצו, רצו, צעקו, מחאו כף, התרגשו, עמדו בלי נוע כנד שקפא – ובמרכז צפורה. השמש גלשה לאטה מערבה. פתאום נעצרה, עמדה מול יעקב וסינוורה את עיניו. יש ונזדקף ראש זהב מתוך מקפא צבעוני שמילא את החלל המשתרע בינו לבין השמש, הופיע ונעלם, צף, ועלה וירד עם הגלים (גלי ים?), ושוב צלל וגז. ויעקב איננו זז עד שהלה חוזר ועולה. אולם אין זה ראש זהב, אלא כדור הארץ. וכדור הארץ מונח על גבו של פיל. והפיל הענק עומד על שריונו של צב. ואין להבין כיצד עומד פיל ענק על צב ננס. ועוד אין להבין משום מה מכוסה כדור הארץ שערות בלונדיות. אלא שאין אלה שערות בלונדיות כי אם תבואה שהצהיבה לאחר שספגה את קרני השמש. זעיר־שם זעיר־שם מזדקרים ראשיהם של בני אדם מבין השבלים. ואם יבשו השבלים ייהפכו לקש. ויפוצו בני ישראל לקושש קש. צאן מרעיתו של משה רבנו. ומשה שכוב בצל אילן ואינו זז. אלא שאין זה משה רבנו כי אם יעקב מארלין. ואין בו כוח לקום ולקבץ את הצאן שנפוצו לכל עבר, נתקלו באפקים והסתירו את אור השמש. הפך הזהב לתכלת. עבר הפיל וליחך את התבואה. זקף את החדק למעלה, ליקק בלשונו וכבש את האדמה ברגליו הכבדות. עבר גם הצב וארבעה תלמים ארוכים נתמשכו על פני האדמה. מגרש מרובע. תחילה היה המגרש ריק, אחר נתמלא דמדומי שקיעה. בחורשה ארבה אפלה. בחלונות המוסד נדלקו אורות…

הלך יעקב והצמיד פניו אל אחד החלונות המוארים. ראה והנה צפורה יושבת אל השולחן. אל אותו שולחן ישבו עוד שתי נשים וארבעה גברים, שניים קרחים ושניים בעלי בלורית. אור המנורה כיסה באודם שטחי את פניה השזופות. החלון היה מוגף וקולות לא נשמעו מן החדר. מתוך תנועת היושבים נמצא יעקב למד כי המדבר הוא אחד הקרחים. מרפקיו של זה שעונים היו על השולחן ושפתיו נעו. כפי הנראה דיבר בנחת. עיני צפורה היו תלויות בו.

ישיבת מורים? אם כן, היכן חיים?

פתאום הורמה ידה של צפורה, נשארה תלויה באוויר, והורדה שוב, ומכאן ואילך היתה עולה ויורדת חליפות. עיני ציפורה נשתלהבו ופיה נפתח לרווחה. נדמה שלא דיברה כי אם שרה. בעל הבלורית זקף את ראשו וחייך לעומתה. בעלי הקרחה הרכינו ראשיהם. ברק המנורה נשתקף בקרחותיהם. לפתע נסבו כל העינים לכוון אחד. ראה מארלין והנה חיים נכנס.

חדרה של צפורה בהכרח שיהא ריק עתה. המוסד שרוי בחושך. בדי עמל מצא יעקב את הדרך אל החדר. מן הפרוזדור נזדלף לתוכו אור, ועם האור צלילי ראדיו:

אלף לילה ועוד לילה תתי שי לה…

ממשלת הוד מלכותו…

מר צ’רצ’יל התקיף את מר מאקדונאלד ואמר כי התעודה היא בלתי־מוסרית.

תכלת מלמטה ותכלת מעל, אנו בונים פה נמל, פה נמל…

הספר הלבן הובא להצבעה בפארלאמנט הבריטי…

שירים עבריים בביצוע ברכה צפירה…

ברטט הגל השלו…

בנאום שהשמיע היטלר…

יעקב קם וסגר את הדלת. שכב במיטה ושיקע את אזנו הימנית בכר ואת השמאלית סתם באצבע. הקולות נדמו. אולם, בתוך השחור נתלה מלבן לבן, מלבן בצורת ספר. ספר שעטיפתו לבנה. כתם לבן על רקע שחור. יעקב עצם את עיניו. האפלה כולה הפכה ללובן ובתוכו נתלה כתם שחור מרובע.

אם כן מוטב להקשיב לראדיו.

קם מהמיטה ופתח את הדלת לפרוזדור. הראדיו חדל מתעלוליו והתחיל משמיע צלילי טאנגו. הצלילים נתעממו ונתערבבו בקול צעדים שגברו והלכו עד שנפרצה הדלת, נדלק האור וצפורה הופיעה בחדר עם בני לוויה. מיד הציגה את יעקב לפני החבורה שכללה את אחד הקרחים, אחד מבעלי הבלורית, חיים, ועוד בחורה שמנמונת.

– יעקב. מירושלים או ממקום אחר. עוד מעט ונברר. בבקשה להכיר. לאה, מארק, אפרים ו… ידיד־נעוריך. הערב החלטנו לסעוד כאן בחדר. חדר האוכל כבר היה לזרא. סעודה לכבודך. אנא, חיים הוצא מן הסל את המטעמים ואת הבקבוקים, ואני אערוך את השולחן.

מפה לבנה. כלים, בקבוקים, נקניק, דגים מלוחים וגבינה. בעל הבלורית יצא וחזר ובידו קומקום רותח. השולחן הוקרב למיטה והמשתה החל. הקרח נתלהב:

– צפורה, יש את נפשי להודות לך. להווי ידוע לך שהיסבת לי עונג בל ישוער בהטיחך דברים כלפי דוקטור בלצר. הפעם קלעת למטרה. לחיי צפורה! לחיי המרדנית הנצחית, – קרא בהרימו כוס בירה, – אך למותר הוא כי אדגיש מה נעימה סעודה זו לעומת הלחם הקלוקל מטוגן במרגרינה, בו מלעיטים אותנו בחדר האוכל.

השמנמונת פרשה פלח נקניק דק על פרוסת לחם, שמה את הלחם בצלחת, חתכה אותו לשנים והעירה במבטא גרמני:

– אני עדיין אני נהנית מעצם האכילה על גבי מפה עם סכין ביד. אני מתאמצת לדכא בקרבי נטיות זעיר־בורגניות אלה, אבל…

– ואני נהנה מההוֹרה, – צרח פתאום בעל הבלורית.

– מה ענין הורה לכאן? – תמה יעקב.

מעיניה של השמנמונת נפלטה יריה ופגעה ביעקב.

– מה ענין הורה לכאן? הוא רוצה להציג את ההורה כסמל, כניגוד להתברגנות. ואני חושבת שהוא צודק.

– צודק ולא זודק, – העיר הקרח. – ואתה מניין לך הבטחון כי המבטא העברי שלך נכון הוא? לך אל עובדיה ולמד כיצד מבטאים מלה עברית. כלום חושב אתה כי אַילד במקום הילד נאה יותר מזודק במקום צודק?

– יתכן כי אני אומר אילד במקם הילד, ואני מוכן להסכים שאין זה נכון ביותר. אף על פי כן הריני מתנגד בכל תוקף לדעה המקובלת שלפיה המבטא התימני או הספרדי הוא המבטא העברי היחיד הראוי לשמו. ראשית, ספק הוא לדידי אם כך, ודווקא כך, דיברו אבותינו בימי קדם; שנית – וכאן הקוץ שבאליה – אנו חוזרים הנה כאומה אירופית, והתאַסיתות מלאכותית זו אינה הולמת בשום פנים את החייאת תרבותנו העברית.

חיים, שאכל כל הזמן בקפידה, הרים את הכריך שבידו ואמר:

– שימו לב, רבותי, התאַסיתות. מלה יפה.

– ואשר לעובדיה, – אמרה צפורה – כלום ראיתם כיצד נשתנה נער זה? הבעת רכוּת הופיעה בעיניו. זכורתני, כשבא בפעם הראשונה לכיתה נבהלתי מפניו. עתה יש לי הרגשה כי יכולתי לו. הוא מדבר יותר, קורא יותר, מתענין יותר.

השמנמונת נכנסה לתוך דבריה.

– עובדיה! מדבר? לקרוא הרבה תמיד, אבל לדבר! אני עדיין לא שמעתיו מוציא הגה מן הפה.

– ילד שהוריו נרצחו לעיניו,– נשמע קול.

– נדמה לי, – המשיכה צפורה, – כי המשבר הראשון חל לפני שבוע ימים. פתאום נכנס אל חדרי, ישב על הכסא ושיחק עם גאבי. אני לא הפרעתי, לא שאלתי לסיבת בואו ואפילו לא העירותי כי יש לומר שלום כשנכנסים לחדר המורה. שכבתי וקראתי ובסתר עקבתי אחריו. הוא כנראה התחבב על גאבי ששיחק עמו ברצון. פתאום תפס אותו בזנבו והרימו למעלה. הקופון ילל מרה. התגברתי אפילו על הדחיפה הטבעית לקום ולגרש אותו. שכבתי בשקט והוספתי לקרוא אף על פי שהרגשתי כי עיניו של הנער נעוצות בי. לפתע הסמיק, השליך את גאבי על הרצפה ויצא. ותארו לכם, למחרת שוב הופיע אצלי. הפעם ישב על מיטתי ושתק. היה לי הרושם כי שתי ידיו היו לו למעמסה, לא ידע מה יעשה בהן. כולכם מכירים את כפות ידיו המגושמות, בעלות האצבעות הארוכות והעבות. עלי להודות שלא היתה זו הרגשה נעימה ביותר כשישב על מיטתי. אף על פי כן המשכתי בתכסיסי מאתמול: שתקתי. וראו זה פלא! הוא פתח את פיו.

– וגם את סגור לבו? – שאל חיים.

– שמא מאוהב הוא בך? – אמר בעל הבלורית שהספיק לשים ידו על כתף הבחורה.

בפעם הראשונה במשך כל היום ריחף סמוך לשפתיה של צפורה החיוך המוכר.

– ייתכן. בשעתי הייתי מאוהבת ברוב המורים שבבית הספר.

– חוששני שהאהבה אינה אמצעי פדגוגי ראוי לשמו, – העיר הקרח.

– אינני יודעת. ודאי שאין המורה או המורה חייבים לעשות זאת במתכוון, אבל אם יקרה מה שהוא מעין זה אין להבהל. אדרבה, יש לנצל…

– יש לך בכלל הצלחה בקהל נערים.

– נפש צעירה.

יעקב התערב בשיחה:

– עובדיה? האין זה אותו נער שנקרא היום אל הלוח בשיעור לבוטאניקה?

– נכון, זה עובדיה. ראית כיצד הוא… רגע! וכי איך אתה יודע? אבן נגולה מלבו: היא לא ראתה אותו.

– זה סוד, – אמר.

– חברה! סודות יש כאן. מוטב שנסתלק.

– לא, אינכם מבינים, – ניסה יעקב התנצל, – אין זה סוד ממש, זה רק…

– אתם אל תסתלקו, – אמרה צפורה, – מוטב שתישארו כאן ותבלו בנעימים. אבל אנחנו נסתלק.

– הצעה מעשית מאד! – צעק חיים.

– אם כן, סלחו לנו. שלום.

– שלום.

ירדו לגן.

הירח נסך חוורון כחלחל. האוויר היה ספוג רטיבות לילה. הרוח נשבה רק לסירוגין, וניערה את הפרחים הרדומים.

– צפורה. ראיתיך אתמול על פני הירח.

– והיום אתה רואה אותי על פני האדמה.

– אני רואה אותך היום על פני האדמה משום שראיתיך אתמול על פני הירח. אלמלא הירח אמש לא הייתי רואה אותך הערב. לא הייתי בא.

– יעקב, אם יש לך דבר לאמרו, אמור.

– ויהי דברך מר ממוות ויהי הוא המוות – אמור!

– לא מתוך ספרים, יעקב. אמור את אשר עם לבך.

– ולך? אין לך מה לומר?

– אילו היה לי מה לומר הייתי באה אליך. עכשיו, כשבאת אלי…

משב הרוח שינה את כיוונו. קדים בא ממזרח ושדף את האוויר. היובש גירה את הנשימה. ריח אמהי מלטף פשט לרגע והתנדף מיד.

– צפורה, החשבת פעם על היחסים שבינינו?

צפורה שתקה.

– האינך חושבת כי עלינו לגמור… זאת אומרת, להתחיל… כלומר, לגמור כדי להתחיל.

– לא. אינני חושבת. אבל אם אתה חושב כך עליך להסיק מסקנות ולפעול.

– איזה מסקנות? איך לפעול? לגמור או להתחיל?

– היינו הך.

– מה היינו הך? האם שומעות אזניך מה שאמרת? מה היינו הך? כלום היינו הך הוא אם אני רואה את פניך בתוך הירח או יושב כאן עמך, מושיב אותך על ברכי, מנשק את עיניך, את לחייך? ואם לך היינו הך לי אין זה היינו הך. אותו נבל שהיה פעם חברי לעבודה ועתה הוא חברך לעבודה אינו ראוי לכך. רמאי הוא, נוכל. אין הוא מסוגל לאהבה כנה. הוא מוליך אותך שולל. לא למעני אני אומר, כי אם למענך.

צפורה פרצה בצחוק.

– המלט קטן. נבעת מרוח רפאים וצועק: להיות או לא להיות. חבל…

– מה חבל?

– חבל ש…

– חבל. כן. אני יודע. כבר שמעתי היום את המלה הזאת.

– מפי חיים?

– כן.

– נכון. סיפרתי לו שאני אוהבת אותך.

– אותי?

– אותך.

– אוהבת?

– כן.

– אוהבת? אהבת אחות, אהבת אם, אהבת סבתא, אהבת ידידה. לכל הרוחות, מי אמר לך שאני זקוק לכליל אהבותיך? את כל התכסיסים הפסיכו־פּדגוגיים הללו השאירי לעובדיה שלך. לי אין צורך בהם. אינני מחוייב להתחשב בתסביכיך. וגם לא בעברך. את מתאמרת להיות האשה היחידה שהכרתי בימי חיי. ידעתי נשים, לרוב. אתמול… רק אתמול… נראתה לי דמותך מתוך הלבנה.

היא קמה. תפס אותה בזרועה והושיבה בכוח על הספסל.

– צפורה, אל תלכי. עוד רגע. אל תלכי. בימי הביניים היו האבירים הולכים לקרב ונושאים בנפשם דמות בחירת לבם. בקדושה. אני אלך כמוהם, צפורה. רק השאירי את דמותך בקרבי. אני אלך להלחם. בספר הלבן, בטחנות הרוח, בערבים, באנגלים, בגרמנים. אני אזמין את מי שהוא לדו־קרב. את חיים. את עצמי. אני אאבד את עצמי לדעת. אלמד בעל־פה אל כל שירי אד"ם הכהן ואגמור את האוניברסיטה. אלך להתישבות, אחלוב פרות עם שחר ואגיש לך חלב למיטה… אני הולך…

צפורה נעצה אצבעותיה בשערותיו.

