א. המיתוס    🔗

כתב העת ‘המעורר’ הוא אחת הדוגמאות הבולטות לפער בין המציאות לבין המיתוס. המציאות, כפי שנראתה ב“זמן אמת”, בייחוד מעיניו של העורך, הייתה של חוסר הצלחה ולמעשה הרגשת כישלון. ואילו ההערכה, כבר ב“זמן אמת” ובייחוד ממרחק השנים, הייתה של “מפעל מיתולוגי”, של כתב עת חשוב במיוחד, שהשפיע רבות על הסופרים, הספרות והדור, והטביע את חותמו בדורו ולדורות.

כבר באותן שנים חשו המשתתפים שלפניהם מאורע ספרותי חשוב, חד־פעמי, המשנה את חייהם ואת החיים הספרותיים בכלל. יעקב פיכמן כתב: “הוא נסך רוח שיכרון עלינו שהדליק בנו את אש הטירוף”; דוד שמעוני כתב: “החוברות הצנומות מזהירות בזוהר מיוחד ומקרינות מתוכן אור לא נראה לעין”.¹

מאז ועד היום ממשיכים לומר “‘המעורר’ המיתולוגי”, כניסוח שבשגרה, ומעלים על נס את עצם הופעתו ואת חשיבותו. גם מיתוס ברנר שהחל בלונדון, כבר בחייו, והתגבר לאחר הירצחו, קשור ב’המעורר‘. הוא נוצר בשעה שברנר היה גם העורך, גם הסופר המשתתף, גם הסַדָּר, גם הכורך, ובעיקר גם מי שנשא על גבו, בפועל ממש, בשק, את חוברות ‘המעורר’, בדרך לדואר, לשלוח אותן לחותמים ברחבי העולם. הוא נתפס כהסופר בה“א הידיעה, כמי שנושא על גבו, פשוטו כמשמעו, את מעמסת הספרות העברית בפרט, ולמעשה את האחריות לגורלו של עם ישראל בכלל. דמותו הכפופה תחת משא החוברות תוארה כ”עבד ה’" המשיחי בספר ישעיה, שנאמר עליו: “אָכֵן חֳלִָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם” (נג 4).²

המוטו המפורסם של ‘המעורר’, המצוטט על ידי רבים מאוד, החל להתפרסם רק מן השנה השנייה, בראש כל חוברת:

ברנר, שטרח כל כך על איפוק הפתוס ביצירתו, ששכלל את מנגנוני איפוק הפתוס בסיפוריו וששלל את יצירותיהם של אחרים בשל עודף פתוס ומליצה, מתגלה ב’המעורר' בפניותיו הישירות “אל הקוראים” ובמוטו של כתב העת כבעל פתוס עצום, אלא שזהו פתוס שאינו מילים ריקות ומליצות, אלא אמיתי וכובש את הלבבות, דווקא בשל עודף “סנטימנטליות” זו.

 

ב. עובדות על ‘המעורר’    🔗

על ‘המעורר’ נכתב לא מעט. דברים אלה שהם בבחינת סיכום נאמרו ונכתבו במלאת מאה שנה להפסקת הופעתו.

‘המעורר’ הופיע בלונדון בעריכת יוסף חיים ברנר במשך שנתיים: שנה ראשונה, החל בינואר 1906 עד דצמבר 1906, י“ב קונטרסים; שנה שנייה, החל בינואר 1907, עד אוגוסט–ספטמבר 1907, שאז יצאה חוברת כפולה: ח–ט, מלוּוה בהודעה מאת המו”ל:

מן הראוי לשים לב למספרם המועט של החותמים (“עשרות”), לסיבה, מחסור בחומר ספרותי, לפי עדותו של העורך, וכן לַזמן הקצר, פחות משנתיים, שבו הופיע ‘המעורר’. ברנר לא היה מרוצה מן החומר הספרותי שנשלח אליו ושנאלץ לפרסם, וחש שהוא מוציא לאור כתב עת שלבו אינו שלם עמו.

