א    🔗

במוצאי יום ראשון של סוכות, מיד אחרי תפלת ערבית, נגש אלי חברי דוב ואמר:

– היודע אתה, כי חנה האלמנה התעלפה היום בבית־הכנסת מרעב?

– שמעתי – השיבותי – ומה נוכל אנו לעשית למענה?

– יש לי תכנית – אמר דוב בחשיבות סודית.

– ומהי?

– נמכור “ערבות” לבני השכונה.

– והיכן תקח “ערבות”? – שאלתי.

גחן אלי דוב ולחש:

– במרחק שלש שעות מירושלים, בין הרי יריחו, יש עמק צר ובו זורם נחל ששמו “עין פארה” ובריכות ומעינות־מים רבים בו. מסביב גדלים ערבי נחל יפים וענפים שאין כמותם בכל הארץ.

– ואת הדרך לשם ידעת? – שאלתי.

– לפני כמה שבועות – אמר דוב – כשחלית בקדחת טילנו לשם עם מורנו, והדרך נהירה לי עתה. אין לנו אלא להכין שק גדול לאיש כדי לתת בהם את הערבות, וצרור מזון, צידה לדרך. וכשנביא את הערבות לירושלים נמכרן ונתן את הכסף לחנה האלמנה.

התכנית לקחה את לבי מיד ונדברנו להיפגש למחרת עם עלות השחר על “הכביש הישר” שלרגלי הר ציון, כל אחד מאתנו שקו וצרור האוכל בידו.

 

ב    🔗

למחרת השכמתי קום, יצאתי את הבית בחשאי, נטלתי מן המטבח את השק ואת צרור האוכל שהכינותי אמש בצנעה לפגי עלותי על משכבי; גם את המקל העבה שהתקנתי לי מענף חזק לא שכחתי לקחת, וכחץ מקשת רצתי אל “הכביש הישר”.

שם כבר המתין לי דוב.

– יפה עשית שלקחת עמך את המקל – אמר – ירידות ועליות גדולות נכונו לנו.

ברחובות שהיו עדיין שרויים באפילה למחצה, היה שקט. מזמן לזמן יצא לו יהודי מאחת החצרות בנחת ובשלוה כשהוא חבוש “שטרימל”, בידו האחת הלולב והאתרוג ובידו השניה טליתו, ופניו מועדות לבית־הכנסת.

לא עברה שעה קלה וכבר היינו מחוץ לעיר בדרך העולה להר הצופים, שמשם היא מוליכה ל“עין פארה”.

בינתים זרחה השמש ורוח צוננת ומחיה נפשות נשבה בפנינו. בלב קל פסענו בשביל החוצה את השדות רחבי־הידים, המכוסים קוצים וחרולים. מרחוק עמדו ההרים כשהם טובלים באור השמש העולה.

בכפר “ענתות”, מולדתו של ירמיהו הנביא, עשינו חניה. סעדנו את לבנו ושתינו ממימי המעין הצוננים. אנשי הכפר, הקטנים עם הגדולים, הקיפונו והסתכלו בנו בסקרנות. כמה מהם הציעו לנו למכירה חלב חמוץ ותאנים. אך אנו לא התעכבנו הרבה ואצנו לדרכנו.

הלכנו לאורך המשעול היחידי בצלעי ההר. מסביבנו נמשכה שלשלת הרי ירושלים־יריחו ומרחוק השתרע מדבר יהודה עד הירדן וים המלח. החום גבר מרגע לרגע ולא היה מחסה מפני השמש הלוהטת. אך ההליכה לא היתה מעייפת ביותר כי הדרך הוליכה למדרון. לאחר הליכה של שעה ראינו פתאום לפנינו בעמק פס ירוק ארוך וצר.

– שם “עין פארה” – קרא דוב בגאוה – בעוד מחצית השעה נהיה למטה.

הירידה נעשתה תלולה יותר מרגע לרגע. לעתים נאלצנו ממש לטפס ולרדת כמעל קיר.

פתאום פלחה יריה את האויר.

– יורים! – קראתי בבהלה – נחזור על עקבותינו, דוב.

– שוטה – השיב דוב בעקשנות – מאחר שהגענו עד הנה נחזור? לא תהיה כזאת! ואף אם נתחיל לטפס חזרה במעלה ההר, הרי יראונו היורים ויפגעו בנו.

