רקע
אפרים די־זהב
תַּפּוּחַ הַזָּהָב הַמְיֻתָּם

החדר היה שרוי באפלה; על השולחן עמדה עששית קטנה ומעט האור שהפיצה הרקיד על הכתלים הערומים צללי אימה. בחלל החדר עמד ריח חריף של רפואות. בחוץ ירד גשם שוטף; רוח חזקה יללה בין עצי האקליפטוס הגבוהים, ובתוך רעש זה של איתני הטבע חדרו צלצולי פעמונים עמומים מן הכנסיות הנוצריות שעל הר־ציון, ממול לשכונה העתיקה.

במיטה קטנה שניצבה בקרן־זוית שכבה מינדלה מכוסה שמיכות ובגדים ישנים; נחרתה ניסרה את השתיקה ששררה בחדר. ליד השולחן המכוסה שעוונית ישנה וסדוקה ישבה האם ותיקנה בגד ישן; חרש יבבה, לבל יישמע קולה, ודמעותיה הרטיבו את הבגד שבידיה. מעבר לשולחן מזה ישב האב על־גבי ספר שדפיו הצהיבו, ומלמל מלים לא ברורות לתוך זקנו. ביניהם ישב מנדלי כפוף על מחברתו וכתב מה שכתב. פתאום הניח את עטו מידו, קרב אל המיטה הקטנה שבה שכבה מינדלה בת השמונה, ישב על השרפרף הנמוך ולחש:

– מינדלה… את ישנה?

– לא – לחשה הילדה החולה.

– שמעי, איפוא, מינדלה, אם ייפסק הגשם הלילה ומחר יהיה יום בהיר, נצא כולנו, כל כתות בית־הספר, אל הר הקאסטל לשתול שתילים. כבר הוחלט על כך; רק שיהיה יום בהיר.

– כן – לחשה הילדה החולה.

– חבל שאת אינך יכולה לראות בצאתנו את העיר; יפה יהיה. בסך נצא, בשורות ערוכות, ותזמורת בית־הספר תצעד לפנינו ותנגן, וכל המורים ישתתפו אף הם בתהלוכה זו. הזוכרת את, מה יפה היתה התהלוכה בשנה שעברה? הלא עמדת אז עם כל הפעוטות ליד שער יפו והסתכלת. הזוכרת את? הפעם יהיה עוד יותר יפה!

– כן – לחשה התינוקת, ונחרתה הוסיפה לנסר בחלל החדר.

– המורה – הוסיף מנדלי לספר – הבטיח לי, כי גם אני אהיה בין השותלים. את ישנה, מינדלה? נו, טוב, אספר לך הכל מחר לפנות ערב, כשאשוב מן הטיול הגדול. העיקר שיהיה מחר יום בהיר.

מנדלי קם בשקט מן השרפרף הנמוך, חזר אל השולחן, וישב.

– היא נרדמה – לחש אל הוריו, שישבו מדוכאים, שקועים איש איש בשלו.

– הנה סיימתי את תיקון בגדך, מנדלי – אמרה האם בהניחה מידה את עבודתה – ועתה אתפור לך תרמיל לטיול מן המטלית הזאת; כשתצא עם חבריך לטיול, יהיה לך תרמיל לתת בו את ארוחתך. – ובהאנחה מעומק לבה הוסיפה: – הוי, המלחמה הארורה הזאת! מתי כבר תגיע לקצה? עד מתי ישתולל הרעב הזה; עד מתי תשתוללנה המגפות הללו?…

– ומה תתני לי צידה לדרך? – שאל מנדלי בהיסוס.

– אבא קנה מעט קמח דורה מחייל תורכי; אפיתי עוגה נאה. היא תהיה צידתך לדרך.

הגשם הוסיף לרדת בזעף; הרוח הוסיפה לזעזע את צמרות האקליפטוסים שמאחורי החלונות. מנדלי רעד מקור, ובלבו התפלל, שיהא מחר יום בהיר, ושמינדלה תבריא ושיספר לה בשובו את כל הקורות אותו בתהלוכה להר הקאסטל.

ובתפילה זו פרש לקרן־זוית אחרת, שם עמדה ספת־עץ נמוכה; עלה על משכבו, התכסה יפה יפה, ובעוד פסוקי “קריאת שמע” על שפתיו נרדם ויישן.

*

מגע ידה הרך של אמא העיר את מנדלי משנתו. החדר היה מוצף אור־בוקר; בחוץ היה שקט ורננת צפרים מילאה את חלל העולם.

– קומה, מנדלי – אמרה אמא – הרואה אתה? שמע אלוהים את תפילתך והשמים נתבהרו. הגשם פסק והרוח שקטה.

