רקע
אפרים די־זהב
נִיגוּן חָדָשׁ לַהֲקָפוֹת

אבא, זכרונו לברכה, שנפטר בעיר הקודש בשיבה טובה והוא קרוב לבן תשעים, היה אוהב לספר על ירושלים של ילדותו וימי נעוריו. פעם אחת בשמעו ברדיו מזמירות תימן, או כפי שקוראים להן, נעימות מזרחיות, פתח באחת משיחותיו שכה אהבתי להאזין להן.

וכה אמר:

אלה מחברי הניגונים שמקרוב באו מתימרים להיות מחדשים בלקחם איזה ניגון תימני, פרסי, בוכרי או ערבי ובהפכם אותו לניגון עברי. ובכן, אומר לך שאין כאן חידוש. כבר היו “מחדשים” כאלה לפניהם, אלא שהדור הצעיר אינו יודע ואינו זוכר, לא כל שכן אלה מחברי הניגונים מארץ אשכנז, אוסטריה, הונגריה, רומניה ומדינות אחרות.

הבה אספר לך, איפוא, מעשה בניגון להקפות מימי ילדותי.

כשעליתי לירושלים עם הורי לפני קרוב לשמונים שנה הייתי ילד כבן עשר. רוב היישוב היהודי שבעיר העתיקה (ירושלים שמחוץ לחומה לא היתה עדיין כמעט) היה מרוכז ברחוב חברון ובסביבותיו. איי, היו אז בירושלים יהודים! היכן רואים היום יהודים כאלה? בעלי בתים חשובים, גדולי תורה ואנשי מעשה. יהודים מרוסיה, מפולין, מגליציה, מהונגריה, יהודים בעלי צורה, יקרים ונכבדים.

ובתי הכנסת באותם הימים היו הומים מרוב אדם לא רק בשבתות ובחגים אלא אף בימות החול. אנחנו היינו מתפללים בבית הכנסת של אנשי כולל פולין, ואבא, זכרונו לברכה, היה עובר לפני התיבה ומכבד את ה' מגרונו. ניגוניו היו ניגוני ווהלין שהביא עמו מאוקראינה ויצאו להם מוניטין בכל העיר. בקיצור, עם בואנו לירושלים לא נשתנו מנהגינו במאומה. אותם המלבושים, אותם המנהגים ואותם הניגונים. עם אחינו הספרדים היו אז הקשרים רופפים מאוד. הם הביטו עלינו כעל יצורים משונים ומוזרים ואנו ראינו אותם כערבים לכל דבר. לשון משותפת לא היתה לנו; בלשון הקודש לא דברו אז בירושלים. היו אלה הימים שלפני אליעזר בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, דוד ילין וחבריהם. ואין צריך לומר שלא היה לנו כל דבר משותף עם הערבים שישבו בשכנותנו. אלה היו מוכרים לנו את פירותיהם וירקותיהם במיטב כספנו; בימות הקיץ היו מביאים לבתינו מים בפחים או בנאדות עשויים מעורות עזים וכבשים ומקבלים שכרם בעין יפה, ובלילות היו באים לגנוב מחצרותינו.

כאמור, היו הניגונים שזמרנו בתפילותינו הניגונים המקובלים מדורי דורות, ניגוני חסידים מחצרות הרביים, ובתפילות הימים הנוראים רבו ה“וולכלאך”, אלה הניגונים רוויי העצבות והגעגועים שמקורם מרומניה.

אולם הניגונים היפים ביותר היו אלה ששרנו בשעת ההקפות. אה, ניגונים! עליזים, מרוממים! והריקודים – עין לא ראתה! הקפות אצלנו… אפילו תינוק בעריסתו לא נשאר בבית. ואם אני אומר אצלנו, כוונתי דווקא לבית־הכנסת שלנו, של אנשי ווהלין. דווקא מבני הכולל שלנו היו הראשונים שהתחילו לעסוק במלאכה ובמסחר פעוט, ודווקא מבני הכולל שלנו, שהיה הדל והקטן ביותר, היו הראשונים שהתחילו לשאת ולתת עם אחינו הספרדים ועם הערבים.

ובליל ה“הקפות” היתה השמחה במעוננו; מה שייך שמחה? שגעון, השתוללות. המזמרים הטובים והנלהבים ביותר, הרקדנים המצויינים ביותר, צעירים חסונים ובעלי קומה שהיו מפשילים שולי קפוטותיהם ורוקדים ושרים עד אור הבוקר.

והיו משתתפים בשמחה גם הגויים שבסביבותינו. מה שייך משתתפים? הם היו באים עם נשיהם וטפם, צובאים על הדלתות ועל החלונות ומסתכלים כיצד היהודים משמחים עצמם בתורה. אך ריקודינו היו זרים להם, ואין צריך לומר – ניגונינו. לפיכך היו ממלאים פיהם צחוק ולעג ואפילו היו מפריעים.

