רקע
נורית גוברין
עיתונות בתל־אביב: על שלושה כתבי עת ראשונים

1

 

א. ה“תל־אביביוּת” קדמה לתל־אביב    🔗

ה“תל־אביביוּת” קדמה לתל־אביב. מוּשָׂג התל־אביביות, תחילתו עם ראשיתה של הקהילה היהודית ביפו בתקופת העלייה הראשונה, והתחזקותו בתקופת העלייה השנייה. הוא קשור ב“מרכז הרוחני” של אחד העם, ששאף להקים בארץ ישראל מרכז רוחני־עברי־לאומי־חילוני. תובאנה כאן שלוש התחלות של העיתונות התל־אביבית מתקופת הראשית, עוד לפני היווסדה. שלושת כתבי העת קשורים באחד העם ובתלמידיו מגשימֵי מדיניות “המרכז הרוחני” שלו, תוך חילוקי דעות לא מעטים עמו.2

מהו עיתון או כתב עת תל־אביבי? האם המקום קובע? האם מקום מושבם של העורך ושל חברי המערכת הוא הקובע את התל־אביביות של העיתון? האם מקומו של בית הדפוס הוא הקובע? האם עיתון או כתב עת המודפס ויוצא לאור בתל־אביב הוא תל־אביבי? האם הנושאים קובעים? האם עיתון תל־אביבי הוא רק זה שנושאיו עוסקים בעיר? האם זהות המשתתפים ומקום מגוריהם קובעים? האם עיתון תל־אביבי הוא רק זה שמשתתפיו חיים בעיר? ואולי האווירה היא שקובעת? מה הם מאפייניה של אווירה זו? כמה מתוך מאפיינים אלה קובעים את התל־אביביות של העיתון? כצפוי, אין תשובה חד משמעית לשאלות אלה וכל קביעה, גם אם טעמיה ונימוקיה עמה, היא שרירותית ותלויה בהשקפת עולמו של הקובע. הקביעה כאן היא שלפחות שני מאפיינים קונקרטיים־טכניים ומאפיין רוחני אחד הם הקובעים את תל־אביביותו של עיתון: עיתון שהעורך או שרוב חברי המערכת שלו חיים בתל־אביב, ושמקום ההדפסה שלו הוא בתל־אביב, הוא עיתון תל־אביבי. תל־אביב כמקום מגוריהם של המשתתפים והנושאים העוסקים בעיר תורמים לתל־אביביות של העיתון אבל אינם תנאי הכרחי. לא פחות מכך, ואולי מה שקובע בייחוד, היא האווירה הכללית. עיתון תל־אביבי מבטא אווירה של חופש, של חילוניות, של אי־השתעבדות לדוגמוֹת. יש בו מערכת של מתיחויות המתנגשות ביניהן דרך קבע, שבה פעם ידו של צד אחד על העליונה ופעם ידו של צד אחר על העליונה, ללא הכרעה: שילוב של תרבות עם הנאה (אם לא לומר נהנתנות), אחריות עם אהבת חיים, אהבת הרגע מבלי לוותר על החשבת העבר, קלות דעת עם יישוב הדעת. העיתונים וכתבי העת התל אביביים מציגים את עירם כמרכז הפעילות בכל התחומים.

הדוגמאות המעטות למאפיינים הקונקרטיים היוצאים מכללים אלה הן מתקופת הראשית, לפני היות בית דפוס ביפו (1906) ובתקופת ייסוד השכונות הראשונות שקדמו לתל־אביב (1909). המאפיינים הרוחניים הסתמנו כבר בהתחלות, עוד לפני היווסדה של תל־אביב: חילוניות, חופש, אחריות, נהנתנות, יצירת תרבות, נהייה אחרי אופנות – “מודות” בלשון התקופה – ויצירתן.3


 

ב. מירושלים לתל־אביב    🔗

ירושלים קדמה לתל־אביב בעיתוניה בגלל העובדה הפשוטה, שהייתה כאן הרבה קודם. אבל משעה שנוסדה תל־אביב, ועוד זמן מה קודם לכן, ביפו (1893), החלו עיתונים לצאת לאור בהדרגה בתל־אביב: תחילה בשכונותיה הראשונות של העיר, ולאחר מכן בתל־אביב עצמה, מייד עם ההכרזה הרשמית על ייסודה.4

שנים אחדות לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה ההגמוניה העיתונאית מירושלים לתל־ אביב, עם מעברו של ‘הארץ’ לתל־אביב (1923) ועם ייסודו של ‘דבר’ (1925). בשנים אלה הופיעו בתל־אביב בעיקר כתבי עת המתייחדים בנושאים שונים (פובליציסטיקה, תרבות וספרות), לקהלים שונים (מבוגרים ונוער, בעלי מקצוע), ומטעם גופים שונים (מפלגתיים, מקצועיים).

כמה מגמות בלטו בעיתונים ובכתבי עת אלה:

1. כתשעים כותרים הופיעו בתל־אביב עד שנת 1925 ועד בכלל, לפי רשימה שערכה זֹהר שביט.5 מרבית הכותרים הם של קבצים חד־פעמיים או של כתבי עת ועיתונים קצרי מועד: שנה–שנתיים ולכל היותר שלוש. אחד ממאפייניהם הוא הופעה בלתי סדירה, לפרקים. רבים מהם נדירים מאוד, נזכרים רק ברשימות הביבליוגרפיות, עם נתונים סותרים, ואי אפשר להגיע אליהם. מעטים הם אלה שהאריכו ימים מעבר לחמש שנים והטביעו את חותמם על מפת התרבות, הספרות, הפובליציסטיקה והתחומים המקצועיים. תופעה זו אינה מיוחדת כמובן לעיתונות בתל־אביב. זוהי החוקיות הכללית הקבועה ביחס לכל כתבי העת והעיתונות העברית והישראלית, מראשיתם ועד היום.

2. בתקופת הראשית, העורכים וחברי המערכת ישבו ברובם ביפו, בשכונותיה הראשונות של תל־אביב ובתל־אביב, אבל מכיוון שבתי הדפוס היו בירושלים, התחלקה העבודה בין יפו ולאחר מכן תל־אביב לבין ירושלים. כך שלעתים קשה לקבוע היכן הופיע כתב העת: בתל־אביב, בהתאם למקום מושבם של העורך וחברי המערכת, או בירושלים, המקום שבו בוצעה ההדפסה בפועל.

דפוס אתין החילוני, שנוסד ביפו בשנת 1906, היה אחד הגורמים שאִפשרו את המעבר הסופי לתל־אביב ואיחד את מקום ההדפסה עם מקומם של העורכים. בשנת 1910 כבר היו שלושה בתי דפוס ביפו־תל־אביב.6

3. עיתונים וכתבי עת לא מעטים, שהחלו להופיע בירושלים, עברו לתל־אביב לצמיתות לאחר זמן מה – לעיתים זמן קצר ולעיתים זמן ארוך יותר. זוהי כמעט מגמה קבועה שנמשכה בעיתונות ולאחר מכן גם במוסדות תרבות אחרים, מן ההתחלה ולאורך שנים רבות. בד בבד ישנם גם אחרים שעשו מהלך הפוך, מתל־אביב לירושלים. דוגמאות למעבר מירושלים לתל־אביב: ‘הארץ’, ‘העומר’, ‘הפועל הצעיר’, ‘רביבים’, ‘החינוך’, ‘הצֹפה’ ו’לב חדש‘. דוגמאות למהלך ההפוך, מתל־אביב לירושלים: ‘יד לקורא’, ‘ידיעות המכון לחקר השירה העברית’, ‘מולד’, ‘סדן’ ו’תיאטרון ואמנות’ (שביט, 157–197).

4. נוסף על הקשיים הטכניים של התחבורה מיפו ולאחר מכן מתל־אביב אל ירושלים, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה וגם אחריה, ונוסף על הקשיים הטכניים והתקשורתיים ששררו בין העורך לבין מקום ההדפסה, ההגהה והכריכה, היו גם קשיים הקשורים במהות התל־אביבית של כתבי העת ובראשם: השאיפה לחילוניות, חופש ביטוי, עצמאות מחשבתית, שילוב הנאות החיים של הפרט באחריות לכלל היהודי, הרצון להחלפת המערכת היהודית־דתית־מסורתית־גלותית במערכת עברית־חילונית־ארץ־ישראלית.7

5. ראשוני כתבי העת בתל־אביב היו בתחומי התרבות, הספרות והחברה, תחת חסותן של מפלגות וארגונים מקצועיים מכל הסוגים והתחומים. חלקם יועד לנוער ואחרים התמקדו בנושאים מקצועיים מובהקים, חקלאיים וחינוכיים, דוגמת "החינוך' (1910), ‘מולדת’ (1911), ‘יפת’ (1911), ‘יזרעאל’ (1912), ‘בינתיים’ (1913), ‘בשעה זו’ (1916), ‘שי של ספרות’ (1917), ‘פְּרֻדוֹת’ (1917), ‘הארץ והעבודה’ (1918–1919), ‘האזרח’ (1919), ‘האדמה’ (1919), ‘מעברות’ (1919), ‘השדה’ (1920) ו’הדים' (1922) (שביט, שם). העיתונות היומית הגיעה אחריהם.


 

ג. “מכתבים מארץ ישראל”: מרכז רוחני־עברי־חילוני    🔗

ספק אם כתב העת הראשון שהופיע ביפו אכן ראוי להיקרא כתב עת לפי ההגדרות הקלאסיות. אבל הוא היה בהחלט כתב עת לפי ההגדרות הגמישות והמרחיבות. מתאים לו להיות “העיתון התל־אביבי הראשון”, כיוון שנוסד מתוך התכַּוונות רוחנית־חילונית־עברית־לאומית. המדובר ב’מכתבים מארץ ישראל' – ‘מכתבים מבית הלוי’ בעריכת יהושע ברזילי (אייזנשטדט) ובסיועו של יהודה גרזובסקי (גור), שהופיע כירחון מטעם “חובבי ציון” ואגודת “בני משה” מיסודו של אחד העם במשך כארבע שנים, בשנים תרנ“ג–תרנ”ה (1893–1895).

