בית הוריו של ישראל היה הקיצוני בשורת הבתים הקיצונית שבשכונה. מעל לשורת בתים זו השתרעה גבעה רחבת־ידים נטועה עצי זית רבים וענפים. בימות הקיץ היתה האדמה יבשה ומכוסה קוצים וברקנים, אך בימות החורף, אחרי רדת הגשמים הראשונים, היו מופיעים שכירים ערבים, חורשים את האדמה וזורעים אותה שעורה. ובהגיע האביב היו באות רוחות ומנשבות ומכות גלים בים השבלים הירוק.

במעלה הגבעה עמד בית גדול ורחב־מידות, בית אבנים ערבי, מוקף גדר ובעל גג שטוח. בדבר אחד נבדל הבית הזה מבתי הפלחים האמידים בכפרים. מאמצעיתו של הגג השטוח התנשא מגדל קטן, פרוץ לכל הרוחות. בראש המגדל התנוסס צלב ברזל קטן ובתיקרתו היה תלוי פעמון. בבית הזה התגוררה זה דורות משפחה נוצרית־ערבית מיוחסת ובימי ראשון היו מתאספים לכנסיה הפרטית של המשפחה ידידים ומכרים ובני משפחה קרובים ורחוקים ועורכים כאן תפילותיהם. הפעמון הצנוע היה מצלצל לא רק בימי ראשון בבוקר. לעתים היה מצלצל גם בימים אחרים ואז ידעו בני השכונה כי דבר נתרחש שם למעלה על הגבעה: חתונה או לוויה.

יחסי שכנות טובים שררו בין דרי הבית אשר על הגבעה ובין בני השכונה. לאיש מן השכונה לא היתה דריסת רגל על הגבעה ובבית המוקף גדר. שם היו מסתובבים ערבים נשואי פנים, כמרים לובשי גלימות שחורות וכלבים עזי נפש. שומר נפשו ירחק מהם. אולם הם, יושבי הבית הגדול, היו נכנסים לתחום השכונה לעתים קרובות. הם היו אופים את לחמם בתנור השכונה, מוכרים ליהודים את חלב עזיהם ואת פרי הצבר שלהם ועם כמה מהם קיימו אף יחסי ידידות; כלומר, היו נכנסים בשיחת רעים עם השכנים הקרובים ביותר והיושבים על הגבול.

ישראל הכיר את כל בני הבית כמעט משחר ילדותו. היו שם זקנים וזקנות, צעירים בעלי שפם ו“שקצים” ו“שקצות” מכל הגילים; אולם אחד היה שם, נער קטן בגילו של ישראל, רזה וחלוש ותכול עינים, שהיה מתקרב לעתים אל בית הורי ישראל, זורק צרורות אבנים לחצר ומשסה את כלבו הגדול והשחור שהיה כרוך אחריו בכל עת. אך בכל פעם שנביחתו של הכלב היתה נשמעת על הגבול היו בוקעים ויוצאים קולות מן הבית אשר על הגבעה:

– נימר! ארג’ע אַואַם! (נימר, חזור מהר!).

ואז היה הנער החלוש ותכול העינים עוזב את הגבול ומשחרר את ילדי השכונה מן המצור.

דברים אלה היו נשנים מזמן לזמן במשך כמה שנים. וביום בהיר אחד נעלם נימר מן האופק.

עברו שנים. יום אחד ישב ישראל בחצר הקטנה שלפני ביתם וקרא בספר, והוא כבר נער כבן חמש עשרה. והנה הבחין ברחש קל. הוא נשא את עיניו וראה לפניו במורד הגבעה, ממש מעל לחצר, את נימר. אף־על־פי שהנער גבה והעלה בשר הכירו ישראל מיד. עיניו התכולות חייכו ופניו הביעו תרבות. הוא פתח בערבית, שישראל ככל בני שכונת הספר ידעוה על בוריה, ואמר:

– מה שלומך, סרוליק?

– טוב; ואתה, נימר? היכן היית כל השנים האחרונות?

– למדתי בקולג, בבירות, – השיב נימר – עתה חזרתי ואני ממשיך כאן. היודע אתה אנגלית?

– בוודאי – השיב ישראל – ואתה?

– גם אני; שם למדנו הרבה אנגלית. אגב נעשית בחור גדול.

– גם אתה. זוכר אתה שהיית משליך לכאן צרורות אבנים ומשסה בנו את כלבך?