יש לשער כי היו סיבות נוספות להפסקתו: חוסר אמצעים, עייפותו של ברנר, מצבי רוחו, מחלותיו, קוצר רוחו (נמאס לו), התחדשות ‘השילוח’ וייסוד ‘העומר’ בארץ ישראל, שנאתו ללונדון ורצונו לנסוע ממנה, ייאוש מן הספרות, הסופרים, עם ישראל, ארץ ישראל, החיים. היקף כל חוברת: שלושים וארבעה עמודים בכרך הראשון, ארבעים ושישה עמודים בערך בכרך השני. למעשה, שני גליונות דפוס (גיליון דפוס מחזיק שישה עשר עמודים) כשמנצלים גם את דפי הכריכה, הקִדמית והאחורית, למודעות ולהתכתבות עם הקוראים. ב’המעורר' משמשים שני מונחים לסירוגין: חוברת וקונטרס.

 

ג. חבורת ‘המעורר’    🔗

כחמישים כותבים השתתפו ב’המעורר‘, מהם השתתפות חד־פעמית, מהם השתתפות חוזרת ואף מתמידה. בראשם – ברנר בשמות עט שונים. משתתפים אלה שלחו את פרי עטם מכל רחבי העולם היהודי: ממזרח אירופה וממערבה, מארץ־ישראל ומארצות הברית. ‘המעורר’ שימש כמקום הכינוס והריכוז של חבורת הסופרים העברים, “הבודדים”, המפוזרים בכל העולם, כל יחיד במקומו. דווקא בלונדון מספר הסופרים העברים היה זעיר, ועוד יותר היה מועט מספר הקוראים והחותמים, בלונדון במיוחד אבל גם במרחב היהודי־עברי. בין המשתתפים הידועים וכאלה שהיו בראשית דרכם והתפרסמו במרוצת השנים: אשר ביילין, דבורה בארון, מ.י. ברדיצ’בסקי, מאיר וילקנסקי ואחיו יצחק וילקנסקי, צבי זבולון ויינברג, יעקב כַּהן, פ. לחובר, יעקב פיכמן, דוד פרישמן, ר’ בנימין (יהושע רדלר פלדמן), יצחק קצנלסון, יוסף קלוזנר, הלל צייטלין, יעקב שטיינברג, ג. שופמן, זלמן שניאור ודוד שמעוני. הייתה בהם סופרת־אשה אחת בלבד: דבורה בארון.

מבין עשרים שמות אלה שנזכרו לעיל, חלקם היו מפורסמים כבר באותן שנים, אחדים היו ידועים בשעתם ונשכחו, ואחרים גם אז היו ידועים פחות. מקצתם היו כבר אז בבחינת אורחים מזדמנים.

לא מעטים מהם היו בני הדור הצעיר, סופרי ראשית המאה העשרים. הם מצאו ב’המעורר' לא רק במה אלא גם בית. הם ראו את עצמם כסופרים אחים, כ“חבורת ‘המעורר’”. חלקם כלל לא הכירו זה את זה פנים אל פנים אלא באמצעות יצירתם. הם נפגשו פגישה ספרותית מעל דפיו של כתב העת. בזכות ‘המעורר’ ועורכו נעשו כותביו חבורה. כל אחד מהם ישב במקום אחר, יחיד ובודד, וחש שהוא כותב לסופרים־אחים. יצירותיהם כוונו לקוראים־אחים, קרובים להרגשת עולם משותפת. מי שדבריו נמצאו ראויים להתפרסם מעל דפי ‘המעורר’, אוּמץ אל החבורה ונעשה חלק ממשפחת סופרי ‘המעורר’ ומאנשי חוג ברנר.

קבוצה זו של קוראי ספרות עברית, על סופריה, שוחריה ותומכיה, חשובה ואיכותית ככל שהייתה, קטנה הייתה ודלה מכדי שתוכל להחזיק כתב עת עברי ספרותי לאורך זמן. הייתה זו קבוצה נבחרת, מובילה ומשפיעה, אבל ענייה באמצעים וזעירה במספרהּ. משלא נמצאו לו תומכים בעלי הון, ממילא היה סופו של כתב עת זה, שלא יכול לבסס את עצמו על חותמיו וקוניו, ידוע מראש.

