בעצם ימי המלחמה הנוראה בשנת תש"ב, נמלטו מחמת המציק שלושה יהודים ממקומות מושבותיהם בפולין העקובה מדם, ומצאו להם מפלט בעיירה קטנה ונדחת בארץ רחוקה. ישבו שלושת היהודים בין הגויים ועסקו איש איש במלאכתו: האחד בחייטותו, השני בסנדלרותו והשלישי בנפחותו. מדי יום ביומו היו שלושת היהודים מתוועדים יחד, קוראים בספר התהילים, לומדים פרק משניות, מספרים על הצרות והתלאות אשר עברו עליהם בימי הדמים בעיירותיהם ועל שחיטת נשיהם וילדיהם ושאר הנפשות הקרובות והיקרות. אך צער רב הצטערו על שאין בידם להתפלל בצבור וקוה קוו כי בקרוב תפסק המלחמה ויוכלו לשוב למקומותיהם לחפש את שארית הפליטה ולעלות לארץ־ישראל.
והנה התחילו השלגים מפשירים, והארץ, שהחלה להתכסות במרבד דשא ירוק, בישרה את בוא חג האביב.
כשבוע ימים לפגי חג הפסח אמר ר' אברהם החייט אל שני חבריו:
– רבותי, היודעים אתם שחג הפסח קרב והולך?
– יודעים אנו, ר' אברהם – השיבו.
– ומה יהא על הסדר?
אמרו שני בעלי המלאכה התמימים:
– הלא אתה הגדול והחכם בינינו, נעשה, איפוא, כאשר תאמר לנו.
– ובכן, – אמר ר' אברהם – מחר, אם ירצה השם, אסע לעיר הקרובה ואקנה צרכי החג ונערוך את הסדר כהלכתו.
וכן היה. למחרת הניח ר' אברהם את מלאכתו ונסע אל העיר הסמוכה, שיש בה ישוב יהודי קטן, והיא מהלך יום מן העיירה. ובשובו משם הביא עמו מכל טוב: מצות, יין, בשר, דגים, פירות וכל מטעמים, ואף כלים חדשים לא שכח להביא עמו.
ובערב חג הפסח הניחו שלושת היהודים את מלאכתם ועסקו בהכנות לסדר; בישלו וטיגנו והכינו את הכל כדת וכדין.
ובהגיע ליל התקדש חג נתאספו השלושה בביתו של ר' אברהם החייט, שהיה קצת תלמיד חכם, יודע ספר וירא־שמים, התפללו את תפילת החג בהתרוממות הנפש, ערכו את השולחן, הדליקו נרות, מזגו את הכוסות ולא שכחו אף את כוסו של אליהו.
וברגע שר' אברהם עמד לקדש על היין נתבהל וקרא:
– רבותי, עיקר שכחתי להביא מן העיר! אין לנו הגדות!
נשארו שלושת היהודים יושבים כמאובנים ולא ידעו מה המעשה אשר יעשו. אך לאחר רגעי דממה ספורים נרגע ר' אברהם ואמר:
– אל נא ישבית דבר זה את חגנו. שלשתנו יחד נדע בודאי להתגבר על המכשול הזה. הלא כל אחד מאתנו יודע כמה וכמה קטעים מן ההגדה בעל־פה, בודאי יצטרפו הקטעים לדבר שלם. נתחיל איפוא, וה' יהא בעזרנו.
את הקידוש ידע ר' אברהם בעל־פה. עמדו, איפוא, השלושה על רגליהם ור' אברהם פתח וקידש בקול רם ובנעימת חג. אחר כך אמרו “הא לחמא עניא”. ר' יעקב הנפח, שהיה הצעיר שבהם, שאל את ארבע הקושיות ומיד פתחו ביחד ב“עבדים היינו לפרעה במצרים”. ר' יצחק ור' יעקב נעצרו מיד אחרי הפסוקים הראשונים, אך ר' אברהם אמץ את כל כח זכרונו והמשיך. כך עברו בשלום עד חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. אך בהגיעם ל“מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” בגד בו זכרונו של ר' אברהם והתחיל תועה בדרך. שני חבריו עזרו לו במקצת, אך עד מהרה נשתתקו ובחדר נשתררה שוב דממה כבדה ומעיקה.
סוף סוף פתח ר' אברהם ואמר:
– היודעים אתם רבותי, מה נעשה? נאמר “הלל” וניגש לסעודה ואלוהים ימחל לנו.