– לך באמת, יעקב. אתה ישן בחדרו של מארק. כאן, למעלה. הוא הכין לך מיטה. שלום, יעקב. היה שלום. מחר עלי לקום בחמש וחצי.

למחרת בחמש וחצי ירד יעקב במורד ההר. שני טורים של עצי חרובים פינו לו דרך וניענעו צמרותיהם מתוך נימוס של קשישים כלפי צעיר מהם. ברוש גבה־קומה פירכס עם משב הרוח, נעץ רגע את צמרתו בסומקה של חמה, נדלק בשלהבת מוזהבת והאיר את משעולי הכרמים. גפנים חיפו בענפיהם על אשכולות הענבים, שזה עתה הבשילו והציצו ממחבואם. מי־מעיין זרמו מצינור פתוח שהונח על גבשוש, וצפרדע ירוקה קירקרה בבצה הקטנה.

כשירד לעומקה של הבקעה, נשא עיניו אל פסגת ההר. הברוש ניער שלהבתו וכבה. אך השמש נתלתה ביקוד אכזרי בינו לבין ההר.

 

חלק שלישי    🔗

פרק ראשון: אינטרמצו ספרותי    🔗

באחד הערבים הרצתה צפורה קאמינסקי במוסד על רחל:

“מי היתה רחל ומאין באה אלינו? לידתה בשנת 1890 על גדות הוולגה וחינוכה בפולטאבה שבאוקראינה, לשם הגיעוה הדי ארץ־ישראל. בשנת 1909 – והיא בת תשע־עשרה – עלתה ארצה מלאת מרץ ושמחת חיים. תחנותיה בארץ: רחובות, בה חלה ראשית היכרותה עם השפה העברית; כינרת, בה הודק הקשר אל אמא־אדמה ואל העבודה בשדה ובכרם. ב–1913 יצאה צרפתה לקנות ידיעות ונסיון חקלאות. המלחמה העולמית נתקה אותה מן הארץ, ושוב מתגלגלת היא לרוסיה, השרויה אותה שעה במלחמת אזרחים. פרעות ורעב. רחל שמשה מורה בבית ספר לילדי פליטים. העבודה היתה מפרכת, התנאים קשים, מה שהוא נשבר בקרבה. בשנים אלה חלה ראשית יצירתה, אם כי ניסתה כוחה בכתיבה עוד בהיותה בת חמש־עשרה, ברוסית. באניה הראשונה שהגיעה ארצה מרוסיה – הדבר היה ב־1919 – חזרה רחל אל מולדתה החדשה, אל הכינרת שלה, לדגניה. כאן נתנה בה מחלה ממארת את אותותיה, ודרכה בחיים התחילה משתבשת. באו שנות הנדודים. היא נוסעת לירושלים, שם הוטב לה במקצת. לזמן־מה חזרה לדגניה, אולם מחלתה גברה, ושוב עלתה רחל לירושלים. אחר כך באה לצפת, לתל־אביב ולבסוף לבית חולי השחפת בגדרה. שם נפטרה בכ”ח ניסן 1931.

חיים עגומים, טראגיים; טראגיים ביחוד בשל הניגוד שבין מחציתם הראשונה והשניה.

כפי שאמרתי התעוררה בה שירתה עם ראשית המחלה. כנראה עבר עליה משבר פסיכי קשה כשנתברר לה שיד הגורל גזרה עליה להנזר מן החיים שאליהם נכספה נפשה. על משבר זה ניתוסף משבר שני – משבר של אשה אוהבת ללא תקווה. שני המשברים הללו קבעו את אופי שירתה. כל נפתולי נפשה מותנים במחלה ואהבה, במחלתה ואהבתה. את כל סערת נפשה, שלא ניתן לה פורקן בעבודה, שיקעה בשירתה. שיריה – מקור הרגעה ונחמה לנפשה הסובלת. היא ידעה להתגבר על הכאב ולדלות מתוכו כוחות חיים, ולעתים גם אושר. יש משוררים הצדים את לבותיהם של בני חמש־עשרה, ואינם פועלים על בני העשרים – וכאן, דווקא כאן כוחם. עם משוררים אלה נמנית רחל.

לפי נושאיהם ניתן לחלק את כל שיריה לחמש קבוצות:

א. גורלה

ב. אהבתה

ג. בדידותה

ד. ארץ מולדתה (ביחוד הכינרת)

ה. עברה

עצם המושג גורל יש בו משום גזרה. לפיכך מתנודדת רחל בין קבלת הדין לקללתו, בין הכנעה גמורה למרד, בין חיוב לשלילה. אמרתי “מרד”. מרדה שקט היה, צנוע, פנימי. אולי משום כך אהובים עליה הדמדומים, שעות הבוקר המוקדמות וצללי הערב הראשונים, בהם אור וצל משמשים בערבוביה רכה, עדינה.

סביבי השחיר מכתב שדות,

מכתב אילם.

מרחיק שבילי, שבילי בודד,

שבילי שומם.

אבל אין היא קובלת:

אך לא אמרה פי הגורל,

גורל רודה,

אלך בגיל לקראת הכל,

על כל אודה.

ובמקום אחר:

שמא בלב עניו לברך את העוול,

להצדיק את הדין?

אולי לסלוח לאל את זדון לבבו.

להתחיל מחדש?

“לא מרד, לא זעם” – אומרת היא ברגעי המחאה העומדת לפרוץ מקרבה, עומדת ואינה פורצת, גוועת בטרם נולדה:

הוא גוסס, הוא גווע, המרד

הגאה העליז, האדום.

הכנעה – אלמנה חיוורת

אל ביתי מתגנבת דום.

והמקלט הוא בצללי העבר:

הן יצאנו בסך

עליזים, עזים לנתיבה רחוקה,

הן יצאנו בסך

לקדם את פני המלכה.

כן, אז היתה אחרת:

נערה לה רגליים קלות

לחפז אחרי החורש עם משך הזרע ביד

כאשר רנו בה עשרים אביביה.

מכאן טבעית איפוא, המסקנה:

מה עגום נתיב האדם בעולם הזועם!

על כולנו במחיר החיים לשלם.

אך מעט הדבש הטעום.

מעט היה הדבש. כמעט ולא היה דבש בכלל.

לא אבוא לגולל לפניכם את פרשת אהבתה. צעירים אתם, לא תבינו, אבל אולי רק תרגישו, תתפסו בחוש מה גדלה של אהבה משתקראו את שירי רחל. אהבה שורפת, אהבת־מלחמה, אהבת־מאבק, אהבה ללא נצחון, אהבת־כניעה.

נפתולי אלוהים נפתלתי אך הלב העיקש לא ציית.

ואל האהבה מתלווית הבדידות:

בבדידותי הגדולה, בדידות חיה פצועה

שעות על שעות אשכב, אחריש…

בעולם של בדידות, של אהבה אומללה, של מחלה ממארת יש רק זיק אור אחד ויחיד: המולדת, אמא־אדמה, הטבע. ידועים לכם שיריה על הכינרת, וודאי יודעים אתם אותם בעל־פה. אבל לא רק הכינרת אהבה. כל הארץ היתה לה למקור חיים:

מנת חלקי עד הגיע קצי

במתק הזוהר בשמש

ועפר דרכיך, ארצי.

ורק בסוף, כחדשיים לפני מותה, פרצה קריאת היאוש גם כלפי הארץ האהובה:

למה קראתם לי, חופי הפלא?

למה כזבתם, אורות רחוקים?

ואולי לא. אולי לא היתה הקריאה מוסבת על הארץ, כי אם על חופים ואורות שמעבר לאדמה בכלל?"

יעקב מארלין כתב סיפור:

"האדון ווסטרמן הוא עורך הדין היחיד שהכרתי בימי חיי. יום אחד הזמינני לבוא אליו. באתי. הושיבני על כיסא, פתח ואמר:

כידוע לך אדוני, הריני אחד מחוקרי החוק, כלומר מהמתחקים על שרשי החוקים ולומדים את תולדות התחיקה בארצות שונות ובין עמים שונים. והחוק, ידידי הצעיר, כולל פרשה ושמה עונש. חלילה לנו לבוא ולמדוד בקנה מידה מוסרי או פסיכולוגי את כל סוגי העונשין שקבעו המחוקקים על חטאותיו של המין האנושי בזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות. אציין רק שהדמיון היהודי המוגבל על־ידי ארבע מיתות בית דין הריהו דל מאד מבחינה סאדיסטית־חינוכית. סקילה, שרפה,הרג וחנק אינם אלא משחקי ילדים לעומת: קריעת נחירים, קבורה בחיים, יציקת עופרת רותחת אל תוך הגרון, ריסוק אברים, וכו'.

יודע אני שבימינו אנו אין הדברים עושים רושם. ובמשך השנים האחרונות עלינו להוסיף על הרשימה דלעיל כהנה וכהנה לפחות מבחינה כמותית (אני מתכוון לכמות הקרבנות). אך כל אלה אין להם שייכות ישירה אל תולדות החוק. מן הראוי לקבוע רק זאת: העונשין הללו הם פרי התפתחות המחשבה האנושית ושיטה מחושבת וקפדנית בולטת בהם: פשע, פשע ועונשו. בעד טביעת מטבעות מזויפות – עופרת לתוך הגרון, בעד בזיון המלך – תלייה עם הראש למטה, בעד רצח בעל – קבורה בחיים.

שים לב: קבורה בחיים. על עונש זה ארחיב את הדיבור, שכן תוך כדי חקירה בעונש זה עמדתי על דבר מאלף מאד, – בשבילך, וגורלי – בשבילי.

במקום פלוני במאה אלמונית בשבט ברברי אחד היה הבעל שולט על אשתו שליטה בלי מצרים. הנשים נחטפו מבתי הוריהן והיו קנין לבעליהן. במות בעליהן נקברו אתם יחד. עד כאן הכל שכיח. מנהגים אלה מצויים בשבטי פרא רבים, אולי ברוב השבטים הפראיים. אולם, אם נדייק נראה שהשבט היה בעל ציביליזציה. בין כל המקורות שחיטטתי בהם כדי לעמוד על התפתחות המשפט של השבט מצאתי חוק. וזו לשונו: ואם שתה לשכרה ורכב על סוסו ורסן מידו נשמט ועלה הסוס על אשה בפרסותיו (ודרסה) מות ימות (הרוכב על הסוס). חוק מענין. מאבי אבותיה של התחוקה החמורה הנהוגה בימינו על התעבורה בדרכים. החוק מענין כשהוא לעצמו וכדאי לעמוד עליו. אולם, אני לא אעשה זאת. הבה ונמשיך.

היה מעשה (ואני לא אייגע אותך ברשימת המקורות שמתוכם הסקתי כי אמנם אירע המאורע למעשה) ואיש אחד דרס את אשתו. לא עד מוות, האשה נשארה בחיים, ואולי גם הבריאה. על־כל־פנים הסוס עלה עליה בפרסותיו, ודבר זה היה בו כדי להביאו לדין לפי הסעיף של אותו חוק. ודוק, אדוני: אותו שבט כבר ידע את אומנות הכתב בימים ההם והחוק היה כתוב או חקוק. בקיצור, האיש נידון למוות. נתעוררה בעיה משפטית: מה לעשות לאשה? לפי החוק או המסורת עליה להקבר עם בעלה. אך גם בעיני השופטים ההם נראה הדבר תמוה: הרי הבעל הוצא להורג על שדרס את אשתו, מה טעם, איפוא, לקבור את אשתו עמו? מה עשו הדיינים? מצאו פשרה, פשרה משפטית טיפוסית: קברו את האשה בקבר בעלה, אבל במצב מאונך ורק עד לצווארה. כלומר, הרוג לא הרגוה ועם זאת לא סטו מהמסורת. מכאן אתה רואה כיצד ידעו כבר אז לקיים את החוק ולעבור עליו בעת ובעונה אחת.

ובכן, הרגו את הבעל, קברו את האשה עד לצווארה והשאירוה לנפשה. כעבור זמן־מה חזרו והנה האשה איננה, האדמה ישרה, ואף עקבות הקבר שנכרה לפני שעה קלה נעלמו ואינם. מיד הבינו כולם כי אצבע אלהים היא (ליתר דיוק, אצבעות האלים, השבט היה עובד אלילים) וציפו לפורענות. אך הפורענות אחרה לבוא.

אותו חבל ארץ נכבש, השבט הנידון נתאחד עם שבטים אחרים וברבות הימים הפך להיות כפר נידח בין כפרים של מדינה גדולה. המדינה מקבלת עליה את דת הנצרות. מופיעים כמרים נוצריים. בפולחן, בהווי, בחיים חלו שינויים וחידושים. לשם עקירת האלילות נוקטים שיטה של ביעור מכשפות, מעוננים וקוסמים. באותו כפר, כבכל כפר אחר, נמצאה מכשפה מסוכנת. הצליחו הכמרים לתפסה ולהעלותה על המוקד כדת וכדין. העשן עולה השמימה, לובש צורה ונתלה ברקיע כענן כבד שדמותו דמות אשה. הענן אינו זז. ההמון נופל על פניו ברטט ומורא. הכמרים נבוכים במקצת, מביטים למעלה ומחכים. גם ההמון מחכה שעות מספר ומתפזר. הענן נשאר תלוי בשמים.

זוהי תמצית תיאורו של עד ראיה. התקופה – המאה השתים־עשרה. מאז ועד למאה שעברה לא עלה בידי למצוא עדות לאותו כפר. על־כל־פנים שום דבר הראוי לציון. אולם, בסוף המאה הקודמת כותב תייר אחד שעבר לארכה ולרחבה של אותה ארץ רחבת־ידים את הדברים האלה: “כפר זה כרוב הכפרים במדינה זו אוכלוסיו מאמינים באמונות תפלות, אף־על־פי שהמעמדות העליונים במלכות זו נאורים הם למדי. האיכרים אמרו לי, למשל, כי לעתים מתגלה בשמי הכפר ענן גדול שתבניתו כגוף אשה וגון אפור לו. ענן זה גורם לדעתם לגשמי סחף וסופות המשמידות את היבול. הם טוענים כי כל המראה השמימי הלז אינו אלא גילגול קוסמת שהועלתה על מוקד בידי כמרים, ומדי פעם תבוא לנקום נקמתה באנשי הכפר. שנת הופעת הענן היא שנת פורענות. פרט לענן זה אין אנשי הכפר נבדלים בדעותיהם, במנהגיהם ובאורח חייהם מכל יתר תושבי המדינה. הסברתי להם: א) שזו דרכם וזה תפקידם של העננים – להרעיף גשמים מן השמים, ב) ואל להם לחשוש מפני כוחות שלמעלה מן הטבע. על הערתי הראשונה השיבו כי הדבר ידוע להם. באשר להערה השניה ניענעו ראשיהם ולא אמרו דבר, אך עיניהם הביעו חרדה. כשאני לעצמי לא ראיתי כל ענן. השמים היו בהירים וצבעם תכלת. יעצתי לזקן הכפר להעלות את הרמה התרבותית של התושבים, וסבור אני שהוא יתן דעתו על עצתי. אני מקווה להווכח בכך בביקורי הבא.”