בולטת בייחוד היעדרותו של ביאליק מחוברות ‘המעורר’. מסכת יחסים סבוכה ומורכבת זו שבינו לבין ברנר זכתה למחקרים מפורטים, בין השאר בספרו של חיים באר ‘גם אהבתם גם שנאתם׳. ברנר לא סלח לביאליק על מאמר ביקורתו “טעות נעימה”, כשכתב: “ברנר האהוב כל כך הכותב סיפורים בסגנון מרושל כל כך”. זהו ניסוח המעיד על אי־ההבנה היסודית של ביאליק לגבי יצירתו של ברנר. וזהו רק קצה הקרחון. אמנם במודעה של "’המעורר' לשנת 1907“, שפורסמה בקונטרס יא (נובמבר 1905, 37), נזכר שמו של ביאליק בתוך רשימת אלה ש”הבטיחו להשתתף", אבל כאמור, ההבטחה לא קוּיְמה.

מן הראוי להעיר, כי כשסופרים־אחים אלה נפגשו ואף חיו זה במחיצתו של זה זמן מסוים, דווקא אז התקלקלו היחסים האישיים ביניהם והם לא הצליחו לחיות יחד בשלום. כך קרה לגנסין, שבא ללונדון להיות במחיצתו של ברנר, וכך קרה לשופמן, כאשר ברנר בא ללבוב לחיות במחיצתו. היה קל יותר להתגעגע, ולהיות מרוחקים מבחינה גיאוגרפית, מאשר להיות קרובים במקום ולחיות באותו מקום.

 

ד. בתוך הבועה הלונדונית    🔗

‘המעורר’ היה כתב עת ללא סביבה. כתב עת המנותק מן הזמן והמקום שבו הופיע. בה־בשעה היה מחובר לזמן ולמקומות היהודיים העבריים.

ברנר, ששנא את לונדון בכל לבו,³ לא הזכיר אותה ב’המעורר‘, שהיה בבחינת “אִי” בלונדון ללא כל קשר אליה, אם משום שלא רצה להכניסה ל’המעורר’ היקר לו מאוד, שלא “תטמא” אותו, ואם משום, כדבריו בתשובתו לא.ל. ביסקא,⁴ שלא קיבל חומר נאות בנושא. הכותב הֵעיר על ניתוק זה מן המקום שבו יוצא כתב העת בשני מכתביו למערכת. את הראשון פרסם ברנר ללא תגובה, ועל השני הגיב.⁵

ב“מכתבו” הראשון (‘המעורר’, שנה ראשונה, קונטרס ה, מאי 1906, 34, במדור “קוריספונדינציה”) תמה הכותב (מ“עדינבורג”): “מדוע יצא ‘המעורר’ לאור רק בלונדון? לפי תֹכנו היה יכול לצאת לאור באיזה מדינה שתהיה, כי אין עליו חותם צורה ורוח מיוחדים של מדינה מיוחדת. אם ‘המעורר’ בא להוליד, לברוא איזה דבר חדש שאליו ישאפו, יתגעגעו וישתוקקו יחידי סגולה, עכ”פ [על כל פנים] אין להם להעלים עין מן העבר וההוה, ועאכו“כ [ועל אחת כמה וכמה] מחיי היהודים באנגליה, אשר בה יופיע, ומדוע אין בו כל השקפה על החיים האלה? חושב אני, וכמדומה לי בצדק, כי חיי היהודים באנגליה כדאים והגונים הם, אם לא מצד תכנם המלא והעשיר, לכל הפחות מצד ריקניותם הנוראה להשקיף עליהם הכרה שלמה וברורה, למען דעת כי לא זה דרך החיים”.

לאחר שהעורך לא הגיב על תמיהה ביקורתית זו, חזר א.ל. ביסקא על שאלתו זו, ביתר חריפות (קונטרס ט, ספטמבר 1906, 37, במדור “קוריספונדנציה”):

הפעם ענה ברנר בשולי “מכתבו”: “למר א.ל. ביסקא, – הנני נותן מקום למכתביך, מפני שאיני מוצא לנכון לבלי תת את האפשרות לכל טוען להשמיע את טענותיו, אך איני משיב ואיני מעיר עליהם, מפני שאין לי מה להשיב ומה להעיר. ראה: בעצמך אתה אומר במכתבך הראשון ש’העורך נותן בודאי מה שהוא יכול‘. מובן מזה שאלמלי [במובן: אילו] היה מתעורר איזה איש משכיל ובעל הרצאה ספרותית לתת ל’מעורר’ השקפות על חיי היהודים באנגליה – היינו שנינו שמחים על זה, אבל בדליכא [מכיוון שאין] – מה מקום לשאול ‘מדוע’?”.

