והרעב אז כבד בירושלים. עוד חורף קרב לקצו ועדיין מלחמה בעולם; עדיין ירושלים סוגרת ומסוגרת ורוב בניה רעבים ומתהלכים ברחובותיה שחוחים ונדכאים ועל פניהם המיואשות שאלה אחת: עד מתי?

ומשנתקרבו ימי הפורים כבר היה שמואל’יק יתום. זה כחדשיים שאביו מת והוא עם אמו האלמנה נשארו חסרי כל. כשאבא היה בחיים היה מביא עוד טרף לביתו ככל שהשיגה ידו, פעמים היה יורד לכפר הסמוך לשכונה, מביא משם קצת עופות ומוכרם, ופעמים היה משכיר עצמו למלאכה כל שהיא ופרוסת לחם היתה מצויה בבית. אך מאז חלה בדלקת הריאות שממנה לא קם עוד נסתתמו כל מקורות הפרנסה. ולא פעם היתה אמו יוצאת עם חשיכה, כדי שלא תשורנה עין זר, אל אחד מבתי האמידים, וחוזרת משם כשהיא מסתירה מתחת לסינרה פרוסת לחם יבשה בשביל שמואל’יק בנה יחידה. אותה שעה היה יגון עמוק נשקף מעיניה הכבויות וקומתה התמירה היתה כאילו נכפפת מנטל הבושה.

אך מה לא תעשה אם למען ילדה?

שמואל’יק היה נער שקט וטוב לב ולא אחת נקרע לבו לגזרים בידעו את אשר עושה למענו אמו האצילה והגאה. אך מעולם לא דבר עמה על כך ולא שאל מאין הביאה את הלחם שהגישה לו.

יום אחד לפני חג הפורים בא אל שמואל’יק חברו יוסקה, אף הוא נער עני ויתום, ואמר לו:

– היודע אתה, שמואל’יק? מחר נתחפש ונערוך כמה בקורים בבתי הגבירים. אולי יפול בחלקנו משהו, בכסף או במיני מתיקה.

סלדה נפשו של שמואל’יק מרעיון זה ואמר:

– מוטב לי לסבול חרפת רעב מלבקר בבתי הגבירים ולזכות בפירורים מעל שולחנם.

אך יוסקה לא הרפה ממנו והוסיף לדבר על לבו:

– האמנם לא תרצה להנות בפורים את אמך? הרי לא צדקה נבקש מהם; נכנס בשעת הסעודה מחופשים, נעשה כמה העויות, נבדח אותם ונקבל את שכרנו.

לאחר שיקול דעת מרובה נתפתה שמואל’יק והסכים.

– וכיצד נתחפש שלא יכירונו? – שאל.

אמר יוסקה:

– יש לי מלבושים ערביים, עקאל, כפייה ועבאייה; מסכה אעשה לי מסמרטוט שחור שאנקוב בו שני חורים לעינים.

– וכיצד אתחפש אני? – שאל שמואל’יק בדאגה – אין לי שום בגדים.

הרהרו שני הנערים כמה רגעים. לבסוף אמר יוסקה:

– אני יודע! תתחפש כאשה, עשה לך מסכה ממטלית ולבש שמלה של אמך ואיש לא יכירך.

מצא רעיון זה חן בעיני שמואל’יק והוחלט לשמור את הדבר בסוד עד שעת צאתם מן הבית למלאכתם.

אותו ערב הלך שמואל’יק לבית הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. בית הכנסת היה מוצף אור של מנורות הלוקס והיתה בו אוירת חג. הנערים התכנסו כולם עם רעשניהם ומקלותיהם והתכוננו להרביץ בהמן הרשע ובעשרת בניו. כל בני השכונה כבר היו בבית־הכנסת, עניים מרודים, גבירים ועשירי מלחמה שעשו מסחר עם אנשי השלטון הטורקי ועלו לגדולה. אחד מעשירי המלחמה הללו היה ר' שמעון, ונהג שררתו ביד רמה. הוא היה קטן קומה ובעל כרס גדולה. קפדן גדול היה ולפני שהתחילו בקריאת המגילה הזהיר את הנערים באזהרה חמורה:

– מי שידפוק וירעיש בקול גדול מדי ולא במקום המתאים יושלך החוצה! השומעים אתם, שקצים?

ואמנם פחדו מפניו הנערים, שכן ר' שמעון היה נאה דורש ונאה מקיים. והא ראיה: אך נזכר השם “המן” בפעם הראשונה, שכחו כמה נערים את עצמם והתחילו חובטים במקלותיהם בחזקה על גבי השלחנות והספסלים. ולא אחר ר' שמעון להתנפל עליהם בשצף קצף ובזה אחר זה הושלכו שלשה ארבעה מהם החוצה לאחר שסטר על לחייהם.

שמואל’יק לא נטל חלק בהרעשה; לבו היה מר עליו. עוד בשנה שעברה כשאביו היה עדיין בחיים, ישב על ידו ועקב אחר קריאת המגילה. ועתה הוא יושב לבדו, יתום עזוב, ומצפה ליום מחר שיוכל להביא דבר מה לאמו משולחן הגבירים. ובלבו הרהר: כיצד אכנס לביתו של ר' שמעון זה? הלא רק יעיף בי עין ואהיה לגל עצמות. וכמעט התחרט על שהסכים ללכת מחר עם יוסקה.