ה’מכתבים' הופיעו בשכפול (הֶקְטוֹגרַף) אחת לחודש. גליה ירדני, חוקרת העיתונות הארץ־ישראלית, הגדירה את כתב העת כ“עלון לחדשות מן הנעשה בארץ ישראל ובמושבות, ערוך ברוח ‘בני משה’, נועד לתפוצות”.8 א.ר. מלאכי, מראשוני חוקרי העיתונות הארץ־ישראלית, הגדירו כ“ידיעות ‘מכתבים מבית הלוי’, עיתונם של בני משה'” (מלאכי, 537, הערה 2). כתב העת יצא לאור במסגרת החלטה שהתקבלה בכינוס הרביעי השנתי של “בני משה” בוורשה, בראשית שנת תרנ"ג (1892), להעביר את מרכז “בני משה” לארץ ישראל, לשם “הקמת מרכז לאומי־תרבותי לעם היהודי בארץ ישראל. המרכז ‘ישפיע מרוחו על כל העם’”. בין הפעולות למימוש החלטה זו הייתה תמיכה בהקמתם של בתי הספר לבנים ולבנות ביפו בשנת 1892 (יוסף גולדשטיין, 160, 176 ועוד). במערכה שניהל “היישוּב הישן” נגד אחד העם, בני חוגו ומפעלותיהם, היו מעורבים נושאים נוספים, כפי שתיארו חוקרי התקופה.

על פעילותו כעורך ‘מכתבים מארץ ישראל’ כתב יהושע ברזילי (אייזנשטדט) באוטוביוגרפיה שלו: “בט”ז תשרי תרנ“א עליתי שוב לא”י. ובשנת תרנ“ג נתקבלתי לועד הפועל של חו”צ [חובבי ציון] ביפו בתחילה בתור מנהל הספריה ואח“כ בתור חבר ומזכיר לועד הפועל. ועבדתי אצל חו”צ שלש עשרה שנה, ואח“כ נתפטרתי ממשרתי, מפני שראיתי שאין הקופה המצֻמצמת של החֶברה יכולה למלא גם חלק קטן ממה שצריך היה למלאות, אילו השיגה ידה. משנת תרנ”ד הייתי ארבע שנים עורך המכתבים מארץ ישראל, שהוציאה אגֻדת ‘בני משה’ בשם ‘בית הלוי’, ומר יהודה גרזובסקי היה עוזר לי בעבודה זו" (מובא אצל א.ז. רבינוביץ).

“מכתבים מארץ ישראל” החל להופיע בא' באייר תרנ“ג (1893) והתקיים במשך ארבע שנים. שֵם המקום שנרשם עליו היה יפו. לפי דוד יודילוביץ, “זה היה עתון כללי. [ה’מכתבים‘] נשלחו מהישוב להגולה בתורת ‘מכתבים’ ושום גוון ושום אופי מקומי (יפואי) לא היה להעתון. לא להמכתבים של ברזילי, ולא להֲ’נַכְרִיכְטֶן’ ('Nachrichten aus Palästina׳) של ד”ר לוֹוֵה”, שהיה המשכו בשנת תרנ"ז, 1897 (יודילוביץ, כרך ב, 6, הערה 3).

הייתה זו “סדרת מכתבים מארץ ישראל” חתומה בידי “בית הלוי” על הנעשה ביישוב, שנדפסה במאתיים עותקים ושנשלחה לעסקני “חובבי ציון” ולאישים שונים בחוץ לארץ, והתפרסמה בחלקה גם מעל דפי ‘המליץ’. ה’מכתבים' היו ברוח “אמת מארץ ישראל” של אחד העם ונמתחה בהם ביקורת קשה על הנעשה במושבות ארץ ישראל. ה’חבצלת' לגלג עליהם בפיליטונו “מכתבים מארץ־ישראל כתבנית המכתבים היוצאים מבית הלוי” (‘חבצלת’, תרנ"ד, גיליון 1–2). גליה ירדני מביאה בספרה (139) “לקסיקון שלם של כינויי־גנאי” שהטיח ‘חבצלת’ ביהושע ברזילי (אייזנשטדט), כאחד מראשי “בני משה [– – –] ומן הנלבבים שבחובבי־ציון”. אבל הוויכוח ביניהם חורג ממסגרת זו.

החל בשנת תרנ"א (1891) היה יהושע ברזילי מעורב בכל ענייני היישוב ובכל הפעולות של הוועד הפועל ביפו, כנציגו של מרכז חובבי ציון ברוסיה. בזמן המצב הקשה שהשתרר ביישוב בשל “העלייה המבוהלת” (אחד העם, “לא זו הדרך”, תרמ"ט, 1889) והספסרות בקרקע, מילא ברזילי תפקיד נכבד בהרגעת הרוחות ובהחזרת המצב לתיקונו. ה’מכתבים מארץ ישראל' שימשו מקור לא אכזב לידיעות מארץ ישראל (קרסל, לכסיקון, הערך “ברזילי”).

יהודה גור (גרזובסקי), עוזרו לעריכה, גם הוא מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד העם, היה בין מקימי בית הספר העברי לבנות ביפו. מאז עלייתו לארץ (תרמ"ז, 1887) “היה מהכתבים השקודים ביותר לעיתונות העברית בחוץ לארץ, ובמשתתפים הקבועים בעתונות הארצישראלית” (קרסל, לכסיקון, הערך “גור יהודה”).

כתב עת זה לא השאיר את רישומו וכמעט נמחק מרשימת כתבי העת. פה ושם הזכירו אותו בקצרה חוקרים וביבליוגרפים מובהקים של כתבי העת. שמו לא נזכר בביוגרפיה של אחד העם שכתב יוסף גולדשטיין, ב’לקסיקון העיתונות העברית' של מנוחה גלבוע וברשימת העיתונים וכתבי העת של זהר שביט, אם משום שלא ראו בו כתב עת, אם משום שנשכח או לא נחשב.


 

ד. ‘העומר’: כתב עת “תל־אביבי” לפני תל־אביב – אחריות, תרבות והנאה    🔗

מאז ‘מכתבים מארץ ישראל’ אין רישום של הופעת עיתונים וכתבי עת ביפו ובשכונות במשך כל תקופת העלייה הראשונה וראשית השנייה (תרס"ד, 1904).9 בשנת תרס"ז (1907) הופיעו כמעט בבת אחת שני כתבי עת משמעותיים, האחד קצר ימים והשני שזכה לאריכות ימים: ‘העומר’ ו’הפועל הצעיר'.10

‘העומר’ (תרס“ז, 1907; תרס”ט, 1908–1909) בעריכת שׂ. בן־ציון הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכתב עת תל־אביבי, לפני היות תל־אביב. היה זה כתב עת עברי־לאומי־חילוני־תרבותי שסלל את הדרך לבאים אחריו. הקשיים במציאות הירושלמית הכריחה את העושים במלאכה לעזוב אותה ולעבור אל תל־אביב. לכאורה היו אלה קשיים טכניים, הקשורים בבתי הדפוס ובמגיהים הירושלמיים אך למעשה היו אלה קשיים מהותיים, בכמיהה למרכז רוחני־חילוני־עברי־לאומי־תרבותי חופשי ועצמאי. קשיי ההדפסה וההגהה ביטאו את עריצות בתי הדפוס והמגיהים הירושלמים המסורתיים. עליהם נוספו קשיי הצנזורה הדתית על ביקורת המקרא, שביטאו את המאבק על חופש הביטוי. וכן דִרבנה את העושים במלאכה התחושה שביפו מתרקמת קהילה יהודית בעלת מאפיינים ייחודיים השונים מאלה של הקהילה היהודית בירושלים ושיש לתת להם ביטוי.

ההכנות להוצאת “קובץ מדעי, ספרותי וחברותי” בארץ ישראל החלו בשבט תרס“ו (פברואר 1906) והתממשו כעבור שנה, עם הופעת החוברת הראשונה של ‘העומר’ באדר תרס”ז (פברואר–מרץ 1907).

‘העומר’ הוא דוגמה לכתב עת יפואי: עורכו ישב בנוה צדק, שני חברי המערכת ישבו בירושלים וברחובות והדפוס שָׁכַן בירושלים. המייסד, העורך והרוח החיה בכתב העת היה שׂ. בן־ציון, שחָלַק את העבודה עם שני עוזריו שותפיו: דוד ילין הירושלמי, שקיבל על עצמו את האחריות להדפסה בירושלים, ל“חלק המדעי” ולמימוש קשריו עם משכילי היישוב הישן, בני עדת הספרדים ובני העדות האחרות, הצעירים והוותיקים; ומשה סמילנסקי, איש רחובות, תלמידו של אחד העם, ששמו נרשם כמזכיר המערכת. משה סמילנסקי היה מעורה בחיי היישוב החדש בארץ ובייחוד במושבות וקיבל על עצמו לגייס כותבים ממחוזות אלה. אך עד מהרה התפרקה השותפות, שני העוזרים פרשו, איש איש מסיבותיו, ושׂ. בן־ציון נשאר עורך יחיד (נורית גוברין, ‘“העומר”’).

כאמור, היה זה כתב עת “תל־אביבי”, לפני היות תל־אביב, בשל חילוניותו המודגשת, חופש הביטוי שהונהג בו, חשיבות הספרות היפה, הביקורת הפובליציסטית על בעיות השעה, המחקר החופשי ברוח ביקורת המקרא ומעורבותו בהתפתחות היישוב החדש. בה בשעה, מקום מושבם של מרבית המשתתפים לא היה ביפו, אלא בירושלים, במושבות, במקומות שונים בארץ ומחוץ לארץ ישראל. מתוך שלושים ושלושה משתתפים, רק כארבעה ישבו ביפו־נוה צדק: העורך, מרדכי בן הלל הכהן, ש"י עגנון וזאב סמילנסקי. כמו כן לא היה בו כמעט חומר “תל־אביבי”. כל הסיפורים היו “מהווי” המושבות, ירושלים, הפועלים, השומרים, הערבים, הספרדים, לרבות נושאי הפובליציסטיקה והמדע, הקשורים בחייה של ארץ ישראל ובפיתוחה.

‘העומר’, שניסה תחילה שותפות ירושלמית–תל־אביבית, הוכיח שהיא בלתי אפשרית: ההווי התל־אביבי תבע זכות ביטוי, המדפיסים והמגיהים “עשו צרות” והעורך הירושלמי פרש בשל חילוקי דעות על חופש הביטוי וביקורת המקרא.

להלן שלוש דוגמאות ל“תל־אביביוּת” של ‘העומר’.


 

1. הווי תל־אביבי ביפו – הנהייה אחר ה“מודה” (אופנה)    🔗

את הנופך התל־אביבי הכניס “ספר ההוספה” של זאב סמילנסקי, גם אם הוא בבחינת יוצא דופן. אבל אין ערוך לחשיבותו היפואית–תל־אביבית. “הישוב העברי ביפו” הוא מחקר סטטיסטי “על פי רשימות סטאטיסטיות שנעשו בשנת תרס”ה" בידי זאב סמילנסקי (אביו של ס. יזהר), שהקים וניהל החל בשנת תרפ“א את המחלקה לסטטיסטיקה של עיריית תל־אביב ובהנהלתו אף נערך המפקד הכללי הראשון בתל־אביב בשנת תרפ”ה.