הסתתרנו, איפוא, בין הסלעים הגדולים ובלבבות דופקים חכינו ליריה השניה. אך מסביב היתה דממה. כעבור עשרה רגעים החלטנו להמשיך בדרכנו.

שלשלות ההרים משני עברינו כאלו נתקרבו ולפנינו נתגלה העמק הירוק והצר עם ערבי־הנחל הרעננים הגדולים מסביב לאגמים ולבריכות המים.

 

ג    🔗

בזהירות רבה, כגונבי גבול, נתקרבנו אל הערבות הנכספות. פתאום שמענו קול שעול וכהרף עין הפנינו את ראשינו אל עבר הקול. על הסלע החלק מעל למעין שכב אדם אחד מגודל שער וזקן שכסה כמעט את כל פניו. עטוף היה גלימת כמרים בלויה, והסתכל בנו בעינים תמהות.

התחזקנו, נגשנו אליו וברכנו אותו בהנעת ראש, אך הוא לא השיב על ברכתנו.

נמלך דוב ושאל בערבית:

– סליחה, אדוני, היודע אתה מי ירה כאן בסביבה לפני כרבע שעה?

הניע הכומר את ראשו לאות שאינו מבין. אך דוב לא נתיאש, אזר עוז וחזר על שאלתו בגרמנית, באנגלית בצרפתית ובספרדית, לשונות שכל נער ירושלמי המבקר בבית־הספר ידע אותן אז במעט או בהרבה. אך הכומר היה כאילם ולא פתח את פיו. והנה נצנצה מחשבה במוחנו; שמא אילם הוא האיש, ושאלנו אותו בתנועות ידים אם מותר לנו להשתמש בכד החרס שעמד על ידו. מיד השיב לנו אף הוא בתנועת יד, כי מותר לנו. נטלנו את הכד, שאבנו מים מן המעין והרוינו את צמאוננו. לאחר מכן נפרדנו מעל הכומר האילם והמוזר בתנועות ידים וראש והתחלנו לקטוף את הענפים הירוקים והרעננים מערבי הנחל. בזהירות רבה הנחנום בשקים. משהתרחקנו במקצת ראינו ערבי כפרי עומד חציו ערום בתוך הנחל ופורש רשת. בעשב, על שפת הנחל, היה מונח רובה ציד.

– מרחבה! (ברוך הבא!) – קרא אלינו הערבי בידידות בראותו אותנו. ענינו בידידות על ברכתו ושאלנו אותו אם יודע הוא מי היה היורה.

– אני יריתי לתוך המים – השיב הערבי בחיוך – כדי להדהים את הדגים ולמען יקל עלי לשלותם.

אבן נגולה מעל לבנו בשמענו את דבריו. הוא התחיל לספר לנו על כפרו ועל הדגים הטעימים שהוא שולה כאן לעתים, אך אנו נפרדנו מעליו ופנינו לעבודתנו. עד מהרה היו שקינו מלאים ואמרנו לנוח במקצת ולחזור על עקבותינו ירושלימה.

 

ד    🔗

פתאום שמענו פסיעות מהירות. פנינו לאחורינו וראינו את הדיג רץ לעברנו וקורא:

– הסתתרו! מהר! בדוים באים! ראיתי אותם מרחוק בהרים!

ובדברו נעלם בין הסלעים שמאחורי המעין הגדול.

נשארנו יושבים כמאובנים ואלמלא התבישנו האחד מפני חברו היינו פורצים בבכי.

– מה נעשה עתה, דוב? – שאלתי וקולי רעד מפחד.

– לא טוב הדבר – אמר דוב והשתדל להסתיר את מבוכתו – הבה נסתתר.

ידענו יפה, כי לא טוב להפגש עם הבדוים במקום שמם זה. לפיכך נטלנו את שקינו ואת מקלותינו ונדחקנו לבין הסלעים. מבין חגויהם ראינו את מחנה הבדוים מתקרב. רובם היו רכובים על סוסים ולפניהם התנהל עדר של כבשים ועזים. לא היינו בטוחים ביותר במחבואנו ולפיכך חפשנו ומצאנו מערה אחת, נכנסנו לתוכה עם כל רכושנו וישבנו צפופים זה על־יד זה עד יעבור זעם.