עד כאן דברי התייר. מכאן ואילך דברי אני. אגב, הדברים מתקרבים לסוף, וסוף זה יש לו טעם לוואי אבטוביאוגרפי.

לפני עשרים וחמש שנים ביקרתי אני עצמי באותו מקום. ובבקשה ממך, אל תעלה בסברה כי הואיל ומתוך מחקר בחוק נתקלתי באותו מקום, הזדרזתי לבקרו. אדרבה, הואיל וביקרתי באותו מקום לפני עשרים וחמש שנים נתתי דעתי עליו במיוחד כשנתקלתי בו אגב חקירת חוק ומשפט שבעולם. ובכן: אותו כפר מוקף יערות, ואני טיילתי בהם. כובש אני את יצרי ומתגבר על הרצון להתפאר לפניך בכשרונותי התאוריים. קבעי לעצמי כלל לנצל אותם (את הכשרונות) רק בבית המשפט כדי לעשות רושם על השופטים. משום כך לא אזכיר את התכלת המאדמת של שעות השקיעה, את הצללים המארכים המתנגשים זה בזה, את הלחלוחית הרעננה־ריחנית, את אוושת הפלגים שבזאו את היער הנפלא. אומר בקיצור נמרץ: נהניתי מאד מן הטיול ביערות הכפר. משירד הלילה והירח הסתתר והתגלה חליפות בין הצמרות פגשתי אשה ערומה. לאחר שהתגברתי על מבוכתי שאלתי אותה מה מעשיה לילה ביער במערומים. אמרה לי שזה שנים על שנים נודדת היא ביער ומסתתרת מעין רואים. מעדיפה היא להסתופף בין חיתו יער מלראות אנשים מן הישוב. אמרתי לה כי סוג זה של אנשי יערות שכיח הוא בספרות ימינו. כשאני לעצמי חביב עלי הג’ונגל של קיפלינג, אבל מובן שטרזן הוא הדוגמה הפופולארית ביותר, אם נוציא מן הכלל את רובינזון קרוזו שהוא טיפוס מסוג אחר לגמרי. על־כל־פנים בחיים עדיין לא פגשתי אף אחד מהם. ענתה לי מה שענתה, סיפרה מה שסיפרה, וכעבור שבועות מספר נשאתי אותה לאשה, והרינו חיים יחדיו חיי שלום ושלווה עד היום הזה, ורואים נחת בבנינו. עד כאן סיפור המעשה.

מאחר שפניך מביעות תימהון הריני מסכם שלוש נקודות עיקריות שבסיפורי: החוק, הענן, האשה. נקודה אחרונה זו תוכל לראות במו עיניך. חנה, אולי נשתה כוס תה?

נשאתי את עיני וראיתי בפתח אשה כבת ארבעים וחמש, יהודיה מסורבלת עם שכבת ליפסטיק בולטת על השפתיים, ביחוד על השפה התחתונה. נסיתי בדמיוני להפחית ממנה עשרים וחמש שנה ולשוותה לנגד עיני בעירום גוף בין סבכי יער – אך עד מהרה ויתרתי על מאמצי מכמה וכמה טעמים.

התה הוגש ונתגלגלה שיחה קלה וערה. ביקשוני שניהם לחכות לבואו של בנם בכורם, אולם הבן לא בא, ואני נפרדתי מאת עוה“ד ווסטרמן ואשתו בלי שזכיתי להכירו”.

צפורה הציגה הצגת ילדים במלאת ארבעים שנה לקרן הקיימת לישראל:

יושב אחד ליד שולחן, פונה לקהל ומודיע:

– היום תיערך כאן מסיבת חג במלאת ארבעים שנה לקרן הקיימת לישראל.

דפיקה בדלת.

– מי שם?

– אנחנו.

– מי אתם?

– ניכנס ונספר.

– הרבים אתם?

– לא מעטים.

– יכנס אחד וירצה עיקרו של ענין.

נכנס החלוץ.

– שמענו שלכבוד יום הולדתה של הקרן הקיימת אתם עורכים חגיגה גדולה. ומי אם לא אנו נהיה בין הקרואים.

– אתם? במה זכותכם הגדולה?

– אנחנו דמויות מן העבר. חלק ונחלה לנו בקרן הקיימת. לולא אנחנו, לא היו פני הארץ כפי שהם כיום, ולא היו ילדי ישראל נהנים מטיוליהם בעמק ובשרון.

– למה חידות תדבר? מי אתם סוף־סוף?

– תן ונכנס כולנו ונגיד.

– אוף! הכנסו.

נכנסים: אוקליפטוסים, רופאים, קודחים, חמורים, חלוצים, אחיות.

– אַ! איזו חבריה משונה! מי לכם פה ומה לכם פה?

– באנו לשמוח יחד אתכם על הישובים החדשים, הפרדסים הפורחים, השדות הזרועים, על ילדי ישראל, גיבורי החיל העליזים.

– נעים מאד, אבל מספר המקומות מוגבל, ולא נוכל להכניס “כל דכפין”.

– אנו – “כל דכפין”? חצוף שכמותך! וכי לא תכירנו?

– סליחה לא היה לי הכבוד לפגוש אתכם.

– לפגוש אותנו, אפרוח בן יומו? הרי טרם נולדת עוד?

– שוב אינני מבין. חברה משונה אתם.

– אם כן, שמע ותבין.

החלוצים: אנו חלוצים. חלוצים עברנו לפני העם בדרכו ציונה. הכשרנו את הקרקע, חרשנו וזרענו, שתלנו ונטענו. שמרנו בלילות מפחד השכנים. רעבנו וצמאנו, ובכל זאת לא התיאשנו, לא! כן, חברים?

– לא התיאשנו, לא!

הקודחים: ואנו הקודחים. לא בארות חפרנו, מקדח לא היה בידינו. חברים היינו להם לחלוצים. ונפלו בחלקנו אדמות בצה ונצא ליבשה. ערומים למחצה עמדנו בתוך הרפש והטיט וחפרנו תעלות. היתוש האיום הכניס ארסו בדמנו ותקפה עלינו הקדחת. חום וקור, חום וצמרמורת. נתבלבלו חושינו, נידלדל גופנו ונפלנו חללים חללים בקרב עם היתושים.

הרופאים והאחיות: אז באנו אנו, האכלנו חינין, השקינו חינין, הזרקנו חינין. מדדנו חום, חיממנו, כיסינו.

האוקליפטוסים: ואנו העמקנו שרשים באדמה הרטובה, ספגנו את המים במרץ. גדלנו מעלה מעלה. בצל ענפינו נחו עייפים ויגעים. חידשנו את היער בארץ.

החמורים: ואותנו מדוע שכחתם? האם לא היינו עוזרים נאמנים לכל?

א. על גבי הביאו מים.

ב. ועלי שתילי אוקליפטוס.

ג. ועלי רכב הרופא.

ד. ועלי שלוש אחיות בבת אחת.

כולם: יחיו חברינו החמורים!

החמורים: יחיו חברינו החלוצים!

החלוצים: יחיו הרופאים והאחיות!

הראשון: כולנו נאים היינו בשעתנו.

– נו, מה תגיד, כבוד שומר הסף?! התתננו להכנס?

– אינני יודע. אלך לשאול את נשיאנו הזקן.

יוצא וחוזר כעבור דקה. מחווה קידה.

– היכנסו, היכנסו, אורחים נכבדים.

כל אחד שם יד על כתף חברו ושרים “אנו באנו ארצה”.

-----------

יעקב קנה לו מקלט ראדיו. עמד וכתב תסכית לראדיו:

(רעש, זמזום, קטעי זמרה ומוסיקה. דיבור בשפות שונות. ניסוי מקלט ראדיו חדש).

קול א': הפרעות. ודאי כתמים בשמש. אבל אני אקלוט, אני אתפוס, עלי לתפוס את ניו־יורק. (צלילים מרוחקים מאד של קטעי הסרנדה לשוברט בביצוע כינור, נשמעים ונעלמים חליפות).

קול ב': מה? קנית ראדיו? איזו פירמה? כמה מנורות?

קול א': שש מנורות. לפי שעה לנסיון. (רעש גדול הנחלש והולך).

קול ב': תוצרת הארץ?

קול א': לא, הולנד.

קול ב': מדוע לא תוצרת הארץ?

קול א': שמע, יקירי, אל תפריע. (צלילי הסרנדה נשמעים שוב).

קול ב': אתה מפריע את המשק הלאומי, אתה מפריע את הענין הציוני. אתה הוא המפריע… ולי אתה אומר…

קול א': (נרגז) אני אומר לך בכל הרצינות: אל תפריע! אין לך כל זיקה למוסיקה. הקשב! הסרנדה לשוברט. איזה רדיו! שומעים את הונולולו כאילו זה ממש כאן, בחדר. (הסרנדה נשמעת זמן־מה צלולה וללא הפרעות. לפתע בוקע קול יללת חתול. תחילה בהפסקות ארוכות וממרחק גדול ואחר כך בתכיפות ומקרוב) ימח שמו. זה עתה הצלחתי לקלוט את אנטארקטידה המשדרת מוסיקה אירופית משעה אחת וארבע עשרה דקות ועד לשעה ארבע עשרה ודקה אחת. איזו צלילות! רק זה חסר עוד: החתול! (צעדים מהירים, קפיצה) צישש! קיסטה! לך! (יללה קורעת לב הנבלעת בצלילי הכינור, היללה והמוסיקה נמשכות שניות מספר, שתיהן נפסקות בבת אחת, ניתקות. דומיה. אנחה עמוקה). האין זה יכול להביא לידי יאוש? יאוש מוחלט! כמה עמל עלה בתוהו! עד שאתה מצליח לקלוט קטע של מוסיקה קלאסית מטאהיטי: רעש, הפרעות, חתולים, ולבסוף נפסק זרם החשמל. אוי! חברת חשמל! חברת חשמל! עוד אתנקם בך! גורי לך! אוי… (אנחה, דממה. שוב נשמעים מתוך הדממה צלילים עמומים של הסרנדה. הפעם זמרה). מה? שוב? מה זה? אין חשמל. חושך. הרדיו כבוי. חברת חשמל. מה זה? לא מתוך הרדיו? לא. מהגזוזטרה. (השירה מתגברת. חריקת דלת בהיפתחה) חתול! לא! זוהי הזית שוא. דמיון כוזב. האלוצינאציה. חתול אפור ושמן שר סרנדה?! אלהים אדירים! אני רץ להחליף את הרדיו! שמא איבדתי את חושי? צבוט!

החתול: לדאבוני הגדול, אדוני הנכבד, אינני מסוגלת לצבוט, רק לשרוט, אם רצונך בכך. אולם לדעתי, גם בזה אין צורך.

קול א': אל אלהים! הצילוני! חתולה הרה שרה בקול טנור ומדברת בסופראנו. מה פשעי ומה חטאתי?

החתול: הרגע־נא, אדוני. קור רוח. עוד צפויות לך גדולות ונצורות הערב. הכניסני־נא לחדרך ושכב במיטתך, ואני אשכב למרגלותיך כרות בשעתה למרגלותיו של בועז.

קול א': אמנם נעים לי מאד. גברתי או אדוני, אבל הייתי מעדיף את רות המקורית למרגלותי. ואם אדוני או גברתי גזרה או גזר עלי לשמוע את שיחה או את שיחו הריני מעדיף לקבל גזרה זו על הגזוזטרה. מוכן אני להוציא כיסא לגזוזטרא.

החתול: ובכן אדוני, אינני חתול סתם…

קול א': (באנחה) כן. אני משער. את חתולה מכושפת, מוקסמת, בת מלכה… קסם אכזר… אוי ואבוי לי… כך שיערתי, שנקלעתי לתוך ממלכה מפוקפקת זו של אגדות קסם בנות מלך שנתכשפו. אפילו בילדותי לא התרשמתי מכל אלה ביותר. אוי ואבוי… נו, נו, מה לעשות, המשיכי.

החתול: אני – עשתורת. (דומיה). אינך מגיב? אינך מתרשם?

קול א': מה אומר ומה אדבר! עשתורת־עשתורת! העיקר גברתי העשתורת, מה רצונך ממני? אני מונותיאיסתן מושבע זה אלפיים, ויש אומרים אפילו שלושת אלפים שנה.

החתול: עשתורת! עשתורת הכנענית, עשתורת הצידונית, עשתורת־אם כל חי, צומח ופורה. עשתורת־מינקת היקום. עשתורת של אחאב ואיזבל – מלכי ישראל האדירים. עשתורת…

קול א': שמע ישראל!

החתול: אל תמשיך! הגם אתה חדור שנאה לבני גזעי, שנאה בה חדורים כל בני זרעך? גם אתה!

קול א': גברתי מתכוונת לעשתורת או לחתול?

החתול: לחתול.

קול א': חוששתני שטעות בידך, אין לי כל שנאה לגזעך. ואם המדובר הוא באיבה מסורתית הרי על זה נצטווינו כלפי הנחש ולא כלפיך, כפי שוודאי ידוע לך מתוך אותו מקור שאחדים מגיבוריו הואלת להזכיר זה עתה.

החתול: האיבה גדולה כל כך עד שאף שמי לא נזכר בכל אותו מקור. לנחש יצרתם מיתולוגיה ואותי אפילו בקללה לא זיכיתם. את הכלב לא נמנעתם מלהזכיר בספר הספרים שלכם. ועתה צא ועיין בכל הקונקורדאנציה אם תמצא את שמי בה…

קול א': המ… אינני חושב כי יש להצטער על כך. על כל פנים, אשר לשנאה, הרי את מגזימה במקצת. הנה למשל, באותו שיר מסורתי המושר זה עשרות דורות מופיעה את במקום מכובד, במקום השני ודווקא סמוך לכלב. כוונתי לחד־גדיא. ובספרות העברית החדשה – לא כל שכן. שניאור יש לו סיפור מוקדש לחתול, וסופר מודרניסטי כתב ספר שלם בשם “חתולותי הלבנות”.

החתול: כפי הנראה סומך אתה על השמועה וקרוא לא קראת בספרים.

קול א': האחד קראתי, אבל אינני זוכר את תכנו. את השני ראיתי בקאטאלוג של הוצאת ספרים.

החתול: לו קראת היית יודע ששניאור חונק את החתלתול, ויעקב הורביץ שוחט אותו בתער. זכור־נא את האפוס הכלבי הגדול שיצר עגנון אך תמול שלשום. ולי מה? חנק או שחיטה. משום שהשנאה מפעפעת עדיין. והשנאה מפעפעת משום שאני עשתורת.