מחקר זה פורסם כתוספת לכרך הראשון של ‘העומר’ (תרס"ז) וכלל מאה ושמונה עמודים. היה זה המפִקד הסטטיסטי הראשון של היישוב היהודי ביפו ואולי אף הראשון מסוגו בארץ בכלל. המפקד נערך ביוזמת זאב סמילנסקי בלי כל סיוע ממסדי ציבורי.11 בתקציב ‘העומר’ נכללו גם ההוצאות לעריכת מפקד זה ולהדפסתו. אין מנוס מן ההערה כי ממרחק השנים ראוי מפקד יפואי זה למחקר מיוחד, של מי שזהו מקצועם, כדי שיתארו על פיו את “הקהילה העברית שביפו”, את הרכבה ואת מאפייניה. משתקפים בו אורח החיים, ההווי היומיומי ופרטים רבים על תקופה שחלפה ואיננה ולא תמיד נשאר רישומה בספרות. אחת הדוגמאות, על ההתחרות בין הסנדלרים הנוצרים לבין הסנדלרים היהודים ביפו, מגלה כי כבר אז היו תושבי יפו להוטים אחר ה“מודה”, בראשן הנשים: “הסנדלרים היוונים שמצטיינים מאז בטעם אסתטי הכינו נעלים קלות משובחות יותר. ולכן מזמינים אצלם גם יהודים”. זאב סמילנסקי, שחוש הצדק שלו נפגע בשל כך, הוסיף: “בנוגע לזה, יש לשבח את האורתודוכסים, שלא היו מקפידים על היופי והברק החיצון והיו מוצאים לנכון להזמין נעליים אצל סנדלרים עברים. אולם הנאורים והמתיימרים למשכילים שבין יהודי יפו, ובייחוד הנשים הצעירות וגם מבנות האורתודוכסים שטעמן האסתטי היה נפגם מנעלי היהודים, היו מבכרים את הסנדלרים היוונים על פני הסנדלרים העברים. האמהות הצעירות של הדור הצעיר היו נותנות טעם למיאונן להזמין נעלי ילדים אצל הסנדלרים העברים, כי אינן יכולות לסבול שילדים רכים יעמיסו על רגליהם נעליים כבדות וחסרות טעם. הנטייה אחרי כלי־הנעלה של היוונים גדלה כ”כ בין אחינו, עד כי מהמושבות היו מרבים לבוא ולהזמין נעליים אצל היוונים, והדבר היה מעין ‘מודה’, עד כי צעירי ישראל והצעירות היו גם מתפארים בנעליהם היפות של היוונים" (גוברין, ‘"העומר’", 105–106).


2. פרשת הדפוס והמגיהים הירושלמים    🔗

פרשת הסבל שסבל שׂ. בן־ציון מבתי הדפוס בירושלים מעידה גם היא על הקושי להוציא כתב עת עברי־חילוני־תרבותי בארץ ישראל באותן שנים. יש בה המחשה נוספת לסיבה מדוע נעשתה תל־אביב מרכז התרבות העברית־החילונית. בראשית המאה העשרים היו בירושלים שלושה עשר בתי דפוס, כפי שמעיד פנחס גראייבסקי בספרו ‘תולדות בתי־הדפוס העבריים בעי“ק ת”ו, מראשית המאה הנוכחית עד היום’.12 בספר זה מובא מעין “חוזה” מיום ה' באייר תרס“ז, המפרט את התנאים שלפיהם ניתן להתקשר עם אגודת המדפיסים. על חוזה זה חתומים כמה מבעלי בתי הדפוס בירושלים. ייתכן שהסכסוכים הקשורים במדפיסים בשעת הדפסת החוברת הראשונה של ‘העומר’ הביאו לכך שיחובר ‘שטר’ זה (גראייבסקי, 11–12; גוברין, ‘"העומר’", 75). גראייבסקי מזכיר כי בשנת תרמ”ז (1887) נוסד ביפו בית הדפוס הראשון בידי ר' אברהם חיים כספי, שהיה מנהל בית הדפוס של לונץ יחד עם ר' מרדכי אדילמן, בא כוח חברת “למען ציון” (גראייבסקי, 10). איני יודעת אם בית דפוס זה היה עדיין קיים בשנת תרס"ז (1907) ואם כן, מדוע לא השתמש שׂ. בן־ציון בשירותיו. האם משום שהיו לו כל החסרונות של בתי הדפוס הירושלמיים ללא מעלותיהם?

בתיאור פרשת ‘העומר’ בספרי, הוקדש סעיף מיוחד ל“לבטי הדפסה וצרת המגיה” (74–78), ממנו יובאו קטעים אחדים המדגימים את בעיות הדפוס הירושלמי ומגיהיו הדתיים:

נושא בתי הדפוס בירושלים אינו יורד מסדר היום של ש. בן ציון. הקשיים שנגרמו לו על ידיהם היו אחראים לא במעט למכשולים הרבים שהושמו בדרכו של ‘העומר’ וקיצרו את חייו. בשל העדרם של בתי דפוס ביפו, היה צורך לחזר על פתחיהם של הדפוסים בירושלים, שהיו ברובם בידי “אדוקים” ולא כולם הסכימו להדפיס עיתונים בעלי תוכן “חילוני”. קצתם גם היו עמוסי עבודה. במכתביו של ש. בן ציון אין פוסקות ההאשמות כנגד המדפיסים. הוא אינו נמנע מלכנותם בשמות גנאי רבים: רמאים, בטלנים וכד', ומאשימם שאינם מקיימים הבטחותיהם, מתרשלים בעבודתם, מוציאים מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, משתמשים בנייר גרוע, אף כי שולם להם בעד נייר משובח, מעלים את המחירים ללא הצדקה, ועוד עוד.

ענייני הדפוס היגעים הכריחו את ש. בן ציון לערוך מדי פעם מסעות לירושלים. במיוחד השגיח על הדפסת מאמרו של מורו ורבו אחד העם ב’העומר‘, ותינה בפניו, בכמה ממכתביו אליו, את צרות ההדפסה שלו: "’העומר' נדפס בכמה בתי דפוס בעת ובעונה אחת: בבתי הדפוס של צוקרמן, לוי ופרומקין, ואחר כך גם בבית־דפוסו של לונץ". לא נמצא אז בירושלים בית דפוס גדול שיכול היה להיפנות למלאכה זו בלבד, משום שלא נמצאו אותיות די הצורך בבית דפוס אחד. דוד ילין שקיבל על עצמו לשאת ולתת עם המדפיסים ולהיות אחראי על ההדפסה, לא תמיד יכול היה להתפנות לשם כך, מה גם שנתברר לו במהרה, כי לא יראה שכר בעבודתו זו. כמו כן לא רצה ליטול על עצמו כל אחריות שהיא, והיה נוהג להתייעץ עם ש. בן ציון ולבקש את רשותו לכל צעד שבדעתו לעשות. ילין לא עשה דבר מבלי להודיע לו, ולא פעם תבע ממנו לעלות לירושלים לשם כך (גוברין, ‘“העומר”’, 75).

בין הקשיים הטכניים ששׂ. בן־ציון נתקל בהם בבתי הדפוס הירושלמים, הייתה העובדה שלא היו די אותיות בדפוס והיה צורך לפרק בכל פעם את הסידור הקודם כדי שיוכלו לגשת לסידור החדש. היו קשיים בהדפסת יצירות בהמשכים, שכן חלקן נמצאו ביפו אצל העורך לעריכה או להגהה, חלקן נמצאו בירושלים אצל ילין, או שנתעכבו אצל המגיה או אצל אחד המדפיסים, וחלקן נמצאו בדפוס. מאחר שהעבודה נחלקה בין שלושה–ארבעה בתי דפוס, וכל אחד הדפיס חלק אחר, לא היה מִסְפּוּר שוטף של העמודים. זו הסיבה שבכל ארבע החוברות של ‘העומר’ מתחיל כל מדור במספור חדש.

גם פרשת ההגהה של החוברת הראשונה נהפכה מעניין טכני־שגרתי לבעייה עקרונית ואישית כאחד. המגיה שנשכר היה ישראל הלוי טלר, שהִרשה לעצמו להכניס תיקונים משלו במאמרי אחרים שאותם היה צריך רק להגיה. הוא לא הסתפק בהכנסת תיקוני לשון ודקדוק, שאלות כתיב ותעתיק, אלא גילה את “בורותם” של הכותבים ו“תפס” אותם בחוסר ידיעה ובשגיאות. “תיקוניו” גרמו לכך שהעורך נאלץ להדפיס שנית את שני הגליונות הראשונים של החוברת הראשונה.13 צרות ההגהה והמגיהים ליוו את שׂ. בן־ציון בכל ארבע החוברות של ‘העומר’.14


3. המאבק על חופש המחשבה והביטוי    🔗

המחלוקת בין שׂ. בן־ציון ודוד ילין נסבה לכאורה סביב מאמרו של שמעון ברנפלד “תקופת היצירה בספרותנו הקדומה” שנועד לחוברת הרביעית, שהייתה בדיעבד גם האחרונה. אבל למעשה נהפכה המחלוקת לוויכוח עקרוני על חופש המחשבה והביטוי, באחד הנושאים הרגישים ביותר: ביקורת המקרא. מכיוון שדוד ילין התנגד לפרסום מאמרו של שמעון ברנפלד, בשל הדעות המובעות בו, ושׂ. בן־ציון פרסם אותו על אף התנגדותו, פרש דוד ילין סופית מהשתתפותו ב’העומר'. כבר קודם לכן התנער מהשותפות בעריכה והיה ל“משתתף” בלבד. פרישה זו סימלה גם את הקרע בין ירושלים לבין תל־אביב, הוכיחה שהשותפות קשה ואולי בלתי אפשרית, וסייעה לניתוק מרכז העשייה ולהעברתו לתל־אביב. בפרסום זה, שהיה אחראי, עם גורמים נוספים, לסתימת הגולל על הופעתו של ‘העומר’, הלך שׂ. בן־ציון בעקבות מדיניותו של אחד העם כעורך ‘השילוח’, בשעה שהסתייג מהרוח החופשית במאמריהם של ברנפלד ואחרים, אבל לא סגר בפניהם את כתב העת שלו ונתן להם זכות ביטוי.

