קשים ומרים היו שנות המלחמה העולמית הראשונה לתושבי הארץ. השליטים הטורקים הציגו את היישוב ככלי ריק. מחלות מידבקות ורעב כבד קצרו על ימין ועל שמאל בלא רחם. זקנים וטף רבצו על המדרכות המאובקות ברחובות ירושלים עטופים בסמרטוטים ונפוחי כפן וקראו בלי הרף: “לחם… לחם…” ולחם לא היה ומושיע לא קם. ילדים קטנים בראותם בידי אחד האפנדים או בידי אחד מקציני הצבא תפוח זהב, היו רודפים אחריהם מרחק רב כדי לזכות בקליפות.
בשנה האחרונה של המלחמה, שבה נתייתמתי מאמי, זכרונה לברכה, גברו המחלות וגברה המצוקה ודומה היה כי עוד מעט ולא יישאר שריד מן העם אשר בציון. אותו קיץ כבר לא נשאר זכר לנעלי הבלות והתהלכתי יחף, כרוב הנערים בני גילי. אך משהגיעו ימי הסליחות התחיל אבא דואג ומיצר:
– מה יהא עליך? כיצד תלך בראש־השנה לבית הכנסת בלא נעליים?
ועל מצחו המקומט היתה פרושה עננה כבדה ושחורה.
השתדלתי לנחמו ואמרתי:
– אבא, אל נא תדאיב את נפשך; לא אהיה היחף היחידי. רוב חברי יבואו לבית הכנסת יחפים.
אך אבא לא נרגע. והנה נתרחש הנס יומיים לפני ראש־השנה.
בבוקר השכם, בלכתנו הביתה מתפילת שחרית מצאנו באחת מסמטאות השכונה חייל טורקי יחף בבלויי סחבות ובידו זוג נעליים כבדות ומסומרות. בראותו אותנו פנה אל אבא בתנועות ידים וגמגם:
– תן לחם וקח הנעליים…
פני אבא אורו. מיד רמז לחייל לבוא אחרינו והכניסו הביתה, פתח את הארון הבנוי בתוך הקיר והושיט לחייל הרעב כיכר לחם מקמח שעורים. בראות החייל את כיכר הלחם, כרע על ברכיו והתחיל מנשק את ידי אבא מתוך מלמול שלא הבינונו ממנו אף מלה אחת. ובטרם נספיק לפנות כה וכה נעלם החייל עם כיכר הלחם ועל הרצפה נשאר עומד זוג הנעליים.
לא האמנו למראה עינינו. אושר אין קץ היה נסוך על פני אבא ושעה ארוכה עברה עד שיכולנו לפצות פה. לבסוף אמר אבא:
– מדוד אותן!
מיד הכנסתי בהן שתי רגלי ובלב דופק אמרתי:
– אמנם גדולות הן במקצת ממידת רגלי, אך די לי אם לא אבוא יחף לבית הכנסת בראש־השנה.
פתאום לבשו פני אבא רצינות קודרת ואמר:
– הידעת כי נעלי צבא הן?
– ידעתי.
– ויודע אתה כי עונש חמור צפוי לכל הנתפס בנעלי צבא?
– ידעתי.
– ובכן הישמר והיזהר לבל תצא בהן מחוץ לגבולות השכונה.
– אשמר ואזהר, אבא.
באותו יום אחר הצהרים, כשאבא לא היה בבית, קראתי לכמה מחברי היחפים והראיתי להם את אוצר החמדה שלי, נעליים לכבוד החג! למראה שתי הנעליים הגדולות והמסומרות פערו הנערים את פיהם ועיניהם ירו זיקי קנאה.
– נעל אותן – קרא אחד הנערים – ונראה מה צורה להן על רגליך.
מיד נעלתי את הנעליים ולהערצתם של חברי לא היה גבול.
– הבה נצא לטיול ותתרגל בהן – יעצו כמה נערים.
– לא, לא! – קראתי – רק מחר לפנות ערב כשאלך לבית הכנסת אנעלן.
אך בו ברגע חלפה מחשבה במוחי: שמא בכל זאת כדאי לנסותן? ומשעלתה מחשבה זו במוחי שוב לא הרפתה ממני עד שהכריעה את הכף. לא יכולתי להתגבר על יצרי.
