כיום הומה עיר הקודש ושוקקת. תנועה רבה בה. מכל קצווי עולם ומכל פינות הארץ נמשכים ועולים אליה יהודים לישיבת קבע, לביקור ולסיור, לשם עסקים ועבודה. בכל פינה בעיר מורגשת תכונה לקראת החג. השווקים והרחובות הומים כאותה כוורת דבורים. צופרי המכוניות מוסיפים עליצות וחדווה לחיי העיר השוטפים בבטחה. משרדי הממשלה שרובם כבר עברו הנה מן הקריה בתל־אביב מלאים אדם הדורשים לפקידים הרבים. קיצורו של דבר – עיר חיה וערה שדופק החיים הולם בה בכל עוז.

אך לא כן היה הדבר לפני כמה שנים, כשהתחילה מלחמת השחרור שלנו. העיר היתה במצור. מסביב, מכל עבריה, עמדו אויבינו שקמו עלינו לכלותנו, ואפילו בתוכה ישבו צרים שזממו לתת יד לצר בבוא היום.

באותם הימים היתה ירושלים מנותקת משאר חלקי הארץ, אין יוצא ואין בא. רק לפני ימים ספורים הצליחה שיירה גדולה של שלוש מאות מכוניות לפרוץ את קו האש ולהכניס לעיר קמח לאפיית מצות. אך נהגי המכוניות הגיבורים שחרפו נפשם והביאו לחם ליהודי העיר, נתקעו בה ולא יכלו לעזבה ולשוב אל בתיהם ומשפחותיהם לכבוד החג.

ברוב הימים והלילות ההם מילאו את חלל האוויר יריות וקולות נפץ חזקים שבאו מפרוורי העיר הרחוקים והקרובים. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. ואם פגשת באדם היו פניו מודאגות ועיניו תוהות וכאילו שואלות: מה יהיה? מזמן לזמן נראו ברחובות מכוניות גדולות שהסיעו את חיילי השלטון העוזב ממחנותיהם המפורקים. לעומתם נראו ברחובות בחורינו־מגינינו שעדיין הצניעו את נשקם מתחת לבגדיהם.

הגיע ערב חג־הפסח. יהודים התכוננו לערוך את הסדר כמימים ימימה. בצהרי היום טילפן אלי ד"ר דוב יוסף שהיה אז המשביר ופטרון העיר ואמר לי:

– בקשה לי אליך; הנה הגיע ליל הסדר ובעיר נתקעו כשלוש מאות נהגי המכוניות שהביאו לנו מעט קמח. הם מנותקים מבתיהם וממשפחותיהם ולפיכך החלטנו לערוך בשבילם סדר מסורתי באחת המסעדות הגדולות בעיר. בכך נפיג את צערם במקצת וירגישו אף הם בשמחת החג. עשה נא חסד וערוך להם את הסדר.

מובן שהסכמתי לכך מיד.

בליל התקדש חג, לאחר שערכתי סדר חטוף במקצת לבני משפחתי, שמתי פעמי אל המסעדה הגדולה במרכז העיר ששם המתינו לי הבחורים המנותקים ממשפחותיהם. עם צאתי לרחוב קידמו את פני כמה קולות נפץ ויריות שהדהדו מעל לראשי. הקולות חזרו מדי פעם בפעם וליווני כמעט בכל עת לכתי בסמטאות השכונות שהיו ריקות מאדם. אולם מחלונות משכנות ישראל הצנועים בקעו אורות וקולות זמרה והלל. על אף המצור ועל אף המצוקה הסבו יהודים לסדר. מאחד החלונות בקע קול רך, מרטט ומהסס של ילד בארבע הקושיות המסורתיות: “אבא, אשאלך ארבע קושיות; מה נשתנה הלילה הזה?…”

עמדתי כמרותק במקומי והאזנתי עד סוף הקושיות. ואז בקעה מבעד החלון מקהלת גברים שהשיבה את התשובה הידועה והנפלאה: “עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה…”

מעין זרם חשמלי עבר בכל גופי. אכן, זה כוחו של ישראל סבא. גם בלילה הזה נתאספה משפחה גדולה של אבות ובנים כדי לחוג בצוותא ולהלל את שמו יתברך על הנסים והנפלאות ועל החרות שהנחיל לנו בימי קדם, גם בלילה הזה.

מעודד ומאושש המשכתי בדרכי ובמוחי מחשבה אחת: עם כזה, האם לא יגאל ויחיה ויתגבר על כל שונאיו?

ובתוך שאון היריות וקולות הזמרה הבוקעים מכל חלון ופתח, הגעתי למרכז העיר.

המסעדה הגדולה היתה מוצפת אור שפרץ מבעד החלונות גם החוצה והציף את כל הרחוב. מסביב לשולחנות ערוכים בטעם ומקושטים בפרחים ובבקבוקי יין מתנוצצים ישבו הנהגים הגבורים ומלאו את חלל האולם בפטפוטיהם העליזים ושום עננה לא העיבה פני איש מהם. אווירה של חג ממש שררה במקום.

קידם את פני השר לעתיד ד"ר דוב יוסף שזנח אף הוא את משפחתו בליל זה ובא להשתתף בסדר עם בחורינו האמיצים והנפלאים.

ומיד נשתרר שקט. כוס ראשונה של ארבע כוסות נמזגה. הקהל הרב עמד על רגליו. פתחתי ב“קידוש” בנעימה המסורתית של ליל חג הפסח. אחר ה“קידוש” אמר ד"ר דוב יוסף כמה דברים שיצאו מן הלב ונכנסו אל כל הלבבות. בדברים נרגשים תיאר את מעמדנו וסיים בדברי תקווה ועידוד.

בו במקום נמצא גם ילד שהוגבה על כסא ושאל בבטחון ובחגיגיות את ארבע הקושיות. התשובה ניתנה על ידי הקהל הרב בשירה ובזמרה, בתודה והלל ובסעודת מלכים כיאות לליל זה.

איש לא נתן דעתו על היריות ועל קולות הנפץ שבאו מן הרחובות הסמוכים שבהם התבצרו הערבים ואשר לא פסקו כל אותן השעות הנפלאות.

וכעבור שבועות מעטים זכינו כולנו לבשורת השחרור והמדינה העברית.