א    🔗

שמש חמה של ערב פסח עמדה באמצע השמים. ירושלים היתה דוממת. ברחובות הארוכים, הצרים והעמוקים לא נראתה כמעט נפש חיה. רק לפרקים רחוקים עבר בצל חייל טורקי שבור ורצוץ, לבוש בלויי סחבות, כפוף תחת משא רובהו, או פלח שנהג בגמל שדבשתו ערומה, כשהוא מחפש לשווא קונה לבהמה העלובה והרעבה.

רק בשכונות היהודיות היתה קצת תנועה. מתוך הדירות שעדיין ישבו בהן בני אדם יצאו מזמן לזמן יהודים זקנים או נשים זקנות כדי לשרוף את מעט החמץ לפי הדין. פה ושם כבר עלו הערימות הקטנות באש והזקנים והזקנות עמדו איש ליד ערימתו שחוחים ועצובים עם סידוריהם בידיהם.

ליד בית המרחץ של אחת השכונות המרוחקות בירושלים הקיפו כמה נשים וכמה ילדים חוורים וכחושים את הבלן הזקן ר' חיים, שעמד בקפוטתו הבלויה ליד גיגית גדולה של מים רותחים וטבל בה כפות, מזלגות, סכינים וכלים מכלים שונים להגעילם ולהכשירם לחג הפסח.

בין הילדים עמד גם ברלי, בנה יחידה של גיטל, ובידיו הקטנות והרזות כמה כלים שהביא להגעלה. הוא לא נדחק בחוצפה כשאר הילדים ודווקא משום כך קרא לו ר' חיים לפני האחרים:

– גש הנה, ברלי, אַל תתבייש.

והבלן הזקן נטל מידו של ברלי את הכלים, טבלם במים הרותחים ותוך כדי כך אחז בסנטרו של הילד ושאלו בחיוך ובלשון רכה:

– היכן אבא שלך?

– איני יודע – השיב ברלי בבישנות ובקול עצוב.

– הוא לא יבוא הביתה לפסח? – הוסיף ר' חיים לשאול והניע ראשו בעצב כאדם היודע ששאל שאלה טפשית, כגון אם ישוב מישהו מעולם האמת.

– איני יודע – השיב ברלי שנית ונתן לבלן את המטבע שכר טרחתו.

כשהלך משם הילד עם הכלים הכשרים לפסח כשטיפות של מים רותחים נוטפות מהם, אמרה אחת הנשים שעמדה שם באנחה עמוקה ובלעג מר:

– כן, אבא שלו יבוא לכשיבוא בעלי…

אך לא בעלה ולא אביו של ברלי היו בין המתים; הם היו “פאַראר”, כלומר עריקים מן הצבא הטורקי, ואיש לא ידע את מקום מחבואם.

– ישועת ה' כהרף עין – אמר ר' חיים באנחה כבדה והמשיך בעבודתו.

 

ב    🔗

גיטל היתה טרודה מאד. היא ניקתה את הבית לכבוד החג, שפתה סיר מלא תפוחי אדמה על הכיריים, הוציאה מתוך תיבה כלי פסח שונים, קערות של חרסינה צבעונית, ספלים, כוסות וצלחות, ניקתה הכל במפית צחורה וסידרה אותם במזנון שטוהר לפסח. לבה היה מר עליה, אך היא לא רצתה להשבית את החג ועשתה את אשר עשתה מתוך אמונה כי בזכות זה יעזור לה השם ובשנה הבאה כבר יהיה בעלה בבית וכל ישראל בארץ הקדושה ייגאלו מיד העריצים הטורקיים.

פתאום התפרץ ברלי הביתה בבכי:

– אמא! אמא!

נתבהלה גיטל ושאלה:

– מה לך, ילדי? מה לך, נשמתי?

אך ברלי הוסיף לבכות ולא יכול להשיב דבר. הכלים הטבולים שהביא עמו נפלו מידיו ארצה.

