אותה שנה הקדים הסתיו לבוא; בעשרת ימי התשובה כבר נשבו בירושלים רוחות קרירות ועננים כיסו את השמים. ביום שלאחר צום־גדליהו ישבנו כעשרה נערים בני עשר ואחת־עשרה לפני רבנו ר' משה מרדכי ב“חדר” שברחוב חברון בירושלים העתיקה ולמדנו סוגיה במסכת בבא קמא. על הספסל לימיני ישב כרגיל חברי מאיר’קה, נער שקט וטוב שהיה חביב על הכל. אותו יום היתה דעתי מבולבלת עלי ומוחי לא תפס את דברי הרבי. לבי משכני למעשי שובבות. מכיסו של מאיר’קה ביצבץ סידור כרוך יפה ומקושט באותיות זהב שקבלו במתנה מדודו אשר חזר זה לא מכבר מאמריקה. פשטתי ידי וסחבתי מכיסו את הסידור. מאיר’קה הרגיש בדבר והתרעם עלי בתנועות ידים ובקריצות עינים, שכן היתה גאוותו על הסידור הזה. בינתים הרגיש גם הרבי בתעלולי ובאין אומר ודברים קם ממקומו, ניגש אלי וסטר על לחיי.
כלימה כסתה פני ולבי נתמלא שנאה למאיר’קה. על מה ולמה איני יודע. הרי לא עשה לי כל רעה; להיפך, אני הוא שפתחתי בתעלולים ואני האשם היחידי. אך מוזר הדבר, ברגע שהרבי סטר על לחיי לעיני כל חברי גמלה בלבי ההחלטה להתנקם דווקא במאיר’קה.
וההזדמנות באה מיד אחר הלימוד. לפנות ערב, כשנסתיים השעור, קפצו כל הנערים ועזבו את ה“חדר” בשאון והמולה. רק אני לא נחפזתי; בושתי להיפגש פנים אל פנים עם חברי והמתנתי עד שיצאו כולם. וכשאמרתי לצאת אף אני, ראיתי פתאום על הספסל, במקום שמאיר’קה ישב, את הסידור בעל הכריכה המוזהבת. אותו רגע חלפה מחשבה רעה במוחי – הנה שעת הכושר לנקמה! הבטתי סביבי וכשנוכחתי לדעת כי עין אדם לא תראני, נטלתי את הסידור וטמנתי אותו בחפזון בכיסי והתחמקתי מן ה“חדר”.
כשבאתי הביתה פרשתי לקרן זווית והסתרתי את שללי במקום שאיש לא יוכל לגלותו. וכשקראתני אמא לאכול פת ערבית הייתי כה מבולבל שלא ידעתי מה היא מדברת אלי. חלון החדר היה פתוח ורוח קרירה חדרה בעדו. אבא. שחזר זה עתה מתפילת ערבית אמר:
– מוזר כמה קריר בחוץ; איני זוכר כלל מקרה כזה בירושלים; בימים אלה, בין כסה לעשור רוח כה קרה!
באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. כשפתחתיה עמד על הסף מאיר’קה, נרגש ומכוסה זיעה, כובעו שמוט לצד, לבוש חולצה דקה ופניו לבנים כשייש.
– החזר לי את סידורי – אמר בקול רועד.
רגע קט היססתי; אך מיד הכבדתי את לבי ואמרתי:
– איזה סידור? מה אתה סח?
– אל נא תכחיש! – אמר מאיר’קה – אתה לקחת את סידורי ואני מבקש ממך להחזירו לי. אני מרגיש כי בידיך הוא.
– אתה מרגיש? – אמרתי בקול ערמומי – הרגשה אינה הוכחה. לא לקחתי את סידורך.
עיני מאיר’קה נתמלאו דמעות.
– שכחתי את הסידור על הספסל ואתה היית האחרון שעזב את ה“חדר”.
– לא ראיתי את סידורך ואל תבלבל לי את המוח – אמרתי בחוצפה – עלי לאכול פת ערבית ואל תפריעני!
מששמע אבא את הדברים הסוערים ניגש אל הדלת ושאל:
– על מה אתם רבים, נערים?
