רקע
נורית גוברין
ראשיתם, פריחתם ומאבקם של המדורים לספרות בעיתונות היומית על הישרדותם

מחקר זה הוא המשך מתוך חידוש והשלמה למחקרי “בין נכס לנטל: המדורים לספרות בעיתונות היומית – קווים ראשונים למחקר”, שהתפרסם לראשונה ב’קשר' מס' 25, מאי 1999.1 הכותרת מצביעה על שלושת שלביו: ההתחלות, הפריחה והמאבק להישרדות. מכל שלב הובאו הערות אחדות ודוגמאות ספורות להדגמה.


 

חלק ראשון: תקופת הראשית    🔗

א. תפקידי העיתונות היומית    🔗

העיתונות העברית בראשיתה לא הייתה עיתונות יומית אלא תקופתית. היא הופיעה בצורה לא סדירה: כמה פעמים בשבוע, פעם בשבוע או לעיתים מזומנות. הקושי בהוצאת עיתון יומי היה עצום. לעיתונות העברית בראשיתה לא היה תפקיד אינפורמטיבי אלא חינוכי. את האינפורמציה יכלו הקוראים להשיג בעיתונות בלשונות אחרות במקומות מגוריהם. העיתונים הראשונים מחוץ לארץ ישראל הראויים להגדרה המודרנית “עיתונים” היו ‘המגיד’ (תרט"ז, 1856), ‘המליץ’ (תרכ"א, 1860) ו’הצפירה' (תרכ"ב, 1862). בארץ ישראל היו אלה ‘הלבנון’ (תרכ"ג, 1863), ‘חבצלת’ (תרכ"ג, 1863) ועיתוני בן־יהודה: ‘הצבי’ (תרמ"ה, 1884), ‘השקפה’ – מהדורה של ‘הצבי’ לקוראים בחוץ לארץ (תרנ"ז, 1897) ו’האור' (תר"ע, 1910). עיתונים אלה האריכו ימים והופיעו בגלגולים שונים במשך עשרות שנים.2 לאורך שנים היה טשטוש גבולות בין העיתונות היומית לבין כתבי העת בכל הקשור לתכיפות ההופעה, לתפקידי העיתונות ולמדורים השונים שבהם, לרבות המדורים לספרות. למן השנים הראשונות של העיתונות בארץ ישראל הייתה המטרה המרכזית של העיתון חינוך הקוראים ולאו דווקא שיתוף במידע. עצם הכתיבה בעברית, הדגשת יכולתה של השפה, חשיבותה והתאמתה לחיי היומיום היו אף הם מטרות מרכזיות. מטרות אלה היו משותפות לעיתונות בארץ ישראל ומחוץ לה. העברית איחדה את כל חלקי העם המפוזר בכל העולם ויצרה הרגשה של שיתוף ואחדות הגורל היהודי. היא מימשה את שלוש הצלעות של הלאומיות היהודית: עם, ארץ, שפה, שקבע פרץ סמולנסקין. לעיתונות העברית חלק נכבד ומכריע בחיזוק ההרגשה הלאומית של עם ישראל.

מראשיתם הקדישו העיתונים העבריים מדורים נרחבים וקבועים שבהם אינפורמציה על הנעשה בתפוצות ישראל. יהודי רוסיה התעניינו התעניינות עצומה בקהילות ישראל בארצות ערב, באימפריה העות’מאנית, בסין ובכל מקום שבו היו יהודים; ובאיזה מקום לא היו יהודים? זאת נוסף על מדור קבוע על הנעשה בקהילות בארץ שבה יצא העיתון לאור ובארצות השכנות במזרח אירופה. קורוספונדנטים (כתבים) מטעם העיתון ומטעם עצמם שיגרו קורוספונדנציות (כתבות) על הנעשה בקהילותיהם, מן הדברים החשובים ועד הדברים הפעוטים. כך חיברו בין הרחוקים והגבירו את התחושה של “כל ישראל ערבין זה לזה”.3

העיתון היומי הראשון היה ‘היום’ (תרמ"ו, 1886), שיצא לאור בפטרבורג. חודשיים לאחר יציאתו לאור נהפכו גם השבועונים ליומונים, כגון ‘הצפירה’ ו’המליץ'. עם זאת, נמשך טשטוש הגבולות בין העיתונים לבין כתבי העת בגלל ההופעה הלא סדירה שלהם.