– דבר בני! – התחננה אליו אמו בבדקה את כל גופו מפחד – ההכה אותך מישהו?

– לא – התיפח ברלי – אבל ר' חיים הבלן שאלני אם אבא יבוא הביתה לחג הפסח. למה אינו בא, אמא? הגידי, מתי יבוא?

ושוב התיפח ברלי בקול מר.

– שקט, ילדי – השתדלה גיטל להרגיע את הילד כשדמעות עלו בעיניה – שקט, מחמדי; אבא ישוב אלינו בקרוב. השומע אתה מרחוק את רעם תותחי האנגלים? בעוד כמה שבועות יבואו הם ויגרשו מכאן את הטורקים הרעים ואז יוכל אבא לשוב אלינו.

– והוא יישאר כבר עמנו תמיד? – שאל ברלי את אמו בהרגעו במקצת.

– בוודאי, ילדי; תמיד, תמיד כבר יהיה אבא עמנו.

עתה נרגע ברלי לגמרי. הוא מחה את דמעותיו בשרוול מעילו ואמר אל אמו בשמחה:

– היודעת את, אמא, אני כבר יודע לשאול אה ארבע הקושיות.

– האמנם? נו, הבה ואשמע.

– הנה, הקשיבי, אמא: “אמא, אשאלך ארבע קושיות” – התחיל ברלי לזמר בניגון.

– לא – הפסיקה אותו גיטל בנגבה במפית צחורה את הכוסות ואת הצלחות – אומרים “אבא, אשאלך ארבע קושיות”.

– אבל הרבי אמר לי שאם אין לי אבא עלי לומר: "אמא, אשאלך – "

– שקט! – הפסיקה אותו גיטל וכיסתה על פניו בכף ידה – שיאריך אביך ימים ושנים. יש לך אבא שיחיה, אבל הוא נסע. ולפיכך עליך לשאול את אבא את ארבע הקושיות.

הקשיב ברלי לדבריה בשקט. אחר כך אמר בחטיפה את ארבע הקושיות שהרבי לימדו בעל פה, חטף תפוח אדמה מבושל ורץ אל בית־המדרש שעמד כל היום לרשותם של הקונדסים שהשתובבו שם כאוות נפשם.

כשסיימה גיטל את עבודתה וערכה את השולחן לליל הסדר כדת וכדין כאשר הסכינה מאז ומתמיד, יצאה החוצה וקראה לברלי לבוא הביתה. היא חפפה את ראשו, סרקה את שערותיו, הלבישה אותו כותנת לבנה ונקיה, מכנסיים נקיים עם קפוטה נקיה ומטולאה וציוותה עליו לבל יוסיף עוד לשחק באבנים ובעפר, שכן עליו ללכת לבית־הכנסת בליל החג בבגדים נקיים.

שמע ברלי בקול אמו ונזהר לבל יתלכלך והסתובב בחשיבות רבה במלבושי החג מן הבית החוצה ומן החוץ לבית.

 

ג    🔗

פתאום התפרץ ברלי הביתה וקרא:

– אמא, בואי וראי מי בא!

יצאה גיטל בחפזון אל החצר וראתה לפניה אשה ערביה לבושה גלימה שחורה כמנהג המקום ופניה רעולים. השתוממה גיטל למראה הערביה ואמרה לשאול אותה מה מעשיה כאן. אולם בטרם תפתח פיה אמרה האשה הערביה בקול של גבר ובלשון יהודית:

– הסי, גיטל, אל תקימי רעש. אני הוא, לייבל.

– לייבל! – קראה גיטל בקול פחדים ופניה אדמו וחוורו חליפות – איך הגעת הנה, ומה המלבושים האלה?

– שקט! – הזהירה האיש המתחפש – למען השם, אל תקימי רעש!

ובהחזיקו בידיה ובידי ברלי נכנסו הביתה.

