בקצה רחוב היהודים, סמוך לחומה המקיפה את ירושלים העתיקה, מתנשאת גבעה. על הגבעה הזאת היה בנוי בית שהיה שונה מכל שאר הבתים שברחוב היהודים. רוב הבתים שברחוב היהודים ובסמטאות שמסביבו קטנים היו ומגובבים זה על גבי זה. ובית זה מרווח וגדול היה, חדרים רבים היו בו והיה מוקף חצר גדולה. חלק גדול מן הגבעה היה משמש מגרש משחקים לילדים שמלאו את הבית במשך רוב היום, שכן היה בית זה בית ספר לילדי משכנות העוני בין החומות. מגרש המשחקים לא היה מגרש משחקים לפי מושגיהם של ילדי הארץ במקומות אחרים! לא היו בו כל מכשירים ולא דברים נאים אחרים העשויים להרחיב דעתו של הילד. זה היה סתם מגרש שנצטברו בו אשפה ולכלוך והמוני זבובים זמזמו שם מבוקר עד ערב.
בימים כתיקונם היו ילדי בית־הספר משחקים על המגרש הזה בשעת ההפסקות במשחקים פשוטים בתכלית: בגולות, בכדור יד, בסביבונים וכיוצא באלה. אולם משבאו ימים טרופים לישוב ומעבר לחומה היו לעתים באים כדורים “תועים”, נצטוו הילדים לעקור רגליהם ממגרש זה הפתוח והגלוי לעין ולהסתפק בחצר הפנימית לצורך משחקיהם. והמגרש נשאר שמם ומופקר למיליוני הזבובים שערכו בו הילולותיהם. ומשנתרבו הכדורים ה“תועים” מעבר לחומה מצד כפר השלוח, הוזהרו הילדים שלא להתקרב לחלונות ולבוא אל הבית דרך הסמטאות העקלקלות והחצרות הסמויות מן העין.
באותם הימים כבר התחילה מלחמת השחרור שלנו. הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מנותק מירושלים החדשה ומוקף ים של אויבים. אולם עדיין התנהלו החיים בין החומות כסדרם. בעלי המלאכה עסקו במלאכתם, חנוונים מכרו מרכולתם, תינוקות של בית רבן למדו תורה והמגינים עמדו על משמרתם. יריות וקולות נפץ רעמו מעברים שונים בכל שעות היום והלילה.
קרבו ימי החנוכה. גשמי החורף הקדימו לבוא אותה שנה והשמים דלפו בלי הרף. בבית אשר על הגבעה נדמו קולותיהם הצוהלים של הילדים. אמנם היו עדיין מתגנבים בסתר לכיתותיהם ושומעים תורה מפי מוריהם, אולם היו יושבים שחוחים וצפופים ורועדים לכל קול נפץ וזמזום כדור.
בשעות הבוקר, בערב חג החנוכה, נתכנסו כל הילדים באולם ומנהל בית־הספר עמד וספר לפניהם על פרשת הגבורה של המכבים. המנהל, אדם בגיל העמידה, בעל גוף כחוש ועינים בוערות כלפידים, דבר בהתלהבות על המעטים שנצחו את הרבים ועל הטהורים שהתגברו על הטמאים. פתאום קפץ רפאל, נער כבן אחת עשרה, על רגליו ושאל:
– מורי, האם לא נערוך הערב נשף חנוכה כבשנה שעברה?
דממה נשתררה באולם; השאלה הדהימה את כל הנוכחים, את התלמידים ואת המורים גם יחד. המנהל עמד כהמום ולא ידע מה ישיב. והנה עמד נער שני על רגליו ואמר:
– ובאמת, מדוע לא נערוך נשף חנוכה?
– באמת, מדוע? – החרו החזיקו אחריו כמה ילדים אחרים.
המנהל עמד כמה רגעים כמאובן, התאושש ואמר:
– ילדים, הרי ידעתם כי אין להעלות אור בבתים בלילה ואין להתהלך ברחובות כי בחזקת סכנה הדבר; השנה נוותר על נשף החנוכה המסורתי שלנו ולעומת זאת נחוג את חג המכבים בשנה הבאה במשנה שמחה. נקוה כי עד אז נגאל גאולה שלמה ונשב על אדמתנו לבטח.
והנה קם רפאל שוב על רגליו ואמר:
– מורי, נאפיל על החדר בוילונות כהים ונתגנב בזהירות שאיש לא ירגיש בנו, אך על הנשף לא נוותר.
– כן! – קראו הרבה ילדים בבת אחת – צדק רפאל, לא נוותר על נשף החנוכה!
המנהל עמד כאובד עצות ולא ידע מה יעשה. ולאחר ששקל בדעתו שעה ארוכה אמר:
– יפה, ילדים, נערוך נשף חנוכה: אולם הפעם בלא ממתקים, בלא פירות ובלא לביבות. נדליק את נרות החנוכה, נשיר במקצת ונתפזר.
