רקע
יעקב הורוביץ
לא רוחמה

תמונה על חרבות בית שני


הנפשות:

מוציוס – סוחר עבדים

פריסקוס – קלגס רומאי

פלאוויוס – ראש גדוד

כהן

שלמינון

שבויי יהודה

קלגסי רומי


מוציוס: (סוחר עבדים כרסתן, קרח, חובק סיר שהוציא מן מפולת): הוי זויס נשגב, אתה אשר נתעלית להיות עליון על ביתי; הוי יונו נעלה, נוצרת יקרה של אוצר יקר; ואתה הרקלס הגבור: את חסדכם משכו נא על עבדכם, המקטר לפניכם בענוה כל כך גדולה. (פונה אל הסיר) ואתה סיר חמודות, כתר חיי ועצם ההוויה עלי אדמות, בדמע עיני ארווך, אל לבי המתמוגג אאמצך, בנשׁקות פי אשׁקך כהנה וכהנה. (מפסיק, נמלך בלבו) אכן, עלי לתת תודה, אך למי אתננה? הלשוכני אולימפוס, אשר האירו פניהם אלי הפעם והקרו לפני אוצר חמד זה לסמכני לעת זקנה, או אולי לאחי עטורי התהלה בני ארצי ומולדתי היקרה, לעצם מעצמי ולבשׂר מבשרי, כי לא מנעוני מחטט בגל אשׁפה ארורה זו…

פריסקוס (קלגס רומאי מן המשמרות): עמוד! מי אתה?

מוציוס: הוי אלים אדירים, את פי השטן פתחתי. (רוצה לחמוק).

פריסקוס: עין רומא האדירה ראה תראך, הזר לא תצליח לחמוק.

(מתקרב). ומה זה בסיר אשר בידיך? האמת לנסוך נסך לאלים, או נסך לכריסך השמנה?

מוציוס: לא זר אני… ורק סיר בידי… סיר פשוט, של קשואים…

פריסקוס: קשואים? טוב איפוא, הטעימני נא מקשואיך.

מוציוס (קם לברוח).

פריסקוס (מאיים בשלח): עמוד!

מוציוס: קלגס תושב רומא הבירה אנכי.

פריסקוס (מהסס, בראותו שאין איש בקרבתם): אבל… אין איש סביב… את הזהב אשר בסיר ראיתי. ולעת מלחמה, מי ישים לב לפגר אחד אפילו של תושב רומא.

(מרים את השלח, מוציוס נרתע, אך יריבו משיגו בזנוק אחד)

ואולם… נקל מזה לרטש את בטני היהודים הנופלים למחננו ולבדוק האמנם בלעו מטבעות של זהב כדי להסתירן מעינינו.

מוציוס: ובכן, הרף ממני, גונב קברים.

פריסקוס: ואתה, זאת עצתי נאמנה לך, הבה נחלק את שללך חלק כחלק.

מוציוס: חלק כחלק? כלב, רמאי, רוצח אביך…

פריסקוס: אבי? מי הוא זה ואיזהו אבי? (בעצב פתאום) אבל אחד מידידי מת באשמתי בימי המצור. ועתה בחזון בלהות יופיע אלי…

מוציוס (משתמט ממאחזו): מוג לב, נשבע לשקר, מפיר חוק, שודד מקדשים…

פריסקוס: בחיי ראשך אשר ייכרת, אם עתה ואם כעבור זמן, כי אמת בפיך הפעם; הלא עם הראשונים עליתי על מגדל המקדש הנתעב הזה בהבקעו. כי שמעתי שרבים בו עמודי הזהב, ושערי הזהב, והפיתוחים, הרימונים, פטורי הציצים, זהב שחוט כולם. אויבים סבוני מכל צד והמגדל עולה באש. כי שמו אורב לנו. ידידי המנוח נצב למטה. את הזהב אשר גרפתי, הראיתי לו מן החומה למעלה, והתחננתי שיפרוש את זרועותיו לקראתי. אל זרועותיו הפרושות קפצתי, וכובד גופי מחצו כהרף עין. הוא מת ואנכי נצלתי…

מוציוס (עומד לברוח): מפיח מגפה, הורג אחיו, נבלה מסריחה!