בחליפת המכתבים של שמעון ברנפלד עם שׂ. בן־ציון נזכרות “דעותיו החופשיות” של ברנפלד ברקע בלבד, שכן העורך לא עירב את סופרו בצרות שגרם לו מאמרו. יש לשער שברנפלד, שכבר התקשה בקריאה בשל הידרדרות ראייתו, לא היה מודע לצרות אלה, ולא רק שלא שיער לאיזה “ברוך” הכניס את העורך, אלא חשב, מפי השמועה, שביקורת המקרא היא דרך המלך בארץ־ישראל. מה שהיה נכון בלימודי המקרא בגימנסיה העברית “הרצליה” ביפו לא היה נכון ביחס לירושלים.15 בסיום מכתבו מיום 18.1.1909 כתב ברנפלד: “עוברי־דרך הבאים מֵהָתָם [משָם] מספרים פליאות ע”ד [על דבר] הרוח החופשי המושל בא“י, ואמרו כי ע”פ שיטת הביקורת הביבלית אתם מורים בבתי־הספר. אפשר שלה“ר [שלשון הרע] סיפרו בני־אדם” (233).

שׂ. בן־ציון, שהיה הראשון לקרוא את מאמרו של שמעון ברנפלד, צפה את התנגדות שותפו וניסה לקדם את פני הרעה במכתבו אליו מיום י“א בטבת תרס”ט: “צריך אני להעיר, כי המאמר הנ”ל, הוא במובן הביקורת הביבלית, וסגנון הרצאתו, אף־על־פי שאינו ‘להכעיס’, אבל גלוי בכל טפחיו. [– – –] החלטתי להדפיס מאמר זה כאן (בירושלים!) משני טעמים: א) חשיבות [מילה לא ברורה] נושאו ותוכנו המדעי. ב) חוסר חומר אחר מעניין לחוב' זו. ויהיה אשר יהיה! סוף סוף רגילים כבר לביקורת [?] הביבלית עוד מימי ‘השילוח’ של א“ה [אחד העם]”.16 על כך השיב דוד ילין במכתבו מיום ט“ו בטבת תרס”ט: “צר לי על החלטתך להדפיס מאמרו של ב' בנוגע למקורות התורה והביקורת הביבלית. אינני כופה הר כגיגית ודעת כל אחד תוכל להיות איך שהיא, אבל מצד אחד אינני חושב כי ברנפלד יכול עתה לגלות תורה חדשה אחרי כל ספרי הביקורת הביבלית שנדפסו בכל הלשונות ולהביא עתה בעברית דברים עתיקים רק מצד החופשיות שבהם. אינני חושב כלל כי זאת היא מטרת ‘העומר’, שהיא יצירה ארץ־ישראלית, למצער, בנוגע לארץ־ישראל אבל לא חקירות ביבליות. ושנית, אינני חושב לטוב כלל כי ספר פופולארי כזה שיפול בידי צעירים שלא נתבשלה דעתם ובידי עמי־הארצות הרחוקים מאוד מחקירה אמיתית יכלול מאמרים כאלה העלולים לגרום ל’שפיכת (או יותר נכון: השלכת) הילד עם האמבטי'. ואם הנך עומד על דעתך ואינני חפץ להתנגד לך, עלי להודיעך, כי אנוכי למצער לא אוכל להשתתף בהוצאת העומר” (230).

תשובתו של שׂ. בן־ציון, מיום י“ח בטבת תרס”ט, כוללת נימוקים מעשיים, לפיהם כבר השקיע עבודה רבה במאמר זה, שילם מקדמה למחברו, וכי המאמר יעשיר את החוברת הדלה בחומר, אבל המשך התשובה בנימוקים עקרוניים, אם כי בלשון רכה ופשרנית: “לצעירים ועמי־ארצות איני חושש, מפני ש’העומר' נועד בייחוד לקהל יותר מיושב ויותר אינטליגנטי, ואלה ש’תורה מסיני' אינה להם פשוטו כמשמעו – מוצאים במאמרים [?] כאלה רק חיזוק אמונה בכוחו וברוחו של העם היוצר ספר הספרים זה. איני רוצה בכוח טעינה זו להביאך לידי הסכמה שתהא כנגד הוכחת לבך. אלא להצדיק אני רוצה את הסכמתי אני לדבר. אם להתחשב עם תלמידים שלא שימשו ועה”א [ועמי הארצות] – כי אז לא ראה גם ה’מורה נבוכים' אור עד היום הזה. בכל אופן הווי ממתין בהחלטתך עד לראותך את המאמר" (230–231).

כצפוי, מאמציו של שׂ. בן־ציון לרַצות את שותפו לא הצליחו, מכיוון שהמחלוקת הייתה על עניין עקרוני, כפי שכתב לו דוד ילין במכתבו מיום כ“ה בטבת תרס”ט: “שלא אוכל להשתתף בעריכת חוברת שהוא [כלומר המאמר של ברנפלד] נדפס בו, כאשר כבר הודעתיך. הטעמים שהנך נותן [– – –] אינם יכולים לעמוד כנגד פרינציפ. לא בשביל כסף ולא בשביל עבודת חינם אפשר לי לקבל מאמר שיודע הנני, כי בבואו בידי יעזור רק להריסה ולא יותר” .(231)

תשובתו של שׂ. בן־ציון מיום ב' בשבט תרס“ט מעמידה “פרינציפ” מול “פרינציפ”: “להחזיר את המאמר למחברו עכשיו אי אפשרי לי ג”כ [גם כן] מפני הפרינציפ”. המשכו של המכתב בלתי קריא, וסיומו בזעקת יאוש מכל המפעל כפוי הטובה של ‘העומר’: “אך בין כך ובין כך, חברי הנכבד, עומדים אנו שוב על מפולת אחת, ואל נא תפול מעליה מתוך תרעומת” (שם).


 

ה. ‘הפועל הצעיר’: אחיזה איתנה בציבור – תל־אביב כמרכז    🔗

‘הפועל הצעיר’ יצא אף הוא מ“בית מדרשו” של אחד העם. עורכיו היו תלמידיו של אחד העם, ובראשם יוסף אהרנוביץ, שהיה ממעריציו, אף על פי שחלקו עליו. הם הגשימו הלכה למעשה את רעיון “הציונות הרוחנית” שלו, בד בבד עם שילובו ב“ציונות המעשית” מבית מדרשו של מ.ל. ליליינבלום. וכך מפלגת “הפועל הצעיר”, שהתנגדה למרכיבים רבים בתורת “המרכז הרוחני” של אחד העם, והעריכה אותו (בצד הוויכוחים עמו), הגשימה למעשה כמה מעיקרי תורתו. כתב העת, שהייתה לו אחיזה איתנה בציבוריות הארץ־ישראלית ואחר כך הישראלית, האריך ימים והתקיים שישים ושלוש שנה (תרס“ז, 1907–תש”ל, 1970). הוא נסגר זמן קצר לאחר צאת עורכו האחרון ישראל כהן לגמלאות.

‘הפועל הצעיר’ היה “הבטאון הראשון של פועלים יהודים בארץ ישראל בעברית” (יוסף שפירא, 226). שתי החוברות הראשונות של הפועל הצעיר' הופיעו בהקטוגרף (סטנסיל), הראשונה בל“ג בעומר תרס”ז והשנייה בסיון תרס“ז. העריכה נעשתה ברחובות וההדפסה בהקטוגרף נעשתה ביפו, כפי שמעידים צילומי החוברות ששולבו במחקרים השונים, ולא בפתח תקווה (227). ראשיתו של כתב העת בדפוס הייתה בשנת תרס”ח (1908).

מפלגת “הפועל הצעיר” ומפלגות הפועלים האחרות בארץ ישראל חשו עצמן אחראיות לגורלו של עַם ולא רק לגורל חבריהן. תחושת אחריות זו באה לידי ביטוי בעיתונות ובכתבי העת המפלגתיים, ובין השאר בקיומו של מדור ספרותי בכל אחד מהם. לצד היותו ביטאון מפלגתי מובהק, נתן ‘הפועל הצעיר’ ביטוי לכל המתרחש בחברה בארץ ומחוצה לה, ריכז מעל דפיו את הנעשה בכל חלקי הארץ, לרבות תחום התרבות, הספרות והחינוך. וכך היה ‘הפועל הצעיר’ כתב עת תל־אביבי, ולמעשה, ארץ־ישראלי כללי, לא פחות ואולי יותר משהיה כתב עת מפלגתי. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתכניו ובעיקר ברוח העצמאית, החופשית והמשוחררת שהילכה בין דפיו. הוא נתן ביטוי נרחב למציאות של היישוב החדש ביפו ובשכונות החדשות מחוץ לה, ועם ייסודה של תל־אביב היה בו מדור קבוע לידיעות על המתרחש בה. כל זאת תוך נאמנות לרוחה ולערכיה של מפלגת “הפועל הצעיר”. בהמשך ובנספח תובאנה שש דוגמאות לאינפורמציה תל־אביבית בשנתו הראשונה של הפועל הצעיר'.17


1. בעיות ההדפסה18    🔗

בעיות ההדפסה היו דומות לאלה שנתקל בהם שׂ. בן־ציון בבואו להדפיס את ‘העומר’ ועוד יותר, כפי שמציין יוסף שפירא:

במשטר התורכי לא היה כל סיכוי לקבל רשיון להוצאת עיתון־פועלים והדרך היחידה היתה להדפיסו באורח בלתי־ליגלי. דפוסים שבעליהם היו יהודים אדוקים לא הסכימו להדפיס עתון של צעירים, שודאי לא יימנע מלפרסם דברי־מינוּת, וביחוד כשהדבר כרוך בסיכון של אי־ליגליות. אך גם “פועלי ציון”, שהתחילו אז בהוצאת עתון ביידיש ‘דער אָנפאַנג’ (‘ההתחלה’] והכינו כעין דפוס – מכבש־יד קטן, סירבו להדפיס עתון של מפלגה יריבה.

[– – –] בדפוס אחד ביפו נעשה נסיון לסדר כתב־יד אחד שנועד לעתון ובשל אי־מומחיותם של בעל הדפוס ופועלו נקבו מחיר גבוה לסידור העתון, שאי אפשר היה לעמוד בו. באו בדברים עם דפוס בבֵּירות ובעליו דרש גם הוא מחיר גבוה בעד ההדפסה, וכאשר הצעתו נדחתה איים למסור למשטרה על ההכנות להוציא עתון בלתי־ליגלי ובקושי יצאו בשלום ממשא־ומתן זה. סוף־סוף נמצא בית דפוּס בירושלים שהסכים להדפיס את הפועל־הצעיר'. כסגולה נגד עין רעה של השלטונות היה רשום בעמוד הראשון למטה: “נדפס פה קהיר” – ורבים האמינו כי העתון נדפס במצרים ולא הבינו פשר הדבר.

[– – –] בגמר השנה השניה להופעת העתון [– – –] תוך חתירה לקראת הופעתו כשבועון; אשר למקום הופעתו הוחלט “להעביר את המערכת ליפו – מרכז הישוב החדש”, משום שעל־ידי כך תיוצר “היכולת שמעשי יום־יום ימצאו בעתוננו את הֵדם הנכון והאמיתי”. יפו היתה אז מרכז המושבות בדרום הארץ, בהן התרכז ציבור הפועלים (שפירא, 228–229, 256–257).

