יום א' של ראש־השנה, בשעות הצהרים המאוחרות. ליד השולחן הארוך העומד מול דלת בית־המדרש הפתוחה לרווחה יושב לו שלמה’לי – נער חיוור ובעל עינים שחורות ובוערות – וממלא את חלל הבית בקולו הרענן והמצלצל, בזמרו פסוקי תהילים.

יחידי הוא שלמה’לי בבית־המדרש, אין איש מלבדו.

על רצפת השיש הלבנה מפזזים קרני שמש צבעוניים ועליזים. חודרים הם דרך הזגוגיות הצבעוניות שבמרומי החלונות הגדולים ונופלים ארצה בכל צבעי הקשת: אדומים, כחולים, ירוקים, צהובים ולבנים.

מן החוץ עולה המולת הילדים המשחקים על המגרש הגדול של השכונה, בין עצי הזית והאוקליפטוס הענפים. על הבור, שממנו שואבים בני השכונה את מימיהם כל ימות השנה, עומדות קבוצות קבוצות של גברים ונשים במלבושי יום־טוב ומפטפטים. מבעד החלונות הפונים מזרחה רואה שלמה’לי את חבריו מטפסים ועולים למרומי הר ציון, כדי להסתכל אל רחובות השכונה וסימטאותיה, שנראים משם כנחשים מתפתלים בין הגגות המאדימים ובתי־האבן המלבינים. נערים אחרים משחקים בחבורות ומתרוצצים על הכביש הלבן והרחב המתפתל לרגלי ההר.

לפני זמן מועט בלבד היה אף שלמה’לי מצטרף אל חבורות הנערים הללו ושמח בשמחתם. חדשים רבים היה שלמה’לי יושב ב“חדר” כפוף על גבי הגמרא ומתגעגע לימי החגים, עת ישתחרר מן ה“חדר” המחניק ומעול הרבי, ויוכל אף הוא ליהנות מזיוו והדרו של עולם. באותם ימי הקיץ הארוכים, עת הצטופף עם עוד נערים על הספסל הקשה, היו מחשבותיו נודדות למרחבי שמים כחולים, אל שדות שטופי שמש ואוויר, אל הר ציון המפואר, אל העמק ואל הבריכה הגדולה עם מימיה השקופים והירקרקים. לעתים היה מהרהר: מדוע נתן אלוהים דרור כל כך הרבה לאותם הערבים הקטנים והיחפים? כל היום משחקים הם שם בעמק וטובלים במימי הבריכה הקרירים. פטורים הם מן החדר ואין עולו של הרבי רובץ עליהם. ומעומק לבו היה מקנא בהם.

אולם עתה נשתנה שלמה’לי והיה לאחר. הוא אינו תינוק עוד. באמצע קיץ זה התחיל מניח תפילין וכל מעשיו, הטובים עם הרעים, על חשבונו הם נזקפים. כבאורח פלא חדל לבו למשכו למשחק עם הנערים השובבים והפרועים, ואף להר ולעמק לא השיאו עוד יצר־הרע ללכת. לפנות ערב, בבואו הביתה מן ה“חדר” הולך הוא עם אביו לבית־המדרש להתפלל מנחה וערבית, ובשבתות הוא יושב בבית־המדרש, מזמר מזמורי תהילים ולומד דף גמרא.

וביום הדין הראשון לאחר שהיה לבר־מצווה גמר אומר להתעלות עוד יותר ולהיטהר כאחד הצדיקים מעמודי העולם. את כל ספר תהילים עליו לומר היום!

וכל הקהל נמצא בחוץ, בעולמו הפתוח של הקדוש־ברוך־הוא, למגדול ועד קטן, זקן ונער. ורק הוא לבדו יושב ומזמר בקול נעים ומתוק מתוך ספר תהילות בן ישי. הרבה קבוצות של גברים ונשים כבר הקיפו את פי הבור ואמרו “תשליך”. השמש כבר נטתה לפאתי מערב; עוד מעט ותשקע. ושלמה’לי מזמר ומזמר בלי הרף.

ובהגיעו למזמורי “הללויה” האחרונים הרגיש פתאום בקבוצת נשים ונערות שנתקרבה אל פי הבור, הקיפוהו, פתחו את סידוריהן העבים והתחילו ממלמלות “תשליך”.

שלמה’לי נשא את עיניו ולבו התחיל הולם. בין הנשים הבחין בחברתו חיה’לי. לבושה היתה שמלה לבנה ורקומה עם חגורת משי ירוקה וצמתה השחורה והעבה גלשה וירדה עד לברכיה כמעט. זה כבר אין שלמה’לי משיח עם חיה’לי, ובהיפגשו עמה ברחוב הריהו משפיל את עיניו וחומק־עובר מעל פניה כמבוייש. ומעשה שהיה כך היה:

לפני כשנה מצאו אביו לעת ערב עומד ומשיח עם חיה’לי, חברתו משחר ילדותו. גער בו אביו ואמר:

– הלא תבוש! היכן מצאת נער גדול כמוך משיח עם ילדות? לך מהר הביתה!

ומאז לא דבר עוד שלמה’לי אל חיה’לי – אף כי בעמקי לבו התגעגע אל הילדה השקטה והחכמה, בעלת העינים השחורות והצמה השחורה.

עתה, משראה אותה פתאום בין הנשים בשמלת החג, קורנת ומזהירה בזהרי השמש האחרונים, נתבלבל שלמה’לי ולבו הלם, הלם.

* * *

ובאותו לילה חלם שלמה’לי חלום: מסביב לבריכה הגדולה שבעמק עומדות קבוצות קבוצות של גברים ונשים, נערים ונערות לבושי חג, ואומרים “תשליך”. השמש זורחת ושולחת את קרניה אל המים השקופים והירקרקים. בין עצי הזית והאוקליפטוס הענפים משחקים ילדים וילדות ב“תופסת”. שלמה’לי מתרחק מן המים ומטייל בין העצים. ובנשאו את עיניו והנה ניצבת לפניו חיה’לי ומחייכת אליו ועיניה מביעות חכמה וטוב־לב. שמחה גדולה מציפה את לבו של שלמה’לי. הם מטיילים בין העצים, משיחים ביניהם ומספרים איש לרעותו סיפורי מעשיות.

* * *

פתאום נגעה יד בשלמה’לי והעירה אותו. החלום פג. ליד מיטתו עמדה אמו ואמרה אליו בקול שקט ורציני:

– קומה, שלמה’לי, עת ללכת לבית־הכנסת.