הרבה טרח עובדיה בבנין סוכה מפוארת לכבוד חג הסוכות בחצרם הקטנה ברחוב חב“ד אשר בירושלים העתיקה. הוא ואחותו הגדולה ממנו, רחל, סחבו צמחים וענפים יבשים מסביבות שער ציון ברשות מכריהם משכונת הארמנים. קורות וקרשים נשארו להם מן השנים הטובות כשעדיין היה אבא בבית. מתחתית ארגז הבגדים הגדול הוציאה אמא “מזרחים” ותמונות צבעוניות של משה רבנו ואהרן הכהן, הרמב”ם והחכם אלפסי שבהם היו מקשטים את הסוכה בכל שנה ושנה. גם האושפיזין אברהם יצחק ויעקב, יוסף ודוד לא חסרו. גם שרשרות מנייר צבעוני הכינו ואפילו אשכולות ענבים, רימונים ולימונים השיג עובדיה בכפר השילוח הסמוך. רק לולב ואתרוג לא השיגה ידם לקנות.
ובאותם הימים פשטה שמועה כי עתה, מאחר שנסתיימה המלחמה והאנגלים שולטים בארץ, ישובו אחרוני השבויים ששירתו בצבא הטורקים בארצות המזרח התיכון ובאסיה הקטנה. ובלבו של עובדיה, אחותו רחל ואמו מרקדה נתעוררה שוב התקווה כי אבי המשפחה, שנעלם מזה שלוש שנים ודבר לא נשמע על אודותיו ישוב אף הוא. בשנת הכיבוש הראשונה חזרו רבים מן היהודים שלחמו בין שורות צבא טורקיה ואשר נעדרו חדשים ושנים, אך מחיים נבון, החנווני הידוע מרחוב חב"ד, לא נשמע אות חיים. הרבה כיתתה מרקדה את רגליה ורצה מאיש אל איש מבין החוזרים לשאול אם לא ראו באחד ממחנות הצבא או באחד ממחנות השבויים את בעלה. אך איש לא ידע להגיד לה דבר. היא כבר נתייאשה וראתה עצמה עגונה וילדיה ראו עצמם יתומים חיים. אף־על־פי־כן כשהגיעה השמועה על החזרת שבויים טורקיים לירושלים, מיהרו שלשתם אל תחנת הרכבת. אולי ירחם השם ובין הבאים יהיה גם יקירם.
השבים עמדו להגיע בערב חג הסוכות ברכבת מדמשק. מן הבוקר נהרו המונים אל התחנה בתקווה למצוא בין השבים את בני משפחתם הנעדרים. מרקדה ורחל נזדרזו לנקות את הבית בשעות הבוקר המוקדמות ועובדיה סיים את קישוט הסוכה אשר בה קיווה לארח הפעם את אביו. אחר כך יצאו שלשתם את העיר העתיקה, עברו את שער־ציון וירדו דרך הר ציון אל תחנת הרכבת. שם כבר הצטופפו המונים, יהודים וערבים, זקנים, נשים וילדים והמתינו בקוצר רוח לבוא הרכבת. שוטרים ערביים ואנגלים שמרו על הסדר. שעות על שעות עמדו האנשים בלהט השמש עד שנשמעה מרחוק צפירה חדה שבישרה את בוא הרכבת. ההתרגשות בין המוני הממתינים גברה ולא עברו רגעים מספר והרכבת בת עשרת הקרונות המאובקים והמפוייחים התפתלה ונכנסה לתחנה. הממתינים השתערו על הקרונות שמתוכם התחילו יוצאים חיילים טורקיים, יהודים וערבים. עלוב מאוד היה מראם; רובם היו לבושים בלויי סחבות ונעליים בלות, על שכמם תרמילים בלים וכולם מגודלי פרע. משני הצדדים תרו העינים אחרי הקרובים והמכרים. מרגע לרגע גברה ההתרגשות; פה ושם התעלפו נשים בהכירן את בעליהן. זקנים וזקנות נפלו על צווארי בניהם וילדים על צווארי אבותיהם. מכל צד ועבר עלו קולות בכי, שמחה וגיל. מרקדה וילדיה התרוצצו בין החיילים והקהל המצטופף וחיפשו את האב. אך הוא לא נראה בשום מקום. הנה כבר יצאו אחרוני החיילים מן הקרונות והוא לא היה ביניהם. עובדיה התרוצץ כמטורף מחייל אחד למשנהו וניסה לשאול על אביו, אך איש לא היה פנוי להשיב על שאלותיו של הנער הטרדן. כל אחד היה נרגש וטרוד בשלו. אולם היו בין השבים כאלה שאיש לא בא להקביל את פניהם. בני משפחותיהם של אלה בוודאי ניספו בימי המלחמה ולא זכו עוד לראות את יקיריהם בחיים. אל אלה נטפל עובדיה והציק להם בשאלותיהם ומן הצד עמדו אמו ואחותו ובכו חרש.