קול א': שמעתי! (דומיה) רגע אחד! כלום לא לכבודך שר צ’רניחובסקי לעשתורת שיר ולבל?

החתול: לכבודי שגלה. אז, בימי שקיעת האלים וזריחת האלוה, כשאלהיכם פתח במסע השמדה נגד כל האולימפוס הכנעני גמרתי אומר להימלט ויהי מה. לפיכך, הפכתי עצמי לחתול, ובכך ניצלתי. ובחתול בחרתי משום שהחתול אינו אלא אריה בשקיעתו, לביאה מנוונת. סמל! מני אז חתול אני, חתולה. ושלושת אלפים שנה משוטטת אני ברחבי הארץ. ואתה וגזעך הריחותם בחושכם הדק את דבר הגלגול הגדול, הרגשתם בסמל, ונפשכם סולדת מן החתול עד היום הזה. ברם, השתנתה דעתכם לטובה על העשתורת, ועתה נכספת אני לחזור לקדמותי, אבל אני כפותה.

קול א': כפותה? למה?

החתול: לשבועה… להשבעה… את עצמי השבעתי ולא אוכל להפר את ההשבעה. לא אוכל לחזור ולהיות עשתורת אלא אם יישקני אחד מבני גזעכם.

קול א': המ… המ…

החתול: אתה מהמהם, ואני דווקא בך בחרתי.

קול א': בי? אלהים אדירים.

החתול: מדוע נבהלת? שוב קנאת אדני צבאות מחלחלת בגרונך? שוב אותו חוסר הבנה כלפי אלים ואלילים זולת…

קול א': לא. לא. לא קנאת אדני צבאות כי אם שריד פעוט ממנה. שמינית שבשמינית. מקצתם של חוקי טומאה וטהרה.

החתול: חוקי טומאה וטהרה? דווקא?

קול א': רצוני לומר שאין לי כל בטחון שזה עתה לא פשפשת בפח הזבל העומד כאן בירכתי הגזוזטרה.

החתול: הבוז לקטנות!

קול א': אשריך וטוב לך. בימי היותך עשתורת עוד טרם היו חידקים בעולם. אך מימי פאסטר נתמלא העולם חידקים והרי הם פרים ורבים… אנא שחרריני.

החתול: בעוד רגע, בעוד הרף־עין תראינה עיניך את העשתורת בכל שגבה, בכל יפיה, בכל הדרה.

קול א': לפי שעה רואות עיני חתול.

החתול: עצום עיניך. עצום… כך… קרב אלי… נשקני־נא… אנא… נשקני (קול נשיקה) (בלחש) עוד (נשיקה) עוד ועוד (נשיקות אחדות. דומיה).

קול א': נו? (דומיה). היכן עשתורת?

החתול: מיאו… מיאו…

קול א': היכן העשתורת, אני שואל? את שומעת?! מה? ניטל ממך הדיבר? היכן העשתורת? אני דורש עשתורת! הבי לי עשתורת! חתולה מזוהמת! עשתורת! (יללת חתול ממושכת) מה? רימית אותי? סחטת ממני נשיקה בפיך המגואל ונשארת חתולה?! רמאית! נוכלת! אני אראה לך… (נקישת אבן בפח. יללה צורמת) לא, הפעם לא אחטיא. הא לך, הא לך, הא לך! (נקישות אבן, יללות, נקישות תכופות. קול הנקישות ותכיפותן גוברים והולכים. רעש. הנקישות הופכות ליריות. צעקות).

– טרוריסט!

– טרוריסטים!

– התקפה!

– טרוריסטים!

– טרוריסט!

(קולות מנוסה ורדיפה).

– תפסוהו! תפסוהו!

– נכנע.

(דומיה).

קול א': מדוע אתם סוחבים אותי? אני לא יריתי. טעות היא. עזבו אותי! ידיתי אבן בחתול. אבנים, אינני אשם שהקול היה חזק מדי.

קולות: בוא! במשטרה נברר.

קול א': תנו לי ללכת!

קולות: אל תתנגד!

(מכה. דממה ממושכת. צלילים עמומים של הקטע האחרון לסרנדה של שוברט).

קול א': מה? אור? שבע! אחרתי! עלי למהר! והראדיו היה פתוח כל הלילה. חבל על החשמל. נרדמתי באמצע השידור. (צלילי הסרנדה מתגברים ונפסקים). אוי הגב! הראש! מה הכאבים הללו?

– והרי התעמלות הבוקר בהדרכת…

קול חתול: (עדין וממושך) מיאאאאוּוּוּ! (מוסיקה).

– לעמידה ישרה קפוץ! אחת, שתים, שלוש.

פרק שני אסורים    🔗

כל אותה תקופה היה יעקב מארלין שומר בלילה ומטייל ביום.

והלילה היה ארוך לאין תכלה. האפלה הרטובה הבליעה את העולם כולו, ויעקב עמד קשוב, רובהו דרוך בידו ודלף ורוח מרטיבים את עצמותיו. שלהבות נדלקות בהרים, אורים מהבהבים וקורצים, יריות נפלטות מכאן ומכאן, וכדורים שורקים. על ראש הר גבוה רבץ יעקב ולחץ לחץ על הדק משותק. משנצטנפה העלטה אל פאתי מערב ושולי המזרח האדימו מתח הרקיע את תכלתו ולמרגלותיו של יעקב נחה ירושלים שקועה בענן תכלת־לבן וקימורי צריחיה הוורודים מזדקרים זעיר־שם. עם אור הבוקר שיקע יעקב את עצמו במעמקי העיר והיה מהלך ברחובותיה, ערפל פרוש בראשו ולילה חסר שינה הופך ליום נדודים.

הרי ירושלים ייבשו בחמה את קרחותיהם לאחר מקלחת הלילה. ירושלים – הרים סביב לה, אין לה אמצע, כולה סוף והתחלה.

בית־אבן בן שתי קומות, מחציתו מופנית אל ההרים ומחציתו השניה משמשת התחלה לסימטה. דלת משוחה בצבע כחול בהיר ועליה שלט – פנחס כהן, רפא – ספק רופא, ספק יחיד של רפאים. שכבת בוץ עבה מצפה כביש לשעבר. כביש צר, צפוף. זה מול זה עומדים טורי מעונות משני צדי הסימטה, עומדים על המשמר לבל תעיז קרן אור לחדור לתוך חלונות השבכה שמתוך אפלוליתם מבהיקים קטעי פנים של חדרי מגורים וריסוקי ריהוט צבוע וכבד. חצרות מרוצפות מתמשכות לימין ולשמאל ומאבדות את עצמן למרגלות ההרים הנושמים בכבדות תחת נטל סלעיהם. כוכים־חנויות חצובים בקירות: מכולת, סדקית, תימני נצחי, אחד ויחיד, בעל פנים קמוטות וזקנקן אפרפר תולה מבט במרחקים. חיט, סנדלר, ספּר, נגר, פחח, חכם, המהלך בטוחות, שולי גלימתו מתנפנפים במקצת ותרבושו האדום עטור פסים לבנים. פמליה קטנה מלוותו לבית הכנסת, בית אחרון לבתי האבן וראשון לצריפי הפח וכבודו מלא את הסימטה. מתוך הצריך הסמוך נשמעים סלסולי קולות חדגוניים דקים של תינוקות הלומדים תורה. בוקע קולו הצרוד של המלמד. ילדים מחטטים באשפה ומשפשפים בשלוליות שמתחת לשלט “בית מרחץ בריאות” המתנוסס על דלת ברזל חלודה שאינה נפתחת לעולם. בית בלתי צפוי מפנה זווית גנדרנית למרחב. ראדיו משמיע טאנגו ארגנטיני. בחורים שחורי כשות משוחחים שיחה של מה בכך עם בחורות חכלילות שפתיים. נשים מפורכסות בגיל מפוקפק משקרות עינים, וזקנה פושטת יד יושבת על גבי מדרגות וממלמלת מלמולים. עיוור מקיש במקלו על האדמה וחורז בפזמון צרחני רחמנים עם נאמנים וישראל עם עיוור. הראדיו עובר לחדשות בעוד מחצית הדקה ומודיע על ערבי שנהרג בידי יהודים באחד מפרברי ירושלים. לוח מודעות מכריז על קונצרטים, הצגות, הרצאות, סרטים ואספות־עם. כרוז גדול מכסה ללא רחם על כמה וכמה נשפים והצגות המסתתרות מאחורי גבו.

"זה חדשים מספר משתוללים בקרבנו בריונים נטולי משמעת שכל מעייניהם לרצח, אלמנטים בלתי־אחראיים השופכים דם נקי של עוברי אורח על לא עוול בכפם. הישוב המאורגן יחלץ למלחמה נגד הרוצחים מן המארב המתכסים באיצטלה של מלחמת לאום, כי בנפשו הדבר. דרך זו סופה להמיט שואה ולהכתים את טוהר דגלנו. בבנין ויצירה, בעמל ויזע, בהפרחת שממות מולדתנו ניוושע. לא נלך באורחות נלוזים של פאשיסטים למיניהם ולארצותיהם! לא תרצח! זהו צו תורתנו מאז היינו לעם. בל נעבור על הצו הזה! בל ניתן לפסולת שבתוכנו לעבור עליו! וביערת את הרע קרבך! בואו בהמוניכם לאספת “לא תרצח”.

יעקב המשיך ללכת.

ערפל עטף את חוצות ירושלים, נדחס בין חומות גבוהות, חדר למבואות צרים, הפך את אור היום לדמדומים שקועים בתוך אבנים עתיקות; אבנים למעלה, אבנים למטה, אבנים מלפנים ואבנים מאחור. הצבעים קיפחו את הברק השטחי המרצד בשמש ונעשו עמוקים, מוצקים, מושרשים.

עיר עתיקה.

שרשרת שחורה של נזירים, תרבושים אדומים, שמלות צבעונין, חלוקים אפורים, חורי פרצות אפלות בתוך חומות וקירות…

יעקב נלחץ לקיר על ידי חמור עמוס משא כבד. החמור עמד על מקומו וסרב לזוז על אף המכות האכזריות שקיבל מידי בעליו הערבי. לרגעים מספר נסתתמה תנועת הצבעים ונחסם המעבר שבסימטה הצרה: המונים נתקהלו משני הצדדים. קצתם הצליחו להגיע אל החמור ומיד הראו לו את נחת זרועם. לאחר פירכוסים ונפתולים בין הקיר ובין החמור הצליח יעקב להחלץ. החמור זז ממקומו והחיים חזרו אל מסלולם. תהלוכת הצבעים העמומים שבה לסורה, ובתוכה הזדקר ברק העינים. עינים שחורות־אדומות נצנצו מכל עבר: ערבים עקבו אחרי יעקב. הוא חש במבטים המטיילים על גבו. העביר ידו לאחוריו וגילה קרע גדול במעילו, עמד והשעין גבו אל הקיר כדי לכסות על הקרע. יעקב טיכס עצה. גוש מלוכד של אנשים חבושי כפיות נעצר במרחק מה ממנו. שלשה הצביעו עליו וצרחו צריחות גרוניות. זכר הכרוז “לא תרצח” צף במוחו. הוא פרץ בצחוק. השלושה נרתעו. הוציא יעקב קופסת גפרורים מכיסו, שפשף גפרור בקופסה ולאחר שנדלק הגפרור החזירו יעקב אל תוך הקופסה. הקופסה נשתלהבה ברעש. הניפה יעקב באוויר וזרקה לעבר הערבים. מיד התחיל עם רב נוהר מכל העברים, מן המבואות ומן החרכים. מטר מהלומות ניתך על ראשו. הוא נפל ארצה ונמצא שרוי באפלה מתחת לערמה של גופים מתגוששים.

מששבה אליו רוחו היה מוטל על קרקע מרוצפת אבנים גדולות. שני שוטרים זרקו עליו מים מדלי. צמרמורת הרטיטה את גופו ואבריו כאבו. שאל היהודי:

– אולי מת?

ענה הבריטי:

– נקרא לרופא.

אזר יעקב שארית כוחו ועמד על רגליו. מים ניגרו מבגדיו הרטובים. היא קינח את פניו בידיו.

– לפי כל הסימנים הרי הוא חי, – חייך האנגלי וכבל את ידיו. – אתה אסור Come on.

יעקב התאמץ לשאת את רגליו ולא יכול. שילב האנגלי את שמאלו בימינו, והיהודי את ימינו בשמאלו. יעקב הובל כשה לטבח; ברכיו כשלו וגופו רעד. נדמה לו כי הדרך ארכה זמן רב. האנגלי האיר בפנס חשמלי; הלילה רד.

הם הגיעו לחצר רחבת ידיים. הלכו בעיקבות הפס הצהבהב שנזדלף מפנסו של האנגלי ונמצאו עומדים ליד הדלת. האנגלי לחש דבר־מה באזנו של היהודי, פתח את הדלת ונכנס פנימה. השוטר היהודי נשאר עומד בחוץ עם יעקב. בגדיו של יעקב דבקו אל גופו, והקור זחל בבשרו. השוטר הוציא סיגריה, תחבה בפיו של יעקב והדליקה. יעקב הודה לו.

– אסור לי לדבר אתך, – אמר השוטר.

– מדוע?

– אסור לי לדבר אתך, – חזר על דבריו.

– אולי מותר לך להסיר את הכבלים? גם בלאו הכי אינני נמצא במצב נוח ביותר.

– אסור. אני לא כבלתי אותך.

הדלת נפתחה ושוטר בריטי אחר יצא והאיר את פניו של יעקב בפנסו. עד שהאור פיזז על הפנים עצם יעקב את עיניו. לאחר זמן־מה הוסרו הכבלים והוא הוכנס לחדר.

חם היה בחדר. תנור עמד במרכזו, ועל גבי התנור היה קומקום כחול פולט אדים. גם בגדיו של יעקב העלו אדים. שולחנות כתיבה עמדו ערוכים בחדר. ליד אחד מהם ישב אדם ומרט שפם צהבהב. עיניו שוטטו בכל החדר ומפקידה לפקידה נחו על יעקב דרך אגב.

– ערב־טוב, – אמר יעקב באנגלית.

נטל האיש עט בידו, הרכין ראשו ונעץ מבטו בניירות שעל השולחן. עברו דקות מספר עד שסינן מתוך שיניו:

– שב.

ישב יעקב על כיסא שממול לאיש.

– שמך המלא?

– יעקב מארלין.

הראש הורכן עוד יותר, והעט כרכר על פני הנייר.

– שם האב?

– יחזקאל.

– שם האם?

– רחל.

– שם האם לפני נשואיה?

– אינני יודע.

– אינך יודע? – הראש נזקף קמעה.

– לא.

– אתה מצהיר שאינך יודע?

– אינני מצהיר דבר. פשוט אינני יודע.

– מתי עלית ארצה?

– בשנת 1937.

– באיזו אניה?

– צרפתית.

– השם?

– של מי?

– של האניה.