 

ה. חופש הביטוי וגבולותיו    🔗

אחד העקרונות שהנחו את ברנר בעריכת ‘המעורר’ היה חופש הביטוי. אחת הדוגמאות לכך מצויה בדברים שהובאו לעיל מתשובתו של ברנר לא.ל. ביסקא: “הנני נותן מקום למכתביך, מפני שאיני מוצא לנכון לבלתי תת את האפשרות לכל טוען להשמיע את טענותיו”. אבל בלי ספק, הדוגמה הבולטת ביותר למדיניות זו, שלפיה פרסם דברים שהתנגד לתוכנם ולרוחם בכל לבו הייתה ‘מַשָּׂא עֲרָב’ של שותפו לעריכה ר' בנימין (שנה שנייה, חוברת ז, יולי 1907, 271–273). זהו מניפסט אולטימטיבי של אהבת “העם הערבי” והערבים וקריאה נלהבת לראות בהם אחים ולהושיט להם יד לשלום: “ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו”. זהו המצע לתנועת “ברית שלום”, שעתידה הייתה לקום בשנות השלושים של המאה העשרים בארץ ישראל, מצע המנוגד בתכלית לכל התבטאויותיו של ברנר בנושא הערבים.⁶

בשולי מכתבו לר' בנימין מלונדון מיום 4.11.1906 הביע ברנר את דעתו המפורשת נגד דבריו אלה: “על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ, ובכלל, כל זה הוא בעיני, סלח לי, דברים בטלים; מאנגליה אין מה ללמוד, ולשוא אתה קושר לה כתרים. אנגליה היא מדינה מקוללת ככל המדינות, עם הרבה אכזריות ועם שנאה נוראה לגרים ועם קהות ורעבון ושנאה וכו' וכו' וכו'”.⁷

על אף מדיניות ליברלית זו של חופש הביטוי, הציב לה ברנר גבולות: לא הכול מותר. גם לחופש הביטוי יש גבולות, הן ב’המעורר' בעריכתו ובייחוד בכל הקשור לביקורת החיים עצמם. בכך שִרטט ברנר את הגבולות בראש ובראשונה לעצמו, בדברי הביקורת המכאיבים והקשים שכתב והשמיע לאורך כל חייו על ההיסטוריה של עם ישראל, על החיים היהודיים בכלל ובארץ ישראל בפרט. יש בדבריו חזרה על הכלל של “נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב” (משלי כז 6) ו“אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב [– – –] יוֹכִיחַ” (משלי ג 12). הקוראים והשומעים בדורו של ברנר וממרחק הזמן קיבלו עליהם את הגבולות שהציב בייחוד בכל הקשור בברנר עצמו וחשו שמה שמותר לברנר, אסור לאחרים; רק ממנו הסכימו לשמוע דברי ביקורת קשים עד מאוד, כי ידעו שיצאו מלב כואב, מרצון אמיתי לתקן, מתוך הרגשת אחריות לעם ושותפות לגורלו.⁸

הגבולות ששרטט ברנר לחופש הביטוי אופייניים להלך מחשבתו ולדרכו המוסרית בחייו ובכתיבתו: הם מחזירים את האדם לעצמו ומחייבים אותו לצלול לתוך נפשו פנימה ולבדוק בתוכו את מניעיו. אין קריטריון חיצוני, אלא פנימי. על האדם עצמו לעשות את חשבון נפשו ורק לאחר שעמד בבחינה עצמית נוקבת הוא יכול להשמיע דברים קשים וכואבים.