ליד שער היציאה מהתחנה הרגיש עובדיה בחייל צעיר אחד שלבושו העיד עליו שהוא בעל דרגה גבוהה יותר. איש לא בא להקביל את פניו ואף הוא לא אץ לדרכו והביט סביבו כמחפש אחרי מישהו.
– סלח נא, אדוני הטוב – אמר אליו עובדיה – אולי שמעת דבר על אבי?
הצעיר כאילו התחלחל, ובהרגעו שאל:
– מה שמו של אביך?
– חיים נבון – השיב עובדיה – חנווני היה בירושלים.
עיני הצעיר הבריקו בברק מוזר, אך מיד השיב בעצבות:
– לא, לא שמעתי עליו דבר.
עובדיה פרץ כמעט בבכי ואמר לפנות אל אנשים אחרים שנדחקו כדי לצאת את התחנה. והנה פנה אליו הצעיר ושאל:
– הגידה נא עוד פעם, מה שם אביך?
– חיים נבון – השיב עובדיה.
– ומה דמותו?
– דמותו? גבה קומה ודל בשר, שחרחר ועיניו גדולות וצוחקות.
– והיכן אתם גרים?
– ברחוב חב"ד, בעיר העתיקה. על יד בית־הכנסת “בית־אל” – השיב עובדיה ודמעות הציפו את עיניו.
– יפה – אמר האיש – אך אל נא תבכה; אשתדל להיוודע על מקום הימצאו של אביך עוד היום.
ובדברו כך פנה והלך לדרכו.
בינתיים נתרוקנה התחנה מאנשים. רבים חזרו משם מאושרים ורבים יצאו מאוכזבים ובראש מורד. האחרונים שיצאו את התחנה היו מרקדה העלובה עם שני ילדיה. לאט שרכו דרכם מן התחנה אל העיר העתיקה בדרך המוליכה להר ציון. לבדם באו ולבדם שבו. אביהם לא חזר עם החוזרים. ומה יהא עתה? האפסה כל תקוה?
כשהגיעו העירה כבר עמדה השמש באמצע השמים. ברחובות ירושלים הצרים היתה תכונה רבה לקראת החג. המונים הצטופפו ומילאו את החנויות. פני הכל היו מאירות ושמחות.
משנכנסו מרקדה וילדיה אל הבית הנקי והמסודר לכבוד החג הרגישו פתאום בכל הבדידות והשכול ושוב נפתח מקור דמעותיהם. ודומה היה הבית כאילו זה עתה הוציאו ממנו את המת.
אחת השכנות שבחצר, ששמעה את הבכי והיללה נכנסה אליהם והתחילה צועקת:
– ההשתגעתם? מה אתם יושבים ובוכים? הקצרה יד ה' מהושיע? התביישו לכם! הלא בכל יום ובכל רגע יכול להתרחש נס! קומו מהר והכינו עצמכם לקראת החג!
