אברך צעיר מאד הייתי כשירדתי בפעם הראשונה לפני התיבה ביום הכפורים. בית הכנסת הירושלמי שבו כיהנתי כחזן היה גדול ומלא מפה לפה. בעיקר גברה סערת רוחי בליל “כל נדרי”, ובהתרגשות רבה פיזמתי את פסוקי “יעלה”, “אמנם כן” ו“הנה כחומר ביד היוצר”. כשהגעתי לפסוק “קולי שמע וראה דמע עיני”, שרתי אותו בניגון שלמדתי מפי מורי ורבי בחזנות, הישיש הירושלמי ר' יצחק, זכרונו לברכה.

משסיימתי את הפסוק נתקלתי פתאום במבטו של זקן אחד שישב בכותל המזרח. הוא היה עטוף כולו בטליתו ורק זקנו הלבן ועיניו הבוערות נראו. ומאותו רגע לא גרע ממני הזקן את עיניו עד סוף התפילה.

אך סיימתי את התפילה והקהל ברך איש את רעהו בכתיבה וחתימה טובה, ניגש אלי הזקן ואמר:

– אם אינך ממהר לביתך הייתי רוצה לשוחח עמך.

– בבקשה – אמרתי – אין לנו כל סיבה למהר; האורות דולקים והלילה גדול לפנינו. נשב ונשוחח.

בינתים נתפזר הקהל ורק מעטים נשארו בבית־הכנסת כדי ללמוד ולקרוא מזמורי תהילים. ישבנו על אחד הספסלים האחוריים והזקן פתח בלא כל הקדמה:

– סלח־נא אם אשאלך שאלה. כיצד הגיע אליך הניגון ל“קולי שמע”?

הסתכלתי בו בתימהון ואמרתי:

– הכיצד, מניין? למדתי אותו מפי מורי הישיש החזן ר' יצחק.

– איני מכיר את ר' יצחק – אמר הזקן בחיוך קל – זה מקרוב באתי מרוסיה ועדיין איני מכיר כאן איש.

אמרתי:

– ר' יצחק החזן כבר איננו בחיים; הוא נפטר בשיבה טובה לפני כמה שנים. את רוב הניגונים ששמעת הערב מפי, ובתוכם גם ניגון ל“קולי שמע”, למדתי ממנו.

– ומאין היה ר' יצחק המנוח? – שאל הזקן.

– איש ירושלים היה – השיבותי – בעל תפילה נפלא ויהודי יקר. את ניגוניו קיבל מן החזן ר' אהרן שהיה מגדולי בעלי התפילה בירושלים לפני שני דורות.

– פלאי פלאים… פלאי פלאים… – מלמל הזקן כאילו לעצמו – הנה עברתי, ברוך השם, את גיל הגבורות ורוב ימי הייתי חזן ברוסיה ובארצות אחרות, אך מעולם לא שמעתי ניגון זה מפי שום חזן. פלאי פלאים… כיצד נתגלגל לכאן, לירושלים?

שתקתי ולא אמרתי דבר. רגעים ספורים היתה דממה. והנה נתעורר הזקן כמתוך חלום ואמר:

– הבה אספר לך דבר מה, ידידי הצעיר; חייב אתה לדעת זאת: בטרם מלאו לי עשרים שנה כבר הייתי חזן בישראל. באתי מעיירה קטנה לעיר הגדולה אודיסה שהיתה אז מרכז החזנות ברוסיה, כדי ללמוד ולהוסיף דעת אצל גדולי החזנות בעיר ההיא. עדיין מצאתי שם בחיים את אחד מאבות החזנות ברוסיה, זקן סגינהור. אצלו למדתי כמה מעיקרי החזנות, ניגונים ונוסחאות עתיקים. בין הניגונים שלמדתי מפי אותו חזן זקן היה הניגון ששמעתי הערב מפיך. הניגון לא היה ידוע בין שאר החזנים ורק מרוב חיבתו אלי מסרו לי אותו זקן. אולם לא השתמשתי בו אלא ברגעים של התרוממות הנפש ממש. אוהו… זה שנים רבות שלא עלה כלל בזכרוני.

ישבתי כנדהם והאזנתי לדבריו הנרגשים של הזקן. כמה מאומרי התהילים נתפזרו והלכו לבתים ורק שנים־שלושה יהודים הנוהגים להשאר בבית־הכנסת כל הלילה עמדו ליד עמודיהם ולמדו בניגון עצוב וחרישי.

והזקן המשיך בספורו:

– ומאחר שהניגון הנפלא הזה נתגלגל אליך, חובה עלי לספר לך מאין מקורו. פעם אחת שאלתי את החזן הסגינהור מנין הגיע אליו הניגון שיש בו כל כך הרבה מאוירת הימים הנוראים ובכל זאת ניכר שאיננו יהודי. ניגש החזן אל ארון הספרים שלו, חיטט ומישש באצבעותיו והוציא גליון תוים מצהיב ואמר: “הרואה אתה? הנה זהו הניגון הנמצא בידי זה קרוב לארבעים שנה. יקר הוא לי עד מאד וכשתשמע כיצד נתגלגל אלי תדע אף אתה מה רב ערכו”.

