הפעם אחזירכם לירושלים העתיקה מלפני ארבעים שנה.
היתה זו השנה הראשונה למלחמת העולם הראשונה. תושבי ירושלים לא היו רבים אז, ואחרי גירוש נתיני רוסיה נתמעטו עוד יותר. נשארו בה רק יהודים שהיו נתיני טורקיה, גרמניה ואוסטריה ונתיני ארצות אחרות שלא נלחמו בטורקיה. ומובן כי נשארו יהודים חסרי נתינות בכלל. ומספרם של אלה לא היה מועט אז בירושלים.
מי שזוכר את ירושלים של הימים ההם יזכור בוודאי את כל הטיפוסים המוזרים שהיו משוטטים בסמטאותיה ואשר היו רוחשים בחצר חורבת רבי יהודה החסיד ובסביבותיה. בין הטיפוסים הללו היה גם אברך צעיר שאיש לא ידע את שמו. הכל קראו לו “הנזיר” על שום שערו המגודל וזקנו הסבוך שכיסה את כל פניו. מעולם לא דיבר עם איש ומעולם לא ראוהו צוחק. הנזיר היה נוהג להופיע בשעות בין הערביים בחורבת רבי יהודה החסיד, נכנס אל ה“שטיבלאך”, (חדרים קטנים שבהם מתפללים מניינים קטנים), מתפלל תפילת מנחה בצבור וממהר אל ההיכל הגדול כדי לשמוע את השיעור הנערך שם מדי יום ביומו בין מנחה לערבית.
מעטים ידעו היכן גר הנזיר. באחת החצרות הנדחות ברחוב השלשלת, סמוך למקום המקדש, היה לו חדר קטן, ד' על ד' אמות, ובחדרו זה היו מלבד מטה, שולחן וכסא גם פחי סיד ומברשות, שכן מיום בואו לירושלים היה מתפרנס מסיוד בתים וחצרות. איש לא ידע מאין בא ואיש לא גילה סקרנות כלשהי לדעת את מוצאו. כאמור היו רבים הטפוסים המוזרים אז בירושלים ו“הנזיר” לא היה אלא אחד מהם.
אנו הנערים הצעירים שניחשנו כי אברך זה צופן בחובו סוד, נסינו לא פעם להתקרב אליו ולקשור עמו שיחה. אך הוא היה מתרחק מעמנו ונמנע מלפתוח בכל שיחה. רק בבתים שבהם היה עובד שמעוהו מדבר, ואף אז היו דבריו מועטים, כגון על העבודה הנדרשת ממנו, על השכר וכיוצא באלה.
ויום אחד, והוא יום א' של ראש־השנה, נתגלה סודו של “הנזיר”.
באותה שנה התפללתי עם אבא, זכרונו לברכה, בבית המדרש “החדש” (שהיה דווקא עתיק יומין ביותר) אשר בחורבת רבי יהודה החסיד. בתפילת מוסף ירד לפני התיבה הישיש רבי וולף. היתה זו “חזקה” של הישיש הזה מזה שנים. אם ערבה תפילתו לאזני המפללים איני יודע. זקני הדור בגי גילו אמרו עליו שבזמנו היה “בעל תפילה” מצויין; אך אנו לא זכינו לשמוע אותו בימי זהרו, ולעת זקנה היתה תפילתו שורה ארוכה של אנחות וגניחות צרודות. ומאחר שלא נותרה בפיו אפילו שן אחת לא היתה מובנת אף מלה אחת מתפילתו. אך כידוע אין מעבירים אדם מחזקתו, לא כל שכן אם הוא נשוא פנים, ירא שמים ובעל זכויות.
כבר בראשית תפילת מוסף הרגישו המתפללים בחולשתו הרבה של רבי וולף. בבית־המדרש נשמעו התלחשויות. “זקן האיש וזמנו עבר”, “אי, אי, המלחמה הארורה”, “מה פלא? אין מזון, אפסו הכוחות” וכדומה. אך רבי וולף התגבר כארי והמשיך בגניחותיו הבלתי מובנות. וכשהגיע ל“אתה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם” גנח גניחה אחת גדולה וצנח ארצה מתעלף. מהומה גדולה קמה בבית־הכנסת. מן ההיכל הגדול שבחצר ה“חורבה” הובהל ר' משה הרוקח שהזליף לתוך פיו של רבי וולף כמה טיפות מתוך בקבוק קטן וציוה לקחתו הביתה ולהשכיבו במיטה.