– לא כלום – אמרתי – הוא מטפל עלי שקרים.
אבא רצה עוד לשאול דבר מה אך מאיר’קה כבר נסתלק ועזב את החצר.
אך כשעליתי על משכבי התחיל לבי נוקפני והתחרטתי על המעשה הרע שעשיתי. כל הלילה לא יכולתי להרדם ותיכנתי תכניות כיצד להחזיר למאיר’קה את הסידור שלו. רק לפנות בוקר, כשאבא קם לסליחות, נרדמתי.
כשקמתי בבוקר חשתי בראשי ולא היה לי תיאבון לאכול. אמא עטפה לי את ארוחתי במפית ומיהרתי ל“חדר”. את הסידור נתתי באין רואים בכיסי. אל ה“חדר” הגעתי ראשון ובטרם יתאספו שאר הנערים הכנסתי את הסידור לתוך מגירת השולחן הגדול שלידו למדנו. אחרי כן יצאתי מן ה“חדר”, הסתובבתי קצת ברחוב הסמוך וחזרתי אל ה“חדר” לאחר שכל הנערים כבר ישבו מסביב לשולחן והתכוננו לפתוח בשיעור הבוקר.
מאיר’קה ישב על ידי כתמיד, ובידיו הרועדות ראיתי את הסידור המוזהב. הוא בוש להביט בפני והרגשתי שכולו מלא חרטה על שהאשימני בגניבת סידורו, ואני הצצתי לעברו מדי פעם בפעם במבט האומר: הרואה אתה? לשווא העללת עלי עלילות.
אך ככל שהוספתי להציץ לעברו של מאיר’קה הרגשתי שחל בו שינוי. פניו היו חיוורים כסיד, שפתיו רעדו וכולו ישב מכווץ כקופא מקור. עד מהרה הרגיש בכך גם הרבי. ופתאום הפסיק את השיעור, פנה אל מאיר’קה ושאל:
– החולה אתה, מאיר’קה?
מאיר’קה לא ענה דבר. הוסיף הרבי ואמר:
– אם אינך מרגיש בטוב, לך הביתה ושכב במיטה. אפרים ילך עמך.
קמנו ממקומותינו ויצאנו מן ה“חדר”. בדרך לא החלפנו אף מלה אחת בינינו. הבאתי אותו עד ביתו וכראות אותו אמו ספקה כפיה וקראה:
– אוי לי! מה לך מאיר’קה!
ובמששה בידה את מצחו הוסיפה בבהלה:
– הלא בוער אתה כאש!
אחר כך פנתה אלי ואמרה:
– שער בנפשך, אתמול, אחרי שעת מעריב, התרוצץ יותר משעתיים ברוח הקרה בלא מעיל וחיפש בכל רחובות העיר את סידורו החדש. וכשבא הביתה היה כולו שטוף זיעה ולבי אמר לי שיצטנן.
לבי נצבט בקרבי בשמעי את הדברים האלה, ובראותי את מאיר’קה הרועד מקור ידעתי שאני אשם במחלתו. רגשי נוחם כרסמו בלבי והתפללתי לאלוהים שישלח לו רפואה שלמה עוד היום.
ימים מספר לא שמעתי דבר על מאיר’קה. והנה עברה השמועה כי חָלָה בדלקת הריאות. לא ידעתי אז מה מסוכנת המחלה הזאת. אך בליל “כל נדרי” כשהגעתי לבית־הכנסת עם אבא, שמעתי שמצבו של מאיר’קה מסוכן מאד והוא נאבק עם מר המוות. אחרי דרשתו של הרב, כמה רגעים לפני תפילת ערבית, ניגש אלי ר' משה, אביו של מאיר’קה, ובעינים מלאות דמע אמר לי:
– מאיר’קה בני ביקש ממני היום למסור בידך את סידורו החדש שתתפלל בו ביום הכפורים. קחהו נא והתפלל בו לשלום חברך הטוב. חולה מאד הוא, חולה אנוש. הרופא אמר שהמשבר יבוא מחר.
ובדברו את הדברים האלה כיסה ראשו בטליתו כדי שלא ירגישו בדמעותיו השוטפות, וחזר למקומו.