– ומה שלום מינדלה? – שאל מנדלי בחרדה.

– אלוהים ישלח לה רפואה שלמה – אמרה האם באנחה.

יצא מנדלי מן המטה ולא ידע אנה יפנה תחילה: אל מטת מינדלה החולה או אל החוץ המושך בחבלי קסם.

והחוץ גבר. לב הילד נמשך אל השמש, שפיזרה קרניה על פני העצים ועל פני הגגות הרחוצים מגשמי הלילה. לבו ניתר בו משמחה, ובקפיצה קלה כבר היה שוב בבית, ליד מטת אחותו הקטנה.

– מינדלה – קרא, – הכל אספר לך בשובי, כאילו היית גם את עמנו!

במטת־הברזל הקטנה שכבה הפעוטה חיורת ועיניה עצומות. הפעם לא ענתה לו דבר; רק נחרתה הבלתי קצובה נשמעה.

מנדלי נטל את ידיו ולקח את סידורו. הפעם היתה תפילתו חטופה כי קצרה לו השעה. אך בהגיעו לתפילת “רפאינו ה' ונרפא” אמרה בכוונה גדולה ונתכוון כמובן למינדלה, ובלבו הוסיף מלים שאינן כתובות בסידור; “שאמצאנה בריאה ושלמה בשובי”. לאחר שסיים תפילתו נתנה לו אמו את תרמיל הבד שתפרה לו אמש, ובה פרוסת עוגה וכמה תאנים. בלב שמח יצא מנדלי את הבית, כשאמו מלווה אותו במבט מלא אהבה ודאגה.

שכונות ירושלים, בקעותיה, גבעותיה ורחובותיה, היו מוצפים שמש־חורף חמימה, ושלוליות המים רבו בכל מקום. מכל העברים זרמו ילדים וילדות ובידיהם מקלות ותרמילים, ופניהם אל בית־הספר הגדול שבלב השכונה החדשה “זכרון משה”. בחצר בית־הספר כבר נתאספו כל התלמידים והמורים. הכתות היו ערוכות בשורות, כתה־כתה ומורה שלה. שלל צבעים של כובעים שונים, למן ה“קאסקט” האפור וה“קאלפאק” התורכי השחור ועד ה“תרבוש” האדום. בידי התלמידים הגדולים נישאו דגלי בית־הספר, וליד השער נערכו חברי התזמורת וכלי־הנחושת הנוצצים בידיהם. בראשם עמד מורם ומנצחם, איש גבה קומה ששפמו עבה ואפור.

ניתן האות. התזמורת פתחה במנגינת־לכת עליזה, ובזו אחר זו יצאו הכתות את שער בית־הספר לרחובה של השכונה. משני צדי הרחוב עמדו נשים, זקנים וטף והסתכלו במחזה המרהיב. עד מהרה הגיעה התהלוכה לקצה העיר, והמשיכו דרכם לעבר המושבה מוצא.

פתח המורה החביב, שליווה את כתתו של מנדלי, ואמר:

– הרואים אתם, ילדים, את ההרים הגבוהים והחשופים האלה? היו ימים והם היו מכוסים יערות וחורשות; אך בני הארץ הנכרים הזניחו הרים אלה ברוב עצלותם והפכו אותם לשממה. ושומה עלינו, היהודים השבים למולדתנו הישנה, לשוב ולהפוך אותם לגן פורח. עדיין לא הגיעה השעה למעשים של ממש; אויב וצר עודנו שולט בארץ הזאת. אך לא רחוק היום בו ניגאל, ואז נוציא מחשבתנו לפועל. ובינתיים נסתפק בנטיעה סמלית בחג האילנות.

בכביש הצר והמאובק, המתפתל ויורד למוצא, עברו על פני התהלוכה מזמן לזמן קבוצות קטנות של חיילים תורכים קרועים ובלויים ומגודלי פרע. מעיניהם המבוהלות ניבט הרעב, וכולם אמרו עייפות עד מות. אמר אחד המורים לחברו:

– הרבה זמן לא יחזיקו מעמד “גבורים” אלה; עוד מעט ויטואטאו מן הארץ, ואז תבוא שעתנו.

מוצא השוכנת בעמק, טבלה אותה שעה בים של ירק וטללים; שם עשתה התהלוכה חניה לפני ההעפלה אל ראש הקאסטל. אלה שהביאו עמהם משהו בתרמילים אכלו את ארוחתם, ורבים נתפזרו בשדות ללקוט עשבים וירק הראויים לאכילה. אחרים הצטופפו ליד המעין, לרוות את צמאונם. פלחים הציעו תאנים ותפוחי־בוסר קטנים למכירה; אך איש לא קנה מהם את סחורתם, שכן לא היתה הפרוטה מצויה. לאחר מנוחה קלה נסתדרה שוב התהלוכה והמשיכה דרכה אל מרומי ההר.