ליד התיבה נתהווה חלל ריק. מי ימשיך בתפילה? המתפללים הסתכלו איש בפני רעהו ורמזו איש אל אחיו לגשת אל התיבה ולהמשיך. אך עברו רגעים מספר ולא נמצא אדם שיתנדב וימלא את מקומו של רבי וולף. והנה הגיח מאחת הפינות שמאחורי התנור הנזיר, שהיה עטוף בטליתו הגדולה עד לבלי הכירו, ונגש אל התיבה. יהודים התחילו דופקים בעמודיהם כדי להשתיק את הקהל הנרגש ובבית־המדרש נשתרר שקט גמור.
והנזיר פתח בקול דק וחרישי:
– אתה זוכר מעשי עולם…
רחש עבר בבית־המדרש ומיד היה שוב שקט, כאילו נעצרה נשימת הכל, וקולו של הנזיר גבר מרגע לרגע ועורר סערה בלבבות. דומה היה כי אינו שר כלל כי אם מספר אגדות קדם, מצייר תמונות, מרקיע שחקים וצולל תהומות. כיצד הגיע הקול החוצה אין לדעת, כי איש מן המתפללים לא העז להניע יד או רגל. אך מרגע לרגע גברה הצפיפות. מכל בתי־המדרש שבחצר, ואף מן ההיכל הגדול, התחילו יהודים רצים כמבוהלים אל בית־המדרש “החדש” להאזין לתפילתו של הנזיר.
אודה על האמת. ירושלים של הימים ההם נתברכה בחזנים ובבעלי־תפילה טובים וחשובים; רבים שמעתי וכמה מהם לא אשכח עד סוף ימי. אולם קול כקולו של הנזיר ותפילה מלהיבה ומזעזעת כתפילתו לא שמעתי עוד מאז.
משנסתיימה תפילת מוסף חזר הנזיר אל פינתו אשר מאחורי התנור וישב במקומו. יהודים רבים הצטופפו ונדחקו וקראו לעברו בהתפעלות מהולה בתמהון “יישר כח!” והוא השיב רק בהנעת ראש צנועה. ובין המתפללים היה יהודי שעלה מוילנה חודש אחד לפני פרוץ המלחמה. הוא פלס לו דרך אל הנזיר וקרא אליו:
– הגידה נא, האינך יאנקלה הוילנאי?
– כן, – השיב הנזיר – אני הוא…
– אה! – קרא היהודי מוילנה – מיד ידעתי! אך פתח את פיו ב“אתה זוכר” ידעתי כי הוא חזן הפלא מוילנה שנעלם לפני שנתיים ולא נודעו עקבותיו! הלא בעצם אזני שמעתי אותו אצלנו כשדרך כוכבו! היכן היית, ר' יאנקלה, וכיצד נתגלגלת לכאן?
אולם הנזיר שתק, עיין במחזורו ולא השיב דבר.
הקהל נתפזר לבית ואף הנזיר הלך אל ביתו אשר ברחוב השלשלת.
והשם יתברך, חיזק את רבי וולף ולמחרת, ביום ב' של ראש־השנה, ירד לפני התיבה והתפלל תפילת מוסף כדרכו שנה שנה. היו מתפללים שרמזו כי יש לבקש מן הנזיר שיתפלל שנית, אך מאחר שרבי וולף שב לאיתנו, הוחזר על כנו ואיש לא העז להעבירו מחזקתו.
כמה ימים לפגי חג הסוכות הזמין אבא, זכרונו לברכה, את הנזיר שיסייד את ביתנו לכבוד החג. הוא הגיע עם שחר עם פחי הסיד ועם מברשותיו והתחיל במלאכתו. כל אותו יום עסק בעבודתו באמונה ופתח את פיו רק בשעה שבקש מאת אמא מעט מים לשתיה. משסיים מלאכתו לפני שקיעת החמה הזמינו אבא לסעודת הערב. וראה זה פלא, הוא נענה להזמנה ונשאר עמנו. אבא, זכרונו לברכה, שזכר אותה תפילה ביום א' של ראש־השנה לא נמחה מלבו, השתדל לדובב את הנזיר, ואחרי ברכת המזון פתח בזהירות:
– ר' יעקב, היודע אתה כי תפילתך השאירה רושם עז בלב כל אנשי ירושלים?
