רקע
אפרים די־זהב
חֻרְבָּן הַסֻּכָּה

בן שש היה חיימ’קה כשנשא אחיו הבכור אשה. הרבה שנים עברו מאז, אולם רוב פרטי החתונה עדיין חרותים על לוח לבו. זוכר חיימ’קה את החופה המפוארת שהועמדה בחצר ה“חורבה” ברחוב היהודים. אותו יום ערב שבת וערב חג הסוכות היה. בבית היתה התכונה רבה. אבא ואמא היו לבושים בגדי יום־טוב והיו עסוקים למעלה ראש. הרבה קרובים ואנשים זרים התרוצצו והתעסקו בעסק רב. האח הבכור, החתן, היה נרגש מאד. בחצר הקטנה לפני הבית היתה הסוכה הקטנה מוכנה כבשנה שעברה, אולם הפעם לא היתה חשיבותה רבה ביותר. החתונה דחקה את רגליה של הסוכה.

וזוכר חיימ’קה יפה את עצם החופה. הוא היה בין המותנים ובין מחזיקי הכלונסאות. יהודים מגודלי זקן, חבושי שטריימליך ולבושי קפוטות של שבת הביאו אל החופה את הרב הישיש ר' שמואל סלנט שכבר היה אז סגי־נהור, שיסדר את הקידושין.

אך יותר מכל דבר אחר זוכר חיימ’קה את הסוכה הגדולה בה נערך משתה הכלולות במוצאי השבת והחג.

הורי הכלה דרו בחצר גדולה ומרווחת על יד ה“חוש” שהיתה סמוכה לרחוב חב“ד, לא הרחק מן המנזר הארמיני. לאורך כל החצר הזאת נבנתה סוכה מפוארת. קירותיה היו עשויים קרשים חזקים וגגה היה מכוסה סכך וירק. מבפנים היתה מקושטת בשטיחים יקרים, ב”מזרחים" מצויירים ובשלשלאות נייר מצבעים מרהיבי עין. מתקרת הסוכה, שמבעד סדקיה נראו כוכבי השמים, היו תלויים רימונים אדומי לחיים, לימונים ירוקים וצהובים ובקבוקים קטנים ולבנים מלאי יין אדום ונוצץ ושמן זית זך, ספק ירוק ספק צהוב. הרבה אורחים היו מסובים אותו לילה מסביב לשולחנות בסוכה. בראש השולחן ישב החתן מוקף חברים וקרובי משפחה. סמוך לכניסה ישבו ה“כלי־זמר” וניגנו. מטובי המנגנים בירושלים היו, ארקה (אהרן) שפילר, שהיה מנגן בקלרינטה, משה טרומפטר, שהיה תוקע בחצוצרה, ישראל’יק הכנר, בריל באס, שהיה מנגן על הבטנון, ואחרון אחרון חביב – דוד פויקר שהיה מקיש על התופים.

שנים רבות עברו מאז. חיימ’קה גדל והיה לאיש וכבר זכה לגדל בנים ובנות בירושלים. את ירושלים העתיקה עזב זה כבר וישב עם משפחתו באחת השכונות החדשות. רק בימי החגים, כשהיה יורד כמנהגו מימים ימימה אל הכותל המערבי לתפילת מוסף, היה עושה עקיפין בכוונה תחילה ועובר באותה סמטה כדי להציץ מבחוץ באותה חצר שעוררה בו כל כך הרבה זכרונות מן הילדות.

והנה נטרפו הימים. ירושלים עמדה במערכות רבות וקשות נגד אויב אכזרי. הדרך לכותל המערבי נחסמה והיתה בחזקת סכנה. לא ניראו עוד יהודים יורדים אל שריד מקדשנו בסמטאות ירושלים הצרות והעקלקלות.