והזקן סיפר את הדברים הבאים:

"הדבר היה בשנות העשרים של המאה הזאת. ואני אז איש צעיר וכבר מכהן כחזן בבית־כנסת מפואר באודיסה, עיר ואם בישראל. והנה חליתי במחלה שרופאי אודיסה לא מצאו מרפא לה ויעצו לי לנסוע לוינה, אשר בה ישבו פרופיסוריס גדולי הרפואה בעולם. נסעתי, איפוא, לוינה ומובן כי אחד הביקורים הראשונים שערכתי, היה בביתו של החזן הצעיר והמפורסם שכוכבו דרך אז בשמי החזנות, הלא הוא שלמה זולצר. נתברר, כי גם שמי היה ידוע לזולצר, שכן הייתי גדול ממנו בכמה שנים ובין הידועים ביותר ברוסיה. הוא קרב אותי מאד ונהג בי כבוד, ובמשך החדשים שהתרפאתי בוינה לא עבר כמעט יום שלא ביקרתי בביתו. על תפילותיו ויצירותיו הנפלאות לא כאן המקום לדבר. נשוב, איפוא, לענין הניגון.

לביתו של זולצר היה נכנס לעתים קרובות גוי וינאי אחד, נמוך קומה ושמנמן, מרכיב משקפים ובעל חיוך טוב ולבבי. זולצר היה נוהג בו כבוד רב, אף־על־פי שהיה עני מרוד, לבוש ברשלנות ונעליו מרופטות. הוא השאיר רושם עלוב ודומני שהיה גם חולני. אותו גוי היה מביא עמו גליונות תוים שהיה מעתיק בשכר בשביל זולצר ובשביל מקהלתו. לעתים היה מוציא מחיקו כמה שירים ומוסרם לידי זולצר. הלה היה מזמר אותם והוינאי היה מלוה אותו ליד הפסנתר. יום אחד הציגני זולצר לפני אותו גוי מסכן שהתודע אלי בשמו “פרנץ שוברט”. אודה ולא אבוש כי שמעתי אז את שמו בפעם הראשונה, אך זולצר הסביר לי, כי הוא נמנה עם גדולי הקומפוזיטורים בעולם ושיריו הס היפים ביותר שנכתבו אי פעם.

משנודע למר שוברט כי אני חזן מאודיסה ביקש ממני לזמר לפניו משהו מתפילות הימים הנוראים בנוסח יהודי רוסיה. מלאתי את בקשתו והוא עצם את עיניו והקשיב רב קשב. משסיימתי, פנה אלי ואמר:

“אתה זמר בחסד עליון וזמרתך רוויה רגש רב. הנוסח שלך נגע עד לבי והייתי רוצה לכתוב בשבילך פזמון ברוח זו. רשום לי את אחד הפזמונים מתפילות יום הכפורים ואחבר לו מנגינה”.

אותו רגע עלו במוחי המלים הנפלאות “קולי שמע וראה דמע עיני”. לא ידעתי לכתוב בשפה זרה מלבד רוסית וזולצר רשם בשביל מר שוברט את המלים באותיות גרמניות ופירש לו אותן. נטל הוינאי גליון ניר והתחיל כותב עליו תוים במהירות מסחררת. כעבור עשר דקות מסר את הגליון לזולצר וביקש ממנו לזמר את אשר רשם והוא ליווהו ליד הפסנתר. אחר כך כתב לי הקדשה ידידותית, חתם את שמו ומסר לי את הפזמון למזכרת. זהו, איפוא, הניגון רשום בכתב־ידו של פרנץ שוברט.

משחזרתי לאודיסה אחרי כמה חדשי ריפוי השמעתי את הניגון בימים הנוראים והמתפללים התלהבו ממנו עד מאד. לא סיפרתי לאיש מאין מקורו ואף לא הרביתי להשתמש בו. אתה הנך הראשון והיחידי שאני מוסר לך את הניגון בעל פה".

– אלה היו דברי החזן הסגינהור – אמר לי הזקן לאחר הפסקה קלה – ומשסיים החזיר בידיו הרועדות את גליון התוים המצהיב לארון הספרים שלו.

הזקן הפסיק לרגע את סיפורו והסתכל בחלל בית־הכנסת המוצף אור כשהוא תפוס מחשבות. פתאום התנוצצו עיניו והמשיך:

– אה… זהו… אני מבין… כעבור שגה מאז ראיתי את כתב־היד של הניגון עלה החזן הסגינהור לארץ־ישראל ולקח עמו את כל ספריו ואת כל כתבי־היד ובתוכם היה בודאי גם פזמונו של שוברט. מכיון שבתקופה הקצרה שחי בארץ־ישראל היו לו בוודאי תלמידים, יתכן שכתב־היד של שוברט נפל בידי אחד מהם ועד היום לא נודע אייהו. אבל… טוב שלא אבד הניגון. טוב שהוא מוסיף לחיות כאן בארץ־ישראל. כי ישר וטוב ואוהב ישראל היה אותו קומפוזיטור מסכן פרנץ שוברט.

הזקן שתק רגעים מספר ופתאום התחיל מפזם חרש את הניגון “קולי שמע וראה דמע עיני; ריב ריבי, שעה ניבי והשיבני סלחתי”… וכשפנה ללכת בברכת “כתיבה וחתימה טובה” עמדו דמעות בעיניו.