בליל קריאת המגילה היה שמח בבית. שחקני פורים ומתחפשים הופיעו והציגו את המחזה “מרדכי ואסתר” ושימחו את בני הבית בפרצופיהם המשונים ובהעויותיהם המבדחות. גדי טעם ממיני המתיקה שהועלו על השולחן ולבו היה טוב עליו. אך כשנכנסו הביתה ילדים מתחפשים בבגדי גדולים, במגבעות ובזקנים נעשה גדי עצוב. הבין אביו לרוחו והבטיח לו כי מחר אחר־הצהרים ירשו גם לו להתחפש כילדה וכך יבקר בבתי קרוביהם ומכריהם. שמח גדי וחכה בכליון עינים לרגע המאושר.
למחרת השכים גדי לקום והציץ בעד החלון. האח! הכל מכוסה שלג!
רץ גדי החוצה והתחיל עושה כדורי שלג וזורקם באילן הזקן והקרח שעמד בחצר. אך מיד נמאס עליו הדבר. והנה ראה בשלג קופסה ישנה של פח שצרים בה עוגות. שמח גדי על המציאה הזאת ואמר לנפשו: מה טוב! בקופסה זו אפשר לצור אזני המן משלג שתעלינה ביפין על העוגות שהוא עושה מחמר וטיט.
פתאום נצנץ רעיון במוחו. אזני המן כאלה הרי אפשר יהיה להגיש למישהו כמשלוח מנות!
נכנס גדי הביתה והתגנב בחשאי למטבח.
אותה שעה לא היתה שם אמו. הוציא גדי מן המזנון צלחת גדולה וצבעונית שנותנים בה עוגות, יצא החוצה והתחיל עוסק במלאכתו. עד מהרה היו עוגות השלג מוכנות. נכנס אל אמו ושאל:
– אמא, האוכל ללכת לזמן מה?
– כן, – אמרה אמו – אך עליך לחזור במהרה.
– בודאי, אמא! – קרא גדי בשמחה.
ומיד לבש את מעיל החורף שלו, חבש לראשו את המצנפת החמה עם האזניות ורץ החוצה אל החצר. רגע פסח עוד על שני הסעיפים וסוף סוף החליט. הרי בפורים הכל מותר!
הלך גדי אל בית דודתו רבקה, שהיתה קצרת רואי, ובידו “משלוח המנות” שהכין מכדורי השלג. כשנכנס אליה אמר:
– דודה, אמא שלחה לך משלוח מנות.
השתוממה הדודה רבקה ושאלה:
– אמך? היתכן? הלא אני צעירה ממנה ועלי להקדים ולשלוח לה.
שתק גדי ולא השיב דבר. ומאחר שהדודה היתה עסוקה בבשול ובאפיה הוסיפה ואמרה:
– טוב, איפוא, הנח את הצלחת שם על גבי המזנון, אין לי פנאי עתה. בינתים הא לך תפוח.
הסמיק גדי כולו, נטל את התפוח ויצא את הבית בחפזון ובלב נוקף. בדרך הביתה התחרט על מעשהו הרע ואף חשש שמא הרגישו בבית שהצלחת הגדולה והצבעונית איננה. אך כשהגיע הביתה וראה שהכל כמנהגו נוהג נרגע במקצת.
לא עברו רגעים מועטים ודלת הבית נפתחה והדודה רבקה התפרצה פנימה בקראה:
– היכן הוא, גדי שלך? היכן הוא השובב הזה!
– מה קרה? – שאלה אמא בבהלה.
– מה תאמרי לתעלוליו של בנך? הביא לי משלוח מנות ממך, ומכיון שהייתי עסוקה אמרתי לו להניח את הצלחת על המזנון. כשנתפניתי רציתי לראות איך עלו בידך אזני ההמן. נטלתי את הצלחת בידי ונשפכו על פני ועל צוארי מי קרח. תארי לך את בהלתי! ומי יודע איזו נזלת עוד תבוא לי מזה!
השתוממה אמא וקראה:
– הכיצד? ההביא לך גדי צלחת מים?
– לא נכון, לא נכון, – קרא גדי – אין זאת אשמתי שהשלג נמס בינתים!
– ילד רע! – צעקה אמא – הכך עושים לדודה? חכה נא, אספר לאבא ותבוא על ענשך.
– כן, ראוי אתה לעונש חמור! – הוסיפה הדודה רבקה – תעלולים כאלה מסכנים לעתים את בריאות האדם. אבל עתה עלי ללכת כי אזני ההמן שלי עלולים להשרף בתנור.
אמרה ויצאה בחפזון מן הבית.
וכשבא אבא הביתה ספרה לו אמא על המעשה הרע אשר עשה גדי. אך גדי קרא:
– אבא, הלא בעצמך אמרת שבפורים הכל מותר.
– כן, בני – אמר אבא – אך “הכל” אין פרושו מעשים רעים שעלולים להזיק ולהכאיב לזולת. הכוונה היא למעשים שעלולים לעורר צחוק ובדיחות הדעת. וכשנשפכו מי הקרח על פניה ועל צוארה של הדודה רבקה הרי לא עורר הדבר בלבה צחוק אלא כאב ורוגז. לפיכך זכור תזכור כי בעתיד אסור לעשות מעשים כאלה. ועתה, לך אל הדודה רבקה ובקש ממנה סליחה.
עשה גדי כאשר אמר לו אביו, ובשכר זה קבל ממנה שני אזני המן גדולים וטריים. ובאותו יום אחר הצהרים הורשה להתחפש כילדה ולבקר בלבוש זה בבתי כל הקרובים והמכרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.