– מוטב – הסכימו שני חבריו.
באותו רגע נשמעה דפיקה קלה בדלת. וכשנפתחה עמד בפתח הלך יהודי צעיר, גבה קומה ודל בשר, זקנו שחור ומדובלל, עיניו בוערות כלפידי אש ובגדיו ארוכים כמנהג יהודי פולין. בידו האחת היה תרמיל ובידו השניה מקל נודדים.
שמחו שלושת היהודים על האורח שמחה גדולה ור' אברהם קרא:
– הכנס, ר' יהודי למה תעמוד בפתח? הלא זה עתה אמרנו “כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח”.
נכנס היהודי הצעיר החדרה, הניח את תרמילו ואת מקלו וישב.
– מאין יהודי בא? – שאלוהו אנשי הבית.
השיב הצעיר הזר בקול נעים ובדברים שקולים:
– הגעתי אל העיירה לפני כמחצית השעה. שאלתי אצל כמה מן התושבים אם יש יהודים במקום והביאוני הנה אליכם. ברוך המקום שמצאתיכם ואוכל לפסוח עמכם. מדרך רחוקה באתי, פליט אנכי והלכתי לאשר נשאוני רגלי. מה טוב ששולחנכם ערוך ואוכל לקיים מצוות ספור יציאת מצרים כהלכה. אך למה תשבו דמומים?
הביטו שלושת היהודים במבוכה איש בפני רעהו ור' אברהם אמר:
– אף אנו פליטים הננו וזה מקרוב השתקענו במקום הזה עד יעבור זעם. הנה הכינונו הכל לכבוד ליל הסדר, דבר לא יחסר מלבד “הגדה” ששכחתי להביא מן העיר הסמוכה. אמרנו את המעט אשר זכרנו בעל־פה, אך עתה נשארנו ולא נוכל להמשיך.
חייך האורח ואמר במאור פנים:
– הסירו דאגה מלבכם! סבור אני כי יודע אני את ההגדה בעל־פה. נתחיל, איפוא, שוב ולבי מלא בטחון כי ה' לא יעזבנו ולא נדלג אפילו על מלה אחת.
והאורח הצעיר התחיל קורא את ההגדה בקול נפלא וצלול ומארחיו ענו וקראו אחריו מלה במלה. וככל שהפליגו כן גדלה שמחתם וכן גבר קולם. וכשהגיעו ל“והיא שעמדה לאבותינו”, עמדו על רגליהם ושרו בהתלהבות כה רבה עד שנתקבצו לקולם רבים מן הגויים מאנשי העיירה ועמדו סביב החלונות והאזינו בהנאה לשירה ולזמרה.
ובשעת הסעודה סיפר הנודד הצעיר ספורי חסידים וספורי נפלאות ושלושת היהודים לא ידעו נפשם מרוב שמחה ונחת.
לאחר הסעודה ברכו ברכת המזון ושוב נהג אותם הצעיר בעל העינים הבוערות לבטח על פני הפזמונים ששר בניגונים שונים ולוקחי לב.
כך זמרו וספרו ביציאת מצרים ארבעת היהודים, שהוגלו ממקומם ונתגלגלו למקום נדח זה, עד אחר חצות. אך עדיין צריכים היו לומר “שיר השירים”, ושירה זו כבר יכלו לומר מתוך סדוריהם. שקעו כלם בסדוריהם והאורח פתח בפסוקים הנפלאים בניגון המסורתי המקובל.
בסיימם את הפרק הראשון הרים ר' אברהם את עיניו ולחרדתו הרבה ראה שאורחם הצעיר בעל העינים הבוערות אינו במקומו ליד השולחן. הפסיק את חבריו וקרא:
– רבותי, היכן אורחנו?
– הלא זה עתה ישב וקרא עמנו! – קראו ר' יצחק ור' יעקב בחרדה.
– אולי יצא החוצה לרגע קט?
קמו שלושתם לחפשו בחוץ אך עקבותיו של היהודי הזר נעלמו, ועמו נעלמו אף תרמילו ומקלו.
הבינו שלושת בעלי המלאכה הטובים ויראי השם מי היה האורח שפסח עמהם ור' אברהם לחש:
– אכן, שלח לנו אלוהים את אליהו הנביא לשמח את לבנו בליל הסדר בגולה דוויה זו. נודה, איפוא, לאבינו שבשמים ונתפלל מעומק לבנו: לשנה הבאה בירושלים הבנויה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.