ב. ספרות כמקדם מכירות וכקישוט    🔗

העיתונים התחרו זה בזה והוציאו לאור קבצים ספרותיים מרוכזים, שהוענקו כשי לחותמים ולקוראים. תוספות ספרותיות אלה הופיעו ב“תקופות החגים”, בדרך כלל לקראת ראש השנה ופסח, ונכרכו בנפרד ובפורמט קטן יותר מזה של העיתון, כספר. לקראת פורים הוציאו העיתונים תוספות ספרותיות הומוריסטיות מיוחדות, כחוברות עצמאיות שלהן שמות נפרדים. תוספות ספרותיות אלה משכו את לב הקוראים, הגדילו את מספר הקוראים (והחותמים) והוסיפו יוקרה רבה לעיתון. שילוב הספרות היפה בפרוזה בעיתונות הביא גם לפרסומם של “רומנים בהמשכים”, לפי המתכונת שרווחה בעיתונות האנגלית, הצרפתית והגרמנית. בדרך זו הגביר העיתון את כוח משיכתו והגדיל את מספר קוראיו, שהיו להוטים לדעת מה קרה לגיבוריהם בהמשך.

כל עיתון פרסם מניפסט לקראת הופעתו או לסיכום השנה, ובו התגאה והשתבח בסופרים המפורסמים המשתתפים בו, והציג אותם לראווה לקוראיו.4 בשל הפורמט הקטן, הנייר המתכלה וסיבות נוספות, תוספות ספרותיות מיוחדות אלה הן נדירות כיום ולא כולן שרדו. הן חשובות לא רק להיכרות עם תולדות המדורים לספרות בעיתונות היומית אלא בעיקר משום שהשתתפו בהן טובי הסופרים בכל דור ומשום שנערכו בידי אנשי הספרות הבולטים בדורם.5

בד בבד עם תוספות ספרותיות מיוחדות ונפרדות אלה, שולבה בעיתונות, בדרך כלל בימי שישי (אבל לא רק), ספרות יפה לענפיה השונים: שירים, סיפורים, מחזות, זיכרונות, רשימות ביקורת, מסות בנושאים שונים ורשימות על גבול הספרות היפה והפובליציסטיקה. הספרות היפה לא פורסמה במדור מיוחד, לא הופיעה בקביעות ולא היה לה בדרך כלל עורך נפרד. העורך הכללי היה גם האחראי לה. התוספות הספרותיות השתלבו בדרך כלל במקום קבוע ומיוחד בעיצוב הגיליון. מקום מיוחד זה היה בשליש התחתון של העמודים בעיתונים, שהופרד באמצעות קו רוחבי. למדור זה קראו “פיליטון”. ב’המגיד' הופיע המדור הספרותי־תורני ‘הצופה’, שהיה בחלקו מתורגם, תחילה בחלקו התחתון של העמוד, “מתחת לקו”, בהמשך למסורת העיתונות הכללית, ואחר כך כמוסף ספרותי נפרד. ב’הלבנון' נקרא המדור במשך תקופה מסוימת “ירכתי הלבנון”.6 בעיתונות בן־יהודה, שבה נהגה מדיניות של “עִבְרוּת” השמות הלועזיים, ושגם בה היה מדור הפיליטון, קראו למדור זה “ירכתון”, על שום מקומו: בירכתיים.7

הפיליטון לא היה הומוריסטי, כמשמעות שיש לו בימינו. תחת כותרת זו פורסמו סוגים ספרותיים מגוונים. עם זאת, הוא נעשה שם דבר לז’אנר של מסות אישיות בנושאים שונים שעניינו את הכותב והיו על סדר היום החברתי. אמני הפיליטון היו: יהודה לייב גורדון, אלחנן ליב לוינסקי, דוד פרישמן, ראובן בריינין, ישראל חיים טביוב ורבים אחרים.

נוכחותה של הספרות היפה בעיתונות זו הייתה קשורה בתפיסת עולמם של העורכים ובמדיניות העריכה שלהם.