– יתכן – לחש דוב – כי בדעתם להשקות את עדרם ואז יעקרו מכאן.

– ומה נעשה אב יתקעו כאן את אהליהם? – שאלתי בדאגה.

– אם ישארו כאן – החליט דוב – נמתין עד צאת הכוכבים ובחשכת הלילה נתחמק ונלך ירושלימה.

– הרי סכנה גדולה היא ללכת בדרכים בלילה – אמרתי בחרדה.

– וגדולה מזו היא הסכנה להשאר במחיצתם של הבדוים – השיב דוב בפסקנות.

בינתים ראינו מתוך המערה, כי הבדוים נתקרבו אל הנחל וירדו מעל סוסיהם. העדר התקבץ מיד מסביב למים ושתה לרויה. גם הבדוים, שמונה במספר, רבצו על חוף הנחל, שתו מן המים ומלאו את בארותיהם. אחר־כך רחצו רגליהם, ישבו במעגל והתחילו סועדים את לבם בפתות שהוציאו מתוך מטפחת גדולה. כל אותה שעה פטפטו בקול רם, אך אף מלה לא הבינונו מדבריהם. ניכר היה שהם מתוכחים ואינם יכולים להגיע לידי הסכם. מיד ידענו, כי אומרים הם להשאר במקום ללינת לילה.

לאחר שנסתיים הויכוח התפשטו כמה מהם ערומים ונכנסו המימה; האחרים שכבו תחת העצים המצלים ושקעו בתרדמה.

בכליון עינים המתנו לרדת הלילה, ובלבנו התפללנו, כי בזכות חנה האלמנה יוציאנו ה' ממקום זה בשלום.

סוף סוף שקעה השמש וצללים כבדים החלו להתפשט על ההרים ועל כל הסביבה. עד מהרה היתה עלטה. הבדוים הבעירו מדורה וישבו סביבה. לאור האש ראינו אותם. כלם היו שם, איש לא חסר.

 

ה    🔗

– זוהי שעת הכושר להסתלק – אמר דוב בלחש – נעלה לאט לאט על ההר שמעל למערה ובחצות נגיע ירושלימה.

לקחנו את רכושנו ויצאנו מן המערה. בחוץ היתה חשיכה איומה ולא ראינו איש את רעהו. גששנו במקלותינו ולא ידענו אנה תולכנה אותנו רגלינו. אך נחמתנו היחידה היתה שאנו ממשיכים ועולים בהר ומתרחקים מן העמק. האויר היה חמים וכל רוח לא נשבה.

המדורה עם שמונת הבדוים מסביבה נעלמה זה כבר והרגשנו שאנו מתקרבים לראש ההר. עליה זו בחשכת הלילה נמשכה כשלוש שעות. לקול כל עלה נדף נחרדנו והשתטחנו על הארץ. סוף סוף, לאחר עמל רב ושטופי־זיעה הגענו לראש ההר ולפנינו השתרעה שפלה עטופה צעיף לילה. האויר נעשה צונן יותר. דרכנו היתה עתה ישרה ובלכתנו לקראת האורות המתנוצצים מרחוק, מעבר ירושלים, נחנו במקצת מן העליה הקשה.

המזרח התחיל מחויר וירח מלא ואדום כאש הגיח מן האופק והתחיל צף ברקיע הזרוע כוכבים. דרכנו היתה עתה מוארה וכבר יכולנו להבחין בכפר “ענתות” שעברנו על פניו בבוקר. נביחת כלבים עלתה באזנינו ובחרנו ללכת בשביל צדדי ולא דרך הכפר.

בשעה שתים אחרי חצות הגענו הביתה בריאים ושלמים עם שקי ה“ערבות” עד הבקר לנו בסכתנו, ובבקר יצאנו לעשות סחורה ב“ערבות” שהבאנו עמנו מ“עין פארה”.

על העונש שקבלנו מהורינו לא אספר הפעם. אולם דבר אחד המתיק לנו את הדין: חנה האלמנה קבלה את כל ההכנסה מן ה“ערבות” – כעשרה גרושים טבין ותקילין.