את מדיניות הגבולות לחופש הביטוי ניסח ברנר במדור “קוריספונדינציה” (קונטרס יא, נובמבר 1906, 36), בתשובתו “להסופר ד.ב. בל”, כשהסביר לו מדוע לא יפרסם את כתב היד ששלח ל’המעורר‘: "’נסיונותיך' (למה קראת להם גם ‘בחלום ובהקיץ’?) אניקדוטיים הם ביותר בשביל ‘המ.’ [‘המעורר’]". אבל בייחוד הגיב ברנר על טענתו, שבסירובו לפרסמו הוא עובר על האיסור של “חירות הדיבור”: “מה שנוגע ל’חרות הדבור' הנה אמנם נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות ראש ל’אותו הדבר הנקרא ציוניות‘. ‘המ.’ [’המעורר'] כידוע לך, אינה כלי־מבטאה של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינה), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני [ההדגשה שלי, נ.ג.]; ומי אשר באיזו מדה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי ‘המעורר’, שופכים את לבותינו”.

תחושת “הכאב הציוני” היא ההיתר לפרסם גם דברי ביקורת קשים וחמורים, הפוגעים כביכול בחברה וביחידים בתוכה. גבולות חופש הביטוי האלה הם אחד הדברים החשובים שלמדתי מברנר. בכל פעם שמתעוררת השאלה עד כמה אפשר להשמיע דברי ביקורת קשים ומכאיבים, לחברה וליחידים בתוכה, בארץ או מחוצה לה, אני חוזרת ומצטטת לעצמי ולאחרים את דבריו אלה של ברנר.⁹

 

ו. בין ‘המעורר’ לקוראיו    🔗

ברנר יצר קשר ישיר עם קוראיו וסופריו, לא רק במכתבים ששלח אליהם באופן פרטי אלא גם בהתכתבות הגלויה שניהל עמם מעל דפי ‘המעורר’. כך יצר שיח הדדי, לא רק בינו לבין נמענו, אלא בינו לכלל קוראיו. הקוראים שותפו בהתכתבות ובלבטי העורך. שיח זה התנהל במדור קבוע שנקרא “קוריספונדינציה”, בעמודי השער הפנימי הראשון והאחרון של החוברות.¹⁰

דרך נוספת להתכתבותו הישירה של ברנר עם קוראיו הייתה באמצעות מדורו “אל הקורא”, אותם “מניפסטים” פתטיים־רגשיים־אישיים שבהם פנה ברנר ישירות אל קוראיו “מנהמת לבו” ושיתף אותם בתחושותיו. מניפסטים אלה, שכונסו ב’כל כתבי ברנר' לצד סיפוריו, מסותיו ומאמריו, עשו ועודם עושים רושם עז, והם חלק מן “הקסם” הברנרי המהלך על הקוראים לאורך הדורות.

חיבורֵי “אל הקורא” אלה היו אחד הגורמים לאיחוד “הקהילה הספרותית”. הם יצרו את ההרגשה של ה“חבורה”, של “האחים־הבודדים” המצטרפים יחדיו ל“משפחה”, משפחת הסופרים העברים. כל סופר במקומו המבודד חש ש“אל הקורא” מכוון אליו אישית והיה גאה להצטרף אל “חבורת הבודדים”.

דוגמאות    🔗

הדוגמה הראשונה לקוחה מפֶּתח החוברת הראשונה (ינואר 1906). הדברים כתובים באות מיוחדת, גדולה ומודגשת, ונוקדו כאן, כדי להקל על הקורא לקרוא את הנכתב בכתיב חסר: “רְאֵה, הנה החיים והמוֶת של כלי־מבטא זה בידיךָ הם נתונים. ברצותך – והנה יתרחב, ישׂגשׂג וישׂתרג באיכוּתוֹ ובכמוּתוֹ, וברצותךָ – יבֹּל, יקמל ויתכַּמֵּש והיה כּלא־היה, שליט יחיד הנך!…”. בולטת כאן החשיבות העצומה הניתנת למילה הכתובה, לספרות, ליכולתה לשנות, ולקורא שהוא גם המשתתף/הסופר. הפּנייה היא לקורא, שהוא גם הסופר. וכן: “ומשמע ש’המעורר' יהיה לאי, למצודה בודדה של מספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה, ורק דבר אחד מאחדם וּמאגדם – יום מחר”.

