השמש נוטה לערוב. על הר ציון מאספים הרועים את צאנם ועזיהם כי הגיעה השעה לחזור אל הדירים והמכלאות אשר בכפר הסמוך. ברחובות השכונה שממול הר ציון רבה התנועה. יהודים עם נשיהם וטפם, לבושים בגדי חג עם מחזורים בידיהם נחפזים לבית הכנסת. פני הכל רציניים, כל תנועה מלווה רטט של קדושה. הנה קרב והולך היום הקדוש, יום צום הכפורים.
בית־הכנסת הגדול והמפואר המוצף אור וחום מלא מפה לפה. כל המקומות תפוסים. יהודים עטופים טליתות וקיטלים, לבושי גרביים לבנים עם כיפות לבנות ומרוקמות על ראשם, שקועים במחזוריהם. אפילו הנערים שיצאו להם מוניטין כשובבים וקונדסים יושבים במנוחה בצד אבותיהם ואינם מעיזים להניע יד או רגל. לחש חם בדומה להמיית גלי הים עובר על פני בית־הכנסת. הקהל לוחש את “התפילה הזכה”.
בפינת הכותל המזרחי עומד יהודי גבה קומה. פניו עטורים זקן שיבה ועל אפו זוג משקפי כסף. הוד וחן נסוכים על פניו המשולהבים. זהו החזן רבי יצחק. השמש דופק פעמיים בכף ידו על הבימה ומיד נפסק הלחש. שקט ודממה משתררים בחלל בית־הכנסת ונשימת הכל נעצרת. רבי יצחק צועד מתונות אל התיבה. הגבאי בעל הזקן השחור והנאה ששערות שיבה זרקו בו פותח את ארון הקודש. הוא מוציא מתוכו את ספרי התורה ומוסרם בידי זקני העדה וחשוביה. מיד מקיפים הזקנים את רבי יצחק מכל עבר באמצם את ספרי התורה אל לבם. חרש בוקע ועולה קולו של החזן:
– אוי, אוי, אוי! אוי… כל נדרי…
הניגון עתיק היומין חודר אל הלב ומזעזע את הנפש. הכל עומדים על רגליהם נשענים אל העמודים ושקועים במחזורים.
– כל נדרי ואסרי…
קולו הצלול והנפלא של רבי יצחק עצור. מורגש בו רטט של קדושה ופחד מפני יום הדין הקדוש. אך מרגע לרגע הולך קולו וחזק עד הימלא חלל בית־הכנסת כולו רינה גדולה ונפלאה. הנה סוחפת זמרתו גם את קהל המתפללים. הפחד והנשימה העצורה רפו ועתה מזמרים כל המתפללים ביחד עם החזן מתוך תקוה ונחמה. רב יצחק מגיע לסוף תפילת “כל נדרי” והכל מסיימים יחד עמו בקול רם:
– “ושבועתנא לא שבועות”.
הפסקה קלה. מעזרת הנשים נשמע בכי עצור. אך מיד חוזר רבי יצחק ופותח שנית בתפילת “כל נדרי”. הפעם בקול רם יותר וביתר התלהבות. גם קהל המתפללים עוזרים על ידו ביתר התלהבות וביתר עוז. ובחזור רבי יצחק על “כל נדרי” בפעם השלישית, מלא חלל בית־הכנסת שירה וזמרה כזמרת מלאכי השרת.
נסתיימה תפילת “כל נדרי” והכל יושבים במקומותיהם. השמש מחזיר את ספרי התורה אל ארון הקודש ורבי יצחק חוזר מן התיבה למקומו אשר בפינת הכותל המזרחי.
לפני ארון הקודש מופיעה דמות נפלאה: הרב הצדיק ר' מרדכי לייב. כולו עטוף בלובן, זקנו שחור משחור ובעיניו הגדולות והשחורות נשקף עולם ומלואו. פניו חיוורים וכולו אומר קדושה וכובד ראש, כאדם היודע את כל גודל האחריות הרובצת עליו. השמש מגיש לו עמוד והרב נשען עליו בשתי זרועותיו. בחלונות הגדולים מפזזים קווי השמש האחרונים.
הרב פותח בדרשתו בלא ניגון. קולו שקט ומתון; הוא מוכיח, מייסר ומנחם. לבות הכל ועיני הכל מופנים אליו. מקבלים הם באהבה את כל דבריו, הקשים והרכים כאחד. מעזרת הנשים נראים ראשים מכוסים מטפחות משי ופנים צנועות מורמות ומופנות כלפי ארון הקודש, שגם הן בולעות כל הגה היוצא מפיו הקדוש של הרב.