החלטה זו מימשה להלכה, מה שהתקיים עוד קודם למעשה. היא נתנה תוקף חוקי למציאות בשטח.


2. כתב עת כללי, תל־אביבי ומפלגתי    🔗

סדר המילים בכותרת מבטא את אופיו של כתב העת למעשה. על אף שהיה עיתון מפלגתי מובהק, הרי שבפועל נעשה כתב עת כללי, ששיקף את הנעשה בארץ ישראל ומחוצה לה, תוך הדגשת הנעשה בתל־אביב. ענייני המפלגה, שלא נעדרו משום חוברת, לא תמיד היו הרוב, מבחינת הכמות והמקום שהוקדש להם.

קבלת הפנים הראשונה ביפו: “ביפו נתקבל העתון ב’שמחה גלויה'. ביום אחד נמכרו 95 טפסים. ניכרת היתה ברחוב ובבתי המקרא ההתעוררות של כל שדרות החברה למלה העברית מפועלי ארץ ישראל” (שפירא, 229). ‘הפועל הצעיר’ התקבל כ“מלה חדשה מארץ ישראל” המכניס את קוראיו “לאוירת ארץ־ישראל הצעירה. הישוב החדש שוקק חיים ודרוך יצירה. [– – –] רישומו כשל כוח צעיר, חדור־אמונה, החותר לחיים ולכיבושים” (230. שָם ציון המקורות השונים). קבלת פנים נלהבת זו מעידה שראו בו עיתון כללי ארץ־ישראלי ולא רק ביטאונה של מפלגת פועלים מסוימת, כפי שכתב משה סמילנסקי: “על אף היותו עתון של מפלגה, מפרסם ידיעות על כל עניני הישוב, האיכרים, הכורמים, בתי־הספר וכל מוסדות הציבור בארץ ובחוץ־לארץ” (מובא שם, 231). ‘הפועל הצעיר’ נתן מראשיתו ביטוי לכל הנעשה בארץ ובציונות, בתחומי התרבות, הספרות והלשון, ביחסים עם הגולה, וכמובן בכל הקשור בענייני הפועלים, זכויותיהם והעבודה העצמית.

לא הכול הסכימו עם המדיניות ה“כללית” של כתב העת, ותוכנו היה נושא קבוע לוויכוחים סוערים באסיפות השנתיות של חברי המפלגה. היו שטענו שהעיתון צריך להיות “רק מפלגתי ולהגן תמיד על ענייני הפועלים”, והתנגדו ל“הרחבת הגבולים” ולהכנסת “עניינים שאין נוגעים ישר אליו” (257 ועוד). הדעה שכנגד גרסה: “מפלגה כמו ‘הפועל הצעיר’ צריכה להשתדל להקיף את כל צדדי החיים ולהשפיע עליהם מרוּחה וממילא מובן שגם עתונה [– – –] צריך להקיף את כל שאלות חיינו ולהשפיע עליהם” (260 ועוד).

לפי מפתח ‘הפועל הצעיר’ מתברר שכתב העת פרסם כבר מראשית הופעתו בדפוס (תרס"ח) מדורים קבועים על כל הנעשה ביפו ובשכונות הראשונות של תל־אביב, והחל בכרך ד (תרע"א, 1911) נמצא בו מדור קבוע לנעשה בתל־אביב. היה זה מדור ה“כרוניקה” שפורסם בלא חתימה, בשילוב רשימותיו של אליהו מונצ’יק (מרגלית) ועם אחרים שהשתתפו בקביעות או באופן חד־פעמי, חלקם בשמות עט שלא פוענחו. לאחר העורכים המתחלפים בשנתו הראשונה (232–233) נבחר יוסף אהרנוביץ ל“עורך קבוע אחראי”. הוא ערך אותו “שש שנים ומחצה” “עד שגלה מן הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה (אביב תרע"ה) ושב וערך אותו עוד ארבע שנים משחזר מגלות מצרים ועד שהתפטר בתרפ”ג ויצא את המערכת. [– – –] הוא שהטביע עליו את חותמו – חותם העשייה והאמת" (234).


3. שילוב של רצינות וקלות־ראש    🔗

על אף התדמית הרצינית והכבדה של הפועל הצעיר‘, נמסכו בו מראשיתו הומור וקלות דעת. דוגמה לשילוב של רצינות וקלות דעת, כבר מימיו הראשונים של כתב העת, יש ב“שיר־פיליטון” שפרסם שׂ. בן־ציון, שערך את המדור לספרות של החוברת השלישית, יחד עם זאב סמילנסקי, העורך הכללי. שניהם שיתפו קודם פעולה ב’העומר’, בחילופי תפקידים. שׂ. בן־ציון הרציני, הכבד, הקלאסי, הקפדן והאחראי, הִרשה לעצמו קלות דעת משעשעת “בחרוזים הקלים”, שפרסם בעילום שם, בחתימה “בן־עמרי”, ואלה כמעט גרמו ל“שערוריה ציבורית” ול“הגברת המתיחות בין האיכרים והפועלים”. השיר “מזמירות הנוטר” שפורסם בשני המשכים העמיד במרכזו “שומר כרם ובתו של בעל הכרם. האב בעל הכרם יעקור את כרמו ובמקומו יטע פרדס, והנוטר יעקור מביתה את בת החמד”. השיר פורסם בשיא המתח בין “האיכרים” לבין “הפועלים” בפתח תקווה ו“בבית הכנסת בפתח־תקוה סופר על ה’יחפים' שלא זו בלבד שהם ‘מתפארים’ שהם יקחו את הפרדסים מבעליהם, אלא הם גם חולמים לקחת את הבנות ומאיימים על ההורים ב’נבוט‘. הכל היו בטוחים שזו היא שירת ה’צעירים’ ולא ידעו אז אנשי המושבה הנרגזים כי מחבר השיר אינו פועל, כי אם סופר סולידי, שהשתעשע בחרוזים קלים”.19

גם יוסף אהרנוביץ, האחראי, השקול והרציני, התבדח ברוח הנהנתנות התל־אביבית במכתב מיפו אל דוד שמעונוביץ (שמעוני) מיום י“ח בחשון תרע”א, כשסיפר לו על ענייני ‘הפועל הצעיר’: “אתה יודע, יש שלשה דברים טובים בעולם: ארץ־ישראל, נערות יפות ו’הפועל הצעיר'”. המשך המכתב סיפר על התפתחות “הבמה העברית”, שחקניה ושחקניותיה ופתיחת בית הספר למוזיקה (יוסף אהרנוביץ, ‘כתבים’, כרך ב, 217–218).


4. תל־אביב העברית – מרכז הפעילות החברתית־מעמדית    🔗

מרבית כנסי מפלגת “הפועל הצעיר”, כמו גם אלה של מפלגות אחרות, התקיימו ביפו, ואחר כך בתל־אביב. כל הוויכוחים בכל הנושאים העומדים על הפרק והשנויים במחלוקת התקיימו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, שנתן ביטוי לדעות מגוונות. בכך, כאמור, מילא את תפקידו ככתב עת כללי־מפלגתי, ארץ־ישראלי ותל־אביבי.

אחד הוויכוחים הראשונים שמצא את ביטויו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’ שילב את בעיות הלאום, דוגמת עבודה עברית, עם סוגיית המעמד, למשל כיבוש העבודה העברית ועם הפיכתה של תל־אביב למרכז החינוך והתרבות. היה זה מאבק תל־אביבי, שהקרין על כל הארץ: היכן וכיצד ייבנה בניין הקבע של הגימנסיה העברית “הרצליה”.

תחילה נסב הוויכוח על המקום שבו יקום בניין הקבע של הגימנסיה: בראשון לציון, בזיכרון יעקב או ביפו. ההחלטה נפלה על אחוזת בית, בלחץ ועד הורי התלמידים שכבר למדו ביפו ולא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד ב“איזו מושבה”. בזאת הוכרע גורלה של תל־אביב להיהפך ל“עיר אוניברסיטאית” סביב הגימנסיה, מוריה, תלמידיה וכל השירותים הנלווים, לרבות בתי העיר שנבנו כ“פנסיונים” לתלמידי החוץ, בבחינת “כי מתל־אביב תצא תורה” (‘הגימנסיה העברית הרצליה’, 20 ועוד).

הוויכוח הצמוד והעיקש ביותר היה על “כיבוש העבודה” ועל “עבודה עברית”, כפי שתיאר מאיר חזן במחקרו “מפלגת הפועל הצעיר' לנוכח גילויי אקטיביזם ומתינות” (‘מסביב לנקודה’, 243–244). רעיון “כיבוש העבודה” עמד במרכז האידיאולוגיה של מפלגת “הפועל הצעיר” והוויכוח התמקד בדרכי מימושו הלכה למעשה. “במוקד הוויכוח הסוער שהתלקח בין החברים עמדו דרכי הגשמתו של עֶקרון כיבוש העבודה, ובעיקר אם לכרוך את יישומו בהפעלת כוח פיזי. על הפרק הונחה השאלה העקרונית, אם מותר לנקוט אמצעי אלימות לצורך מימוש רעיון העבודה העברית”. היה זה המשך לכעסו של א.ד. גורדון, שגם הוא מצא את ביטויו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, על “בניית בתי עשירים באחוזת בית מכספי הקופה הלאומית של הקרן הקיימת”. “בכירי המפלגה, בראשותם של יוסף אהרנוביץ, נחום טברסקי ואליעזר שוחט סירבו להכשיר את האלימות כלפי היהודים הבונים את בתיהם בעזרת פועלים ערבים, ועמדתם נתקבלה” (שם, 244). אבל ההתכתשות בעיתון המפלגה לא חדלה. אהרנוביץ כתב “רשימה בוטה כנגד הטרור שנוהגים הפועלים” ולעומתו ברנר, בניגוד לגורדון, “העניק תמיכה מוסרית לפועלים שנקטו אמצעי אלימות”.20


5. מרכז התרבות והספרות    🔗

לתל־אביב כמרכז חיי התרבות והספרות, כפי שהיא באה לידי ביטוי מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, דוגמאות רבות מאוד. תוזכר כאן דוגמה אחת בלבד: ביפו התקיים הכינוס הראשון של סופרי ארץ ישראל. הגיעו אליו ביום חורף קר במיוחד, “ימי סופה וסערה, ברד ושלג”, ממקומות אחרים: ירושלים, פתח תקווה, בן־שמן, רחובות ועוד. היה זה בעיצומו של “מאורע ברנר” (תרע"א, 1911), אותו פולמוס שהסעיר את העולם היהודי בארץ ומחוצה לה. בעקבות מאמרו של ברנר ב’הפועל הצעיר' בשאלת ה“שמד”, התכנסה בי“ג בשבט תרע”א (11.2.1911) “אספת סופרים” ביפו, שאליה הגיעו כשלושים איש “סופרים וקרובים לספרות”. גם בכך נעשתה מרכזיותה של תל־אביב עוד לפני שהייתה תל־אביב, לעובדה קיימת בתרבות, בספרות ובכל תחומי הפעילות.21


6. אינפורמציה תל־אביבית משנתו הראשונה של ‘הפועל הצעיר’ (תרס"ח, 1908) – שש דוגמאות22    🔗

הרשימות הבאות מבטאות את הבעיות המגוונות שהעסיקו את היישוב החדש ביפו: ההווי החדש שהתרקם בו, תוכניות בנייה והתרחבות, נושאים מעמדיים, מתחים בין יהודים לבין ערבים, חינוך, מדיניות פנים וחוץ. הקריאה ברשימות אלה מקץ מאה שנה מגלה עד כמה השתנה הכול ובה בשעה עד כמה רבות מן הבעיות נותרו בעינן וטרם נפתרו.