הדוגמה השנייה היא הקריאה “על הדרך” בחוברת ו (יוני 1906, 31–33), שבה פנה ברנר פנייה נרגשת אל “הצעירים”. כמה מביטוייו נעשו “נכסי צאן ברזל” ברנריים, עד כדי כך שנלמדו כ“טקסט מקודש” על ידי חבורות “שדמות”.¹¹ זהו מניפסט “הצעירים”, “הבודדים”, “היחידים” ו“המחפשים”. זהו המצע של החיפוש, התעייה, התעוררות המחשבה, מבלי להבטיח תוצאות, שלווה והנאה:

זוהי הקריאה האולטימטיבית ל“גילוי שכינה” חילוני, קריאה נרגשת ופתטית והיוצאת מן הלב, במושגים קבליים מעולם הסוד והמסתורין; קריאה המבקשת לחדור אל עולמו של הצעיר העברי הבודד, התוהה, העומד על פרשת דרכים, ולעודדו.

הדוגמה השלישית היא הקריאה “אל החותמים והקוראים!” בסיום קונטרס יא (נובמבר 1906). לקראת סיום שנתו הראשונה של ‘המעורר’ שיתף ברנר את חותמיו וקוראיו בקשיי המשך הוצאתו לאור של ‘המעורר’, וביקש את “עזרתם הנפשית של אחים ברוח ואחים לאט” (זוהי שגיאת דפוס במקור, הכוונה כמובן ל“אחים לעט”). בהזדמנות זו הסביר את מטרתו של 'המעורר׳:

הדוגמה הרביעית היא אותה התנצלות בפתח החוברת האחרונה (אוגוסט–ספטמבר 1907), שנזכרה קודם לכן. כאמור היא ניתנה באותיות גדולות במיוחד ומודיעה ל“עשרות חותמי ‘המעורר’” על הפסקת הופעתו, “מחֹסר חֹמר ספרותי” ועל זכאותם לקבל את “קבץ כתביו של ג. שופמן”, “במקום הקונטרסים י' וי”א וי“ב, שאין לאל ידי להוציאם”. המשפט החותם הוא עצוב, נרגש ונרגז: “ויקבלו נא אותי ואת התנצלותי בסליחה. נפשי בתקותי, כי לא אוסיף עוד הטרידם. המו”ל".

נושא זה של התכתבות ברנר עם קוראיו ועם משתתפי המעורר' עודו מחכה למחקר מקיף ויסודי.

‘המעורר’, שנפסק בתחושת כישלון של עורכו, זכה ונעשה דוגמת מופת לכתב עת ספרותי משפיע בדורו ולדורות.

סיון תשס"ז, מאי 2007

 

מקורות    🔗

הערה: הספרות על ברנר היא עצומה. הרשימה כאן כוללת מבחר מצומצם של ספרים ומחקרים הקשורים ב’המעורר'.

חיים באר, ‘גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון – מערכות יחסים’, עם עובד, תשנ"ב, 1992.

אשר ביילין, ‘ברנר בלונדון’, ‘התקופה’, 1922; 1943. מהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ו, 2006.

אהוד בן עזר, ‘ברנר והערבים’, אסטרולוג, תשס"א, 2001.

יצחק בקון, ‘ברנר בלונדון: תקופת “המעורר” (1905–1907)’, הוצאת המחלקה ללשון ולספרות עברית של אוניברסיטת בן־גוריון, תש"ן, 1990.

יריב בן אהרון, ‘מסכת: יוסף חיים ברנר, “מִן הַמֵּצַר”’, הוצאת “דרור לנפש” בסיוע הנוער העובד והלומד, תשס"ט, 2008, לרבות פרקים שפִּרסם ברנר ב’המעורר': “דפים”; “אל החותמים והקוראים” וכן “על הדרך”.

נורית גוברין, ‘צריבה: שירת־התמיד לברנר’, משרד הביטחון – ההוצאה לאור ובית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, תשנ"ה, 1995, 37–40.

נורית גוברין, “לונדון לא מחכה: לונדון בספרות העברית” בספרי ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ד, כרמל ובית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, תשס"ח, 2008, 130–190.

חגית מטרס, “‘המעורר’: כתב־עת ועריכתו”, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ד, 1984. ראו שם ביבליוגרפיה נוספת, בייחוד של הכותבים בני דורו של ברנר.

אניטה שפירא, ‘ברנר: סיפור חיים’, עם עובד, תשס"ח, 2008, 60–135. ועוד שם לפי מפתח השמות.