קשה עד מאד למסור את אשר הרגשתי באותה שעה. ראיתי עצמי כרוצח נפש אדם וקול מוזר צעק בקרבי: אם ימות מאיר’קה – ממך ידרש דמו. במו ידיך לקחת את נפשו. ובשל מה? בשל רגשי נקמה על מעשה רע שאתה עצמך עשית ובו לא היתה אשמה כלל! אך מיד צפו ועלו במוחי מחשבות אחרות. מאיר’קה הרי עודנו חי. וכל עוד נשמה באדם לא אפסה תקווה. תשובה ותפלה מעבירין את רוע הגזירה. אשובה, איפוא, בלב שלם ואתפלל אל האלוהים בכל מאודי שישלח רפואה שלימה לחברי החולה.
כל אותו לילה ישבתי בבית־הכנסת עם יהודים מבוגרים וביניהם אבי ואביו של מאיר’קה וסרבתי ללכת לישון. הכל התפלאו על הנער החסיד אך איש לא ידע את המתרחש בלבי. מאות פעמים חזרתי על התפילה: “אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך”. גם למחרת לא יצאתי מפתח בית הכנסת והוספתי להתפלל בלב שבור. בשעת הצהרים התחיל אבא מאיץ בי שאלך לסעוד את לבי. כי נער בגילי די לו אם הוא צם מחצית היום. אך אני לא שמעתי לו והוספתי לשבת ולהתפלל בסידורו של מאיר’קה.
בשעת תפילת מנחה ראיתי פתאום את ר' פייבל הרופא ניגש אל אביו של מאירק’ה ולוחש דבר מה באזניו. מחזות פני שניהם הבינותי שהבשורה היתה טובה. מיד אחרי כן ניגש ר' משה אלי ואל אבי ואמר לנו בפנים מאירות:
– זה עתה הודיעני הרופא שהמשבר עבר ברוך השם בשלום.
בשמעי דברים אלה הרגשתי שמועקה כבדה ירדה מלבי ומעיני פרץ נחל של דמעות גיל. בכיתי רב בכי וכל הפצרותיו של אבא להפסיק את בכיי לא הועילו. בוודאי השתוממו רבים בבית הכנסת על התנהגותי המשונה ואני כמעט החלטתי לספר לאבי את כל האמת. אך ברגע האחרון חזרתי בי והחלטתי כי אך ורק מאיר’קה ידע את האמת לכשיבריא.
אל מאיר’קה הניחו לי להיכנס רק כעבור שבוע ימים. כשנשארנו כמה רגעים לבדנו הנחתי על מטתו את הסידור המוזהב שקיבלתי מידי אביו ביום הכפורים ובמלים מבולבלות התחלתי להתוודות לפניו ולספר לו את כל האמת. אך מאיר’קה הפסיקני ואמר:
– הרי לא היתה כוונתך להרע לי עד כדי כך; ומלבד זה הרי נסתיים הכל בכי טוב, למה, איפוא, נדבר על כך?
ולאחר הפסקה קלה הוסיף:
– היודע אתה, אפרים, הבה ונשמור את הדבר בסוד ולעולם לא נספר על כך לאיש. ואת הסידור קח ויהא לך למזכרת עולם, שהרי בו התפללת לשלומי.
מרוב התרגשות לא ידעתי נפשי ולא יכולתי להוציא הגה מפי. בלי אומר ודברים נטלתי את ידו ולחצתיה בחזקה.
מאז היינו תמיד חברים טובים ונאמנים. מעולם לא רבנו ותמיד ראו אותנו יחד אם בבית־הכנסת, אם ב“חדר” ואם בטיולים ובמשחקים. אולם במרוצת השנים הפרידו החיים בינינו. כל אחד מאתנו פנה לעברו. מאיר’קה עזב את הארץ והלך לחפש את פרנסתו בכרכי הים ורק לעתים רחוקות מגיעה אלי ידיעה קלושה ממנו. אולם בכל שנה ושנה, בהגיע יום הכפורים, שבה החוויה הגדולה הזאת מימי ילדותי לחיות בלבי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.