לעת הצהרים הגיעו אל המקום שבו עמד להתקיים טקס הנטיעה. היתה זו חלקת אדמה מסולעת השייכת ליהודי עשיר מרוסיה, שנידב אותה למטרה זו. עד מהרה נחפרו גומות קטנות באדמה ופרשת הנטיעה התחילה. בכבוד זה זכו רק אותם התלמידים שהצטיינו בלימודיהם, וביניהם היה גם מנדלי. אולם ההפתעה הגדולה באה לאחר הנטיעות. מתוך שקים שהובאו הנה הוצאו חבילות קטנות של מגדנות וחולקו בין כל התלמידים. כשקיבל מנדלי את החבילה הקטנה שלו, פתחה ומצא בה מכל טוב: חמשה תמרים, ארבע דבלות, מעט שקדים, ואחרון אחרון חביב: תפוח־זהב גדול ונאה. זה כבר לא ראה מנדלי מגדנות כאלה, וזה כבר לא ראה צורת תפוחי־זהב. רק קליפות של תפוחי־זהב היה לעתים מוצא ומכרסם בשעה שהציק לו הרעב. ומיד גמלה בלבו ההחלטה: את תפוח־הזהב יביא עמו הביתה, בשביל מינדלה. אם לא זכתה לראות בתהלוכה, תיהנה לפחות מפירות ט"ו בשבט.

בעליצות ושובבות עברו שעות אחר הצהרים על התלמידים, שהיו מפוזרים על פני השדות וההרים המכוסים שלמות־ירק. סמוך לשקיעת החמה הסתדרו שוב לכתותיהם ולשורותיהם וצעדו חזרה העירה.

התהלוכה הגיעה לירושלים עם צאת הכוכבים. במבואות העיר, ליד מושב הזקנים, המתינו לתהלוכה רבים מן ההורים. אולם הוריו של מנדלי לא היו ביניהם. מנדלי לא נתרעם על כך, שכן ידע כי שומרים הם על מינדלה החולה ואינם יכולים לזוז ממיטתה. אף־על־פי שהיה יגע מאד מן העליה הקשה ממוצא לירושלים, נשאוהו רגליו בקלות מפליאה מן הקצה הזה של העיר אל השכונה שממול הר־ציון, בקצה האחר של העיר. לא היתה לו סבלנות להמתין עוד; מה מאד רצה לראות את שמחתה של מינדלה, בהגישו לה את תפוח־הזהב הגדול.

בלא נשימה הגיע לשכונה, ומיד רץ הביתה, ובידיו התפוח. כשנכנס לחצר הקטנה שמע מתוך הבית גניחות חנוקות. לבו התפעם בקרבו. הוא רץ לעבר הדלת הפתוחה ולעיניו נתגלה מחזה מחריד: באמצעיתו של החדר האפלולי דלקו על הרצפה שני נרות והאירו דמות מארכת ולבנה על הרצפה. ליד אותו דבר מוזר ישבה אמו, ראשה בין ידיה והיא מתייפחת מרה. ליד הפתח ישב אבא בראש מורד ושתק שתיקה מוזרה. בחדר התהלכו שתים־שלוש שכנות זקנות, ואף הן לא הוציאו הגה מפיהן.

מנדלי נשאר עומד בפתח וקריאתו המוכנה “מינדלה, ראי מה הבאתי לך!” נשארה תקועה בגרונו. תחת זאת הביט אל אמו ושאל בגמגום:

– אמא… מה קרה1?… היכן מינדלה?

הרימה אמא את ראשה, הביטה אליו בעינים מזרות אימה והראתה על הדבר המונח על הרצפה והמכוסה בסדין לבן ואמרה:

– הנה מינדלה אחותך… אין לך עוד אחות…

– אבל… אמא… הלא הבאתי לה תפוח־זהב… הביטי: שמרתי אותו בשבילה.

אותו רגע הבין מנדלי פתאום את הדבר האיום שאירע. הניח את התפוח על השולחן, כרע על ברכיו לפני הגופה הקטנה העטופה בסדין הלבן ופרץ בבכי מר.

כל אותו לילה ישבו ההורים ליד מינדלה המתה. מנדלי שכב על ספת העץ בקרן הזוית ועיניו הדומעות שוטטו מתפוח־הזהב המיותם שעל השולחן אל הגופה הקטנה שעל הרצפה, ובלבו זעקה גדולה ומרה: “אלוהים? הלא התפללתי הבוקר לרפואה שלמה למינדלה. מדוע לא קיבלת תפילתי?”



  1. “קרא”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50108 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!