– חברה צרפתית. האניה היא על שם אחד מארבעת המושקטרים של דיומא.

– השם?

– אטוס, פורטוס, טאטוס או ד’ארטניאן.

– השם המדויק?

– אינני זוכר.

– תושב ירושלים?

– כמעט.

– תושב ירושלים או לאו?

– תושב ירושלים.

– נשוי?

– לא.

– רווק?

– אם לא נשוי הרי רווק.

– נשוי או רווק?

– רווק.

– מי הם החברים הקרובים לך ביותר?

– קשה לי לתרגם לאנגלית.

– אמור עברית.

– חברי מה רבו. כל עוף הפורח, כל אילן עם צלו, כל שיח ביער, פני סהר צנוע לאשנב זורח ועלטת המרתף ושריקת השער.

לפתע נגלו לעיני יעקב פני פקיד עייף ויגע המשתוקק לישון.

– אני מסתפק בשניים, מוטב שתאמר אנגלית מסור־נא גם את הכתובות.

– משה מזרחי, שכונת לוי, בית כהן ולוי כהן, שכונת משה בית מזרחי.

החוקר רשם בחריצות.

– All right – אמר לשוטר היהודי.

שוב הובל יעקב בתוך חצר רחבת ידים בסופו של דבר נדחף אל תוך פרוזדור צר. שוטר ערבי ערך חיפוש בכיסיו. הוציא סיגריות ותעודת זהות. אצבעותיו נרטבו מן הבגדים. ניגבן במכנסיו והצטחק:

– לש?

–?

– מדוע רטוב? שאל בחור תימני שעמד לידו. פניו הילדותיות היו עטורות זקן שחור.

– מהגשם – השיב יעקב.

התימני תרגם את תשובתו לערבית. השוטר רמז לו דבר מה. התימני משך את יעקב בידו והוליכו החוצה. החושך בלע הכל.

– היכן אנחנו? – שאל יעקב.

– בבית הבראה, – השיב התימני ואסף את כף ידו מזרועו של יעקב. העינים לא ראו דבר. הרגלים דרכו על אבנים. קולו של התימני נשמע מקרוב:

– לך אחרי.

– אינני רואה.

התימני הניח שוב את ידו על זרועו של יעקב. יעקב נגרר אחריו.

– פליט.

– לא. לא פּליט.

– פּוליטי, אני שואל?

– מה פּוליטי?

– אתה… אתה פּוליטי או גנב?

– אינני יודע.

– אַ! אינך יודע. סימן שפּוליטי. גנב תמיד יודע, פּוליטי אף פעם לא יודע.

גוש שחור ניצב באפלה.

– קח את המזרן שלך.

– מה?

– את המזרן. בבית הבראה לא ישינים על הרצפה. ירחם השם. ישינים על מזרנים. הנה הם. מגולגלים ווללה יופי! עטופים כהוגן שלא יצאו הכינים מתוכם. קח! מה אתה עומד? קח ונלך.

רק עתה חדרה לראשו ההכרה שהוא נמצא בבית סוהר.

– אינני יכול לסחוב את זה.

– מפונק! פּוליטי! גנב יכול לסחוב הכל. אין דבר. אני אסחוב לך.

– What are you doing there? Come on, you bastards ניסר טנור אנגלי באפלה.

התימני השיב ערבית ויעקב הבין שהוא מדבר על המזרן. המזרן קסם לו. כל שריריו כמהו להתפרקד עליו, אפילו כאן, באפלה, בחוץ. דחיפה בגב הקפיצתו קדימה. מנעול כבד השמיע צליל, דלת ברזל חרקה על ציריה, שקשקו בריחים. חדר גדול מוּאר באור קלוש נגלה לפניו. לרגליו נפרש מזרן ויעקב צנח עליו.

כשנפקחו עיניו עדיין זלף אור צהבהב מתוך מנורה נעוצה בתקרה. מרתף. חצאי חלונות נבטו מן האדמה. הרצפה היתה זרועה מזרנים, ועל כל מזרן שכב בן אדם. מכל הצלילים שבעולם נשמע רק קול השיעול. תחילה שיעולים בודדים ואחר כך מקהלה. אנשים התרוממו במקצת, כיעכעו וירקו, ירקו משמאל, ירקו מימין.

כיסה יעקב את ראשו במה שהוא הדומה לשמיכה. מחנק. הפה, הגרון, הקיבה, המוח, הגוף, הנפש – הכל צמא לסיגריה. סיגריה! חצי המלכות תמורת סיגריה! יבלה כאן את כל חייו ובלבד שיקבל סיגריה. ריח עשן חריף וססגוני, ניחוח טבק זול וריחני חדק דרך השמיכה. הפשיל את השמיכה ובלע בתאווה את האוויר הרווי אדים וריחות. שכנו מימין עישן. שכנו משמאל גולל סיגריה. יעקב עקב אחרי תנועותיו במבטי קנאה. משהכניס הלה אל פיו סיגריה מוכנה פרצה גניחה מן הפה:

– סיגריה!

חלבוני עינים שהצהיבו משמש רקדו בתוך פנים שחומות.

– מאפיש, יה־חווג’ה, מאפיש. אחרונה. בחיית־אללה אחרונה.

יעקב התהפך לצד אחר. שכנו מימין עמד על רגליו וניגש אל הדלי שבמרכז החדר; שלשל מכנסיו ועשה את צרכיו. יעקב נעץ את מבטו בתקרה. האור הצהוב נקלש עוד יותר, דעך וכבה. אור שמש מסונן זלף דרך הסורג. האנשים גללו את מזרניהם. אף יעקב קם וגולל את מזרנו. שכנו מצץ עדיין בדל סיגריה אחרון. האש כוותה את שפתיו, פלט אפר מפיו ורקק.

פתאום נשמעה נהמה מפורזלת ושני שוטרים הופיעו בפתח: אנגלי וערבי. לאנגלי היו עינים תכולות־בהירות – גולות זכוכית. האסירים נערכו בשורה ויצאו לחצר. הם טיילו במעגל. גולות התכלת מתוצרת בריטניה דרדרו על גבו של יעקב. הוא היה מהלך בנחת ותהה על ההנאה הממלאה את נפשו. טיול זה במעגל רצוף לעיני שוטר מזויין באַלה נראה מוכר לו. היכן ראהו? דומה כי הטיול מבשר דבר־מה. דבר־מה נורא שלאחריו בא מה שהוא יפה וטוב: דם, עקדה, קרבן המעלה קטורת ניחוח, ומתוך כך נעשים החיים טובים יותר, קלים יותר, נעימים יותר. היכן ראה זאת? בתמונות? וואן־גוך, קטה קולביץ? היכן קרא? גורקי? גולות הזכוכית סופם להתנפץ. וגם גולות זכוכית ריקה מוכרות לו מתמול שלשום. ממרחקים עצומים בזמן ובמקום. שמא אותה אשה כלילת כיעור שלא הספיק לנגוע בה בגלל יפאני משתולל? הסב את פניו והביט אל תוך עיניו של השוטר. לא, הלה בחור יפה, גזעי.

טיול במעגל.

ושמא הכל אינו אלא מעגל? שמא לא יהיו החיים קלים יותר, נעימים יותר, יפים יותר? סובב הרוח ואל סביבותיו שב הרוח.

החדר גדל במקצת לאחר שהוצאו מתוכו המזרנים. ששים וששה איש הצטופפו בו. קצתם הילכו הלוך ושוב, קצתם נשענו לקירות, קצתם השתטחו על מעילים שנפרשו על רצפת האבן, קצתם הקיפו אסיר וטפחו על גבו טפיפות של ממש והיה עליו לנחש ולמצוא את הטופח, קצתם גחנו בקרן זווית והעבירו מפה לפה בדל סיגריה מצוץ עד תומו, שהאש אינה כבה בו לעולם, אושר השתפך על הפנים עם כל משיכת עשן מגרה; אנשים נקראו לחקירה, חזרו ולא חזרו. פנים חדשות הופיעו והצטרפו אל המהלכים מקיר לקיר, אל הנשענים לקיר ואל השטוחים על הרצפה, אל המשחקים במהלומות ואל המוצצים שרידי אפר, ואל השכובים על המזרנים. והזמן נתלה בלי נוע תוך הליכה קצובה בין כירסום הפיתה החורקת ובין מציצה משיבת נפש של רעל מחניק.

ובמשך כל אותו זמן היתה דמות אדם נרקמת בתוך יעקב, נרקמה וצוירה וטושטשה עד שצף ממעמקים צלמו של ברנש ענק רחב גרם מעולף עשן כחול: מארקוב ומקטורת האופיום בפיו. מה ענין מארקוב לכל המתרחש כאן?

כרוח רפאים ענקית התהלכה דמותו של מארקוב בין האסירים ובאה במגע עם כל אחד מהם פרט ליעקב. הוא התלחש ארוכות עם ראש האסירים הערבי שרצח את אשתו לפני כך וכך שנים ונידון למאסר עולם, ועתה הרי הוא חותך גורלם של כל האסירים לשבט או לחסד, לעישון או לניקוי בתי מחראות. צחק מקרב לב לתעלולי כייס עליז המלמד עיקרי אומנותו לקהל מעריצים. טפח טפיחות חיבה על שכמו של תימני צעיר שפרץ לבית כנסת בשכונתו והוציא כתר תורה על מנת להחליפו בטבעת נישואין לבחירת לבו. דיבר רוסית רהוטה, על הסבל המטהר, עם ערבי וחמשת בניו שסגדו והחווּ קידות מעלות השחר ועד שקיעת החמה ושטחו תחינותיהם לפני אביהם שבשמים וביקשו כפרה וסליחה ומחילה על חטא שחטאו באפם כי עז, ששחטו את משפחת שכנם בעברתם. הטיף מוסר לשני נערים שגנבו שטיח מגזוזטרה ירושלמית.

עם יעקב לא דיבר מטוב ועד רע. רק כשהלה נקרא שוב לחקירה ישב הוא, מארקוב, ולא אחר ליד השולחן. דפדף בניירות ומפקידה לפקידה ליכסן מבטו אל יעקב:

– איך החיים, ידיד? – שאל לפתע והעלה חיוך אבהי על שפתיו.

מארקוב נעלם. יעקב נמצא בחדר שלתוכו הוכנס בלילה הראשון. אנגלי שמן לבוש אזרחית ישב לפניו.

– חיי מותרות, – השיב יעקב, – אולי יש לך סיגריה שלימה?

האנגלי הוציא קופסה והניחה על השולחן.

– מותר שתים?

– אפילו שלוש.

כבר מזמן לא טעם יעקב טעם סיגריה שלמה וארוכה. בכל כוחו שאף את העשן לקרבו. ראשו סחרחר קמעה. מוכן היה לחבק את האיש שישב נכחו. אך הלה – חיוכו נגוז ופניו נתאבנו.

– אתה נאשם בנסיון לגרימת חבלה גופנית לתושבי העיר העתיקה.

יעקב נהנה עדיין מהסיגריה. את שתי האחרות תחב אל תוך הגרב. החוקר לא הגיב. חיבתו של יעקב אל החוקר לא נתנדפה גם לאחר ששינה את טעמו.

– אתה מודה?

– נניח כי מודה אני, – אמר בקורת־רוח תוך כדי שאיפת עשן נוספת.

החוקר הוציא אקדח ממגרתו ושם אותו על השולחן.

– נשק חם זה שלך הוא?

יעקב חש את החיוורון שכיסה את פניו.

– לא.

החוקר החזיר את האקדח אל תוך המגרה.

– וכן, אתה מודה בנסיון לגרימת חבלה גופנית לתושבי העיר העתיקה, אולם אתה מכחיש את העובדה שהנשק אשר הראיתי לך זה עתה והריהו מונח כרגע במגרתי שייך לך, או שהיה שייך לך בזמן מן הזמנים, או שהשתמשת בו לביצוע תכניותיך לשם גרימת חבלה לתושבי העיר העתיקה – תכניות שהודית בהן זה עתה.

– לא אמרתי שאני מודה. אמרתי: נניח שאני מודה.

– אני מניח, והנחתי מתחזקת בכוח הרושם שאין כל סיבה אחרת לג’נטלמן יהודי כמוך לשוטט בעיר העתיקה בימים אלה.

יעקב הדליק סיגריה שניה. הוא קם מכסאו ורצה להתהלך בחדר.

– בבקשה לשבת.

ישב.

– אדוני, אמר, – אני טיפוס נטול שיווי משקל. עליך להבין זאת. נוטה אני מטבעי להזיות ולחלומות בהקיץ. יש ואני מהלך ואיני יודע לאן. גם הפעם באתי אל העיר העתיקה בלי כל כוונה. שקוע הייתי במחשבות ורגלי הוליכוני. נלחצתי לקיר על ידי חמור, נלחצתי והדלקתי סיגריה. מה שאירע אחר־כך זוכר אני כמתוך חלום. אינני יכול לתאר פרטים. על־כל־פנים אף אם זרקתי אל תוך המון ערבי קופסת גפרורים שנשתלהבה לא עשיתי זאת אלא מתוך דחיפה אינסטינקטיבית להגנה עצמית. אין לי עדים ואין לי אפשרות להוכיח את אמיתות דברי. לפניך הברירה, איפוא, להאמין לי או לאו. באשר לאקדח, אנא, קח את טביעות אצבעותי והשווה אותן עם אלה שעל האקדח.

– אין צורך בכך. אגב, אינך מדבר כאדם נטול שיווי משקל וחולם. אדרבה, דבריך עושים רושם הפוך.

– אני מסוגל לצאת מתוך עצמי ולהשקיף על עצמי מבחוץ באוביקטיביות מוחלטת… במומנטים מסוימים…

– די. אתה חפשי. שלום.

– שלום. תודה רבה. סלח לי, אדוני, הייתי רוצה לדעת מאין האקדח?

– האקדח היה עלול להיות שלך. אדוני, אתה חפשי. אני הוא החוקר.

יעקב יצא.

בחוץ השתוללה הרוח וערבלה את הגשם.

ליד שער החצר עמדה מכונית משטרה. שני שוטרים קפצו מתוכה. אחריהם קפץ בחור. הבחור היה כבול. הלך יעקב כברת דרך וחזר על עקביו. החיש פעמיו ודלק אחרי השוטרים. השיג אותם, הסב ראשו והציץ בפני האסיר. פניו נראו לו מוכרות. פנה מהם והלך לדרכו. משהגיע לשער יפו עמד מלכת. הוא נזכר: האסיר היה אותו בחור גוץ שקיבל סטירת לחי מידי צפורה בתל־אביב.

יעקב העביר את כף ידו על פניו. משם מה נדמה לו כי הוא עצמו קיבל זה עתה סטירת לחי.

פרק שלישי בעורף    🔗

צפורה.

יעקב מארלין גמר אומר להתנקם בה ומשום כך שלח לה במעטפה שיר אחד של אלכסנדר בלוק. תחילה חיטט ופשפש בספרים ובכתבי עת שמא נמצא השיר בתרגומו של שלונסקי. מאחר שלא מצאו ישב וכתב ומחק ותיקן עד שתירגם את השיר בעצמו.