מיד פשט מעליו את בגדי הנשים עם הצעיף ולפני האשה והילד הופיעה דמות עלובה ושזופה. פניו השעירים היו מאובקים ועיניו היו שקועות בחוריהן.

– ספר נא, – בקשה ממנו גיטל ולבה הלם מפחד והתרגשות – מאין אתה בא? היכן היית? איך הגעת הנה?

אך האיש לא ענה על כל השאלות האלה, כי מיד לאחר שנכנס הביתה והסיר את המסווה מעל פניו, תפס בשתי ידיו את ברלי, הרימו וכסה את פניו בנשיקות חמות ודמעותיו הרותחות התמזגו עם דמעות הילד המבוהל.

– ברלי, אוצרי! – התיפח האב העלוב.

– אמא! אמא! – בכה הילד ופרפר בכל גופו מפחד.

אולם כשהאב התרחץ, סרק את זקנו ולבש מלבושי חג, התרגל אליו ברלי ולבסוף אף שמח עליו שמחה גדולה. זה שנה שאבא היה בנכר ואין פלא שברלי בן השש לא זכר מיד את אביו שהתגעגע עליו כל כך.

ולייבל סיפר על נדודיו ועל עינוייו סיפורים מחרידים. מאז ברח מן החזית כבר ראה לפניו את המוות מאות פעמים ומאות פעמים ניצל מציפורניו. הוא התגולל בערים ובכפרים שונים ולא מצא מנוח לכף רגלו; לא אכל ולא שתה, לא ישן ולא נח ורק באורח פלא מילט נפשו מציפורני המרגלים והשוטרים הצבאיים שעיניהם פקוחות תמיד על הבורחים. ולפני כחודש ימים הגיע לכפר אחד בו יושב ערבי שעמד עמו בקשרי מסחר לפני המלחמה, וזה השיג לו את מלבושי האשה שבהם החליט לבוא הביתה בסתר לכבוד חג הפסח.

– אבל מה תעשה כאן? – שאלה גיטל בדאגה – הלא העיר מלאה מלשינים, מרגלים ושוטרים צבאיים טורקיים.

– לא אשהה כאן זמן רב, – השיב לייבל – בחול המועד אחזור; אשתדל לעבור לצד האנגלים ואם ירצה השם אחזור עמהם בקרוב.

 

ד    🔗

כשעמדה השמש לשקוע נתעוררה השאלה הקשה והחמורה: הילך לייבל עם ברלי לבית־הכנסת או לא.

– הלא תביא על עצמך כליה – טענה גיטל – היה בבית עד אחרי החג ואז תלך לך לדרכך בלא שירגיש בך איש.

– שטיה – אמר לייבל בחיוך קל. – הלא ברלי אינו אלא ילד. בין כך ובין כך הרי יספר שאבא בא הביתה לפסח. ובית־הכנסת הלא בתוך השכונה הוא, בסימטה הקרובה, ויהודים הלא יהודים הם ואין כל חשש.

וגם ברלי התעקש וטען:

– הלא אמא תמיד אמרה שלכשיבוא אבא הביתה ילך עמי לבית־הכנסת כמקודם. למה, איפוא, אלך שוב לבדי?

והאב וברלי ניצחו והלכו לבית־הכנסת בהשאירם את האם בוכיה ודואגת.

בבית הכנסת קיבלו בעלי הבתים הזקנים, וכמה מן הצעירים אשר בשל זכויות שונות היו משוחררים מעבודת הצבא, את לייבל בסבר פנים יפות ובתימהון. הכיצד? הייתכן? מה לו פה? בעצם ימי המלחמה?