עוד לפני ששולבה ספרות יפה דרך קבע בעיתונות זו, נהוג היה לפרסם שירים־לעת־מצוא, בדרך כלל עם התחלת שנה חדשה (גלבוע, 121–122), בשבח העיתון ועורכיו, קינה מחורזת על פטירת אישיות חשובה ובנושאים מסוגים שונים. בשירים־לעת־מצוא אלה, לצד חומר “ספרותי” נוסף, אקראי ומשולב, אפשר לראות את ראשיתו של המדור לספרות, שייפרד לימים לגמרי מן העיתון הכללי, בצורות שונות. מדי פעם, בהשפעת עורך מסוים, התרחב החלק הספרותי ונכללו בו בדרך כלל ביקורות על ספרים בנושאים שונים ושירים (130–131).

לשילוב הספרות היפה בגוף העיתון הכללי ישנן מעלות וישנן מגרעות. המעלות: חשיפתה של הספרות היפה לקוראים הרבים, שמתוך שהם מעוניינים בנושאים הכלליים שעל הפרק ובמידע לגביהם, הם נתקלים גם בספרות היפה וקוראים בה. המגרעות: הופעתה של הספרות היפה אקראית ומצומצמת.

ההפרדה המוחלטת בין העיתון הכללי לבין המדור לספרות היוצא מטעמו אף היא יש לה מעלות ומגרעות, בתמונת ראי לשילוב. המעלות: המדור לספרות הוא עצמאי, מגוון, יש בו מקום למשתתפים רבים, לז’אנרים מגוונים, ולפולמוסים המעניינים בייחוד את אוהבי הספרות המושבעים. זהו “המגרש הביתי” של “כת” אנשי הספרות. המגרעות: ההפרדה מאפשרת לקורא הרגיל להתעלם מן המדור לספרות, לפסוח עליו ולחשוב שאינו מיועד לו אלא ל“מקצועני הספרות” בלבד.

כמה דוגמאות למקומה של הספרות היפה בעיתונות בראשיתה:

א. כל העיתונים מדגישים במניפסטים שלהם את “תועלת השפה העברית הנחמדה” (‘המגיד’) (117, 119). מרגע שהודגשה חשיבותה של “השפה העברית”, קצרה הדרך לביטויי יכולותיה בכל התחומים, לרבות בספרות היפה, שכללה מראשיתה מקור ותרגום כאחד (‘המליץ’).(142)

ב. היחס לתרגום היה כבתקופת שירת ספרד: להראות את כוחה ואת יופייה של הלשון העברית. אין דבר שנדפס בלשון זרה שאינו יכול להיות מובע גם בעברית, ואולי אפילו עוד יותר טוב: “חיקוי מתוך הִתחרות”. מרבית הקוראים היו רב־לשוניים ויכלו לקרוא הכול גם בלשונות המקור אבל בתרגום לעברית היה אתגר לכוחה של הלשון העברית ולגמישותה. זו הייתה כאמור אחת המטרות הנכבדות של העיתונות.

ג. ‘הצפירה’, שעורכו חיים זליג סלונימסקי היה איש מדע אשר הדגיש את החשיבות של הכנסת מדעי הטבע והידיעות השימושיות לרחוב היהודי, דחה תחילה סיפורים ושירים ושׂם את הדגש על חדשות ועל דברי חוכמה ומדע (169–170). עם זאת, בתקופתו השנייה של העיתון, בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשנחום סוקולוב היה הרוח החיה בו, החל צדו הספרותי להתפתח ולהתרחב (174–175).

ד. גליה ירדני עסקה במקומה של הספרות היפה בעיתונות הארץ־ישראלית בראשיתה. המסקנות מממצאיה: שילוב מועט אבל קבוע של ספרות יפה. הז’אנרים הבולטים: שירים, רשמי טיול, תרגומים מערבית. החשיבות: הגמשת הלשון העברית והתאמתה לתיאורי נוף ארץ ישראל ולריאליה שלה. מן הכתבות הראשונות התפתח הסיפור הארץ־ישראלי המעוגן בהווי ארץ ישראל הישנה והמתחדשת, על שבטי ישראל השונים שנאספו בה יחד.

כמה סיכומים לנושא הספרות היפה בעיתונות הארץ־ישראלית בראשיתה:

‘הלבנון’ – מיעוט של ספרות יפה. פרסום על גבול הספרות היפה: סיפורי מדע (ירדני, 26); תיאורי מזג אוויר ועונות השנה (28).