כה ניגונית וכה נלהבת

בת־מלך על אביב ריננה.

אמרתי לה: שלום, בת מלך,

נשוא תשאי עלי קינה – – –

ואייחל לְךָ בסתר,

לך, את זרועותי אושיט,

לך, נושא משדה הקטל,

אביב על להב החנית.

צעיף הכחול עטה ברטט

מגדל, ארמון וכל היש.

שלום, בת מלך. כבר יורטת

דרכי לקראת אביב האש.

המעטפה עם תרגום השיר נשלחה ביולי 1939. בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. היה יעקב מהלך בחוצות ירושלים ומהרהר במלחמה. וכך היה מהרהר:

מלחמה – אין בכך, כמובן, משום חידוש. בתולדות האנושות יותר משהיו בהן תקופות שלום היו בהן תקופות מלחמה. אלא שיש הבדל בין מלחמה למלחמה. ולא הרי מלחמה של טולסטוי כהרי מלחמה של הומירוס, ולא מלחמה של יהושע בן נון בתנ"ך כזו של וילהלם קיסר אצל אריק מאריה רמארק. ואף אחת מהן אינה דומה למלחמה שעל בד הקולנוע: רעש מחריש אָזניים, אנשים מזוינים רצים דחופים ומבוהלים ונופלים במפתיע. מהם סטאטיסטים, מהם מצוירים. והגיבור שוכב בבית חולים ומתאהב באחות רחמניה.

עד שהיה משוטט ומהרהר השגיח במודעה ובה כתוב שחיל התשלומים המלכותי מחפש פקידים. מיד הלך אל מחלקת התשלומים של כוחות הוד מלכותו ונתקבל ע"י פקיד ראשי ששמו סרג’נט מייג’ור הגרתי – זקן חייכני נמוך ורחב כתפיים. הלה קרא לו ג’נטלמן צעיר וערך לו בחינה. הוא אמר: משכורתו היומית של חייל היא שלושה שילינגים ושלושה פּנסים; כמה כסף עלי להוציא מהבנק כדי לשלם משכורת חודשית לעשרים חיילים? התחיל יעקב מארלין מחשב בקול: שילינג מכיל שנים־עשר פּנסים ולירה מכילה עשרים שילינגים, הרי ש… שיסעו הסרג’נט מייג’ור והודיע לו שעמד בבחינה שעיקרה לא היה אלא לדעת אם יש לו, לג’נטלמן הצעיר, מושג־מה על המטבע האנגלי. מחרתיים בבוקר בשעה שמונה עליו להתחיל בעבודה.

מחרתיים בבוקר בשעה שמונה נמסרה לו חבילת סרטים אדומים קצרים, ועל כל אחד מהם כתוב: מספר החייל, השם, היחידה והמאורע שאירע לאותו בעל המספר והשם. המיון הוא לפי שלושה סוגים: נהרג, נפצע, נעדר. יעקב מארלין היה יושב וממיין: מס' 73678 טוראי סמית נפצע – לאמצע השולחן, ומס' 86549 קורפּורל דנהם נהרג – לצד ימין של השולחן. מס' 74561 סרג’נט דיקנס…

יעקב מארלין עונב עניבה, מתגלח למשעי בוקר בוקר ומבלה את ערביו בבית קאפה.

רווחן סובב וחותך בכנפיו את גושי העשן, מרססו ומפזרו לכל עבר, מצנן במקצת את הזיעה שעל מצחי המבקרים. כנגב אבק משולחן מנגב גבר שמן את הזיעה מפניו, מנגב בממחטה רטובה ובתנועות ארוכות וחזקות. אשה מזדקנת, היושבת נכחו, אף היא מנגבת בקצה ממחטתה את האודם מקצה שפתיה – אודם מתוצרת מלחמתית הנמס על נקלה – מנגבת בזהירות ובקפידה. קצין בריטי גומע בירה ועוקב במבטו אחרי המגישות הגמישות המתרוצצות בין השולחנות עמוסות צלחות, כוסות ומגשים ועטופות אדים ועשן, זמזומים ורחשים, לחשים ושיחות. פקידים, עתונאים, אנשי צבא, סטודנטים, אמנים, סופרים, אנשי מסחר ותעשיה, פעילי מפלגות וחברי ארגונים, זוגות נאהבים ושונאים בנפש מתבשלים בבית קאפה סגור הרמטית. אור אדום זולף באוויר הדחוס, צורב ומדמיע את העיניים.

– ואם אמנם יתגייס, אף־על־פי שאינני מאמין לו – הרי תתפנה משרה בדרגה א'. ועל כך כדאי לחשוב…

– רק בחזית. משם יש מה לטלגרף. כאן – שעמום.

– והוא בא ונעמד ראשון. אני חושב: לא, חביבי, אתה באמת סרג’נט, אבל אני עומד כל הזמן בתור והכלים ביד, ואני חביבי, רעב ככלב, ואתה לא תעמוד לפני. והוא, הנבזה, אינו עונה ועומד. ואני אומר לו: נוֹ גוּד. והוא מסתובב ומקשקש מה שהוא ובפנים אני שומע: ג’וּ. ובידו בקבוק. הוצאתי את הבקבוק מידו וליטפתי בו את ראשו. והוא, יא־חביבי, השתטח, ככה, חביבי… ישר…

– ההרכב האתני של הישוב הירושלמי בימי בית ראשון זוהי בעייה בפני עצמה, אלא שחסרים מקורות. וללמוד אשורית – לאו מילתא זוטרתא היא.

– גרניקה! רק גרניקה! רצונך לחיות במאה העשרים הסתכל בגרניקה. אל תזין בה עיניך. ואל תזדעזע! אדרבה, שמח, רקוד, זמר, הווה גאה על שיש גרניקה בעולם. כי אין טעם לכל מלחמת ספרד אלמלא פּיקאסו וגרניקה.

– אין לי רשיון יבוא.

– עשיתי את כל החישוב, הגשתי להם ואמרתי: כפי שעיניכם רואות לא אוכל לייצר זאת במחיר נמוך יותר. שלושת אלפים ושש מאות לא"י. לא פחות. שחור על גבי לבן הוכחתי להם. היה שם אצלם מנהל חשבונות קפדן ועקשן. מה הוא מבין בסוגי הפלדה?

– זה יהיה קרב אחרון. די! המלחמה נטושה עכשיו בין פאשיזם לסוציאליזם. הפּארוקסיזם של הקאפּיטאליזם הגוסס מביא בהכרח לידי התכתשות אדירה אחרונה. ועלינו למגר את האויב עד כלה אם אמנם רוצים אנו שהתכתשות זו תהא אחרונה.

– מלחמתנו אנו עדיין לא התחילה. אין לנו מלחמה, אלא למען מדינה יהודית בארץ ישראל.

– ואני חשבתי כי כבר אינני מסוגל להתאהב, כי נפשי חרבה עד שראיתיך ולהט חדש…

– קאפה קפוא, גברת.

– קאפה הפוך?

– קפה קפוא; אני אומר… מה את מביטה עלי? קאפה… אלזה!? את?

– אני.

אלזה גרטרויר עמדה לפני יעקב. עמדה לבושה שמלה חומה, חגורה סינר לבן. שערותיה השחורות קשורות בסרט בהיר. היא הניחה את המגש על השולחן.

– אלזה מה את עושה כאן?

– אתה רואה. מגישה.

– כבר מזמן בירושלים?

– קרוב לשנה.

– ופראנץ?

– גם הוא פה.

– מה הוא עושה?

– עובד.

– גם את עובדת?

– כפי שאתה רואה. אני בלילה והוא ביום. אני ביום עם הילדה והוא בלילה.

– עם הילדה?

– כן. אינך יודע? יש לנו ילדה נחמודת.

– אלזה, כדאי היה לעזוב?

– אנחנו מרוויחים יפה.

– היכן עובד פראנץ?

– בצבא.

– חייל?

– לא. מכונן אזרחי.

– גם הוא אומר שכדאי היה לעזוב?

– ומה אתה אומר? מדוע עזבת אתה?

– אני? אני – מעולם לא היה בדעתי להתקשר עם המקום ההוא. כל הענין לא היה אלא מעין ספורט. גם אני מרוויח יפה.

אלזה פרצה בצחוק

– מדוע את צוחקת?

– אתה מצחיק אותי. אתה מגוחך בעניבה.

– ואת אינך מגוחכת בסינר?

– ואתה מצחיק מאד בעניבה, במעיל ובמכנסיים ארוכים. מזיע בדיוק כמו שם. אבל פה – הרי זה בגלל העניבה והמעיל והמכנסיים.

– האם אני מצחיק פחות… האם אני משעשע פחות בלי עניבה, בלי מעיל ובלי…

– אסור לך לדבר אתי כך.

– איך?

– כמו שאתה מדבר.

– וכי אמרתי משהו רע?

– אני רוצה שתבקר אצלנו בבית.

– אנחנו יכולים להיפגש כאן. הרי בין כך אינך נמצאת בבית בערבים.

– לא. אני רוצה שתבקר אצלי בבית.

– למה?

– ככה אני רוצה שתבקר. אתה מוכרח לבקר.

– בחפץ לב, אבל מתי?

– היכן אתה עובד?

– בצבא.

– גם אתה בצבא?

– הלוא צבא לאנוש עלי ארץ וכמו שכיר ימיו.

– מה אמרת?

– לא כלום. פסוק.

– מה?

– פסוק מתוך ספר. מן התנ"ך. את לא תביני.

– לא, אמור לי מה אמרת.

– מדוע את חשדנית כל כך?

שלהבת ירוקה נדלקה בעיניה.

– בכן, אתה פנוי ביום ראשון בבוקר?

– פראנץ פנוי?

– לא. הוא עובד יומית. גם ביום ראשון.

– שבעה ימים לשבוע?

– עליו לפרנס משפחה.

– ואם אבוא, מה יהיה? הרי את מטפלת בילדה בבוקר.

– אני אטפל ואתה תביט. אתה מוכרח לבוא. תקבל כוס קאפה טוב מזה שאתה מקבל כאן.

– או קיי. אם כן ביום ראשון בבוקר.

– אבל תבוא!

– גברת, גברת! – צעקו מן השולחנות הסמוכים.

בקפיצה אחת פרשה אלזה אל השולחן הסמוך. חייכה לשני צעירים, רשמה משהו בפנקסה וגרפה מטבעות מעל השולחן אל תוך תיק התלוי לה על ירכה. שוב עמדה ליד יעקב.

– אגב, מה הזמנת?

– בירה.

– אינך רוצה קאפה קפוא?

– הרי את זוכרת מה הזמנתי. לשם מה שאלת?

– ידעתי שעכשיו תרצה מהו חריף יותר.

– מדוע?

– משום שאני מלצרית טובה.

– אבל מנין לך שאינני רוצה קאפה קפוא?

– כשרואים אותי רוצים משהו חריף. משקה חריף יקר יותר, והאחוזים שלי גדולים יותר.

– אינך רשאית לדבר אתי כך.

– איך?

– כמו שאת מדברת.

– אני יכולה לדבר אתך ככל שאני רוצה.

– ואני אתך לא?

– לא.

– הייתי רוצה לדעת על מה מתבססת דעה…

– אני אמא ואתה… מי אתה?

– אַ! הנחמודת! בת כמה היא?

– בת שנתיים.

– מה שמה?

– מארינה.

– פראנץ, אלזה ומארינה – זוועה. מדוע בחרת בשם נוצרי?

– נוצרי? חשבתי שהשם סיני.

– סיני?

– מארלין, מארינה, חשבתי כי כל דבר מר מוצאו מסין.

אלזה צחקה.

– ובכן, אתה בא ביום ראשון. שלום לך. הפסדתי המון כסף בגללך שלום. כוס בירה? או בינתיים כבר מתחשק לך מה שהוא חריף יותר? חבל. אין לנו משקאות חריפים. רק בירה. לא כדאי בקיץ, בעיקר ביום חמסין. חם, מחניק. ההאפלה הארורה הזאת. יהודית! הביאי לאדון זה כוס בירה, בבקשה. אני עוברת לשולחנות בשורה ההיא. שלום! עד יום ראשון. שלום!

אלזה נעלמה. כעבור זמן־מה נראתה ידה נשענת על אחד השולחנות המרוחקים, ראשה מופשל במקצת לאחור וסנטרה רוטט בריסוסי צחוק. כתר זהב מצוחצח הבריק והחזיר את האור האדמדם מכתפיו של מייג’ור בריטי.

יעקב יצא החוצה.

לילה אפל, שחור, דביק.

כשהוא חוזר לחדרו אינו מעלה אור בגלל חוסר מערכת האפלה; והאופל מתכווץ, מתגבש, לובש צורה, מתיישב על מיטתו ופותח בשיחה עמו:

– מספרים, – אומר הוא בקול יבש ושקט, – כי בגיטו ווארשה מצאו ילד בלי רגל. הרגל נתבשלה בסיר. ההורים עצמם הכינו את הרגל למאכל.

– מי מספר? מי ראה? עתונאים? הללו מוכנים לכתוב הכל. לשם מה אתה מספּר לי זאת? לשם מה?.

– אל תתרגש חבר. מלחמה היא מלחמה. כך היה וכך יהיה. אדם אוכל אדם. אתה מת, אתה נקבר, אתה נרקב, אתה מפרה את האדמה, אתה מצמיח עשב, אתה מאכיל בקר, אתה שוחט בן בקר, אתה אוכל את בשרו וכו'… חד־גדיא מדעית עם אפּילוג בלתי צפוי…

– התפלספות זולה.

– ותאמר: האשה הזאת אמרה לי תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר. ונבשל את בני ונאכלהו ואמר אליה ביום האחר תני את בנך ונאכלהו, ותחביא את בנה… ואלישע יושב בביתו, והזקנים יושבים אתו. אתה רואה? איש האלהים לא התרגש. הוא נאם נאום בוועדת הזקנים. הוא אמר: יש חוקיות מסוימת… מלחמה היא מלחמה… כך היה…

– שתוק! זה היה לפני שלושת אלפים שנה!…

– במצבה, בגדלה, בהרכבה, בתפקידה ובעבודתה של הקיבה האנושית לא חל כל שינוי במשך שלשת אלפי השנים האחרונות. אתה, למשל, לוגם בלילות בירה על קיבה מלאה. והנה כאן מזי רעב. התבונן היטב. התעמק. ללא התרגשות, בשקט, בענין. האם לא תכירם? אל תתנכר. אתה הוא השוכב פרקדן בראש. צלעותיך הן המתבלטות מעורך. אתה ואביך ואמך ודודיך ודודותיך. אינך רואה? חושך?