פריסקוס (אוחז בו): אכן, דייני! את שללך הב, או צו לביתך.

מוציוס: הצילו! (מופיע גדוד מוליך שבויים, בראשו פלאוויוס).

פלאוויוס: מה הצעקה הזאת?

מוציוס (משתמט מידי פריסקוס, מתפלש לרגלי הקצין): אדוני הרם, חיי נתונים בידיך, הצילה.

פלאוויוס: תפשוהו! (קלגסים שמים ידיהם על פריסקוס. אל מוציוס) מה בפיך?

מוציוס: אדוני רם המעלה, אדוני ראש הלגיון, אדוני פי הקיסר. שמי הוא מוציוס, מתושבי רומא הבירה. עבד נאמן אני לקיסר, יתנו לו האלים חיים ארוכים, ולסינאטוס הנשגב. בעקבות הלגיונות עיטורי התהלה יצאתי גם אני הנקלה לקרוא אתם יחד Canem in hoc oppido non relinquam חרוב תחרב העיר, כלב מצורע לא נחייה בה.

פלאוויוס: ומה מעשיך פה?

מוציוס (נבוך): אמרתי בלבי: הבה אקנה לי בכספי מן השבויים אשר יימכרו… עטרת עמלי הוא הכסף אשר צברתי לעת זקנתי. ובשביל כך באתי. והנה קם עלי הנבל הזה (מצביע על פריסקוס) איש הבצע, אשר על אף פקודות הקיסר הרחמן רטש את בטני הנופלים אלינו מהבוגדים בעמם כדי לבדוק אם לא טמנו זהב במעיהם. והנה אמר לעשות כמשפט הזה גם לבטני המסכנה (מלטף את בטנו) ולגזול ממני ביד דמים את כל עמלי, יען כי תושב רומא הבירה אנכי ועבד הקיסר…

פריסקוס: שקר וכזב! ראיתי כי חיטט ברמץ וסיר מלא זהב מצא בו.

פלאוויוס: סיר? סיר מלא זהב?

כהן (מבין השבויים): אוי לי!

קלגס: דום יודיאוס ארור, פן…

כהן: או לעיני שכך רואות!

פלאוויוס (מפנה ראשו): מי זה הנוהק הלז?

כהן (עם פניתו של פלאוויוס הונח מלחיצת הקלגס): פה מצא זהב? ואולי זה… מי יודע… אולי פה המחבוא? (זוחל על ארבע) – הכהנים הגדולים החביאו את מטמוני הדביר הקדושים, את הפרוכת מרוקמת הזהב, את ציץ הכהן הגדול, את גנזי הגנזים היקרים מכל יקר. אוי לך, עיר הקודש, כי אש אכלה את לבך ושועלים טמאים באודיך יחטטו…

פלאוויוס: מה הוא מילל?

פריסקוס: בי אדוני, איש סורי אנכי ואת שפתו אני שומע. (לאות פלאוויוס מרפים ממנו הקלגסים) דומה כי פה הטמינו ראשי האויב הארור מגנזיהם, וזה הסיר… (מסביר לפלאוויוס בלחש, ולפי תנועות ידיו ברור שהוא מזרז לחיפושים נוספים במקום).

כהן: אויה לי, לחם הפנים לא ייערך, ומנורת הקודש שודדה. אדמת הקודש רוותה דם, נהרי נחלי דם, למה לא שתית גם את דמי עם דם חלליך?

פלאוויוס (לפריסקוס): לא, לא אחלל את קדושת הקברים.

כהן: למה בשבי נפלתי, למה עבד אהיה לערלי הלב, למנאצי הקודש? כבדה עלי ידך, אלהים.

פריסקוס (מסביר את דבריו לפלאוויוס): הוא בז לנו.

פלאוויוס (לכהן): הידעת את מקום המחבוא?

פריסקוס: גלה את המטמונים.