‘חבצלת’ – התרגומים מערבית היו בין הפריטים הראשונים בספרות היפה בעיתון זה (148) ולצדם כתבות סיפוריות על הנעשה במקומות שונים בארץ; רשמי טיול – סיפורי מסע בארץ ישראל (149); סקירה מפורטת על “אופיים הכללי של הסיפורים המתורגמים” ב’חבצלת' (153–158) בד בבד עם מעקב מפורט אחר “פליטונים וסאטירות” בעיתון זה (158–162).8 עיתונות בן־יהודה – ספרה של גליה ירדני מסתיים בפרקים הדנים ב“מדורי הלשון: הספרות והתרבות”, ב“כתבות”, ב“תיאורי מסעות, פליטונים וסאטירות” בעיתונות בן־יהודה לענפיה, ומסתיים ב“תרגומים מערבית בעיתונות העלייה הראשונה” (שם, 287–326.(

ה. שילובה של הספרות היפה בעיתונות כ“קישוט” בא לידי ביטוי מפורש, למשל במניפסט של אליעזר בן־יהודה ל’הצבי': “ואחרון אחרון חביב ונעלה להצמיח ולהפרות בלבות בני עמנו רגשי לאימות טהורה, עמוקה, פנימית, מקושטה בכל הקישוטים היותר נעלים ברוח האדם” (שם, 269).


ג. שנות הפריחה    🔗

השנים בין שתי מלחמות העולם ושלושים השנים שלאחר קום המדינה היו שנות הפריחה והשיא של המדורים לספרות בעיתונות היומית: 1921–1978.9 פריחה זו קשורה בעיתונות המפלגתית הענפה שהתקיימה בשנים אלה ובתפקיד המיוחד שנתנו מפלגות הפועלים לספרות היפה מראשיתן. מפלגות הפועלים ראו עצמן אחראיות לחינוך של עם ולא רק לחינוך חברי מפלגה. כך, למשל, נכתב במניפסט “על ‘מעברות: ירחון לספרות ולענייני חברה’”, שהופיע כהשלמה ל’הפועל הצעיר', בפתח החוברת הראשונה (יפו, תר"ף, 1920, בעריכת יעקב פיכמן): “הירחון החדש השואף להיות כלי מבטאו של דור, נלחם לתרבות עברית עצמית על יסוד עבודה ממשית ופעולות כפים [– – –] לתת בטוי נאמן לכל המתרחש בחיי הזמן הסוערים [– – –]. מכתב־עתי, שתעודתו לחנך, להגביר את הרצון, לעורר את הרוח, להיות קול קורא לחיים חדשים [– – –] להלחם כנגד מומי הגלות ומארת חייה [– – –]”.

העיתונים התחרו ביניהם על קהל הקוראים, ואחת מנקודות המשיכה שלהם הייתה השתתפותם של יוצרים בעיתון ומדור ספרותי עשיר ומגוון. בעקבות תחרות זו נגררה גם העיתונות ה“אזרחית” לשלב דרך קבע מדור ספרותי ואף למנות לו עורך מיוחד.10 בעיתונים היומיים התפרסמה הספרות היפה דרך קבע בימי שישי, תחילה במשולב בעיתון עצמו ולאחר מכן בנפרד, ואף התמנה לה עורך מיוחד. לא זו בלבד, אלא שהמפלגות השונות דאגו להוציא כתבי עת ספרותיים מיוחדים לצד העיתונים היומיים כדי שתהיה במה נרחבת יותר לפרסום ספרות יפה. גם עיתונים וכתבי עת שהוקדשו לנושאים שונים שילבו דרך קבע, אם כי במינון נמוך, ספרות יפה כ“תבלין ספרותי”, בדרך כלל שיר או סיפור קצר, כדי להוסיף חשיבות, עניין ויופי.