והרב נושא את משלו:
בעיר אחת נפטר יהודי בר אוריין ועשיר מופלג. בצוואתו ציווה את כל הונו לבנו יחידו שיצא לתרבות רעה. אך פרט לצוואה השאיר הנפטר מכתב חתום על שם בנו ובצוואה היה כתוב כי כתום ימי ה“שבעה” יפתח הבן את המכתב ויקראנו ביחידות, באין איש עמו. כתום שבעת ימי האבל עשה הבן כמצוות אביו; נתייחד בחדרו, שבר את חותמת השעווה שעל המכתב, פתחו והתחיל קורא בו. אך בהעיפו עינו על השורות הראשונות נזדעזע כולו. וככל אשר הוסיף לקרוא כן הלכו פניו והחווירו ועיניו חשכו. בדברים קשים מאוד ייסר אותו אביו על דרכיו ומעלליו הרעים, מנה את כל עוונותיו ולא החסיר אפילו אחד מהם. דמעות הציפו את עיני הבן למקרא דברי אביו המת וכל גופו רעד מפחד וחרטה. ובהמשיכו לקרוא פרץ בבכי גדול ויאוש מר תקפו. הוא הצדיק בלבו את אביו שהרי כל ימיו התכחש לתורה ולכל דבר יהודי ואנושי. לבו נשבר בקרבו ולא קמה בו רוח. ובמלים אלה נסתיים המכתב:
“ועתה, בן סורר ומורה, אשר הולדתי לבשתי ולחרפתי, אין לך עוד תקנה. קשים חטאיך מנשוא. ועל כן עצתי לך כי תיכנס אל החדר הסמוך ושם תמצא מפתח לאחד החדרים הנסתרים שבבית. במפתח זה תפתח אותו חדר נסתר ובו תמצא תלייה מוכנה לך. תלה עצמך עליה ויכופר לך על כל עוונותיך ועל כל הצער שגרמת לאביך האומלל”.
אך ראו זה פלא: למקרא הדברים האחרונים האלה הוקל לבן. אביו הראה לו את המוצא מסבך צרותיו. הוא לא היסס אף רגע: מיהר אל החדר הסמוך ואמנם מצא את המפתח במקום שנאמר במכתב. מיד רץ אל הקומה התחתונה ומצא את החדר הנסתר ככתוב במכתב. בפתחו את הדלת נתגלה לעיניו עמוד התלייה שהוקם באמצע החדר, כדת וכדין. והיה שם אפילו הדרגש שעומדים עליו כדי להכניס את הראש בעניבת התלייה. אפלולית מסתורית אפפה את החדר והפילה אימה מסביב. אולם הבן החוטא לא נרתע. בצעדים בטוחים ניגש אל עמוד התלייה, עמד על הדרגש, הכניס צווארו בעניבה ודחף מתחת לרגליו את הדרגש – –
אולם – הוא לא נשאר תלוי. התלייה נהרסה ונתפוררה כולה והוא נפל ארצה. ובשכבו על הארץ ראה פתאום מכתב חתום ועל המעטפה כתוב: “לבני יחידי היקר, שחזר בתשובה שלימה”.
זיעה קרה כיסתה את כל גופו. בקושי קם על רגליו, ישב נטול כח על כסא ופתח את המכתב. וכשם שדברי המכתב הראשון היו קשים ומרים, כן היו דברי המכתב הזה רכים וטובים ומלאי נחומים. וזה היה כתוב במכתב:
“בני, עתה יודע אני שיש לך תקנה; עתה בטוח אני כי לבך טהור ושלם וכי חזרת בך באמת ובתמים. הוכחת דבר זה בהחלטתך לתלות עצמך ולכפר בכך על כל עוונותיך. קום, איפוא, בני, רחץ בשרך במים, החלף את בגדיך ורש את כל הטוב אשר הורשתי לך. חיה בחשבון, עשה אך טוב, קיים את התורה ותמוך בכספך בעניים, בחולים ובמוכי הגורל. ובזכות זה יאריך ה' את ימיך ותהא לעמוד אור לבני עמך”.
הרב מסיים את משלו בפסוק מן התורה והשמש אומר קדיש דרבנן. קהל המתפללים, שהקשיבו לדברי הרב בפיות פעורים ובנשימה עצורה, נאנחים אנחה של הקלה.
בינתיים החשיך היום ומבעד החלונות נשקף הלילה השחור. השמש דופק פעמיים בכף ידו על הבימה והחזן רבי יצחק צועד מתונות ובקומה זקופה אל התיבה. הוא פותח בתפילת ערבית:
– ברכו את ה' המבורך!…
קולו צלול וחם ומלטף. התלהבות הקהל גוברת והולכת וחלל בית הכנסת מתמלא רינה ותפילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.