רקע
אפרים די־זהב
פֵייגֶה־רָחֵל עוֹרֶכֶת סֵדֶר

כשנפטר בעלה של פייגה־רחל, הרב הנכבד בעיירה הקטנה בגליציה, נשארה בודדה וגלמודה. הבנים והבנות פרחו זה כבר מן הקן והשתקעו באמריקה הרחוקה. עמדה פייגה־רחל וכתבה לבניה מכתב בזה הלשון:

“ילדי היקרים, עתה, מאחר שאבא איננו עוד, מה לי ומי לי פה בעיירה הנדחת בגולה? על כן אמרתי אעלה לירושלים עיר הקודש ואעשה בה שארית ימי. הלוואי והיה גם אביכם הצדיק זוכה לעלות עמי; אך בוודאי היה כך רצונו של הקדוש ברוך הוא. אעלה, איפוא, לבדי”.

וכשהגיעה פייגה־רחל לירושלים חפשה ומצאה לה דירה בעיר העתיקה ברחוב חברון, בחצר הגדולה של ישיבת “חיי עולם”. דירתה כללה בסך הכל חדר אחד גדול ואפל עם כפה מקומרת ומטבח קטן בנוי קרשים סמוך לפתח. והזקנה השכילה לפאר את חדרה ולשוות לו את אותו החן וה“בעל־ביתיות” שהיתה רגילה להם בביתה בגולה, כשהיתה קרויה בפי כל “הרבנית”. על מטתה פרשה סדין צחור ומרוקם, על הארון העמידה את פמוטי הכסף עתיקי היומין, על השולחן היתה פרושה מפה צבעונית, הכתלים היו מסויידים בצבע התכלת והרצפה היתה נקיה להפליא. מתפרנסת היתה פייגה־רחל ממעט הכסף שהביאה עמה ומן המעט ששלחו לה בניה מכרכי הים. ולא נותר לה אלא לעבוד את ה', לעשות צדקה וחסד עם עניי החצר והחצרות הסמוכות ולהמתין ליום פקודתה.

ועבודה רבה היתה לה לפייגה־רחל. יום יום היתה הולכת אל הכותל המערבי ושופכת שם את לבה בהלחצה אל האבנים הגדולות והקרות, ומבקשת בריאות ואריכות ימים לבניה ולכלל ישראל. אחר כך היתה מבקרת אצל חולים, סועדת משכבם, מביאה להם דבר מאכל ולעתים אף סמי רפואה. ובעיקר היתה פייגה־רחל מטפלת בילדי ה“חדר” שבחצרה. שכן לא רק ישיבה היתה משוכנת בחצר אלא אף “חדר” לתינוקות. יום יום לפנות ערב, כשהיו התינוקות עוזבים את ה“חדר” היתה פייגה־רחל אורבת להם ליד פתח ביתה, מכניסה אותם פנימה, מקנחת להם חטמיהם בקצה סינרה ומחלקת להם דברי מתיקה וקטניות מבושלות. גם בימי שבת ומועד היו התינוקות פוקדים את מעונה ומקבלים מידה פירות וממתקים.

הנה כי כן לא בודדה היתה פייגה־רחל בירושלים עיר הקודש.

אלוהים האריך ימיה ושנותיה וכבר הגיעה לזקנה ושיבה ועדיין ידיה מלאות עבודה ודירתה הצנועה נקיה ומצוחצחת. עדיין הולכת היא יום יום אל הכותל המערבי ומתפללת בבית־הכנסת של הישיבה.

רק פעם אחת בשנה היתה פייגה־רחל מרגישה בבדידותה – בליל הסדר. כל ימיה בחוץ־לארץ היתה רגילה לערוך סדר גדול בביתה לכל בניה ובנותיה, חתניה וכלותיה ונכדיה. והנה כאן בירושלים אין לה למי לערוך סדר והיא צריכה להיות סמוכה על שולחן זרים. בכל שנה ושנה היא מוזמנת לסדר בבית ראש הישיבה הגר עמה בשכנות. ראש הישיבה, ר' נחומ’ל, מסביר לה אמנם תמיד פנים ומכבד אותה כערכה. אף על פי כן אינה יכולה להתגבר על הכאב הצורב בלבה בהגיע ערב פסח ובבוא ר' נחומ’ל אליה להזמינה להסב עמהם בליל הסדר. אדם הגון וטוב לב הוא ר' נחומ’ל, אך אדם קרוב לעצמו; משפחה גדולה לו, בלא עין רעה, בנים ובנות ונכדים ואורחים קרואים ולא־קרואים. ובין כל אלה מוצאת לה גם פייגה־רחל מקום צנוע בקצה השולחן. לא פעם גמרה אומר להשאר בליל הסדר בחדרה ולא להזקק לשולחן אחרים, אך מה תעשה והיא אשה לבדה ומחובתה לשמוע קידוש, אמירת ההגדה וברכת המזון.

והנה פעם אחת, כחודש ימים לפני חג הפסח, הביא לה הדוואר מכתב מאמריקה מבן הזקונים שלה מאיר’קה ובו היה כתוב:

“אמא יקרה, כשתקבלי מכתב זה כבר אהיה בספינה עם אשתי ובננו הקטן בדרך לארץ־ישראל. ברצוני לחוג את חג הפסח עמך בירושלים. הכיני, איפוא, מכל טוב והכוני לערוך סדר כאשר היית עורכת לפנים בבית. שלך בנשיקות חמות מכולנו”.