כאמור, העיתונים המפלגתיים התחרו ביניהם על הסופרים שהשתתפו בהם, גם אם לא היה להם “כרטיס חבר” מפלגתי מובהק. הם הסתפקו בהזדהות, בנטייה, בתמיכה, באהדה ובקרבה של היוצר למפלגה שמטעמה הופיע העיתון. מי שמשך יוצרים להשתתף בעיתון היה העורך. העורכים העדיפו בדרך כלל את הרמה הספרותית ואת חשיבותו של היוצר על פני כרטיס החבר המפלגתי שלו. זה היה גם מקור לחיכוכים עם ה“פטרונים” – הקומיסרים המפלגתיים למיניהם.11 המדורים לספרות שליד העיתונים היומיים היו הזירה שבה נערכו הפולמוסים, חילופי הטעם, כניסתם של יוצרים חדשים למעגל הספרות, הרחבתו באמצעות שיתוף נשים וסופרים מעדות ישראל השונות, קירוב עולים חדשים באמצעות תרגום יצירתם לעברית, הכנסת נושאים חדשים הצמודים למאורעות ההיסטוריים, ועוד. החיים הספרותיים התנהלו מעל דפי המדורים לספרות בעיתונות היומית בעיקר בשל הופעתם הסדירה, התכופה ותפוצתם ההמונית. הם היו מיועדים לכול; ואילו כתבי העת הספרותיים המיוחדים היו בבחינת “גטו” ספרותי: מלכתחילה נועדו למעטים. הופעתם הייתה, במקרה הטוב, פעם בחודש, בדרך כלל לא בסדירות.

להלן רשימה של שלושה עשר עיתונים יומיים, שלכולם היו מדורי ספרות נפרדים בתקופות השיא שלהם. הרשימה ניתנת ללא תאריכים מפורטים (זולת שנת הקמתו של העיתון), עם פירוט חלקי של שמות עורכי המדורים הספרותיים, שינויי ההופעה ותהליכים נוספים:12

‘הארץ’ (1919). המוסף לספרות של ‘הארץ’ לבש צורה ופשט צורה לאורך השנים. הוא קיים עד ימינו, לרבות המוסף השבועי “ספרים”. בין עורכי המדור הספרותי “תרבות וספרות” היו יעקב הורוביץ ובנימין תמוז. כיום עורך אותו בני ציפר.

‘דבר’ (1925). המוסף לספרות של ‘דבר’ נערך תחילה בידי ברל כצנלסון, אחריו דוד זכאי ואחריו דב סדן. לאחר מכן היו עורכים מתחלפים.

‘הבוקר’ (1935). המוסף לספרות של ‘הבוקר’ נערך בידי ברוך קרוא (קרופניק) ולאחריו זיסי סתוי (העיתון נסגר בח' בטבת תשכ"ו, 31.12.1965).

‘הצופה’ (1937). בשנותיו האחרונות, מאז 1980, ערך את המדור לספרות יהושע שמש.

‘המשקיף’ (1938–1949). בין עורכיו: אב"א אחימאיר, יהושע ייבין, איזיק רמבה, שלום רוזנפלד. יש לשער שערכו גם את המדור לספרות.

‘ידיעות אחרונות’ (1939). המוסף לספרות בעריכתו רבת השנים של זיסי סתוי. כיום עורכות אותו מאיה בקר וסגניתה צליל אברהם.

‘משמר’ ולאחר מכן ‘על המשמר’ (1943). המוסף “דפים לספרות”, תחילה בעריכת אברהם שלונסקי ולימים א.ב. יפה.

‘קול העם’ (1947). עורך הדף לספרות בראשיתו היה אלכסנדר פן.

‘חרות’ (1948–1965) [במקום ‘המשקיף’, 1939–1949]. בין העורכים: אב"א אחימאיר, אייזיק רמבה, שלום רוזנפלד. יש לשער שהיו גם עורכי המדור לספרות.

‘מעריב’ (1948). יש לשער שהעורך דוד לאזר היה תחילה גם עורך המדור לספרות. לאחר מכן ערכו את המדור חנוך ברטוב, משה דור, משה בן־שאול, חיים נגיד ותלמה אדמון, אם להזכיר כמה שמות בלבד.

הדור' (1948–1955). ביטאון מפא"י. העורך: אליעזר ליבנה. יש לשער שהיה גם עורך המדור לספרות.

זמנים' (1953). ביטאונה של המפלגה הפרוגרסיבית, בעריכת יהושע א. גלבוע. יש לשער שערך גם את המדור לספרות.

‘למרחב’ (1954). ‘משא’, בעריכת אהרן מגד. תחילה, כמוסף עצמאי, לאחר מכן כמדור הספרות של ‘למרחב’, בהמשך כמדור הספרות של ‘דבר’, עד לסגירתו.

