בבית־הכנסת הקטן “קרן ישועה”, שבאחת משכונות ירושלים, כבר דלקה המנורה הגדולה התלויה בתקרה ואורה הגדול זרע שמחה ועליצות בכל פנה. המתפללים הקבועים התחילו מתאספים אחד־אחד; מהם לבושים בגדי־חג ומהם בגדי־חול, אך פני כולם קורנים ועליזים.
ליד הבימה עמד הגבאי, אברך בעל קומה ובעל צורה, והשגיח על קערות הצדקה שעליה. באחת מהן היה פתק: “דמי מגילה”. בקערה שניה היה פתק “שקל”, ובקערה שלישית – פתק “בעד השמש”. ר' שלמה השמש, יהודי רחב־גרם ושעיר מאד, ישב על הספסל ליד הפתח ולא גרע עין מן הקערה שלו. אך לא היתה לו לר' שלמה כל סיבה להתמרמר. פורים היום ולב המתפללים טוב עליהם ובקערתו נערמו המטבעות והלכו לא פחות מבקערות האחרות. ור' שלמה נהם לתוך זקנו מרוב נחת בקול הבס שלו וחיוך רחב נתפשט על פניו השעירות.
כל הנכנס נגש אל הבימה, זורק כמה מטבעות אל תוך הקערות והולך למקומו או מצטרף אל אחת מחבורות המשוחחים, כדי לחטוף שיחת־חולין בעניני היום.
החבורה הגדולה ביותר עומדת ליד כותל המזרח סמוך ל“עמוד”. שם יושב הקורא בתורה, יהודי בא בימים, שכל באי בית־הכנסת מתפארים בו. פניו מזהירות מטוב־לב וכל מלה היוצאת מפיו נבלעת בהנאה על־ידי כל השומעים.
בפנה אחרת עמד יוסי, הבחור העליז, בעל ה“רעשן” המפורסם שעשה בעצם ידיו, וסביבו קבוצת בחורים וילדים, שעמדו והשתוממו על מלאכת־ידיו הנפלאה. זה היה רעשן נורא ואיום ומחריש אזנים! תנופה אחת ברעשן זה ובכל הסמטאות הסמוכות קמה בהלה. כל העומדים מששוהו באצבעותיהם, כדי לעמוד על טיבו. עוד מעט וישמיע את קולו!
הגבאי דפק בידיו על הבימה והפסיק בבת אחת את כל שיחות החולין. בבית־הכנסת נשתררה דממה והכל ישבו במקומותיהם. הגבאי הסתכל סביבו; כל המתפללים היו במקומותיהם, איש לא חסר, חוץ מאיציק. אך אין כל פלא; הכל יודעים שאיציק אינו מן המקדימים לתפלה. הוא בא בשעת “רקיקה” ב“עלינו” ולעתים הוא מרשה לעצמו שלא לבוא כלל. ומשהוא בא, הריהו מתהלך על־פני בית־הכנסת, מתלוצץ, עושה העויות משונות ומפריע את המתפללים.
פתחו, איפוא, בתפלת ערבית ומיד אחרי “שמונה־עשרה” התחילו בקריאת המגילה
הקורא ניגש אל הבימה במתינות ובחשיבות יתרה, קרא בקול רם את הברכות והתחיל בניגון הנעים והישן־נושן:
– ויהי בימי אחשורוש…
פתאום הופיע על סף בית־הכנסת אדם זר ומוזר, מיוצאי אנגליה או אמריקה. לבוש היה מעיל־ערב שחור, לראשו כובע־משי קשה ועגול, לאפו משקפי־זהב, וזקנו ושפמו שחורים כפחם. מתחת לבית־שחיו היתה מגילה נתונה בנרתיק ארוך. רגע עמד בפתח והביט סביבו. כל המתפללים הציצו בו מתוך מגילותיהם ותמהו: “איזה יהודי הוא זה? מנין הוא? זר בודאי…”
משהרגיש בו הגבאי ניגש אליו והזמינו לשבת במקום־כבוד, ליד כותל המזרח. היהודי בעל הזקן הנאה נענה להזמנת הגבאי, ישב במקום שניתן לו ופרש לפניו את המגילה על־פני העמוד ברחבות יתרה.