– כן, חושך. בפקודת הנציב העליון שהתפרסמה בעתון הרשמי יש להאפיל על כל האורות החל משעה שבע בערב. לא יודלקו פנסים ברחובות. על כל בעלי הרשיונות לכלי רכב להאפיל על הפנסים של כלי הרכב בצורה המתוארת בפרוטרוט בתוספת לאותו עתון רשמי.

– למען תזכור את האפלה שבקברות אחים ובקרונות ההשמדה. הנה כאן הובלו מיליונים למחנות המוות. מכאן, ממקום זה, יצאו ולכאן, למקום זה, הובאו. עיניים גדולות, פנים נפוחות, שפתיים לבנות. כאן, כאן.

– שקר! שקר מוחלט! שקר סאדיסטי ומחושב. כאן שקט ושלווה. לכאן מגיע קול נחרתו של בעל הבית הישן בנחת בחדר הסמוך.

– בורות חבר, בורות שאינה הולמת טיפּוס אינטלקטואלי כמוך. כשאני אומר כאן הריני מתכווין לכאן ממש, לקטע זה של חלל העולם ולא למקום מסויים על פני כדור הארץ. אם תקח בחשבון את העובדה הפעוטה הידועה לך בלי ספק שהאדמה סובבת על צירה, הרי לאחר חישוב קל תיווכח שכאן, ממש כאן, בדיוק במקום זה עונה, נהרג, נשחט, נתלה לפני שעה קלה יהודי אחד ואולי שניים, שלושה, אלף, מיליון.

– שקרן! זייפן! הארץ סובבת לא רק על צירה, היא סובבת גם סביב לשמש. וגם השמש עצמה נעה ועמה כל המערכת. מעולם לא עונה כאן איש. בזדון לא לקחת בחשבון את תנועת השמש!

– אל לנו להכנס לדקדוקי עניות אסטרונומיים. השמש מה היא בסופו של דבר? משרפת גאז. אלא שבמשרפת גאז ניתכים יהודים. ובשמש – מתכות. ההבדל הוא רק טכני. הנה מן החלון מציצה קרן של – נקרא לדברים בשמם – משרפת גאז. עוד קרן ועוד קרן ועוד…

בוקר. מאחורי החלון מתעורר הרחוב ובפרוזדור נשמעים צעדים. עתון זוחל מתחת לדלת.

“מנצ’סטר גארדיאן” מפרסם מפי עד ראייה שהצליח להימלט לאנגליה דרך צרפת על תנאי הזוועה השוררים במחנות ההסגר הגרמניים. אנשים רתומים לעגלות מושכים משאות כבדים. אנשי ס.ס. עומדים מאחוריהם ומצליפים במגלבים. הוא ראה במו עיניו כיצד פגע קצה המגלב בפניו של יהודי אחד וניקר את עינו".

עין תכולה משורגת רצועות צרות אדמדמות מתגלגלת וזוחלת על הלחי השמאלית. עין ספוגה נדודי שינה נעצרת ליד בליטת הסנטר ומשקיפה על יעקב מארלין מתוך ראי שבחדר האמבטיה. סכין הגילוח עובר על ידה ואינו פוגע בה.

עין תחת עין.

אי אפשר לצאת לעבודה כשהראש נח על הצוואר כגוש קרח. הלוואי ויגיע יום ראשון.

וביום ראשון ישבה אלזה על מיטתה וסרגה. פקעת חוטי צמר אדומים התגלגלה על הרצפה. תמונות קטנות למספר ולצבעים קישטו את קירות החדר. רהיטי החדר – שולחן לבן, כיסאות קטנים וארון נמוך, ונוספה אליהם המיטה. פסלים קטנים, צעצועים, קישוטים, אגרטלים, מאפרות מכל הסוגים מונחים בכל מקום שאפשר להניח עליו משהו.

– בכל זאת באת?

– חששת שמא לא אבוא?

– לא. בטוחה הייתי כי תבוא.

ברק ערמומי ניצנץ בעיניה.

– שב.

יעקב רצה לשבת על אחד הכיסאות. הכיסאות היו נמוכים מדי, והוא צנח בכבדות.

– ח־ח־ח! זאת היא חולשתי: הכסאות הנמוכים. גם פראנץ כועס על הכיסאות הללו. אבל מארינה ואני אוהבות אותם מאד. אלך ואבשל לך קאפה. אתה שותה קאפה בחלב או שחור? אולי טורקי?

– לא חשוב.

היא יצאה את החדר ויעקב הביט על סביבותיו. דומה כי חיפש דבר־מה ולא ידע מה. מיטת תינוק לא היתה בחדר.

בפתח נראתה תינוקת כבת שנתיים לבושה גופיה, מכנסיים צבעוניים ונעולה סנדלים אדומים. עמדה שעונה למזוזה, מצצה אצבע וסקרה את יעקב במבט רציני מתחת לגביניה.

– ילדה, בואי הנה.

פסעה פסיעות אחדות ועמדה לידו. ראשה הורכן ועיניה הורמו. מבטה הרצין שבעתיים.

– מה שמך ילדה?

– מארינה, – הוציאה את האצבע מן הפה.

– מה שלומך?

– טוב. – החזירה את האצבע לפה.

אכן, צדקה אלזה, הילדה היתה נחמודת. עגולה, שמנמונת, פה קטן, אף פעוט זקוף במקצת כלפי מעלה, עיניים גדולות כחולות עגולות, ושערות שחורות מקושטות בשתי סיכות־פרפרים אדומות. פישפש יעקב בכיסו ולא מצא דבר פרט לנרתיק משקפיים, הושיטו לה.

– רוצה קופסה?

מארינה נענעה ראשה לאות הסכמה, אך לא נגעה בנרתיק. שביב ערמומי נדלק בעיניה.

אלזה חזרה ובידה מגש עם ספל. רגע נתעכבה בפתח והסתכלה ביעקב ובבתה.

– קחי, מותר, – אמר יעקב ותחב את הנרתיק לילדה.

משראתה התינוקת את אמה רצה אליה והתחילה מתחככת בברכיה.

– ביטי, אמא, ביטי. סה יפה.

אלזה התרגזה ואמרה משהו גרמנית.

– בידי קאפה חם, – עברה לעברית, – רוצי מהר, – ושוב גרמנית, – רוצי מפה.

– ביטי, אמא.

אלזה נשמטה ממנה והעמידה את הספל המהביל על השולחן.

– יש כבר סוכר בפנים, – אמרה, – טפשונת שכמותך, – נשקה לתינוקת במצחה.

– אמא, מה זה?

– זה דוד.

– מי זה?

– דוד יעקב.

– קוב?

– יעקב.

– גמע יעקב מן הקאפה ואמר:

– קאפה מצוין, עד שלא היית בחדר חשבתי שהילדה דומה לך… עד כדי כך שנראה לי כי ראיתיה כבר באיזה מקום. עכשיו כשאני מביט עליכן עלי לומר שאינכן דומות כל עיקר.

– אני איומה היום, – אמרה אלזה, פתחה את הארון ועמדה נכח הראי.

– מה שלום פראנץ?

– תודה.

לפתע חלפה צמרמורת בגופו. מן הראי השקיפה עליו בבואתו. התבונן בילדה והרגיש כיצד זונק הדם אל ראשו. ספל הקאפה נפל. הקאפה נשפך על המפה.

– ח־ח־ח־ח־ח־ח!

– אמא, נשבר, אמא, – הילדה דילגה ומחאה כף, – נשבר!

אלזה צנחה על המיטה ופירכסה בצחוק.

התינוקת זחלה על הרצפה ואספה את שברי הזכוכית.

יעקב נמלט החוצה. צחוקה של אלזה רדף אחריו.

חדל יעקב מלכת לעבודתו והיה יושב וקורא שירים.

משלמד בעל־פה את “שמחת עניים” לאלתרמן החליט להיענות לצו המוסדות ולהתגייס לצבא, אך הואיל והדופק שלו הלם 98 הלמויות לדקה, והברונכיטיס כרוני גילה נטייה לקצרת וראייתו לוקה היתה בחסר חשש שמא שוב יושיבוהו ליד שולחן כתיבה באחד ממשרדי הצבא. לפיכך גמר אומר בלבו ללמוד תחילה את מקצוע הנהגות, ועד לסיום לימודיו נדר נדר לבלתי העיף עין על עתון ולא להתקרב לספר. למד מונחי נהגות אנגלית ונמנע מקריאת עתון עברי.

ההרגשה הראשונה שאדם העומד לנהוג מכונית חייב להתגבר עליה הרי היא הפחד. המספר העצום של ציוני הדרך מהמם, הפעולות המרובות שהנהג נדרש לעשותן בעת ובעונה אחת מפחידות.

טייגר היל. הגיעה לארץ ב־15 לספטמבר 1939. בלילה הורידה את נוסעיה בחופי תל־אביב.

אם תחזיק בידיך את ה־ Gear Lever תיוכח שקיים רק מצב אחד בו ינוע דרך חירות מצד אל צד, כשה־Lever נמצא במצב זה אין ה־speed פועל. ה־Lever הוא נייטראלי והמנוע לא יניע את המכונית. אם רצונך להפעיל מהירות שניה עליך להניע את ה־Lever ימינה ואחורה, מהירות שלישית – קדימה, ימינה, קדימה, רביעית – אחורה.

סילבאדור. ספינת מנוע. יצאה בספטמבר 1940 ובה 350 מעפילים, בעיקר מבולגריה. בהיותם בים־השיש נשברה בסערה בנובמבר 1940 ו־230 נוסעיה נספו. הניצולים – מהם הוחזרו לבולגריה ומהם הבקיעו להם דרך באניה דוריאן אל הארץ. חדשים רבים היו עצורים במחנות עד ששוחררו.

תאר לך שיש בדעתך להחליף את המהירות מן השניה לשלישית. זו תהא רציפות הפעולות: שחרר את ה־throthle דחוף קדימה את ה־Clutch והזז את ה־Gear Lever קדימה, הצדה וקדימה למצב של מהירות שלישית. ספור: אחת, שתים, שלש. בהגיעך לשלוש החזר את ה־Clutch ופתח את ה־throthle במידה מספקת כדי להניע את המכונה.

הילדה. אספה מעפילים מספינות אחרות. במשך חדשים טולטלה בלב ימים. אחרי הרפתקאות ואסונות הגיעה לחיפה, ואנשיה הורדו ביום 29 לינואר 1940.

כשאתה יושב ליד ההגה השתדל להימנע מכל שמץ של בהלה, ועשה את כל הפעולות בשקט ובביטחה. זכור כל מה שלמדת עד כה. לאחר שתעבור המכונית כברת דרך דחוף קדימה את דוושות ה־Break ומיד תחדל. חזור על כך פעמים אחדות. כל זה למען בטחון וכדי שתלמד להרגיש את מידת הלחץ הדרושה.

פָּאטריה. באניה זו רוכזו בחוף חיפה על ידי שלטונות ארץ־ישראל אלפיים איש שבאו באניות מעפילים שונות כדי לשלחם לאי מאוריציוס. עד שהאניה עמדה להפליג נעשה בה מעשה חבלה כדי לסכל את מזימת הגירוש, והיא טובעה ביום י“ד בחשוון תש”א. מבין המעפילים נעדרו 251 שירדו תהומות. במחיר יקר זה ואחרי סבל שאין לתארו ניתנה להם, לשאר המעפילים, הזכות להשאר בארץ.

ראשית כל, החזק את גלגל ההגה בצורה נכונה, ז.א. היד הימנית על מה שעלול היה להיות שעה שלוש אילו הגלגל לוח שעון. היד השמאלית על שעה תשע. שתי הידיים על חישוק ההגה ולא על החיצים. בהחזקה נכונה זו תוכל לסבב את ההגה ביתר קלות מבכל שיטה אחרת. ועתה שער כי עליך להטות את המכונית לצד שמאל. סבב את הגלגל בידך הימנית עד שהחישוק יעבור בין אצבעות ידך השמאלית. אם תימצא ידך הימנית במצב בלתי נוח, משוך את הגלגל למטה, בידך השמאלית והחלק בימנית עד הגיעך שוב לשעה שלוש.

אטלאנטיק. הגיעה בדצמבר 1940 ובה 1584 מעפילים. במחנה עתלית, שאליו הובאו תחילה, התקיפו אותם כוחות צבא ומשטרה והסיעום בכוח לאי מאוריציוס. התנגדותם הספּונטאנית של מעפילי אטלאנטיק, אומץ לבם ועוז רוחם הפליאו את הישוב ושימשו סמל וצו לבאים אחריהם. ממשלת המנדט ליוותה את גירושם של המעפילים האלה בהכרזה רשמית על איסור שיבתם לארץ לעולמים. רבים מן המעפילים נספו במחלות כתוצא מתנאי האקלים השוררים באי.

משתתרגל תיווכח על נקלה כי מתוך השימוש ביד שמאל או ימין חליפות תוכל לסבב את ההגה לכל צד ולכל זווית הרצויה לך. אפס, אם תיצמד בחזקה בשתי ידיך אל הגלגל יגעו מרפקיך במושב ויעכבו כל הטיה נוספת. בשלב מאוחר יותר תוכל לעשות זאת ביתר הצלחה עם סיבוב הגלגל ביד ימנית והחלקת היד השמאלית עד לשעה אחת עשרה ומיד לאחר זה משיכה למטה ביד השמאלית. שוב אל תחזיק את הגלגל בכוח. המכונית ניחנה בהרגשת כיוון אבטומאטית ואתה עלול להמית הרגשה זו אם תחטוף את ההגה ביתר מרץ. הנהיגה אינה דורשת כל מאמץ שרירים פרט למקרים שעליך להפנות את המכונית בזווית ישרה או חדה – מקרים נדירים ביותר.

סטרומה. אות קלון לעמי העולם שעמדו על דמם של יהודים אלה ולא הושיטו יד להצלתם. בראשית 1941 הגיעה האניה לאיסטנבול מרומניה. רוב המעפילים היו פליטים מבוקובינה ובסאראביה שאחרי הטבח האיום בבסאראביה נועדו להישלח בין שאר היהודים למחנות הריכוז בטראנסדנסטריה. שבועות מספר עגנה האניה באיסטנבול מחמת סירובה של הממשלה הבריטית להרשות את כניסת המעפילים לארץ ישראל, והם הוחזרו לרומניה, שהיתה עקובה כבר מדם ומפרעות ביהודים. אך גם לרומניה לא זכו האומללים להגיע – 769 מעפילים ירדו תהומה בים נכר שבחופי טורקיה ביום ה־28 לפברואר 1942. רק אחד ניצול – עד חי לאכזריותה הנוקשה של ממשלת בריטניה בשדה העלייה בשנות הזוועה.

יש ללמוד במיוחד כיצד לעצור את המכונית בשעת צורך דחוף. כשאתה מתאמן בכך עליך להיות בטוח כי אין כל סכנה צפויה לך מאחוריך או מאיזה צד שהוא. משנוכחת בכך, נסה לתאר משהו בלתי צפוי כגון איש או ילד המופיע לפתע לפני המכונית. לחץ בכל כוחך על המעצורים.