אולם למחרת, כשבא אליו יוסקה בחשאי לעת הצהרים לא עצר כח להתנגד והחליט להתחפש. יוסקה נהפך לערבי ממש ושמואל’יק לבש את שמלת אמו, נתן זוג קפקפי עץ ברגליו, כסה פניו במטלית שנוקבו בה שני חורים לעינים וחרש יצאו החוצה.

שמש אביב עמדה באמצע השמים ובחוץ לא נראה איש מלבד נערים נושאי משלוח מנות. הכל הסבו לסעודת הפורים, משפחה משפחה לשולחנה; מי לשולחן שעלתה עליו ארוחה דלה ומי לשולחן שעלו עליו מטעמים וכל טוב הארץ.

– לאן נלך תחילה? – שאל שמואל’יק את חברו יוסקה בלחש.

– על אף הכל, אל ר' שמעון – השיב יוסקה בבטחון – שם המשפחה גדולה וכולם בוודאי נאספו יחד לסעודת הפורים; משם לא נצא בידים ריקות.

– טוב, איפוא, – אמר שמואל’יק בלי חמדה והלך אחרי יוסקה ברגלים כושלות.

בהגיעם אל בית ר' שמעון מצאו את שער החצר נעול. אף חלון העץ הפעוט שנקרע בתוך השער היה מוגף ואי אפשר היה להציץ פנימה. מן הבית עלה רעש עליז וצלצול כפות ומזלגות. יוסקה התאושש ודפק בשער, אך איש לא פתח להם. הנערים דפקו שנית ושלישית עד שמישהו פתח את חלון העץ הקטן, הביט החוצה וקרא אל תוך הבית:

– הביטו וראו! הנה באו שחקני פורים, מתחפשים! האפתח להם?

– פתח, פתח! – השיבו מן הבית.

ומיד נפתח השער ושני הנערים המתחפשים נכנסו פנימה.

– רקוד קצת – לחש יוסקה לשמואל’יק – עשה העויות משונות כדי להצחיק אותם…

ושני הנערים נכנסו אל הבית בכרכורים ובניתורים ובתנועות מצחיקות.

בחדר הגדול היו מסובים לשולחן ארוך כל בני המשפחה, שלשה דורות כעשרים נפש. על השולחן, שמפה צחורה היתה פרושה עליו, היו חלות גדולות ומזהירות, בקבוקי יין ומאכלי מלכים. הכל היו לבושים בגדי יום טוב ופניהם נהרו. הילדים הקימו רעש בזללם מן הצלחות והקערות. בראש השולחן ישב ר' שמעון כשהוא מבוסם במקצת ורוחו היתה טובה עליו.

– ברוכים הבאים! – קדמו בני המשפחה את שני שחקני הפורים – קרבו הנה!

שני הנערים המחופשים קרבו אל השולחן ולא ידעו מה לעשות. והנה שמע שמואל’יק את אשתו של ר' שמעון, הגבירה בעלת הסנטר הכפול, לוחשת לכלתה הצעירה שישבה לימינה:

– מילא, מי הערבי איני יודעת, אך על השני יכולה אני להשבע שהוא שמואל’יק של אלקה האלמנה; מכירה אני את שמלת השבת שלה שהוא לובש…

– כן, – השיבה כלתה של הגבירה – שמואל’יק הוא… צריך לתת לו משהו בשביל אמו המסכנה…

ובן רגע עבר הלחש מסביב לשולחן:

– שמואל’יק של אלקה… שמואל’יק של אלקה…

עיני שמואל’יק חשכו. אותו רגע לא ראה ולא שמע עוד כמעט דבר. לבו היה כבד עליו ועיניו תרו אחרי הדלת. לברוח משם רצה, להעלם או לשקוע באדמה. והנה דיבר הגביר:

– קרבו הנה, נערים.

קרבו אליו הנערים והגביר הוציא מארנקו כמה פרוטות ונתן לכל אחד מהם. אחר כך פרס מן החלה הגדולה והקלועה שהיתה מונחת לפניו, שתי פרוסות גדולות ונתן להם.

– ועתה – אמר – לכו לכם. שקצים; יום טוב לכם ופורים שמח.

כיצד יצא משם לא ידע שמואל’יק. הוא הלך כמוכה ירח וראשו היה עליו כגלגל. כשהיה בחוץ השאיר את יוסקה לנפשו ורץ מיד הביתה אל אמו. בבית הסיר מעל פניו את המסכה, פשט את השמלה ופרץ בבכי.

אמו נבהלה ושאלה בחרדה:

– מה לך, שמואל’יק שאתה בוכה? ההכה אותך מישהו?

– לא… – השיב שמואל’יק בקול חנוק מדמעות.

– ובכן מה?

הניח שמואל’יק על השולחן את פרוסת החלה והפרוטות שקבל מידי הגביר ואמר:

– הא לך, אמא…

– אבל הגידה לי, – הפצירה בו אמו – מפני מה אתה נרגש כל כך? למה אחה בוכה?

שעה ארוכה לא היה יכול שמואל’יק להוציא הגה מפיו.

בושה וכאב חנקו אותו ודמעותיו הציפו את לחייו. סוף סוף הצליח להפליט כמה מלים:

– הם… הכירו… אותי…