היו עיתונים נוספים כגון ‘דואר היום’ ולהם מדורי ספרות מסוגים שונים. ברובם, אם לא בכולם, היה מדור לספרות, שתחילה שולב בתוך העיתון הכללי, כשהעורך הראשי הוא גם עורך המדור לספרות, ולאחר מכן ניתן במדור נפרד ולו עורך ספרותי מיוחד. רשימה זו, המעידה על מספר העיתונים היומיים הגדול, כשלצִדם מדורי ספרות, מעידה גם על היקפו, על חשיבותו, על מעמדו ועל מקומו של המדור לספרות בעיתונות היומית. היה היכן לפרסם! לספר חדש שהופיע היה סיכוי שיזכה לתשומת לב, שתיכתב עליו יותר מביקורת אחת. ליובל של יוצר או לפטירתו, הוקדשו דרך קבע יותר מהערכה אחת ב“עיתונו”, וגם באחרים.

היריעה הרחבה שהוקצתה לספרות במדורים אלה אִפשרה לא רק פרסום סיפורים ושירים רחבי־יריעה אלא גם ניהול פולמוסים ספרותיים ארוכים ומפורטים. אלה משכו את תשומת לבם של הקוראים, עיצבו את דעת הקהל וטעמו, חידדו את ההבדלים בין “המחנות” הספרותיים על דגליהם ועל היוצר החביב עליהם. היו אלה ויכוחים עקרוניים, ששולבו במתחים אישיים במינונים שונים, כצפוי וכנהוג.13

כמה הערות בשולי רשימה זו:

א. גלגולו הראשון של ‘הארץ’ היה ‘חדשות מהארץ הקדושה’, שאליו צורף, עם הופעתו, מייד עם סיום מלחמת העולם הראשונה (תרע"ח, 1918), המוסף לספרות ‘שי של ספרות’, אשר הופיע בנפרד בעריכת שׂ. בן־ציון.14

ב. ל’הפועל הצעיר' (תרס"ז, 1907), כשבועון, היה מראשיתו מדור ספרותי קבוע ועורכת מיוחדת, היא הסופרת דבורה בארון. אבל, כנהוג באותם ימים, שמה לא נרשם במפורש, ובגרפיקה של העיתון לא צוין המדור לספרות בנפרד. לימים (משנת 1948) היה אבי ישראל כהן עורך כתב העת הכללי והספרותי כאחד.

ג. חשיבותו של המדור לספרות באה לידי ביטוי בשם “המוסף לספרות” שהעניק לו דב סדן בעיתון ‘דבר’. המילה “מוסף” פירושה: “תפילה הבאה אחרי תפילת שחרית בשבת, בראש חודש ובמועדים, במקום קרבן המוסף שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים” (מילון אבן־שושן). השם הלקוח מן הקודש הועתק לתחום הספרות, לתחום החילוני, על מנת לשמש תחליף לתפילה; החלפת עולם הערכים הדתי, התפילה, בעולם הערכים החילוני - הספרות. העיתון כבית מקדש!

ד. רמתו של המדור לספרות בעיתון היומי נקבעה על ידי עורכו, כמעט ללא קשר לזהות המפלגתית של העיתון המאכסן ולחשיבותו. מובן שגם לזהותו של העורך הכללי של העיתון הייתה חשיבות רבה – אם נתן לעורך הספרותי יד חופשית, סמך על טעמו ולא התערב בשיקולי העריכה ובמדיניותו.

ה. דוגמה לכך הם דבריו של זיסי סתוי עם פרישתו מעריכת המוסף לספרות של ‘הבוקר’ (ח' בטבת תשכ"ו, 31.12.1965). יש בהם אמונה בחשיבותו, כוחו והשפעתו של המדור לספרות:15

מוסף ספרותי הוא מעצם טיבו וטבעו יצור־כלאיים מוזר. כחלק אורגאני של עתון יומי חלים עליו לכאורה כל הכללים העתונאיים המקובלים; ואף על פי כן הרי הוא כעין “שבועון בתוך עתון”, “ממלכה” קטנה ועצמאית, אי ספרותי־אמנותי בתוך ים החדשות, הרפורטז’ות והמודעות. [– – –]. הוא נתן חופש ביטוי. חופש ביטוי זה נבע כולו מן העקרון המרכזי המנחה – שאין לערב שיקולים פוליטיים, אידיאולוגיים־מפלגתיים ועסקיים מסחריים במסגרת מוסף ספרותי. השיקול האחד והיחידי, צריך וחייב להיות השיקול הענייני הספרותי; [– – –] אם יש משהו ב“טורי ספרות”, שעליו גאוותי, הרי זוהי השתתפותם העֵרה, הפעילה והנאמנה של סופרים ומשוררים, מסאים ומבקרים, שמבחינת השקפתם הפוליטית הם יריבים מושבעים של ‘הבוקר’, ובכל זאת פרסמו כאן מפרי עטם, ולא דווקא במוספי העיתונים הקרובים להם מבחינה אידיאולוגית־מפלגתית. [– – –] חופש ביטוי זה קיבל משנה־תוקף וחיזוק תודות לראש מערכת ‘הבוקר’, גבריאל צפרוני, שאִפשר אותו ברצון ובהבנה מלאים.


