בכל ימות השנה היה ר' יצחק יהודי פשוט ואפור. יהודי מכל ימות השנה. עם הנץ החמה היה עובר את סימטאות ירושלים הרדומות, רכוב על חמורו האפור, ופניו להר־הזיתים. שם היה מצרף לעצמו תשעה יהודים כדי “מניין” בשביל האבלים הפוקדים את קברי קרוביהם ומזכירים נשמות יקיריהם המתים ואומרים “קדיש” בשביל הללו כאן. מיוזע, מלובש קאפטאן ארוך ומיצנפת־צמר שחורה, היה מקפץ בין המצבות ומתפלל “אל מלא רחמים” בקול־הבאריטון העמוק והלבבי שלו. כאן היה ר' יצחק איש בית־הקברות או כמו שכינוהו אנשי ירושלים: “ר' יצחק הרשלי’ס”.
משבאו ימי ה“סליחות” נהפך ר' יצחק לאיש אחר. פתאום גדל ונתעלה ושינה צורתו. הוא היה חזן של בית־הכנסת הגדול בשכונת “ימין־משה” הסמוכה לחומת ירושלים העתיקה. שכונה זו, שבנה סיר משה מונטיפיורי לפני כמאה שנה, היתה ראשונה בשכונות ירושלים שמחוץ לחומה. כאן ישבו יהודים מיוחסים, למדנים גדולים, סוחרים ובעלי־מלאכה חשובים. בית הכנסת היה גדול ומפואר. בעד החלונות הגבוהים והצבעוניים נראה הר־ציון, שהרועים הערביים רעו בו את עדרי העזים שלהם. ב“ימין־משה” לא עבר לפני ה“תיבה” כל מי שרצה. כאן הקפידו על כך שיהיו שליחי־הציבור מוסמכים, יודעי נוסח ובעלי קולות עריבים. “בעל תפילה” כזה היה ר' יצחק. ל“סליחות” הראשונות לא היו נשארים בבית אפילו תינוקות. לפנות בוקר, בטרם יבחין אדם בין תכלת ללבן היו נמשכים מכל הסמטאות והחצרות אנשים, נשים וטף אל בית־הכנסת הגדול, שמנורות־הלוקס הגדולות הפיצו מתוכו את אורן החוצה לכל הרחוב. אותה שעה מגיע הרגע הגדול בחייו של ר' יצחק. הנה הוא “משיכמו ומעלה”, בית־הכנסת מלא מפה אל פה, האווירה מחושמלת. כשהתחיל ר' יצחק את ה“קדיש” בנעימת הימים הנוראים, נרעדו כל הלבבות.
ומי אינו זוכר את החזן ר' ישראל מחורבת רבי יהודה החסיד? ה“חורבה” – ככינויה המקוצר בפי אנשי ירושלים – היתה כעין “מרכז רוחני” של ירושלים מאז. ב“חורבה” היו מרוכזים בתי־כנסת, בתי מידרש, “תלמוד תורה”, ישיבה ובית־הדין, שם גר בשעתו אפילו הרב הגאון ר' שמואל סאלאנט, הרב הירושלמי הידוע, שמלך על ה“חורבה” עשרות שנים. פארה של ה“חורבה” היה בית־הכנסת הגדול, שהתפארה בו לא רק ירושלים אלא כל ארץ־ישראל כולה. באותו בית־כנסת ענקי ומיוחד “עברו לפני התיבה” גדולי חזניה של ירושלים. אחרון בהם היה ר' ישראל, שירש מאבותיו את החזנות ב“חורבה”. כשהיה ר' ישראל ניגש לתפילת “מוסף” ביום הראשון של ראש־השנה אחרי תקיעת שופר ומתחיל לומר “הנני העני ממעש”, היה קולו מהלך עלי פני כל החצר הגדולה והדו נשמע עד לסימטאות המרוחקות של העיר העתיקה. מכל צד ופינה היו אנשים נוהרים לבית־הכנסת כדי לשמוע את תפילתו של ר' ישראל.