6. א. [בלי חתימה]. “כרוניקה”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת ראשונה, חשון תרס“ח, 12. הכתבה מתארת מצב ביניים בלתי שגרתי בהווי של הקהילה ביפו: “המכונה החברתית שביפו [– – –] כאִלו” נפלה עליה תרדמה זמנית ובעיר מורגש רפיון: “אין מתאספים לאספות, אין עולים לישיבות; אין לֶקציות [הרצאות, נ.ג.] ואין נשפים… שבתון בכל”. מכלל לאו נשמע הן. כלומר, בדרך כלל החיים החברתיים ביפו תוססים מאוד. עוד מתארת הכתבה את הקיפאון בירידה ובעלייה. “הדִבּור הרוסי כמעט שלא ישמע ברחובות העיר, אותו הדִּבור, המשמש תמיד בתור מורה ברומטרי לכמות האלימנט החדש שלא נתעכל עדיִן ע”י הישוב המקומי…”. הכתבה מסיימת ב“מחשבות נוגות” על “הרחובות שנתרוקנו עכשו” ו“על… ממונם של ישראל ההולך לאִבּוד…”.

6. ב. אבן בנימין, “מן הארג”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת ראשונה, חשון תרס“ח, 14. הכותב הוא יהושע רדלר פלדמן, שידוע בעיקר בשם העט שלו ר׳ בנימין.23 “מן הארג” או “בתוך הארג” היה שם מדורו שהתפרסם לעיתים מזומנות ב’הפועל הצעיר': ארג במשמעות של מסכת, שילוב, ובמשמעות הכוללת: תוכנית לחיים. יובא כאן תקציר שתיים מרשימותיו: “גילוי הים” ו”אחוזת בית – דירת קבע לדורות" (הן מופיעות במלואן בנספח). בשתי רשימות אלה מתואר בטון קליל ופיוטי ההווה המכוער של יפו לעומת הביטחון בשינוי שיבוא בעתיד ויהפוך את הכיעור ליופי. הרשימה הראשונה מוקדשת ל“גילוי הים”. הכותב “משתפך” בשבחי “היופי הנשגב של ים יפו!”.24 תיאור פיוטי זה של גילוי הים נעשה ככל הנראה לאחר טיול בחוף הים, כשהמחבר ובני לווייתו לבושים ונעולים, ומתחמקים כל הזמן מן הגלים ה“מלקקים את רגליך ומטבילים טבילה כשרה את מנעליך ובגדיך, ואתה בורח בנהקת פרא!”. גילוי הים של ילידי מזרח אירופה לא היה קל, ועד ש“אליק נולד מן הים” היו צריכות לחלוף שנים לא מעטות. כאן מופיע אפוא אחד השלבים של ההתיידדות עמו.25 הכותב מטיף מוסר לחבריו “בני משפחתו של ר' מנדלי” על ש“אינם זזים ממקומם” והים “הוא להם כסתרי תורה גנוז ונעלם”. וכן: “וגם את יפו אינם יודעים. גיטו, רחובות מעופשים ותו לא”. סיומה של הרשימה בטון האופטימי שבה: “עדיין מכוער הוא הארג שלנו. אבל אנחנו נשנה את פני הארג”.

הרשימה השנייה, “אחוזת בית – דירת קבע לדורות”, מוקדשת לשכונת אחוזת בית שעדיין רואים בה חלק מיפו: “ואנחנו גם נְיַפה את יפו. הַשביח ושַכלל, תַּקן ופַאר”. הכותב מביע את ביטחונו שבאחוזת בית תיבנה “דירת קבע, לדורות” [ההדגשה במקור]. "לא עוד “גיטות חדשים”, לא עוד “אגודות לבנין בתים בשביל קנוניא לספקולציא”, אלא “רצון של בני הארץ, לאחוז בבית, באחוזה עולמית”. “‘אחוזת בית’ שביפו” תהיה שכונה מתוכננת: “שכונה חדשה של ששים בתים נאים, וגינת־ביתן לכל בית, וגן גדול באמצע השכונה, ובתים צבוריים באמצע הגן”. גם סיומה של רשימה זו ברוח אופטימית חד־משמעית: “הנודד מ’שנות אלפים' מסיר לאט־לאט את תרמילו מעל שכמו ומנסה לעמוד על אדמתו, על ביתו. עוד יפה יהיה הארג שלנו. –”.

6. ג. פועל בורסקי, “יפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת שנייה, כסלו תרס"ח, 10–11. הכותב, לפי זיהויו של ג. קרסל במפתח ‘הפועל הצעיר’, הוא מ. טומקין.26

זוהי רשימה מעמדית מובהקת, הקוראת להתארגנות הפועלים העברים “בעירנו” (יפו) כדי לשפר את חייהם ואת מצבם הכלכלי הירוד. הכותב משווה את פועלי הכפר לפועלי העיר, ומסקנתו היא שאף על פי שהפועל העירוני חי בתנאים טובים יותר מהפועל הכפרי, וקל לו יותר להתארגן, אין הוא “דואג למצב חייו ועניניו”. “עיר כיפו המונה מספר פועליה האשכנזים לבד למאות, והסתדרותיה בלי עין רעה לחצי תריסר [– – –] אין פה אף מוסד אחד של פועלים ובשביל פועלים שיועיל מה להקלת קיומו”. בין “המוסדות” שמציע הכותב: “חנות ההספקה”; “קֻפַּת־חולים[,] קֻפַּת מלוה וכדומה”. התארגנות זו חשובה לא רק כחובתם של הפועלים לעצמם אלא גם בשביל “אלה החדשים הבאים”.

6. ד. [בלי חתימה), “בדבר המאורע ביפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת שישית, אדר שני, תרס“ח, 12–13. במרכז הכתבה: יחסי יהודים–ערבים. הכתבה המתארת מאורע מקומי, מוּדעת להקשרים הרחבים ולקשיים הצפויים בסוגיה זו בעתיד.27 הכתבה מדווחת על “תגרה חזקה בין צעירים יהודים אחדים ובין שני ערבים, ותוצאותיה היו, שנפצע היהודי בידו והערבי ש. נפצע פצעים אחדים ומהם פצע אחד קשה בבטנו”. “לרגל הפצע” התחילה “התנגשות” בין יהודים וערבים. “היהודים נכנסו אל ההוטל ‘חיים ברוך’”. השוטרים התורכים אסרו חמישה יהודים, היכום והובילו אותם אל בית האסורים לעיני “סגן הקונסול הרוסי” אף ש”לא נמצא אצלם שום נשק".

הכותב מדווח ש“האינצידנט יכול היה להגמר”, אבל “הממשלה היפואית [– – –] רצתה דווקא באינצידנט גדול”, כיוון ש“יש להם ענין עם נתיני סגן הקונסול הרוסי שביפו”, ולכן הוא נמשך והתפתח. התוצאה: “שלשה עשר יהודים, נקיים מעָוֹן, שאחדים מהם באו באותו היום מרוסיה, נפלו פצועים”. בסופו של “המאורע”, הפצועים היהודים והערבי נרפאו, ובהשתדלות “נבחרי קהִלת היהודים ביפו” נענשו המעורבים ב“התנפלות הרצחנית”, “הקַימִיקָם” [מושל העיר] “הורד ממשמרתו, והאסירים היהודים הוצאו לחפשי”.

עיקר הכתבה הוא ה“לקח” ממאורע זה: המאורע לא הפתיע, כיוון ש“אנחנו מעולם לא האמנו לא בחסד לאומים ולא בגלוסקאות שיביאו לנו שתדלנים מהחלונות הגבוהים”. “מעבר לים השארנו את הפוליטיקה הגלותית, השואפת לעורר את רחמי העמים, שהיהודים יושבים בתוכם ולהוכיח את זכות קיומו של היהודי ע”י התועלת שהוא מביא לארץ מושבו". אמנם, הפעם לא היה המאורע פרי “שנאה לאומית” אלא “פרובוקציה מצד אותם הזדים שנענשו [– – –] אבל מאורעות כאלה יכֹלים עוד להִשָּׁנות ולהופיע בתור תולדות של סִבות יותר עמוקות”. “הִתחרות לאומית” היא הסיבה למתחים אלה “ובמקום שיש הִתחרות, אין רחמים וחנינה”. הכותב מצהיר על כך “כי מעולם לא העלמנו עין מראות ולא חדלנו מהבין, מה קשה ועזה תהיה מלחמת קיומנו הלאומי בארץ מולדתנו הלאומית, כשם שמעולם לא חדלנו מהאמין, כי המלחמה הזאת תנחילנו נצחון גמור”.

הכתבה מסתיימת ברוח האידיאולוגיה של מפלגת “הפועל הצעיר” ובאופטימיות הצפויה: “את כל המרץ החיוני שבנו אנו צריכים להטות כלפי צד אחד, לצד כבוש העבודה, האטי [?], השלֵוי, האיכותי והכמותי, עד אשר נהיה פה הרוב, וההתנגשיות האלה ממילא תחדלנה להיות מסֻכנות בשבילנו”.