דברי השכנה שנאמרו בצעקה ובבטחון עודדו את המשפחה העלובה ומיד קמו והתחילו עוסקים כל אחד בשלו. עובדיה נטל את חבילת הלבנים הנקיים שאמו הכינה לו והלך לבית־המרחץ שבבנין בית־הכנסת “תפארת ישראל”, ברחוב הקראים. ובשובו משם טהור ורענן כבר עמד היום לערוב והגיעה השעה ללכת לבית־הכנסת. עובדיה היה מתפלל בבית־הכנסת “בית־אל” שבו היה מתפלל תמיד עם אביו. כשבא לבית־הכנסת כבר דלקו המנורות, הרצפה היתה מכובדת ומחצלות קש היו פרושות עליה. הספות המרופדות מסביב לכתלים היו נקיות וחכמים וזקנים ישבו עליהן, כשרגליהם מקופלות. ומעיינים בספרים. מהם שוחחו ביניהם שיחת חולין ומהם לחשו מזמורי תהילים. עובדיה ישב באחד המקומות הפנויים ליד פתח היציאה והמתין לתפילת מנחה.
בינתיים נתאסף הקהל ובית־הכנסת נתמלא מפה לפה. והנה הרגיש עובדיה שמישהו נגע בכתפו. כשפנה לאחוריו ראה את האיש הצעיר שדיבר עמו בבוקר בתחנת הרכבת.
– דבר לי אליך – אמר הצעיר – התוכל לצאת עמי לרגע קט אל החצר?
עובדיה קם ממקומו ויצא אחרי האיש אל החצר. זה הביאו עד המדרגות ואמר לו:
– אל תתרגש נערי, מיד תראה את אביך.
עובדיה נתחלחל. בו ברגע עלה במדרגות אדם גבה קומה לבוש חליפה נאה וחדשה ועטור זקן שחרחר.
– אבא! – קרא עובדיה ונפל בזרועות האיש.
– בני!… בני יקירי! – קרא האיש בחבקו את הנער ובהרטיבו את לחייו בדמעות רותחות.
הצעיר עמד מן הצד וחייך חיוך טוב ומאושר. אחר כך פנה אל הנער שעדיין היה חבוק בזרועות אביו ואמר:
– ועתה רוץ הביתה ובשר לאמך ולאחותך על שובו של אבא. אך נהג בזהירות, אל תבהיל אותן.
אך עובדיה עמד מבולבל ולא נחפז.
– אבא, – שאל – מדוע חיכית עד כה? האם לא באת יחד עם כל השבויים?
– אמנם כן, בני – השיב האב – אך מכיוון שקצין גבוה הייתי בצבא החזירוני ברכבת שבאה אחרי זו שהביאה את החיילים הפשוטים. וצעיר זה הוא סגני וידידי הטוב ששלחתי לפני להכין אתכם לקראת בואי. הסתרתי עצמי עד כה כדי שלא תתרגש אמא ולא יקרה לה חלילה אסון. ועתה, ילדי, רוץ הביתה ובשר לאמא את דבר בואי ואני אבוא אחריך.
בינתיים נודע הדבר בבית־הכנסת והבית היה כמרקחה. מבית־הכנסת עברה השמועה לרחוב הקטן והצר, ובשעה שעובדיה היה בדרך אל חצרם הקטנה כבר ראה את אמו ואת אחותו רצות לקראתו.
– האמת הדבר, עובדיה? – שאלו בלא נשימה – איה אבא?
ובו ברגע, בכניסה לחצר בית־הכנסת נפגשו האב והאם. – – –
קהל רב התאסף סביבם ורבים בכו למראה הפגישה המזעזעת. התפילה החלה באיחור במקצת, וכשנסתיימה ליוו כל המתפללים את המשפחה המאושרת עד ביתם ורבה היתה השמחה ברחוב חב"ד וברחובות הסמוכים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.