כהן: ידים טמאות הפכו והפכו בקודש ולא תדענה שובע. ועתה הן מבקשות עוד, תמיד תבקשנה עוד ועוד…

פלאוויוס: אל נהי, בן אדם. אזרח אתה במדינת החיים. כדור משחק אתה בידי אחד איתן. ואם תאמר רק שלש מערכות שיחקתי ולא הגעתי עדיין לחמישית – דע לך כי בשלש דייך. (מחייך) שומה עלי להתחפש הפעם לשליח ומיופה כח של אותו איתן. (לפריסקוס) אמור לו, כי אם יגלה את מקום המטמון, יזכה לראות את המערכה החמישית עד תומה. (פריסקוס מסביר לכהן את דבריו אגב עשיית סימן של כריתת ראש).

כהן: נכון אני, טוב לי המוות. (מרכין ראשו).

פריסקוס: דבר לא נציל מפי הרמש הזה.

פלאוויוס: לפלא בעיני האנשים האלה. כל אדם ישאף למטרה. ייתכן כי הגורל האיתן יועיד לו את היפוכה. אך מפני המוות יפחדו כולם. תחלואים רבים ריפא היפוקראטס הרופא, ובסוף חלה הוא עצמו ומת. הכשדים הגידו לרבים את יום מותם, לבסוף גוועו גם הם. אלכסנדר, פומיוס וקאיוס יוליוס קיסר החריבו ערים בנויות עד היסוד ובמלחמותיהם הורידו שאולה פרשים ורגלים לרוב, אבל גם הם הלכו לעולמם. הראקליטוס מאפזוס זמן ימים רבים לכלות את כל העולם באש, לבסוף מת במחלת המים בין גללי בקר. את דימוקריטוס אוהב הנקיון, המיתו הכנים ואת סוקראטס בר הלב, שרצים ממין אחר. אך בני העם הזה לא יפחדו מפני המוות, ועוד ישאפו אליו. אל מטרה ישאו עיניהם, אף ישיגוה.

פריסקוס (חובט בכהן): אי המטמון? (הכהן אינו מוציא הגה מפיו).

שלמינון (אשה זקופת קומה, עטויה שחורים, מתוך השבויים): אסוף ידיך! (פריסקוס נרתע לאחור).

פלאוויוס (בתמיהה): מי את הגבירה?

שלמינון: את שפתך אני שומעת. על כן אגיד פשר הדברים אשר שאלת.

פלאוויוס: מי את, הגידי.

שלמינון: שבויה אנכי ו…אשה. אם החרבות אנכי. את סוד המטמון לא ידע הכהן הזה, על כן צו והרפו ממנו. אני יודעת את הסוד.

פריסקוס (מזנק אליה): איהו, הגידי.

שלמינון (פונה אליו במלוא גאונה): נא הכה! נא חבוט! (פריסקוס נרתע).

פלאוויוס: יוּנוֹ נשגבה.

שלמינון: שלמינון בת הכהן הגדול חנן בן חנן, נשמת המרד הזה, איננה יוּנוֹ.

מוציוס: אכן, אשת פלאים היא האשה הזאת, (לרגלי פלאווייוס) מאה דינרים אני שוקל, מכור לי את האמה היהודיה הזאת.

שלמינון (לפלאוויוס): אל נא תדמה כי כמוני ככהן הזה, המלחך בלשונו את אפר ירישתו. כי ירישתי בלבבי. אבי ואנכי – שנינו העלינו את אש המרד בזרים. כי ידענו, זהו הדרך אל המוות. אני האשה עוררתי את שמעון בר־גיורא להבעיר את שלהבת הקנאה מעלה מעלה, לחבל ולא לחמול.

כהן: שמעון בר־גיורא, שמעון בר גיורא! מה זה עוללת לנו? לוא במעט החזקנו, כי עתה עמד המקדש על כנו ושום קרבן לא היה סר מעם המזבח.

שלמינון (לכהן): דום לך, ההולך ביללים. (לפלאוויוס) אך אחד השועלים הוא זה, שרחמיו נכמרים על עצמו. לא כמוהו אתה, ואף לא כמו אלה (מצביעה על מוציוס ופריסקוס) – שליחי גאונכם. על כך עניתיך.