– טוב, נלך קצת – אמרתי לחברי.
תחילה אמרנו לטייל רק בתחום השכונה, אך בלא יודעים הגענו עד גבעת הזיתים שממנה מתפתל שביל אל תחנת הרכבת. ובעודנו משוחחים וממלאים פינו תהילת הנעליים החדשות שמענו קול גס ומצווה:
– עמוד!
הפנינו בבהלה את ראשינו אחורנית והנה לפנינו שני שוטרים צבאיים טורקיים מגודלי שפם ורחבי גרם. האחד מהם ניגש ישר אלי, הביט בעינים מזרות אימה וקרא:
– היכן לקחת את הנעליים האלה?
מרוב פחד לא ידעתי נפשי ולא השיבותי דבר.
– חלוץ אותן מיד! – צעק.
בלי אומר ודברים חלצתי את הנעליים ומסרתין לגזלן שעמד על גבי.
מיד מסר אותן בידי השוטר השני ואלי פנה וקרא:
– בוא אחרי!
ובדברו תפסני בזרועי והתחיל להוליכני אחריו. חברי ניסו ללכת בעקבותינו, אך הוא פנה אליהם וצעק בקול מאיים:
– התפזרו, מנוולים!
ומיד ברחו חברי על נפשם והשאירוני עם השוטר הרשע. גם השוטר השני, שקיבל מידי חברו את הנעליים, נעלם.
– לאן אתה מוליכני? – שאלתי את הגוי העריץ בחרדה.
– בלום פיך! – השיב – מיד תראה!
בעינים מלאות דמע וברגלי היחפות והכושלות נגררתי אחרי השוטר המרושע ולבי מר עלי וכליותי מיסרות אותי על שלא שמעתי בקול אבא והבאתי עלי את הצרה הזאת. ועוד יותר מיצר הייתי על אבא שלא ידע מה היה לי ולאן לקחוני.
והנה הגענו לבנין ענקי מול השער החדש, אחד משערי חומת ירושלים. השוטר דחפני פנימה אל מסדרון אפלולי וארוך אין קץ. חיילים טורקים ואפנדים חבושי תרבושים התרוצצו לארכו רצה ושב וכמה מהם נתנו בי עיניהם וצחקו על משבתי. השוטר פתח את אחת הדלתות המרובות שלאורך המסדרון, דחפני לתוך חדר וקרא:
– כאן תשב!
ומיד נעלם.
החדר היה גדול ומלוכלך ומלא יהודים וערבים שנתפסו בקלקלתם או בשרירות לבם של שוטרים צבאיים. רובם ישבו על ספסלי עץ שעמדו מסביב לקירות וכמה מן הכלואים רבצו על הרצפה המלוכלכת. פרשתי לקרן־זוית ועמדתי שם כמאובן והסתכלתי באנשים שסבבו אותי. היהודים היו רובם חנוונים וסוחרים שנתפסו במכרם מצרכים אסורים לפי חוקי שלטון העריצות, או בלא נימוק כלל. הערבים היו רובם פושעים וגנבים ופחדתי להסתכל לעברם. רובם דיברו בקול רם וצורם ועיניהם בערו כלפידים.
ובעודני עומד נכלם ורועד בפינתי ניגש אלי אברך בעל זקנקן תיש שידעתי אותו כחנווני ממאה־שערים ואמר לי:
– האינך בנו של פלוני?
– הן – אמרתי.
– ומה לך פה?
ספרתי לו את דבר הנעליים.
ניחם אותי האברך ואמר:
– אל תדאג; עוד מעט יבוא קצין, שאומרים עליו שהוא אחד מחסידי אומות העולם, וישחרר רבים מעמנו. אך זכור – אל תגיד לו על מה הביאוך הנה.
הוספתי לעמוד בפינתי ועקבתי. אחרי השיחות שהתנהלו בין האנשים שמילאו את החדר. בלבי דאגתי מאד לאבא. בוודאי נודע לו מפי חברי דבר הלקחי למאסר, אך הוא לא ידע היכן לחפשני; ואם יאסרונו לזמן רב ירד חס־ושלום ביגון שאולה, כי נפשו היתה קשורה בנפשי.