מפקורה. אחת מתוך שיירת ספינות המעפילים שיצאו מנמל מלאות וגדושות שרידי ישראל. הותקפה על ידי הציר וכל נוסעיה ירדו תהומות.

אל תרדה במכונית ביד חזקה, ומאידך, אל תרשה לה להשתלט עליך. מצא Modus Vivendi – שפה משותפת.

יעקב מארלין מצא.

שניהם – הוא ומכוניתו החליקו כחטיבה אחת על פני הכביש. הנה הם כבר מחוץ לירושלים. הנה כובשים הם את אפרוריותו המכחילה של הכביש. מעפילים הרה, שוקעים לתהומות, מתפתלים בנקיקים סלולים, שוחים באוויר השקוף של תחילת הקיץ רווי קרני שמש לוהטות. שעה אחת, שתיים, שלוש. המורד האחרון. העלייה האחרונה. הברוש. השער. את המכונית השאיר ליד השער. הגן – בערת וורדים אדומים.

עבר במשעולי הגן – איננה. נכנס לאחד מבתי המגורים. עלה במדרגות. חדר ראשון משמאל. דפק. תשובה לא באה. פתח את הדלת ונכנס.

היא ישנה במיטתה. על הכר מונח ספר פתוח. כרע על ברכיו לפני מיטתה.

– צפורה.

פקחה את עיניה ועצמתן שוב. עברו רגעים מספר עד שנתישבה על מיטתה.

– צפורה התסעי עמדי?

קמה. ניערה מפניה את קורי השינה וניגשה אל החלון, יעקב נמשך אחריה. הוציאה ראשה מן החלון ואמרה:

– אסע.

– תיכף ומיד. כרגע.

– ואביב האש?

– הנהו, – אמר והצביע על הגן.

השמש להטה. ורדים אדומים בערו. הכפר רגע במנוחת צהריים. ירדו. איש לא הרגיש בהם. ישבו במכונית ונסעו.

– מאימתי אתה יודע לנהוג?

– מהיום.

– למדת?

– כן.

– מה זה עלה על דעתך פתאום?

– עמדתי להתגייס.

– ולא התגייסת?

– לא.

– מדוע?

– טייגר היל, סילבאדור, הילדה, פּאטריה, אטלאנטיק, סטרומה, מפקורה… לא יכולתי.

– ולהב החנית?

יעקב ניענע ראשו בחזקה – המכונית טולטלה ימינה ושמאלה.

–נסיעה בחסות נהג שכמותך – סכנת נפשות.

– אביב האש? להב החנית? אינני מדובב שוב. כבר יש לי דבר אחר.

רק אחריך הלכתי, בתי,

כצוואר אחרי החבל…

ברוך ליטפו הצמיגים את הכביש.

לא מפחד, בתי, כי מגיל את צועקת,

את יודעת, כי שקר, שקר, שקר

– והאמת?

– עכשיו: את, אני, את ואני.

– והעולם כבר אינו עומד על פיל? והפיל כבר אינו עומד על צב? והצב?

– זכרון פושע ולשון פיפיות.

– אביב על להב הלשון.

הטה יעקב את המכונית אל פס החול שבצד הכביש, נטל בימינו את שערותיה של צפורה ובשמאלו ליטף את פניה. הפשיל ראשה לאחור ונשק לה.

פרק רביעי: מעמקים    🔗

קרן אור דפקה על התריס דפיקה־נגיעה, פיזזה בקלילות על פני סורג הברזל, חדרה אל תוך סדק, ביקעה את השמשה, וקפצה עלתה על הכר.

צפורה טלטלה את ראשה כאדם המפריח זבוב מעל פניו והמשיכה לישון. יעקב התרומם על מרפקיו והתבונן בה: הכל מוכר לו, ידוע, אהוב, כל תו, כל תג, כל חריץ, – רק שפתיים צמודות בחזקה מהדקות משהו העלול להיות סוד.

בלא לפקוח עיניה שאלה צפורה:

– מדוע אתה מסתכל בי?

הפכה פניה אל הקיר והחיוך גלש משפתיה וריחף על בדל פיז’מה כחולת פסים.

קם יעקב ויצא למטבח. הבעיר אש בפרימוס, בישל קאפה, מזגו אל תוך ספל והביאו לחדר.

צפורה לא התעוררה.

נטל כיסא, הקריב אותו אל המיטה ושם עליו את ספל הקאפה.

צפורה ישנה עוד.

קרב אל החלון, הזיז את הווילאות ופתח לרווחה את התריסים; אור הציף את החדר.

צפורה כיסתה את פניה בשמיכה.

ניגש אל הארון, הוציא שקיק עם ביסקוויטים, שם אחדים על הצלחת והניח את הצלחת על הכיסא.

צפורה התעוררה. העיפה עין על הקאפה, האירה פנים ליעקב ואמרה: “תודה”. לגמה בהנאה.

– בשבת הבאה אביא אני לך את הקאפה למיטה.

על הקירות היו תמונות: נשי טאהיטי צבעוניות מאת פול גוגן, אמא של צפורה במסגרת שחורה, ילד איטלקי חום מתקופה שקדמה לריניסאנס, וציפור עלי עץ מעשה ידי אמן סיני.

יעקב רצה לכרוע ברך לפני המיטה ולנשק את עיניה של צפורה. הוא לא עשה זאת אלא שאל:

– מה הן תוכניותינו לשבת זו, צפורה? טיול?

– לא. השבת רוצה אני לנוח ולקרוא עתון. חם מאוד בחוץ. מוטב כי נישאר בבית. מסכים?

– מסכים.

צפורה הדיחה את הכלים ויעקב ניגב את האבק מעל הרהיטים. שניהם הציעו את המיטה.

כתום המלאכה נטלה צפורה את המוסף הספרותי ל“דבר” וישבה בכורסא לעיין בו. יעקב עמד ליד החלון והשקיף על הרחוב.

שבת פליגמאטית עטפה את הרחוב במעטה שרב. יהודים בודדים הלכו לאיטם לבית הכנסת, מהם בקפוטות ושטריימלים, מהם בחליפות שבת מגונדרות ועל ראשיהם כובעי לבד שמוטים קמעה הצידה: הדור הצעיר. קבוצת מטיילים מתנועת נוער עברה בשירה בדרכה אל ההרים.

מישהו דפק על הדלת.

– יבוא!

נכנס בחור במכנסי חאקי ארוכים וחולצה כחולה. צפורה קפצה מהכורסה.

– משה!

פרצוף עייף עם עיניים עירניות, בלורית שחורה ושיבה ברקותיה. ־ שלום לכם, ־ קולו של הבחור היה עמוק ושקט. העיף מבט מהיר על כל החדר, ונתעכב על תמנת אמה של צפורה. ניגש אל החלון והושיט יד ליעקב.

– מזל טוב. מה שלומך?

– תודה.

– משה! – צעקה צפורה. – מדוע רק לו? ואני מה?

הבחור חיבק את כתפיה.

– לך יש לי מתנה קטנה מאת כל החברה.

הוציא מתיקו ספר והושיט לה. צפורה חטפה את הספר.

– מאדאם קירי! בחיי, אתם חברמאנים. תודה, תודה רבה. מסור תודה לכולם. לכו­־ו־ו־לם. אולי אבקר אצלכם בעתיד הקרוב.

משה השתרע על המיטה.

– חוץ מן הרגליים, – הזהירה צפורה.

– חס וחלילה. בעצם, – פנה אל יעקב, – מכירים אנחנו זה את זה.

– יתכן.

– דומני מן היום הראשון לבואך ארצה.

– אולי.

– חם אצלכם בירושלים. בא אדם להנפש קצת מן החום ונתקל בחום גדול עוד יותר.

– רק בימות חמסין כך, וגם אז נושבת על פי רוב רוח קרירה בערבים.

צפורה נתישבה על המיטה בצדו של משה.

– נו, משה, ספר…

– מה יש לי לספר. ספרי את… מה, בעצם, מעשיך בעיר הקודש?

– מורה.

– יפה.

– ספר, משה, מה נשמע שם?

– מה יישָמע? עובדים קשה. המצב לא רע דווקא. לא חסר כלום חוץ מידיים עובדות. ממש – חפש בנרות. מחסור איום.

– אתה רוצה תה או קפה?

– אני רוצה מים קרים אם יש.

– אין. עוד לא זכינו במקרר.

– ולנו יש מכונה חדשה לחיתוך לחם. תוצרת עצמית. שמעת וודאי שהקימונו מפעל תעשיה. בית חרושת ממש. עובדים למען הצבא. הצרה היא שאין לנו פועלים למדי. צרה איומה. רוב הבחורים “האמיתיים” התגייסו לצבא.

– מדוע לא התגייסת אתה?

– לא נתנו לי. המצב הגיע לידי כך שהיינו מוכרחים להחזיר חברים מן הצבא. סידרנו שחרורים בכל מיני דרכים. אפרים זאלץ, למשל… אגב, ידוע לך שעבר לחדר משפחה?

– לא.

– ואת יודעת עם מי?

– לא.

– נחשי.

– אינני יודעת.

– עם רבקה.

– איזו רבקה?

– רבקה. גיסתך.

– לשעבר…

– לשעבר.

– מדוע לא ביקרה אצלי במשך כל השנים הללו?

– אינני יודע.

– מסור לה דרישת שלום מיוחדת.

משה קם מן המיטה והתחיל פוסע בחדר.

– אחיה היה גיבור, צפורה.

– אחיה?

כן. אחיה. בעלך לשעבר. ברוך. ברוך קאמינסקי גיבור היה. הייתי עמו באותו אבטובוס. הוא נהרג משום שרצה להציל ילד מפגיעת כדור.

יעקב אמר:

– סלח לי, משה, עלי לסדר דבר־מה בעיר.

– בשבת?

– כן. חייב אני לגשת אל מכּר אחד. לרגעים מספר. לשעה קלה. אני מקווה שתבלו בנעימים.

– לאן, יעקב? – שאלה צפורה.

– אל… אל אחד בעיר. אני אחזור. שלום לכם. שלום.

יעקב נכנס למטבח. תחת הכיור עמד ארגז. הרים את הארגז והוציא מתחתיו חבילה עטופה נייר צבעוני וקשורה במשיחה אדומה. צעצוע. נטל את החבילה והסתלק.

הרחובות היו ריקים מאדם. אנשים הסתתרו בבתיהם מלהט השרב ונהנו ממנוחת השבת. יעקב הוציא מכיסו עניבה וקשרה לצווארו.

כעבור רגעים מספר דפק על דלת שעליה התנוסס כרטיס ביקור באותיות עבריות ולועזיות: פרנץ גרטרויר. הדלת לא נפתחה. דפק וחזר ודפק. שכנה יצאה מן הדירה הסמוכה.

– מה אתה דופק?

– היכן הם?

– מה?

– איפה הם?

– איני יודעת איפה הם? חדל לדפוק. הראש כואב.

– טוב, אני אחכה.

ישב על אבן לפני הדלת וחיכה. מאפס מעשה מרטו אצבעותיו את המשיחה האדומה של החבילה. המשיחה נקרעה. ניסה לקשרה שוב ולא עלה בידו. הפך בה והפך בה וכל אימת שאמר לקשור קשר היה החוט חוזר וניתק. השליך את החוט ונתפרמו הניירות. פתח את החבילה ומצא קופסת קרטון. הסיר את המכסה. בובה. בובה נחמדה. עמד להחזיר את המכסה למקומו ולא עלה בידו. המכסה קטן היה מן הקופסא. זו לא היתה בובה. זו היתה דמות, זה היה פסל, ענק. עמד כנגד יעקב וצחק.

אחר כך נטל את יעקב בידו כמין חפיסת שוקולאדה ורץ. רץ ברחובות ירושלים. הגיע אל מחוץ לעיר. עלה בהר. ירושלים סלעית־וורודה השתרעה לרגליו. הרים את יעקב למעלה והטילו מסגת ההר אל תוך העיר.

תוך כדי טיסה קלטה עינו של יעקב דמות של זוג, דומה כי חיים ואלזה הם. שלובי זרוע. חיים ואלזה שלובי זרוע?

יעקב לא התרסק. הוא נפל לתוך בור. בבור נמצאו זוג אנשים לא חיים ולא אלזה, זוג דמויות מימי הנעורים. עמד אדם חבוש כובע מלחים ועמדה בחורה לבושה חלוק יפאני: איש המיתוס עמד שלוב זרוע עם ואליה.

יעקב נתקבל בסבר פנים יפות.

אמרה ואליה:

– אינני כועסת עליך.

אמר איש המיתוס:

– אנו מחכים לך.

יעקב שאל:

– לשם מה?

ואיש המיתוס השיב:

– אנו מייצרים כאן חלל. חלל טהור. חלל נח. יש לנו מכונה. אנו מוכנים לקבל אותך. אנו זקוקים לעזרה.

ואליה חייכה:

– הישאר עמנו.

אמר יעקב:

– אינני יכול. אשתי מחכה לי.

– הבא אותה הנה. סלחנו לכם. לכולכם. מה שהיה – היה. המיתוס הישן מת. אנו יוצרים מיתוס חדש. חלל נח. יש לנו מכונה. הבא את אשתך. אנו זקוקים לעזרה.

– לא אביא.

– תביא.

– לא אביא.

– תביא את כולם.

– לא אביא אף אחד. כולם ישארו שם. כולם עד אחד.

– תביא.

– לא אביא.

איש המיתוס הוציא שעון מכיסו.

– אני נותן לך זמן חמש דקות. זמן נע ושוטף. בעוד חמש דקות תביא את כולם.

– כולם ישארו שם. צפורה ומשה ואלזה וזאת התינוקת שבשבילה קניתי את הבובה, שבגללה אני כאן, למענה אני כאן. ישאר גם הגוץ. כולם ישארו.

ואליה מחאה כף:

– ואתה תישאר כאן. בראוו! אני שמחה, אני מאושרת. הידד! אתה נשאר כאן.

איש המיתוס החזיר את השעון לכיסו, ואמר:

– אני חוזר על דברי בפעם האחרונה. אתם הרגתם את המיתוס הקדמון והשתלטתם על העולם אֵל אחד אכזרי וקאפּריסי. אנו סלחנו לכם, אנו יצרנו מיתוס חדש של המאבק האדיר בין הזמן המתפתל, המתגעש, העצבני ובין החלל השלוו, הגאה, הנח. עתה ניצח החלל את הזמן. מכונה יש לנו ואנו מייצרים כאן חלל גא ונח. עלינו למהר. עלינו לייצר בסיטונות. אנו זקוקים לעזרה. עליך להביא הנה את כולם.

– לא אביא.

איש המיתוס שלף אקדח וכיוונו אל יעקב.

– תביא.

– לא.

– אני סופר: א־ח־ת. ש־ת־ים… ש־־לוש!

יריה מומה הדהדה בבור. כדור נתקע באחד מקירות הבור.