ובאה המערכה האחרונה שבסופה נחרב שוב הישוב היהודי בירושלים העתיקה. חיים נכנס הפעם אל בין חומות העיר כחייל וותיק, מראשוני ההגנה שנתארגנה בירושלים בשנת תר"פ. חיים היה אז נער צעיר מאד וחברי ההגנה קראו לו “התינוק”. ובמשך כל השנים הללו לא עזב את משמרתו, וכשהגיעה השעה הגדולה להגן על ירושלים העתיקה, התנדב וירד אליה עם חבריו הצעירים כשנשקו בידו.

חיים לא היה היחידי בין אנשי המגן ששיבה זרקה בו. בסמטאות ירושלים נפגש מזמן לזמן בחיילים אחרים שאף הם כבר עברו את גיל הגיוס או שנתקרבו לגבול הגיל הזה.

יום אחד, בהיותו רבוץ בעמדה שעל גג אחד הבתים ברחוב חב"ד, ניגש אליו המפקד הצעיר ואמר לו:

– חיים, מעתה לא תהיה עוד בודד כל כך, נשלח לך “זקן” שינעים לך את שעותיך.

וכעבור שעה קלה נכנס לעמדה ה“זקן” החדש, חמוש מכף רגל ועד ראש. זקנו היה מגודל ועל ראשו כובע פלדה. חיים הכיר את היהודי הזה. הוא היה מנגן בבתי קפה והיה אף הוא מוותיקי ההגנה מתקופת תר"פ. כאנשי ירושלים הכירו האחד את ריעהו אף אם לא היו מקורבים זה לזה קרבה יתירה. עתה שמחו איש על ריעהו שמחה גדולה.

אותו יום לא היתה הפגזה קשה ואף היריות מצד האויב היו ספורות, ושני אנשי ירושלים, ילידיה ומגיניה מילדות נכנסו בשיחה.

– הגידה לי, ידידי, – שאל חיים את המנגן – מה הביאך הנה בימים כה קשים? הידעת כי הסיכויים לצאת מכאן בשלום אינם גדולים?

– ידעתי גם ידעתי – השיב המנגן בסננו את עשן הסיגריה שלו דרך פיו הסגור למחצה – ואף על פי כן באתי. ואתה מה?

השיב חיים:

– אני? אני נולדתי בסמטאות אלה. כל ימי הייתי קשור אליהן בכל נימי נפשי. האוכל לשבת בחיבוק ידים בראותי את הסכנה המרחפת עליהן? יכולתי אמנם לשמור על מחסום באחת משכונות ירושלים החדשה, אך מה יהא על העיר?

– אם כך, – אמר המנגן – למה זה תשאל שאלות? אותם הדברים יכול אף אני לומר לך. גם אני גדלתי בסמטאות אלה ואפילו אבי עשה בהן רוב ימיו. בוודאי שמעת את שמו, שהרי היה מן המפורסמים שבעיר.

– מה היה שמו?

– בריל באס – השיב המנגן – אבי היה פורט על הבטנון בחתונות.

– האמנם?! – קרא חיים בהתלהבות – בריל באס היה אביך? וודאי שהכרתיו! בהיותי ילד קטן שמעתיו מנגן בחתונתו של אחי. זה היה לפני שנים רבות מאד: בן שש הייתי אז. חג הסוכות היה אז והחתונה נערכה בסוכה הגדולה של הורי הכלה לא הרחק מן המקום שאנו עומדים בו עתה…

– המתן רגע! – הפסיקו המנגן בהתרגשות – מתי נערכה אותה חתונה בסוכה?

– לפני ארבעים שנה בערך.

– אם כך הרי נוכחתי אף אני באותה חתונה – התלהב המנגן שוב – אף אני הייתי אז כבן שש ואבי היה לוקח אותי עמו לחתונות חשובות ומיוחסות. זוכר אני עדיין את השמחה ואת הריקודים באותה סוכה נפלאה. אולם מאז לא ראיתי עוד אותה חצר, אף על פי שעברתי על פניה פעמים רבות בלכתי אל רחוב היהודים.