הילדים קבלו את הדבר בשמחה ובארשת נצחון. כמה ילדים קבלו על עצמם להכין את החנוכיה ולקשט את החדר ועל רפאל הוטל לספק את השמן.
אחרי תפלת מנחה נטל רפאל בקבוק והתחיל לחזר על הבתים כדי לאסוף את מעט השמן הדרוש להדלקת הנרות. השמים היו אפורים כעופרת וגשם דק התחיל יורד. בזהירות ובנתירות קלות כצפור עבר רפאל מחצר לחצר ואסף אל תוך בקבוק את מעט השמן שהיה דרוש לו. איש לא סרב לו, אך כמה מן השכנים יעצוהו שלא יתרוצץ בחוץ. אולם רפאל עשה את שלו וכשהיה בקבוקו כמעט מלא שם פניו אל בית הספר אשר על הגבעה בקצה רחוב היהודים.
בעברו על פני בית הכנסת “רבי יוחנן בן זכאי” נשמע פתאום קול נפץ אדיר ואור גדול האיר את חשכת הלילה, ומיד לאחר קול הנפץ ניתך מטר יריות ממרחק לא רב. רפאל מהר להכנס אל אחת החצרות ואמר להסתתר בה עד יעבור זעם. והנה שמע קול קורא אליו:
– היי, ילד! מה אתה מתרוצץ כאן! רוץ הביתה!
הסתכל רפאל סביבו ולא ראה איש באפלה. שוב קרא הקול:
– אל תסתובב כאן ילד! רוץ הביתה, אמרתי לך!
עתה ידע רפאל, כי הקול בא מעליית הגג וכי קולו של אחד המגינים הוא. פנה רפאל אל עבר הגג וקרא:
– סלח לי, חבר, עלי להגיע לבית הספר; אנו עורכים שם נשף חנוכה.
האיש אשר בעליית הגג פרץ בצחוק:
–ח–ח–ח! נשף חנוכה! מה אתה מקשקש?!
– בחיי, חבר, הנה יש לי גם בקבוק שמן להדלקת הנרות. השומע אתה? הנה פסקו היריות. בבקשה, חבר, אולי תלווני לבית הספר? כולם מחכים שאביא את השמן ונתחיל בנשף.
היתה דממה. היריות אמנם פסקו. רפאל שמע התלחשות בעליית הגג. והנה אמר אליו הבחור מלמעלה:
– חכה רגע קט, ילד, ואלווה אותך.
ומיד קפץ אל תוך החצר בחור חבוש כובע גרב וחגור חגורת כדורים ואקדוח. הבחור נטל את ידו של רפאל ואמר:
– הבה נלך.
בלי אומר ודברים יצאו שניהם מן החצר הקטנה שליד בית־הכנסת “רבי יוחנן בן זכאי” ופנו לסמטה צרה ואפלה מאד שהובילה אל הגבעה אשר עליה עמד בית הספר. מדי פעם בפעם מעדו רגליהם על האבנים החדות והמדרגות החלקות והעקומות. הבחור האיר את הדרך בפנס כיס קטן שבידו עד הגיעם דרך סבך של חצרות אל הבית. אורות לא בקעו משם, אולם ממרחק מה נשמע קולותיהם הרעננים של הילדים שבאו בסתר לחוג את חג החנוכה. כשנכנסו רפאל והבחור המלווה אותו בעד הדלת המואפלת אל האולם המואר הוכו כמעט בסנוורים. כל ילדי בית־הספר עם מוריהם נאספו בו. הקירות היו מקושטים בפסוקי גבורה שנגזרו מניר צבעוני ועל אדן החלון הגבוה עמדה החנוכיה על שמונת גביעי הזכוכית שפתילות לבנות היו תקועות בהם. הכל הריעו לקראת רפאל ומלווהו. המנהל נגש אל רפאל, לקח מידו את בקבוק השמן ואמר:
– כששמענו את ההתפוצצות ואת היריות בטוחים היינו שלא תוכל להגיע, אך רואה אני כי לא נרתעת ואף מצאת לך מלווה מזויין. היו ברוכים. ועתה, ילדים, נגש להדלקת הנרות. רפאל, שטרח להביא את השמן, לו הזכות להדליק נר ראשון של חנוכה ולזמר את הברכות. בואה, איפוא, רפאל, עמוד על הכסא הזה, צק את השמן אל הגביעים וברך בקול.
ובטרם כלה המנהל את דבריו תפס הבחור בעל כובע הגרב את רפאל ובתנופת יד אחת העמידו על הכסא ליד החנוכיה. בידים רועדות יצק רפאל את השמן אל תוך הגביעים, פתח פיו וברך:
– ברוך אתה ה'… להדליק נר של חנוכה.
ותוך כדי כך הדליק את השמש ובשמש את הנר הראשון של חנוכה.
בקול רועד ונרגש המשיך רפאל בשתי הברכות האחרות ולעומתו ענו כל הנאספים בשירת “מעוז צור” אדירה.
זה היה נשף החנוכה האחרון שחגגו ילדי ישראל בירושלים העתיקה שכעבור זמן מה נפלה בידי האויב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.