– זוכר – השיב נימר בחיוך מבוייש – עודך מפחד מפני כלבים?

– לא כל כך – השיב ישראל בחיוך רב משמעות – נתבגרנו בינתים ולמדנו כמה דברים חשובים…

– ומה הספר שבידך? אנגלי?

– כן – השיב ישראל – “אוליבר טויסט” מאת דיקנס. חייבים לדעת אנגלית בימינו אלה.

– בוודאי, – השיב נימר – הבאתי הרבה ספרים אנגליים מבירות; אם תרצה אשאיל לך מהם.

ומאותו יום נתקשרה ידידות בין שני הנערים השכנים. נימר היה יוצא ונכנס לביתו של ישראל, מביא לו ספרים ומספר לו על לימודיו ועל העיר הגדולה בירות, בירת הלבנון. נימר נעשה בן בית אצל ישראל והוריו. בחג־הפסח היה נהנה מן המצות, בפורים היה ממלא כרסו מגדנות וממתקים וצוהל מרוב שמחה למראה המתחפשים המשוטטים בשכונה; בחנוכה היה מתפעל מנרות החנוכה הזורעים אורם הזך והצנוע דרך החלון על פני החצר האפלולית. אף הוא היה מהנה את חברו היהודי ואת הוריו בפיתות טריות וזיתים ריחניים במוצאי חג הפסח, באבטיחים גדולים ואדומים שופעי מיץ בשלהי הקיץ ובפרחים ושושנים ורודות בערבי שבתות. אך יותר מכל נהנה נימר מן הסוכה שישראל עם אביו היו בונים בחצר הקטנה של ביתם אשר על הגבול. בסוכה זו היה נימר אוהב לשבת עם ישראל בשעות אחר־הצהרים של ימי חול המועד ולשוחח עמו על דא ועל הא, על מנהגים יהודיים וערביים, על ספרות, על ארץ ישראל ועל ארצות אחרות. ותוך כדי שיחה היה שואל לפשר הציורים ב“מזרחים” התלויים בסוכה, על הפירות ובקבוקי השמן התלויים מתקרת הסכך ועל מקורו של המנהג. וישראל היה מסביר לו.

עברו כמה שנים ושני השכנים כבר היו כבני שמונה־עשרה. ישראל כבר היה אז מורה צעיר בבית־ספר עממי וחבר פעיל בהגנה. ונימר התחיל לעבוד כפקיד בממשלת המנדט, מתהדר בלבושו, מצוחצח ומגוהץ למשעי ומדבר כמעט אך ורק אנגלית. אך גם אז לא הוקיר רגליו מבית חברו היהודי.

והימים אז קשים בארץ והמתיחות רבה. שנאת ערב לישראל גוברת והולכת. מעשי נקם ורצח הם דברים רגילים וממשלת המנדט מאיימת לעקור אותנו ולהפקירנו. בימים אלה יקרה כי נימר יבוא אל ישראל ולא ימצאנו בבית. וכשהוא מוצאו הרי הוא עייף ויגע, חסר שינה, פניו הצעירים חרושי קמטים ובעיניו שוכנת דאגה מהולה בעקשנות. ונימר שואל:

– מה לך, ישראל, שאתה עובד כל כך הרבה?

וישראל משיב:

– כן, עבודה קשה היא ההוראה…

– אני מבין… – קורץ נימר בעיניו קריצה מלאה משמעות – אך אל דאגה… אלוהים יעמוד לימין הצדיק…

ובהגיע ערב חג הסוכות של אותה שנה הציע נימר לבנות את הסוכה בשטח הגבעה שלהם. אפשר יהא להרחיבה קצת ולפארה והישיבה בה תהא נעימה יותר.

ונימר פשט את בגדיו ההדורים, הביא כלונסאות, קרשים וכלי־עבודה וסייע בידי ישראל ואביו לבנות סוכה מפוארת ורחבת ידים על הגבעה הסמוכה לבית בין עצי־הזית הענפים.

ואכן יפה היתה הסוכה אותה שנה והרבה שעות עשו בה שני החברים. רק בערבים מסויימים היה ישראל הולך למקומות מסויימים ונימר הבין ושתק.

ומשעבר חג הסוכות גמרו החברים אומר להשאיר את הסוכה במקומה לאחר שיסירו מעליה הסכך והקישוטים, שתהא מוכנה לשנה הבאה.