6. ה. אליעזר פפר, “יפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת שבע–שמונה, ניסן–אייר תרס“ח, 18–19. הכותב היה מן המורים הראשונים בבית הספר לבנות בנוה צדק, ופעיל בהסתדרות המורים.28 מאמר זה הוא אחד השלבים המוקדמים ב”מלחמת השפות" שניטשה בעוז בארץ ישראל (1913–1914), במאבק עם מוסדות החינוך של חברת “עזרה” על השלטת העברית כלשון ההוראה בבתי הספר שלה. המאמר נכתב במלאת שנתיים לייסודו של “בית הספר לבנים” ביפו (1906), תוך כדי סקירת המאבקים בעבר ובהווה על מקומה של השפה העברית בבתי הספר. הדברים נכתבו לרגל בואו לארץ של ד“ר פאול נתן, ממייסדי חברת “עזרה”, ששאף להשליט את הגרמנית בצד העברית ועורר את “מלחמת השפות” בארץ. ביקורו עורר תקוות רבות בקרב הורי התלמידים ביפו “שהכינו הרצאה חתומה בידי עשרות הורים לבאר לה' נתן, את צרכי ביה”ס ואת דרישות העם ממנו [– – –] אבל מצאו דלתים סגורות! [– – –] כל התאמצותה של הדיפוטציה [משלחת] למסור לה' נ. [להאדון נתן] בקשת ראיון לא הועילה! וה' נתן יצא מפה, כפי שנודע אח”כ לא באותו יום, אלא למחרתו“. מה שהרגיז במיוחד הייתה תגובתו של אפרים כהן־רייס הירושלמי, בא כוחה של חברת “עזרה”, ש”התאמץ להוכיח להם עד כמה גדול עתידה של השפה הגרמנית בארץ, ומה רב המוסר היוצא מהספרות הגרמנית; הוכח הוכיח, כי בלי שפה זו עלולים חלילה מוחות של בני ישראל להטמטם, ומוסריותם – להפגם“. סיומו של המאמר בכעס גדול כנגד “ה' א. כהן [ש]חפץ להיות קתולי יותר מהאפיפיור בעצמו, ואת אשר לא יכול לעשות וילהלם קיסר בא”י, חפץ לעשות היהודי א. כהן, כמובן, לכבוד בית ישראל: למען ידעו בגרמניה, עד כמה נחוצה סרסרות היהודי בכל ענין וענין. ובגרשה אלפי משפחות מהסתפח בנחלתה, אל תשכח את אותם היחידים המועילים להגדלת כבודה ושלטונה בארץ!..”.

6. ו. חֶרֶב, “יפו”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ראשונה, חוברת עשר–אחת עשרה, תמוז–אב תרס"ח, 22–23. זהות הכותב לא פוענחה במפתח הפועל הצעיר' של ג. קרסל.

זהו מאמר פוליטי שנכתב לרגל הכרזת הקונסטיטוציה בתורכיה. הנושא העסיק את דעת הקהל היהודית בכלל ובמפלגות במיוחד. במרכז המאמר, תהייה על התגובה הרצויה של היישוב העברי בארץ־ישראל: “ועומד הנך נבוך. רגשות שונים, שמחה ותוגה, עליצות ועצב מתרוצצים בך. ובמעמקי נפשך תשאל: ה’זו' היא הדרך שהלכנו בה עד הנה? ואיה היא הדרך להבא? ואיפה הוא כֹּחנו שנוכל להשתמש בזכֻיות החפש? ושמחה זו עד כמה היא שמחתנו הלאומית?”. הכותב מתאר בצורה חיה את תגובתו המגוונת של “הרחוב” על ה“חופש” המתרחש לנגד עיניו. בתוך תגובות “ההמון”, הנוצרים והערבים, נשמע גם “צלצול השפה העברית מעל במת העם”, מְכַנְּסִים “מיטינגים” [אסיפות] “בחוצות עיר [– – –] ופה התנוסס גם דגלנו דגל הלאומי. ואף כי קטן היה ודל לעֻמת הדגלים האחרים, בכל זאת הטיל רעש בין הצעירים. ונרגיש אז, כי שמחה זו גם שמחתנו היא ובאיזו חִבה הבטנו כֻּלנו על הדגל לבן־התכלת, דגלנו דגל התחיה בא”י“. אחת השאלות שעמדה על הפרק הייתה הייצוג של היישוב היהודי בארץ ישראל בפרלמנט התורכי. אבל מכיוון שרוב היהודים העדיפו לשמור על נתינותם הקודמת, בשל “חוק הקפיטולציות”, ורק מי שהייתה לו נתינות תורכית יכול לבחור ולהיבחר, לא יכלו המעטים בעלי זכות הבחירה לייצג כראוי את כל יהודי ארץ־ישראל. התברר “עד כמה זרים אנו בא”י, עד כמה קצרי ראות היינו ומה קלושים וקטנטנים היו מעשינו”. חומרת המצב שקִבל “צורה חדה בוערת, שבלאו הכי אבדה כל תקותנו בארץ”, הביאה להכרה שעל המפלגות להתאחד “לזמן הבחירות ועובדים כעת יחד. ולרגל החֹפש ונחיצות עבודה משֻתפת עלתה שאלת הסתדרות כללית לכל היהודים שבא”י על הפרק ופה ושם ישמעו קולות המצדדים בזכותה".


 

ו. התחזקות המגמות – קווים להמשך המחקר    🔗

החל בשנת תרס"ח (1908), לאחר מהפכת “התורכים הצעירים” ומשעה שהוסרו הגבלות הצנזורה על הופעת כתבי עת ועיתונים, חל גידול ניכר במספרם בירושלים, ואף ביפו–תל־אביב. בעיקר גדל מספרם של קבצים ספרותיים ומקצועיים חד־פעמיים. תנופה זו נבלמה בשנות מלחמת העולם הראשונה ושבה והתחדשה בעוצמה רבה מייד עם סיומה. סקירת העיתונות התל־אביבית לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1925 ובייחוד בין שתי מלחמות העולם מחייבת מחקר מפורט ונפרד.

המגמות המסתמנות הן: ישיבת קבע בתל־אביב של כל הגורמים שחברו יחד לעשיית העיתון – המערכת, הדפוס, המשתתפים, החותמים והקוראים. זאת בצד ריבוי הנושאים התל־אביביים והתחזקות מאפייני האווירה התל־אביבית. בד בבד הִמשיכה תל־אביב להיות המרכז שאליו מתנקזת כל העשייה התרבותית־חילונית־לאומית־עברית. היא הנותנת כיוון ומתווה דרך. בה מתקבלות ההחלטות המכריעות את גורל החברה, נקבעת מדיניות התרבות, הספרות והאמנות, ומרבית המוסדות יושבים בה דרך קבע. זירת הפעילות היא העיתונות וכתבי העת המופיעים בעיר בהתמדה, בסדירות ולפרקים.

*

הקריאה בעיתון יומי, עברי, תל־אביבי, הנעשית מתוך התעמקות רבה, היא התחליף החילוני לתפילה המסורתית. כך תיאר י.ד. ברקוביץ, מנקודת מבטו של עולה חדש מאמריקה, את רשמיו הראשונים של גיבורו מתל אביב ברומן ‘ימות המשיח’ (תרצ"ח, 1938). בין השאר סיפר על ההתפעלות מתחיית הלשון העברית, שאחד ממימושיה הוא העיתונות העברית ובייחוד עיתון פועלים יומי עברי בתל־אביב: “כנֵס שהתרחש, נֵס של תחיית המתים. [– – –] נֵס אחד גדול אשר לא ייאמן. הנה יושבים שני בחורים צעירים ומעיינים בעיתון עברי אחד – עיתון הפועלים אשר בארץ. [– – –] שניהם כופפים ראשיהם אל העיתון, קוראים, כפי הנראה, דבר אחד המושך את לבם. אלא שהראשון קורא בעיניו בלבד, והשני גם שפתיו נעות, קורא את העיתון העברי של מעמד הפועלים ברגש של אמונת חסידים ויראת־שמים, כתפילה בלחש”.29

סתיו 2009


 

מקורות    🔗

יוסף אהרנוביץ, ‘כתבים’, עם עובד, תש"א, 1941, כרכים א–ב.

יצחק אפשטיין, “שאלה נעלמה”, ‘השילוח’, כרך יז, תשרי תרס"ח, 193.

אהוד בן עזר ונחום גוטמן, ‘בין חולות וכחול שמים’, יבנה, תש"ם, 1980.

י.ד. ברקוביץ, “ימות המשיח” (תרצ"ח, 1938), בתוך: ‘כתבי י.ד. ברקוביץ’, כרך ראשון, דביר, תשכ"ד, 1964, עמ' שפא–תקיט.

נורית גוברין, ‘שי של ספרות’, המכון לחקר הציונות ואוניברסיטת תל־אביב בשיתוף עם הוצאת עקד, תשל"ג, 1973, בצירוף מהדורה מצולמת של כתב העת.

נורית גוברין, ‘“העומר”: תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, יד יצחק בן־צבי, תש"ם, 1980.

נורית גוברין, ‘“מאורע ברנר”: המאבק על חופש הביטוי’, יד יצחק בן־צבי, תשמ"ה, 1985 (מהדורה שנייה – תשנ"א, 1991).

יוסף גולדשטיין, ‘אחד העם: ביוגרפיה’, כתר והוצאת זגגי, 1992.

פנחס גראייבסקי, ‘תולדות בתי־הדפוס העבריים בעי“ק ת”ו, מראשית המאה הנוכחית עד היום’, הוצאת המחבר, תמוז תרצ"ט.

מאיר חזן, “מפלגת ‘הפועל הצעיר’ לנוכח גילויי אקטיביזם ומתינות אצל ברנר וגורדון”, בתוך: ‘מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ.י. ברדיצ’בסקי; י.ח. ברנר; א.ד. גורדון’, אבנר הולצמן, גדעון כ“ץ ושלום רצבי (עורכים), מכון בן־גוריון ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשס”ח, 2008, 239–261.

דוד יודילוביץ (עורך), ‘קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל’, כרך ב, דפוס סלומון ירושלים, ניסן תרצ"ו (כרך א בעריכת זלמן פבזנר, ניסן תרצ"ה).

גליה ירדני, ‘העתונות העברית בארץ־ישראל בשנים 1863–1904’, הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל־אביב, תשכ"ט, 1969, 139 והערות 205, 361. רשימת העיתונים בחמשת עמודיו האחרונים של הספר.

אודי מיכלסון ואהרן לפידות (עורכים), ‘מאה שנות גימנסיה’, הוצאת נ.ד.ד. מדיה בע“מ, תשס”ד, 2004.

א.ר. מלאכי, ‘מנגד תראה: אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ־ישראל’, יד יצחק בן־ צבי, תשס"א, 2001.

זלמן פבזנר (עורך), ‘קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל’, כרך א, תל־אביב, ניסן תרצ"ה (כרך ב בעריכת דוד יודילוביץ, ניסן תרצ"ו).

ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים', כרך ראשון, ספרית פועלים, תשכ“ה, 1965; כרך שני, תשכ”ז, 1967.