כשקראה פייגה־רחל את מכתבו של בנה לא ידעה נפשה מרוב שמחה. שוב לא תצטרך להסב לשולחן זרים. שוב תשב עם ילדיה כבעלת בית! הוי, אבי שבשמים! מה גדול חסדך עמדי.

ולא גילתה פייגה־רחל לשכניה ולמכריה על העומד להתרחש בביתה בחג הפסח; ובבוא ר' נחומ’ל להזמינה לסדר, כשבוע לפני החג, הודתה לו בענוות חן ואף את אזנו לא גילתה, כי אמרה להפתיע את הכל.

כשלושה ימים לפני חג הפסח, בשוב פייגה־רחל מן השוק ואחריה סבל ערבי נושא סל גדול מלא כל טוב, יין, בשר ודגים, פירות וממתקים, שקדים ואגוזים, התפרצו לדירתה כמה מילדי ה“חדר” וקראו:

– סבתה, אמריקאים שואלים עליך! הנה הם עולים במדרגות!

מהרה פייגה־רחל החוצה וראתה לפניה אדם גבה קומה עטור זקנקן שחור, לבוש חליפה שחורה ונאה וחבוש מגבעת משי; לידו עמדה אשה צעירה וחננית חבושה מגבעת רחבת שוליים שנוצות מזדקרות ממנה וביניהם נער כבן עשר לבוש בגדים חדשים שמעולם לא ראו כמותם בירושלים העתיקה.

– מאיר’קה!– קראה הישישה ונפלה בין זרועות בנה.

לא עברו רגעים מועטים וברחוב חברון פשטה השמועה כי בנה וכלתה ונכדה של פייגה רחל באו אליה מאמריקה, ומכל צד ועבר רצו אנשים ונשים, זקנים וטף לראות בפלא הזה. חביבה היתה פייגה־רחל על כל יודעיה בשל מעשיה הטובים ולבה הטהור והכל שמחו בשמחתה.

– אמא – אמר מאיר’קה אל אמו הישישה – אל תחסכי עמל וכסף וערכי סדר כיד המלך. הזמיני אורחים שיסבו עמנו ואשתי רבקה’לה תעזור על ידך.

ואמנם היתה התכונה רבה בביתה של פייגה־רחל בשני הימים שלפני הסדר. הישישה וכלתה הצעירה עמדו במטבח הקטן, בישלו, אפו וטיגנו לכבוד החג. מתחתית הארגז הגדול הוציאה פייגה־רחל כלים צבעוניים של פסח שהעלתה עמה לפני שנים רבות בעלותה לירושלים, כוסות מוזהבות ליין, ספלי חרסינה, כפות ומזלגות של כסף, ושוב זכרה את הימים ההם בהיותה אם למשפחתה הגדולה בבית בעלה הרב.

והנה הגיע ליל הסדר. מאיר’קה עם נכדה הקטן הלכו לבית הכנסת ופייגה־רחל וכלתה רבקה’לה לבשו מחלצות והלכו אף הן. והפתעה גדולה ערך לה מאיר’קה שם. עם השמע הצלילים הראשונים של “ברכו” הכירה פייגה־רחל את קולו הצלול והיפה של מאיר’קה שלה, והקול השתפך על פני כל הבית וזעזע את לבה. רגע היתה פייגה־רחל נדהמת והביטה אל עבר כלתה בעינים תמהות ושואלות. אך כלתה חייכה כלפיה ואמרה בלחש:

– האם לא ידעת כי מאיר’קה הוא חזן מהולל באמריקה?

– אכן ידוע ידעתי כי מיטיב הוא לזמר, ותמיד היה קולו מתרונן בבית, אך לא ידעתי כי נעשה שם חזן גדול כל כך.

– כן, – לחשה הכלה בחיוך – הוא שמר את הדבר בסוד כדי להפתיעך הפתעה נעימה; הרבה זמן השתעשע בתקווה הזאת והנה הגיעה השעה.

ובהיכל הגדול של הישיבה מצלצל קולו האדיר של מאיר’קה ובוקע שחקים. בעזרת־הנשים עומדות המתפללות על קצות בהונותיהן ובולעות כל צליל וכל הגה. ופייגה־רחל – כמרחפת בעולמות עליונים…

והנה נסתיימה התפילה. מבית הכנסת בוקעים קולות נלהבים של “יישר כח” ו“חג שמח”. פייגה־רחל יוצאת מעזרת הנשים ראשונה ולקראתה צועד מאיר’קה בנה בקומתו הגבוהה ובעיניו השחורות והמזהירות ואחריו כל קהל המתפללים.

– יום טוב לך, אמא – הוא קורא ומחבקה בזרועותיו.

– מאיר’קה, בני – ממלמלת פייגה־רחל ודמעות גיל זולגות מעיניה.

ובחדרה הצנוע של פייגה־רחל רב האור והזוהר. מסביב לשולחן מלבדה ומלבד ילדיה ששה־שבעה אורחים. מאיר’קה, החזן המופלא, מקדש על היין וקולו משתפך מעבר לחצר אל רחוב חברון, ויהודים עומדים בפתחי בתיהם, מאזינים ברטט ואינם יכולים לפתוח בקידוש.

הפעם קיצרו רבים ברחוב חברון בהגדה, חטפו וסיימו ובאו בהמוניהם לשמוע אל הרינה והזמרה בביתה של פייגה־רחל ולראות את הסדר הנפלא שערכה הישישה הצדקת. ובין הבאים היה גם ר' נחומ’ל, ראש הישיבה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!