– ידעתי – השיב הנזיר כמבוייש.
– לפי דברי אותו יהודי הרי היית חזן מפורסם בוילנה, – ניסה אבא בשנית – כיצד קרה, איפוא, שזנחת את עירך ואת חזנותך ובאת לירושלים לסייד בתים?
הנזיר שתק שעה ארוכה ולא השיב דבר. לבסוף פתח את פיו ודבר דברים מקוטעים:
– הרי סודי נתגלה… ולמה אסתיר מכם את השאר? ובכן… מעשה שהיה כך היה. אמרתי להקדיש את קולי וכשרוני לעבודת הבורא בלבד. אולם באחת השבתות, אחרי אחת מתפילותי בבית הכנסת הגדול בוילנה, נגש אלי יהודי גרמני שנזדמן לעיר ובקש לשוחח עמי. הוא דבר על לבי לנסוע עמו לברלין ושם יעשני לזמר גדול באופירה. נתפתיתי לו. איני יודע כיצד קרה הדבר, אבל למחרת עזבתי בחשאי את וילנה והלכתי אחרי אותו יהודי גרמני. בברלין התחילו לחנכני ולהדריכני לקראת תפקידי באופירה. למדתי במהירות רבה והתחלתי להופיע על הבימה. כעבור זמן מה שלחתי לאשתי בוילנה גט פטורין. אולם האמת ניתנה להאמר; לא אהבתי את חיי האמנים בברלין, לא יכולתי להסתגל לחיי הפקרות שאין בהם לא יראת שמים ולא יראת חטא. לבי התחיל נוקף אותי והרבה מחשבות חשבתי כיצד לחזור לחיי העבר. לא היה לי במי להוועץ. לחזור לוילנה התביישתי ולפיכך גמלה בלבי ההחלטה לברוח מברלין באין יודעים ולעלות לארץ־ישראל, לירושלים. לא עברו ימים מרובים והוצאתי החלטתי לפועל. באתי לירושלים כדי לעבוד את השם וכדי להתפרנס מיגיע כפי. וברוך השם, כך אני עושה.
– ואינך חושב לעסוק עוד בחזנות? – שאל אבא.
– לא, – השיב הנזיר – לאחר שחיללתי אותה, והמרתיה בזמרת הגויים, לא ארד עוד לפני התיבה. בראש־השנה הרשיתי לעצמי להפר נדרי כדי שלא יושבת חגם של מתפללי בית־המדרש.
היתה שתיקה ארוכה. אבא, זכרונו לברכה, לא הוסיף לשאול עוד שאלות. ולאחר שהנזיר קבל שכר עבודתו נפטר מעמנו בברכה והלך לדרכו.
והמלחמה נמשכה זמן רב והתחילה לתת אותותיה בתושבי ירושלים. מקורות הפרנסה נסתתמו ויהודים רבים התחילו לפשוט יד ולרעוב ללחם. כל עבודה שבתה בעיר ורבים התחילו למכור את כלי ביתם כדי לשבור רעבונם. בינתיים נפוצו מחלות רעות שהפילו חללים רבים. ראשוני הקרבנות היו, כמובן, העניים והאביונים שידם לא השיגה לקבל עזרה רפואית. על מדרכות הרחובות היו מוטלים נפוחי כפן וחולים קשים שלא היה גג מעל לראשם.
זמן מה עוד היה הנזיר מופיע בחצר חורבת רבי יהודה החסיד לתפילה וללימוד השיעור. במלאכתו חדל לעסוק זה כבר כי לא היו נותני עבודה. ובאחד הימים נעלם ואיש לא ראהו עוד. כעבור שבוע ימים מצאוהו מת בחדרו אשר ברחוב השלשלת. גם הנזיר הפלאי נפל עם חללי הרעב בירושלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.