– אף אני לא הייתי מאז בתוך החצר – השיב חיים באנחה קלה.

רגע נשתררה דממה. פתאום נתעורר חיים ואמר:

– שמעני נא, ידידי, שמא נכנס לשם באחד הימים?

– ברצון – הסכים המנגן.

לא עברו ימים מרובים והחברים מצאו להם שעת כושר לעבור אל אותה סמטה ולהכנס אל אותה חצר. הסמטה פונתה זה כבר מתושביה שכן היתה בטווח היריות והפגזים. ההריסות מסביב היו מרובות. כמה בתים היו הרוסים לגמרי וכמה גגות מטו לנפול. כדי להכנם אל החצר, שמדרגות אבן רחבות הוליכו אליה, היה צורך לדלג ולקפץ על פני ערמות אבנים ועפר שנצטברו במקום. סוף סוף הגיעו לשם. השער הקטן היה פתוח והחברים נכנסו דרכו פנימה.

דממה שררה בכל. שום נפש חיה לא היתה במקום. החצר שינתה את פניה; העזובה היתה רבה ולכל ההוד והתפארת מימי הילדות לא נשאר זכר. אולם שלד הסוכה עדיין עמד במקומו. קירות הקרשים נתישנו והיו בהם בקיעים וסדקים. הדלת היתה אף היא במקומה אם כי חסרו בה כמה צירים. החברים המזויינים נכנסו אל הסוכה פנימה. רצפת האבנים היתה מכוסה אבק ולכלוך; הקירות היו ערומים; באחת הפינות עמדו כמה פחים ישנים ואמבטיה של כביסה. אין זאת כי השתמשו השכנים בסוכה זו כבחדר כביסה.

דוממים עמדו החברים והסתכלו בחלל הסוכה שגגה היה מכוסה פח. לבם היה מר עליהם. בבת אחת פג אחד מחלומות ילדותם שנשאו בלבם שנים רבות ואשר היה אחת מנקודות האור המעטות המאירות את נפש האדם.

פתאום פילחה יריה את דממת הצהרים. החברים נעורו כמתוך חלום רחוק והסתכלו זה בפני זה.

– לעזאזל! – רטן המנגן – כבר התחילו שוב, המנוולים!

אך הוציא מלים אלה מפיו ופגז נפל באחת החצרות הסמוכות והתפוצץ ברעש אדיר.

– כן – אמר חיים – התזמורת מתחילה שוב… עלינו לשוב לעמדה.

שוב התפוצץ פגז בקרבת מקום.

– לא נוכל לצאת החוצה בטרם ישתתקו שם – אמר המנגן – מוטב שנכנס אל אחד החדרים שבחצר ונמתין שם רגעים אחדים.

– צדקת – אמר חיים.

ושני החיילים נכנסו אל אחד החדרים שבחצר כדי למצוא בו מחסה מפני הפגזים. לא עברו רגעים מועטים ופגז נפל במרכזה של החצר בקול רעם ורסיסיו נתפזרו לכל עבר.

החיילים הוציאו ראשם לראות את אשר קרה ונתגלה לפניהם מחזה מחריד: שלד הסוכה הישנה נהרס עד היסוד. גג הפח הועף לגובה רב והיה מוטל מרוסק ונקוב על גג אחד הבתים הסמוכים. שברי עצים וזכוכית היו פזורים על פני כל החצר. כמה קירות אבן היו סדוקים וברצפה היו חורים גדולים.

– טוב שלא נשארנו שם – העיר חיים בחיוך מר.

– חבל על הסוכה – אמר המנגן בקול כאוב מארץ.

– לא חבל! – השיב חיים כמתעורר מחלום בלהות – מוטב שלא תהא קיימת כלל משתהא קיימת בצורתה העלובה שראינוה בה לפני חורבנה הגמור. עתה נוכל לשוב אל חלום הילדות ולשאתו בחובנו עד אשר ישוב ה' ויקים את סוכת דוד הנופלת במהרה בימינו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!