פלאוויוס: האשה, לא ירדתי לכוונותיך. אולם זאת אדע אל נכון: לא כמוני כמוך, ולא כמו אותן הנשים את, שראיתי בימי חיי. כה אמר החכם: מאויביך תקח נקם, אם לא תעמוד בפניו… האמנם פניך לנקמה?

שלמינון: הלא תבינני אל נכון. לא כמוני כמוך. אתה אך לנראה בעין, לנשקל בפלס ההגיון – ואני לסוד לבב. אתה תשב פאר על כסא כבוד, ואני את לבך אכבוש – לנקר בו.

פלאוויוס: את לבי? לא. ואולם, נפלאת בעיני, האשה. התוליכיני אחריך? אך כה אמר הראקליטוס: האדמה כי תהפך למים – וחדלה. וזה משפט המים אם ייהפכו לאוויר. וזה משפט האוויר אם ייהפך לאש… את נפשי לא אמיר – כי מת אנכי.

שלמינון: גם אני. אתה למידה הברורה, ואני לטשטושה. את שעל האדמה האחרון אשר יומד בחבל, נתתי שי – לך. כי לי ממלכה אדירה מזו – ממלכת לבב. ובו אעלה את הדראון, את המארה הגדולה, את המגפה אשר דום אין לה.

פלאוויוס: לא אבין דבר. הלא טוב לאשה, אשר חן לה וקסם לה ויופי לה, להעלות את אש האהבה. קומי, התאוששי, ידעתי רבים ברומא המעטירה אשר בין רמים יושיבוך פאר.

מוציוס: אך כפלא תהיה האשה הזאת בעיני כל בחורי החמד אשר ברומא. (לפלאוויוס) מאתים! לא, לא, חמש מאות! לא, לא, אלף דינרים אני שוקל, מכור לי את האמה היהודיה הזאת. (פלאוויוס הודפו ברגלו ממנו והלאה).

שלמינון: מה לי אהבה רפופה. תלשתי כל רגש קלוקל מלבי. רק אחת אעשה לא עשיתי עוד: בנים אלד לנקם. אך לנקם. שלחני בשבי.

פריסקוס (לפלאוויוס): צו ופגעתי בה, במחרפת.

פלאוויוס (בגערת זעם): עבד! (פריסקוס נסוג פתאום אל שלמינון) שמעיני נא אך עוד רגע קט. אל לך לבטוח ברגשי אכזב. הלא אמרת: בפלס ההגיון נשקול. וכדבריך שקלתי. אכן, לחפשי אשלחך, כזוהר בשמים אשימך, כי אשה נולדת להאיר ולא לסנוור. מממלכת הקדור אפדה את רוחך. ולמראה פניך אך ישתחווה כל נענה ויאמר: אשרי, ראיתי אושר! (נמלך בדעתו) רוחי, רוחי, דומה אתה בשבי נפלת.

שלמינון: אל לך בן־אדם. שוב לך אל הסטוים, אל האנדרטאות, אל הפסילים. מלא כריסך יין למראה שפחות רוקדות מעקמות חמוקיים. אכול וחטוף לשונות תוכים ושוקי קופים. אכול אכול והקא, כדי לפנות מקום למאכלים חדשים. ובין הקאה להקאה דבר בלשון פילוסופים, כמשעשע את עצמך ומתמיה את האחרים בחכמתך. לא זה דרכי. על המרומים שלך וותרתי. אני הולכת בתחתיות. לא כעתידך עתידי.

פלאוויוס: אשה איומה, מי עתידות הגיד לך? ומה פשר סוד הלבב אשר בו תתפארי? בואי אחרי. הלא על קיומו של ההווה אין עוררין. הבה נחזיק בו ולא נרפה. כל השאר – הלא הוא אך עוטה צלמות.

שלמינון: אתה תראה אך צלמות.

מוציוס (שוב מתפלש לרגלי פלאוויוס): אדוני הנעלה, אדוני הנשגב, מכור לי את האמה הזאת, ולא – מת אנכי.

פלאוויוס (לשלמינון): הנה זה קול עתידותיך. השמעת? סופך להמכר לשפחה. הבזה בחרת?