והיה אצלנו אברך אחד, לייבושקה, בן הכולל שלנו, שהיה קונדס גדול. זמר ורקדן מפורסם, נושא ונותן עם הערבים ומעורב עמהם.

פעם אחת, בערב שמחת תורה, אמר:

– הערב אפתיע את כל הקהל בחידוש; ויותר אפתיע את הגויים שבאים ללעוג לנו. מי זה אמר שצריכים אנו לזמר בארץ ישראל אך ורק את הניגונים הישנים שהבאנו משם? הכונו, איפוא.

ובליל שמחת התורה היה בית הכנסת שלנו מלא מפה לפה כתמיד, כל הקהל הקדוש, נשים וטף, ובחוץ “אורחינו” הרגילים, הגויים עם נשיהם וטפם שבאו לחזות במחזה, להתבדח ולצחוק לנו.

והנה התחילו ה“הקפות”. כרגיל יצאו ב“הקפה” הראשונה זקני העדה ונכבדיה, רבנים, כהנים ולוויים. פתחו בניגון מקובל וישן ויצאו במחול ידוע. כך גם ב“הקפה” השניה, השלישית והרביעית. ההתלהבות גוברת והולכת. הצפיפות גדולה. הכל שרים, רוקדים, מוחאים כפים. הנשים, כרגיל, פלשו לבית־הכנסת והילדים עומדים על הספסלים ודגליהם בידיהם. והנה – “הקפה” חמישית. מתכבדים ב“הקפה” פשוטי העם, בעלי מלאכה, חנוונים וכדומה. ר' אשר זעליג בר' חיים צבי מכובד ב“הקפה”… ר' לייבוש בר' יעקב דוב מכובד ב“הקפה”. אין מוקדם ומאוחר בתורה…

ידענו כולנו כי עתה תבוא ההפתעה, החידוש.

לייבושקה נדחק בין הקהל ונתכבד בספר תורה. החזן צועד ראשון ומזמר: “עוזר דלים הושיעה נא”… “אנא ה' עננו ביום קראנו”…

ועתה מה? איש איננו פותח את פיו. כל העינים מוסבות אל לייבושקה. ולייבושקה אינו ממהר. הוא עושה הכנות וממתין שהקהל ישתתק. ומשהיה שקט גמור פתח לייבושקה בניגון החדש שלו. תחילה שר לבדו, יחידי. איש לא הכיר את הניגון, זר היה ומוזר מעולמנו אנו. בקיצור – ניגון ערבי, מין “דבקה”. ולייבושקה לא זימר בלבד, הוא גם רקד את ניגונו, ואף הריקוד היה זר ומוזר – חדש. הקהל האזין והסתכל ולא התערב. גם בחוץ, במקום שצבאו הערבים השכנים, נשתרר שקט והכל פערו פיותיהם. אולם רק רגעים ספורים נמשך השקט. לאט לאט התחיל הקהל מזמזם את הניגון יחד עם לייבושקה. תחילה זמזום ואחר שירה בפה מלא ואחר כך בהתלהבות ובקול רעש גדול. מסביבו של לייבושקה נערכו הצעירים הרקדנים והתחילו לרקוד לעומתו את הריקוד הזר והחדש, את ה“דבקה”. מרגע לרגע גברה ההתלהבות. כל הקהל הגדול שר ורקד. ופתאום קרה דבר פלא: המון ערבים, שעד כה עמדו בחוץ ולעגו – התפרצו לבית הכנסת, הצטרפו למעגל, שלבו ידיהם בידי אחינו בני ישראל ופתחו בזמר ובריקוד שהושאל הפעם מהם.

דומה היה כי לא יהא קץ לריקוד ולזמר של לייבושקה, אנשים נפלו ממש על פניהם מרוב עייפות ועדיין נמשך הריקוד, ולייבושקה מעורר מדי פעם בפעם להמשיך, והערבים המשולהבים מסתכלים בו בהערצה, רוקדים ומזמרים וצועקים:

– אין כלייבוש! אין כיהודים!

ואבא מסיים:

– זה היה הניגון החדש ל“הקפות” שלייבוש הביא. הוא מושר עד היום בשמחת תורה בבתי הכנסת של האשכנזים בירושלים, והיום שרים אותו הצעירים במסיבות שלהם וקוראים לו “הורה”. אך מי מכם יודע את מקורו? וזה לא היה ניגון יחידי ממין זה שהוכנס לבית־הכנסת בירושלים. היו רבים אחרים. ומאחר שאתם אומרים “זמירות חדשות” אמרתי אספר לך במקצת על המחדשים הראשונים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!