באותה חצר ממש, בחורבת ר' יהודה החסיד, בריחוק צעדים מספר מבית־הכנסת הגדול, היה בית־המדרש הישן. שם עבר לפני התיבה ר' לייב הרוקח. זקן מופלג כבר היה אז ר' לייב, אבל הלב, הלב!… היתה לו “חזקה” נושנה לעבור לפני התיבה כאן בתפילת מוסף של ה“ימים־הנרראים”. היו לו קהל שלו וגם מקהלת “עוזרים” שהקיפוהו בשעת תפילתו ושימשו לו “משוררים” נאמנים. בכל ימות השנה היה ר' לייב סתם בעל־בית חשוב, רוקח בעל דיפלום מקושטא; אך כשעמד לפני ה“עמוד” ב“ימים־הנוראים” אי־אפשר היה להכירו: ממש מלאך. כולו רוח, ראשו מכוסה בטליתו, עיניו עצומות ופניו כמעט לא נראו מבעד לסבך השערות הכסופות של גבות־עיניו, שפמו וזקנו. ר' לייב היה אומר את תפילת “ונתנה תוקף” בבכי, בזעקה, בהכנעה, בלב שבור.
חובבי חזנות “חדישה” היו הולכים ב“ימים־הנוראים” לשכונת “מאה שערים” כדי לשמוע את מקהלתו של ר' זלמן עם הנערים הסוליסטים, בעלי קולות־זמיר. מכל קצות העיר, ומכל השכונות נהרו יהודים בני כל הגילים לשמוע את מקהלתו של ר' זלמן. הוא התפלל עם מקהלתו בבית הישיבה הגדולה של מאה־שערים וכשהיו ה“זמירים” מזמרים את “ארשת שפתנו” היה מה לשמוע!
ב“בתי האונגרים”, השכונה שהיא היום מבצרם של “נטורי קרתא” ואז גרו בה חסידים נכבדים ובעלי־צורה, שחיו מכספי,חלוקה" שמנה, עברו לפני התיבה בעלי־תפילה חסידיים, על הרוב יהודים מהונגאריה ומן הארצות שנמצאו בחסותה של מלכות אוסטריה מאז. יהודים אלה לבשו קאפוטות רחבות של משי עם אבנטים רחבים ושטריימלים רחבים. הכל היה רחב. עולם אחר, נוסח אחר. ספק ירושלים, ספק חוץ־לארץ. אבל מי ששמע פעם חזן שלהם אומר “הבן יקיר לי אפרים” שוב לא ישכח זאת כל ימיו. אותה אמירה היה בה תוכן יהודי מיוחד. היתה זאת אמירה לבבית ומתוקה שאין להגדירה במלים.
מי שנזדרז והגיע בעוד־מועד לשכונת “כנסת ישראל” בדרום־מערבה של ירושלים, שהתושבים היו שם רובם תושבי ליטה, עוד היה מספיק לשמוע את תפילת “היום תאמצנו” של יאנקלה. יאנקלה עצמו היה יליד ירושלים: חנווני, אך תלמיד־חכם, אברך־משי; הוא ירש את החזנות מאביו, שעלה בילדותו לירושלים מווילנה, שנקראה “ירושלים של ליטה”. יאנקלה היה אברך כחוש, קטן־קומה, ופניו הרזים מוקפים זקנקן קצר וקלוש, עיניו אדומות ואכולות ממחלת הטראכומה, אבל טינור היה לו – הלואי על כל חזני זמננו! מי שלא שמע את תפילת “היום תאמצנו” שלו, שהיתה כעין “פינאל” לכל הסימפוניה של תפילת ראש־השנה הרי זה לא שמע אמן בכלל. כמה עליצות, כמה שמחה, כמה תחנונים וכיסופים! ממש “פלירט” עם הקדוש־ברוך־הוא.
כאלה היו החזנים, שליחי־הציבור ו“בעלי־התפילה” של ירושלים מלפנים שנעלמה ואיננה עוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.