שלמינון: עשה כמצוות הגורל. מכרני נא, ואל לך בגודל לב.

פלאוויוס: אשה ההולכת במרי עם נפשה, האין רחמים בלבך ולוא אך על עצמך?

שלמינון: על מי ארחם ולא ריחמתי, על מי אחוס עוד: אבי נפל חלל מתבוסס בדמו. את אמי הורתי הרגו הבריונים, כי אמרו: העלימה מאכלים והעם מתים ברעב. אחי נפל אל מחנכם ממלט את נפשו הקטנה במצוקת הרעב, והנה רטשו קלגסים את בטנו לבקש שם זהב. ואני… אני בת לא־רוחמה. ואתה חזק ועשה את המוטל עליך.

פלאוויוס (למוציוס): את מלוא הסיר תתן במחיר כל השבויים.

כהן: בשבי תלך בת לא־רוחמה, הביטה משמים, אלהים.

מוציוס (בקול רפה): הלא אך בה חשקתי.

פלאוויוס: ראה, זאת אשר גזרתי: כולם או לא כלום.

מוציוס (מושיט את הסיר): אתה הגוזר ואני עבדך המקיים.

פלאוויוס (לקלגסים): הנני מוסר את השבויים האלה לרשות…

מוציוס: מוציוס אפריקאנוס, תושב רומא הקריה.

פלאוויוס: ולו הם עבדים עד עולם. Dabitur!

מוציוס (נושא עיניו השמימה): וונוס, מלכת הדבירים הנעלמים, את לבדך תביני את אשר עשיתי למען שמך. ועתה שלחי נא את בנך אהובך, אמור, לסוכך עלי בנועם. סמכי נא את לבי במימי נצחים וברינת אהבה.

פלאוויוס: שלמינון האכזרית, את רצונך עשיתי, אך זה משפט האתנן. (משליך את הסיר המתגלגל מטה מטה).

פריסקוס: המטמון! (קופץ אחריו).

פלאוויוס: גורל האשה נחתך, ואולי נטו הצללים גם עלי.

מוציוס (מוציא שלח מידי אחד הקלגסים, אל השבויים): ואתם הולכי בטל, כלי חמד קנויי עמלי, איש מכם ודאי לא ישים לבו לעשות כרצון קונו. חמורים כמוכם לא ראיתי מעודי. עורכם עבה כשריון, אף שוט לא יוכל לו. המכה אתכם, אך ייגע בעצמו. זה דרך נבלים מעולם: חטוף ואכול, חטוף וגנוב וגזול וגם סבוא – וברח. מחוץ פני אדם לכם, ורק מעשי ידיכם יענו בכם כי נעווי עורף אתם. אולם אותי לא תרמו. עורכם המוצלף יזהיר בשלל צבעים, ינומר כרדידי קאמפאניה, יאורגמן כמרבדי אלכסנדריה, ירוקם שתי וערב בצורות עוף השמים וחית השדה. חי פולוכס, כי אם לא תפתו את אדירי רומא לסור אל ביתי, כל בחור נאצל, כל גבירה נגידה, לסור ולהנות מזיו בשרכם השזוף, אם לא דבש תהיו לחיכם, עד כי ימלאו את ביתי כל טוב מצרים… כי עתה… כי עתה… קדימה! (הקלגסים מאיצים בשבויים לקום וללכת)

שלמינון (בלכתה, לפלאוויוס): היה שלום, איש ריבי. אתה עשית לא כאשר שקלת בפלס ההגיון, כי אם כאשר צווית. ואני בת לא־רוחמה בשבי אלך – לקראת עתידי, עתיד הנקם.

כהן (מקונן): בשבי הלכה בת לא־רוחמה… (השבויים מוצאים בזה אחר זה).

פלאוויוס: בדד נשארתי. כוכב אחד הופיע פתאם להאיר את שממת חיי, והנה יימסר עתה לבתי הקלון אשר ברומא המעטירה. פלאוויוס, פלואוויוס, לא איש רומא אתה, השולט על אחרים והשולט על נפשו. ולא תדע כל דרך אחר….

מסך


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!