יום אחד, כשנפגשו שני החברים, אמר נימר אל ישראל:

– ימים קשים משמשים ובאים והם הרי־סכנות לכם. החשבת על כך, סרוליק?

– חשבתי… – אמר ישראל.

– ואינך חושש לחייך ולחיי הוריך?

– הרי אמרת בעצמך – אמר ישראל בחיוך – כי אלוהים יעמוד לימין הצדיק.

– אמנם כן… אך מי יודע מיהו הצדיק… ואני הייתי רוצה לעשות משהו בשבילכם.

– לא תוכל לעשות דבר, ידידי – אמר ישראל.

– תהיה מלחמה קשה – המשיך נימר – כל ארצות ערב מתכוננות…

– אלוהים יעמוד לימין הצדיק – השיב ישראל וטפח על שכמו של נימר.

לא עברו חדשים מספר והמלחמה פרצה; מלחמת שחרור עם ישראל בארצו. שכונת הספר נתרוקנה מיושביה ורק חיילי ישראל שכנו בה ונלחמו עליה בחירוף נפש. הבית אשר על הגבעה נתרוקן אף הוא מיושביו ומרחוק, מעבר לגבעה סמוך לשער יפו, שכנו חיילי הלגיון הערבי. משני הצדדים הומטרה אש ורבים היו הפגזים שנפלו בשטח הגבעה. ישראל, שהיה בין מפקדי ההגנה, נשאר בשכונתו כדי להגן עליה.

חדשים רבים נמשך המאבק וקרבנותיו היו רבים. ובאחד הימים נשתרר שקט. היתה שביתת נשק ורבים התחילו לחזור לשכונת הספר. בעיקר היו אלה עולים חדשים שחפשו להם מקומות מגורים. רבים מבתי השכונה היו הרוסים עד כדי כך שלא היה כל טעם בנסיון לתקן פרצותיהם. ישראל והוריו מצאו להם דירה נאה באחת משכונות הערבים שנפלו בידינו ואשר תושביהן ברחו על נפשם, והשתכנו שם.

החיים חזרו למסלולם. ישראל סיים שרותו בצבא וחזר לעבודת ההוראה.

יום אחד, בצאתו מבית־הדואר בירושלים, נפגש פנים אל פנים בחברו מנוער נימר. כמוכי תמהון עמדו שניהם זה מול זה ולא יכלו לפצות פה. ופתאום נפלו איש על צוארי רעהו והתחבקו.

– מה אתה עושה כאן, נימר? – שאל ישראל.

– בֵני משפחתי ברחו למצרים עם פרוץ המלחמה – אמר נימר – אך אני החלטתי להישאר כאן. כיום אני פקיד ממשלת ישראל.

– האמנם? פקיד ממשלתי?

– כן; ואני מביא תועלת בידיעותי בערבית ובאנגלית.

– ומה היה על ביתכם ועל הגבעה? – שאל ישראל.

– בשטח ההפקר הם, אם רצונך בכך נרד אל השכונה ונסתכל במקצת.

– הבה נלך – התלהב ישראל לרעיון – זה כבר לא ביקרתי בשכונה.

ושני החברים שמו פעמיהם אל עבר שכונת הספר.

רב מאוד היה החורבן שמצאו בה ומעטים היו בה התושבים, ורובם זרים וחדשים. בלבבות פועמים עברו החברים מסמטה לסמטה בין חורבות, גלי אבנים ותלי עפר עד שהגיעו אל שורת הבתים הקיצונית. בית הורי ישראל היה הרוס כמעט לגמרי ורק הכתלים נשארו עומדים כעדים למלחמה נואשת וכבדה. משם השקיפו שני החברים אל עבר הגבעה ואל הבית אשר בו נולד נימר. נראה כי על בית זה נשפך זעמם של שני הצדדים הלוחמים, הוא היה הרוס כמעט לגמרי ורק המגדל הקטן עם הצלב והפעמון עמד כתלוי באוויר בנס. בין חורבות בית ישראל ובין חורבות בית נימר, בשטח ההפקר, עמדה לה הסוכה החשופה שנבנתה בידי החברים לפני כמה שנים. בה לא פגעו כל הסערות שהתחוללו כאן במשך חדשים רבים.

רגעים ממושכים עמדו החברים והסתכלו סביבם מבלי דבר דבר. אחר־כך פנו לחזור העירה איש איש לפעלו.