המתפללים הציצו בתמהון חליפות ביהודי הזר והאחד בפני השני. יהודי משונה היה הזר. הוא ישב כעל גחלים, התנועע מצד אל צד ולא מצא מנוחה. רגע קפץ ועמד על רגליו והציץ לתוך המגילה בכוונה עצומה ומיד חזר וישב. לפתע הסב פניו אל הכותל, פרש לפניו את המגילה וחזר בלחש על כל מלה ומלה שהוציא הקורא מפיו.
ובהגיע הקורא ל“המן” התחיל יוסי מרעיש עולמות ב“רעשן” המפורסם שלו. הרעשן אמנם החריש את אזני כל המתפללים, אבל את חינו איבד הפעם. כל תשומת־הלב היתה נתונה ליהודי הזר והמשונה.
והיהודי לא שקט ולא נח אף רגע. פעם החליק על זקנו ופעם סלסל בשפמו תוך העמדת פנים מלאי חשיבות. לפתע נמלך בדעתו והתחיל מטייל על פני בית־הכנסת כשהמגילה פרושה לפניו בידיו.
הקורא המכובד הפסיק לרגע את קריאתו והסתכל בזר, והאברכים התחילו מתלחשים ושואלים זה את זה:
– איזו בריה משונה היא זו?
– אני יודע? מטורף בוודאי!…
וכשהגיע הקורא לעשרת בני המן נגש פתאום היהודי אל יוסי, חטף מידו את הרעשן, התיצב מאחורי הקורא והתחיל מרעיש בכח כה רב, עד שנעו אמות הספים. דבר זה הרגיז מאד את הקורא ואת הגבאי והם התחילו דופקים על הבימה בקוצר־רוח:
– נו נו, שאַ! שאַ!
החזיר היהודי את הרעשן ליוסי והתחיל מהלך על־פני בית־הכנסת בצעדים מתונים, ממזרח למערב ומצפון לדרום, וחוזר חלילה, עד שנסתיימה קריאת המגילה.
כשגוללו המתפללים את מגילותיהם והחזירון לנרתיקיהן עשה כן גם היהודי הזר. ובהניחו את נרתיקו מתחת לבית־שחיו נגש אל הדלת ואמר לצאת. אולם הגבאי, אברך שאינו בטלן, חסם בפניו את הדרך, החזיק בזרועו, הוליכו אחר כבוד אל כותל המזרח ואמר לו:
– הואילה־נא להמתין רגע; דבר לי אליך, אך נסיים תחילה את התפילה.
היהודי ניסה להתנגד וללכת, אך מכיוון שהגבאי לא הניח לו, ישב והמתין. משנסתיימה התפילה הקיפו כל המתפללים את היהודי היפה והמכובד והגבאי שאלו:
– מי אתה, רבי קרוב?
שתק היהודי ולא ענה דבר.
– מדוע אינך עונה? – שאל הגבאי.
שתק היהודי ולא הוציא הגה מפיו.
– אתה מדבר או לא?! – נתן עליו הגבאי בקולו.
פתאום פרץ היהודי בצחוק גדול.
– אהא! – קראו כולם – מתחפש, מתחפש הוא זה!
– חברה! – ציוה הגבאי – קרעו מעליו את זקנו!
בן־רגע התנפלו בחורים אחדים על הלץ ולאחר קרב קצר קרעו מעל פניו את הזקן ואת השפם, ועל הספסל נשאר יושב עיף, שבור ורצוץ – איציק…
גדול היה הרעש ורב היה הצחוק. והשמחה גברה עוד יותר כשהוליכו את “היהודי הזר” על פני רחוב השכונה מלווה הרעשת ה“רעשן” הנורא והאיום של יוסי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.