מחשבות ותמונות נוגות מאד מלאו את לבי ומוחי והשעות חלפו עד שירד הלילה. בחדר נשתררה חשכה ורק מזמן לזמן הוארה החשכה כשאחד הכלואים הצית סיגריה. איש לא נכנס אל החדר ואיש לא יצא. והקצין שעתיד היה לבוא ולשחררנו לא בא. רבים שרבצו על הרצפה התחילו לנמנם והשיחות פסקו כמעט לגמרי. פתאום נפתחה הדלת ברעש גדול ואל החדר נכנס חייל טורקי שנשא פנס דולק. אחריו צעד קצין טורקי הדור בלבושו ומתון בתנועותיו.
החייל עמד באמצע החדר וקרא בקול רם:
– קומו כולכם ותנו כבוד לאדון הקצין.
מיד קמו היושבים על רגליהם וחיכו לפסק דינם.
הקצין שהיה מגולח למשעי סקר את כל הנמצאים בעיני תכלת טובות, ניגש ישר אלי ושאל:
– מה מעשיך כאן?
עניתי בפחד וברעדה:
– שוטר הביאני הנה היום אחר הצהרים.
– על מה ולמה?
זכרתי את דברי האברך שהזהירני לבל אגלה דבר, ועניתי:
– סתם… איני יודע… על לא עוול בכפי…
פנה הקצין אל החייל שהחזיק בפנס ושאל:
– מיהו השוטר שהביא את הנער הזה?
– איני יודע – השיב החייל.
– האם לא נרשם שמו ופשעו?
– לא נרשם דבר – השיב החייל.
פרץ הקצין בשחוק ואמר:
– חמורים שכמותכם! האמנם סבורים אתם שפנוי אני לטפל בנערי בית־הספר?
אחר כך פנה הקצין אלי ואמר:
– רוץ הביתה מיד!
החייל פתח לפני את הדלת, ולא עברו רגעים מועטים ומצאתי עצמי ברחוב בן־חורין!
העיר היתה שקועה בשינה עמוקה זה כבר. את הסמטאות והשדה שהפרידו בין הבנין שבו הייתי כלוא לבין השכונה עברתי בריצה. שטוף זיעה הגעתי הביתה.
מצאתי את אבא יושב ליד השולחן לפני נר שעוה וקורא בספר התהילים. עיניו היו מוצפות דמעות וידיו סבוכות בזקן השיבה שלו. משראני רץ לקראתי, חיבקני בזרועותיו וקרא:
– התרוצצתי כל היום ולא גליתי עקבותיך; התפללתי לשלומך… איך נצלת מידם?
ישבתי כמה רגעים ונשמתי בכבדות. אחר כך ספרתי לאבא את כל אשר עבר עלי מן הרגע שבו עזבתי את תחום השכונה נעול בנעלי הצבא, על השוטר הגזלן ועל הקצין שאינו אלא אחד מחסידי אומות העולם.
אבא הניע ראשו בעצבות ואמר במרירות:
– הלא הזהרתיך; מדוע המרית פי והבאת כמעט אסון על ראש שנינו?
ישבתי לפניו דך ונכלם ולא ידעתי מה אדבר.
וכשנרגע במקצת הוסיף ואמר:
– הסתכל שם בפינה.
הפניתי ראשי אל עבר הפינה ומה נדהמתי בראותי שם את הנעליים שנלקחו ממני אחר־הצהרים על ידי השוטר הצבאי.
הסתכלתי באבא בעינים תמהות ושואלות, ואבא הסביר:
– מיד לאחר שחבריך באו וסיפרו לי כי נלקחת למאסר, הופיע בשכונה שוטר צבאי והציע לי למכירה את הנעליים. הבינותי כי גזל אותן ממך וקניתין ממנו בכמה פרוטות. ועתה אכול משהו ועלה על משכבך. ודע כי רק פעם אחת מתרחש נס. אל תהין לשוב ולעשות את האיוולת שעשית היום.
למחרת, בערב יום הדין, התהלכתי שוב יחף ככל חברי ואת הנעליים נעלתי בפרוש החג, בלכתי יחד עם אבא לבית הכנסת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.