אִיזה וג. קרסל, מפתח ל־50 כרכי “הפועל הצעיר”, תרס“ח–תשי”ז', הוצאת הפועל הצעיר, תשכ"ח, 1968.

א.ז. רבינוביץ, “ר' יהושע ברזילי (איזנשטט)”, בתוך: ‘כתבי יהושע ברזילי (איזנשטט)’, בהוצאת חבר סופרים “לזכר חצי היובל של עליתו לא”י“, יפו, דפוס א. אתין, התרע”ג, עמ' ז.

זהר שביט, “התפתחות כתבי העת והעיתונות”; רשימת “עיתונים וכתבי עת ספרותיים שיצאו לאור בעברית בארץ ישראל בשנים 1869–1948”, בתוך: משה ליסק ואחרים (עורכים), ‘תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית בארץ ישראל’, מוסד ביאליק, תשנ"ט, 1999, חלק ראשון: התקופה העות’מאנית, 157–197.

אילן שחורי, ‘חלום שהפך לכרך: תל־אביב, לידה וצמיחה – העיר שהולידה מדינה’, אביבים, תש"ן, 1990. על “מכתבים מארץ ישראל”, 374, ועוד שם על התקשורת בתל־אביב בראשיתה.

אניטה שפירא, התנ“ך והזהות הישראלית', מאגנס, תשס”ו, 2006.

יוסף שפירא, ‘הפועל הצעיר: הרעיון והמעשה’, עיינות, תשכ"ח, 1968.

דוד תדהר, 'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג, הוצאת ראשונים, 1949, 1243–1244.


 

נספח: מתוך שנתו הראשונה של ‘הפועל הצעיר’ (תרס"ח)    🔗


נספח 1ב.jpg


נספח 2ב.jpg


נספח 3ב.jpg


נספח 4ב.jpg


נספח 5ב.jpg


נספח 6ב.jpg


  1. חוברת ‘קשר’ מס‘ 39 (סתיו 2009), שבה פורסם המאמר לראשונה, הוקדשה לנושא “תקשורת בתל־אביב”. תחת כותרת זו פורסמו דברי מבוא שלי לפרק מסיפורה של דבורה בארון “מאמש” (תשט"ו, 1955) ששולב בתוך ספרה ’הגולים‘ (תש"ל, 1970). בפרק, שהרקע שלו הוא תל־אביב בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, תואר עיתון ’העבודה‘, מקבילו של ’הפועל הצעיר', ודמויותיהם של העיתונאים חיים ברמן ושמואל רבין. האחרון הוא בן דמותו של יוסף אהרנוביץ, עורך העיתון ובעלה של דבורה בארון  ↩

  2. “תל אביביוּת” כמושג ולא כמקום, שכּן תל־אביב טרם נוסדה. הפעילות התרכזה תחילה ביפו ואחר כך בשכונות הראשונות של תל־אביב ובראשן נוה צדק.  ↩

  3. הדיווחים הראשונים על הנעשה ביפו היהודית פורסמו כצפוי בעיתונות הירושלמית. כך, למשל, כשנוסדה ביפו בשנת תרמ“ו (1886) ”חברת־חסד חדשה בשם ‘עזרת ישראל’, הדינים־וחשבונות הרבים שלה מתפרסמים ב‘חבצלת’, בצד אלה של אחותה הבכירה, ‘עזרת נדחים’“ (גליה ירדני, 122 והערה 95, 357). וכן כשאיתמר בן־אב”י ישב ביפו בשנת תרס“ב, כמורה בבית הספר לבנות, ”היה שולח לעיתון המשפחה ‘השקפה’, ידיעות וחדשות שונות, שחתם עליהן בשם ‘המודיע’" (שם, 274). נושא זה של הידיעות על הקהילה היהודית ביפו, ולאחר מכן על השכונות הראשונות של תל־אביב בראי העיתונות, עודו מחכה למחקר מיוחד.  ↩

  4. הסדר הוא: יפו, שכונותיה הראשונות של תל־אביב ובייחוד שכונת נוה צדק, ומשנת תרס“ט (1909) – תל־אביב. כאן ייאמר בדרך כלל ”תל־אביב" גם כשהכוונה ליפו ולשכונות, מטעמי קיצור.  ↩

  5. זהר שביט, 157–197. רשימה חשובה זו שימשה כבסיס למחקר זה.  ↩

  6. על בתי הדפוס בירושלים ופרשת הדפסת ‘העומר’ בירושלים, ראו בהמשך.  ↩

  7. ראו בהמשך בדוגמה מתוך ‘העומר’.  ↩

  8. ה‘מכתבים’ רשום כמספר 17 ברשימת העיתונים בירושלים של גליה ירדני, מבלי לציין שהופיע ביפו.  ↩

  9. ברשימה של זהר שביט נזכר שבועון ששמו ‘הצֹפה’ שהופיע משנת 1906 עד 1908 ומקום מושבו תל־אביב, בשעה שתל־אביב טרם הוקמה. מכיוון שאיני יודעת במה מדובר, ולא הצלחתי להגיע אליו, לא נזכר כאן.  ↩

  10. על שניהם נכתב הרבה מאוד, למשל נורית גוברין על ‘העומר’ ויוסף שפירא על ‘הפועל הצעיר’. כאן יוזכרו בעיקר בהקשר התל־אביבי.  ↩

  11. נורית גוברין, “‘העומר’”, 102–106. שם פרטים רבים נוספים עליו.  ↩

  12. הוצאת המחבר, תמוז תרצ“ט; נורית גוברין, '”העומר“', 75, והערה אחרונה בפרק: ה”תל־אביביוּת" קדמה לתל־אביב.  ↩

  13. היה זה גם ויכוח עקרוני שראשיתו בכתיב חסר וכתיב מלא והמשכו בשאלות סגנון וחידוש פני לשון הספרות. על כך נורית גוברין, “'העומר”‘, 78 והערה על בתי הדפוס בירושלים ופרשת הדפסת ’העומר' בירושלים בפרק “מירושלים לתל־אביב ”.  ↩

  14. נורית גוברין, “'העומר”', 232 ועוד.  ↩

  15. אניטה שפירא, ‘התנ"ך והזהות הישראלית’, בייחוד הנספחים המובאים בו.  ↩

  16. נורית גוברין, ‘“העומר”’, 223–238. ראו שם תיאור מפורט של כל הפרשה לרבות מראי מקומות של המכתבים בארכיונים.  ↩

  17. תודה לתלמידי ולעמיתי ד“ר עודד מנדה לוי על עזרתו באיתור הידיעות ובצילומן. תודה לתלמידתי וידידתי ד”ר רחל סטפק על עזרתה.  ↩

  18. סעיף זה נזכר כאן כראשון, על אף חשיבותו המשנית, כדי להבליט את הקושי המשותף להדפיס עיתון חילוני מחוץ לירושלים. בעיה זו נפתרה תוך זמן קצר.  ↩

  19. יוסף שפירא, 232–233; נורית גוברין, ‘"העומר’", 165–170.  ↩

  20. הפרשה מתוארת לפרטיה בצירוף מראי המקומות מתוך ‘הפועל הצעיר’, תרס“ט, 1909 במאמרו של מאיר חזן (243–244). לעומת זאת אין הפרשה נזכרת כלל בספר ‘הגימנסיה העברית הרצליה’. מן התיאור שם עולה לכאורה כי מלכתחילה ”הגימנסיה התעקשה על העסקת פועלים עבריים בלבד", 23.  ↩

  21. נורית גוברין, ‘“מאורע ברנר”: המאבק על חופש הביטוי’, יד יצחק בן־צבי, תשמ"ה, 1985 (מהדורה שנייה – תשנ"א, 1991), 54–58, ועוד שם.  ↩

  22. הדוגמאות הובאו במלואן בנספח.  ↩

  23. ר‘ בנימין, הוא יהושע רדלר פלדמן, מן הדמויות המרכזיות בעלייה השנייה. ראו עליו, למשל, ב’לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים' מאת ג. קרסל.  ↩

  24. מן הראוי להשוות לסיום סיפורו של ברנר “עצבים” (תרע"א, 1911), הנחתם בשיר הלל ליופיו של הים בחיפה: “ואז היה יפה. ו‘הים הגדול’ אכן הוא ים יפה, ובחוף חיפה – יפהפה!”. כאן ושם נערך משחק בצליליות של המילים.  ↩

  25. ראו עדותו של נחום גוטמן בספר המשותף לו ולאהוד בן עזר ‘בין חולות וכחול שמים’, בפרק “אז”ר מלמדני לשחות", 53–57.  ↩

  26. איני יודעת מי הכותב. קרוב לוודאי שאין המדובר במשורר מרדכי טמקין, שעלה לארץ שנה לאחר מכן, ובמפתח מפורטת השתתפותו הרבה ב‘הפועל הצעיר’. חתימות מסוג זה היו נפוצות בעיתונות הפועלים של התקופה.  ↩

  27. באותה שנה התפרסם מאמרו של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה” ב‘השילוח’ (כרך יז, תשרי תרס"ח), שנחשב למאמר שפתח את הוויכוח הציבורי הסוער בשאלה הערבית, הנמשך ומסתעף מאז ועד היום.  ↩

  28. אליעזר פפר נולד בחבל חרסון שבאוקראינה בשנת 1861 ונפטר בתל־אביב בשנת 1926. נקבר בבית הקברות הישן בתל אביב. היה מראשוני המורים ברוסיה שהנהיגו את שיטת “עברית בעברית”. עלה לארץ עם משפחתו בשנת תרס“ד (1904) ונעשה מורה בבית הספר לבנות ביפו. השתתף ביסוד הסתדרות המורים והוצאת הספרים שלה ”קֹהלת“. חיבר ספרי לימוד והשתתף בפעילות בחיים הציבוריים והתרבותיים של היישוב החדש ביפו. השתתף עם בני משפחתו בהצגות הראשונות של ”חובבי הבמה העברית“. הצטרף לאגודת ”אחוזת בית“ ובנה בה את ביתו. שימש כחזן בצריף בית התפילה הראשון של השכונה ברחוב יהודה הלוי. מתוך: דוד תדהר, ‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג, הוצאת ראשונים, 1949, 1243–1244 (וכן באינטרנט). אליעזר פפר השתתף עוד כמה פעמים ב’הפועל הצעיר‘. לאחר פטירתו הספיד אותו יצחק ספיבק בכרך יט של ’הפועל הצעיר' (תרפ"ו). סיפור המשפחה מסופר מפי נינתו, מרב ירון בר־ניב, ב”פורום המשפחות השכולות" באינטרנט.  ↩

  29. כתבי י.ד. ברקוביץ‘, כרך ראשון, דביר, תשכ"ד, עמ’ תלב.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!