אך לייבל לא האריך בשיחה. הקהל התפלל את תפילת החג בהתלהבות, אך האורה והשמחה שלפני המלחמה חסרו. מאחר שהרבה מן האבות הצעירים חסרו בבית הכנסת התבלטו יותר הילדים. אחרי התפילה, כשהגיעו ל“קדיש יתום” נתמלא בית־הכנסת קולות הילדים הרבים שאמרו “קדיש” מי אחרי אב שגווע ברעב, מי אחרי אב שמת במגפה ומי אחרי אב שניספה במלחמה. ובמקהלת ה“קדיש” הנוראה הזאת נשמעו גם קולות של יהודים באים בימים שאמרו “קדיש” אחרי בניהם הצעירים שנפלו.

לייבל היה מזועזע. מעולם לא ראה בבית הכנסת הזה כל כך הרבה אומרי “קדיש”. לבו התכווץ בקרבו; הוא לא שמע כמעט את ברכות החג שניתכו עליו מכל עבר, לא שמע כמעט את פטפוטו העליז של ברלי בדרך הביתה ולא ידע כמעט כיצד הגיע הביתה.

גיטל התאמצה לקבל את בעלה בפנים מסבירות. היא הדליקה נרות והשתדלה להרבות בבית את האור ואת השמחה. השולחן היה ערוך לסדר כבימים עברו. בקבוק היין עמד בתווך והכוסות עמדו מסביבו כחיילים המקיפים את מלכם.

ולייבל פתח בסדר. הוא קידש על היין בנעימת חג. גיטל עמדה לימינו וברלי, שטיפס ועלה על כסא, עמד לשמאלו והקשיבו רב קשב. אחרי הקידוש רמזה האם לילד ואמרה:

– נו, ברלי שאל את ארבע הקושיות.

התבייש ברלי במקצת, אך לבסוף אזר עוז והתחיל בקול רם ובחגיגיות:

– אמא, אשאלך –

– למה פתאום “אמא”? – הפסיקו אביו.

– הרבי אמר שאם אין לי –

– הס, טיפשון – הפסיקה אותו אמא – הרבי אמר שאם אבא נוסע שואלים את ארבע הקושיות את אמא. אבל איך אומרים כשאבא ישנו?

– אבא, אשאלך את ארבע הקושיות – התרונן ברלי, ובקול רם ועולה שאל את הקושיות עד הסוף.

נתמלא לבו של האב נחת והתחיל באמירת ההגדה. וככל שהפליג באמירה כן שכח את צרותיו, את הסכנות האורבות לו ועולם ומלואו.

פתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת. בני המשפחה הקטנה נתעוררו מחלומם המתוק ונשארו יושבים כהלומי רעם.

– אויה! – קראה גיטל בספקה כפיה – מי זה שם?

לייבל קם ממקומו כשהוא חוור כסיד וניגש אל הדלת בברכים כושלות.

– מי זה? – שאל כשהוא רועד כולו מפחד.

כתשובה לשאלתו באו כמה דפיקות נוספות ומחוצפות יותר בדלת.

פתח לייבל את הדלת ומיד קפץ חזרה כנשוך נחש. בפתח עמדו שני שוטרים צבאיים טורקיים מזויינים ומאחוריהם עמד יהודי קטן קומה ובעל עינים טרוטות כשעל שפתיו חיוך של לעג.

לא עברו רגעים מועטים ולייבל נלקח משם למקום בלתי ידוע.

צעקותיה של גיטל בקעו שמים. בסימטה קמה בהלה גדולה, זקן וטף יצאו מבתיהם ונתקהלו סביב דירתה של גיטל.

וכעבור שעה קלה כבר היה הבית שומם ועזוב ורק יללותיה של האשה האומללה עוד בקעו את חלל האוויר.

ברלי כבר ישן את שנתו. רק מזמן לזמן הזדעזע גופו הקטן ומפיו נתמלטו מלים חנוקות:

– אבא!! אבא!!!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אולם שנה אחרי כן ערכה המשפחה שוב את הסדר ביחד בירושלים. לייבל מילא את הבטחתו לאשתו ולבנו יחידו; הוא ניצל וחזר לביתו מיד אחרי התמוטטות השלטון הטורקי בארץ.