נספח 7ב.jpg

 

חלק שני: כיום    🔗

א. המאבק על ההישרדות    🔗

הערות אחדות לתהליכים המתרחשים בשנים האחרונות בארבעה נושאים: הסיבות להיעלמותם של המדורים לספרות; תיאור מצבם של המדורים ששרדו; התחדשות המדור לספרות בעיתונות “הימין” כמה תקוות חסרות־בסיס לעתיד.16

היעלמותם של מדורי הספרות קשורה להפסקת הופעתם של העיתונות המפלגתיים. המוספים לספרות שלצד העיתונים היומיים חדלו להיות זירת ההתרחשות של הספרות והתרבות העברית כבעבר. היעלמותם של מדורי הספרות גם במקומונים שפרחו בשנות השמונים של המאה העשרים ואילך קשורה לתפיסותיהם של בעלי העיתונים ועורכיהם, כאילו הקהל הרחב שוב אינו מתעניין בתרבות ובספרות במובנן ה“קלאסי” אלא בתחומים שנוספו ל“תרבות” דוגמת אוכל, בידור ומוזיקה פופולרית. ואם מדובר בספרות: הצד הרכילותי גָּבַר על הצד הספרותי.17 כך קרה, שמדור הספרות בצורתו המסורתית, כלומר צירוף של ספרות יפה, ביקורת, ויכוח ומידע, נעלם כמעט לחלוטין מן המקומונים.

היעלמותו של מדור הספרות בעיתונות באה לידי ביטוי חד וחריף בייחוד בחינמונים, שקהל קוראיהם הולך ומתרחב. מה שמפורסם בהם בתחום זה הוא צל־צלו של מה שהיה פעם מדור לספרות. מקום עלוב, צדדי ומבוזה מוקדש לנושא זה, אם בכלל.

בעיתונות היומית קוצץ ונמרט מדור הספרות באכזריות. ב’מעריב' הוא נעלם לגמרי, לרבות הניסיון המביך של מוסף “ז’ורנל”. ‘ידיעות אחרונות’, שהמדור שלו לספרות פרח בימי זיסי סתוי – מדור שהיה מוקד ומרכז, בעל יריעה רחבה, מופת של שילוב הספרות, הסופרים וחיי הספרות – הצטמצם למינימום. עדיין קיים בעיתון מדור לספרות אבל הוא הד קלוש למה שהיה בעבר. יש בו מקום לסקירות קצרצרות על ספרי מקור ותרגום ונשמר בו מדור קבוע אך קצר למבקר בעל טור. פה ושם מתפרסם שיר קצרצר. יש מדור מיוחד למידע על החיים הספרותיים אך זה גובל ברכילות. פה ושם ניתנת זכות לתגובה קצרה על מה שפורסם. ספרים חדשים מעטים בלבד זוכים לחשיפה של מילים ספורות וגם אז על מחבריהם להודות למזלם הטוב על כך שהוצאו מן האנונימיות שלתוכה שוקעים מרבית הספרים. ליותר מזה אין מקום.

הנה דוגמה בעילום שם18 למה שהתרחש ומתרחש במדור לספרות של ‘מעריב’. הדברים נכתבו במרץ 2013. הכותב מתאר את שלבי תהליך שקיעתו של המדור, הידרדרותו והיעלמותו מאז שנות השמונים של המאה העשרים ועד היום:

לאורך שנות השמונים, עד אמצע–סוף שנות התשעים, ‘מעריב’ התהדר במוסף ספרות מפואר, שנע בין שישה עמודים לשמונה. [– – –] לכולם היה ברור כי ספרות היא חלק בלתי נפרד מעיתונות טובה. [– – –] בשנות האלפיים, שסימנו את ראשית המשבר של העיתונות הכתובה, הלכו והצטמצמו המודעות הפרסומיות בעיתון ואיתן גם עמודי הספרות. הספרות הייתה בין הנפגעים העיקריים. [– – –] מה שנותר היה כתבַת רוחב אחת – לעתים ראיון אישי עם סופר או משורר, ביקורות וטור חדשות ספרות שעסק בעיקר בצד המו“לי־תעשייתי. [– – –] המטרה הייתה להעביר את עמודי הספרות אל תוך מוסף התרבות (בדומה למה שנעשה ב’ידיעות'). [– – –] רוב הכותבים היו פרילנסרים [– – –]. על כָּתַב ספרות קבוע אין בכלל מה לדבר. כותבים מהעיתון שתרמו למדור, לא קיבלו תשלום. [– – –] לאחר שהתחלפו העורכים הראשיים של העיתון, פחת מספר העמודים של מוסף התרבות ומדור הספרות נאלץ להקריב עמוד משלו, והפך לארבעה עמודים. “ז’ורנל” היה הבטחה גדולה, אבל למרות ההבטחות, הניסיון להחיות את תחום הספרות ב”ז’ורנל" [– – –] לא עלה יפה. [– – –] שבועות ספורים חלפו עד שעמודי הספרות נעלמו כמעט כליל. ומקץ שמונה חודשים הובא ה“ז’ורנל” היומי לקבורה. מה שנותר הוא מספר עמודים בודדים בגיליון סוף השבוע שלו. בימים אלה מפוזרות כתבות הספרות בין חלקיו השונים של העיתון, ללא סדר ממשי.

‘הארץ’ נשאר כמעט יחיד עם המדור “תרבות וספרות” בעריכת בני ציפר, שיש בו יריעה רחבה לתרבות, לאמנות ולספרות. יש בו מקום למסה ארוכה, אפילו בהמשכים (בדרך כלל של כותבים קבועים האהובים על העורך, כגון דן מירון), לביקורת של ממש, לסיפור, לשיר ולחיים הספרותיים. עם כל הביקורת על בני ציפר, העושה תפקיד בלתי אפשרי (גם בשל העובדה שיש ספרים רבים ואין כמעט במות בעיתונים היומיים ואת כתבי העת הספרותיים רק מעטים קוראים), הוא מספק בכל שבוע מדור ספרותי חי, תוסס ומעניין הטבוע בחותם אישיותו, דעותיו וטעמו האישי. אבל האין זה תמיד כך?19 נוסף על כך, ‘הארץ’ ממשיך להוציא מדי שבוע את מוסף “ספרים” המוקדש לביקורת ולסקירות על ספרים חדשים, ומדי פעם גם למסות ספרותיות בנושאים עקרוניים. עורכו כעת הוא בני מֶר.

מה נשאר? – נשאר העיתון ‘מקור ראשון’ ומוסף “שבת” שלו. יריעתו רחבה ויש בו מקום לראיונות, לסיפורים, לשירים ולביקורות בהיקף יותר גדול. זהו עיתון אידיאולוגי מובהק אבל בשל היות העורך אלחנן ניר משורר בעל טעם, פתוח ואוהב ספרות, הורחבה בו היריעה.20 יש לשער שהדבר אפשרי גם בשל מדיניות התרבות הכוללת של העורך הראשי ושל בעלי העיתון. משתתפים בו כותבים, לא רק ללא בדיקת “תעודת הזהות” הפוליטית שלהם, אלא גם כאלה שידוע שהם נמנים עם המחנה האחר. בכך נמשכת המסורת של עורכים ספרותיים הראויים לתפקידם: הרמה הספרותית גוברת על כרטיס החבר האידיאולוגי של הכותב.21 למוסף “שבת” ולעורכו יש “קווים אדומים”, כשם שיש לכל עורך ולכל עיתון, אבל הם רחבים דיים כדי לפתוח את השערים לנושאים, לספרים, לכותבים ולדעות כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית. אדרבא, דומה כי ההימנעות מפרסום בעיתון זה אינה מצדו של העורך אלא דווקא מצד הכותבים, שחלק מהם נרתעים משיתוף פעולה עם “עיתון ימני”, גם כשהמדובר בנושאי תרבות וספרות.

כך מתנהג מי שמרגיש את עצמו חזק. שיתוף הרבים ופתיחת השערים מתוך תחושה של כוח, ולא מתוך חולשה או התגוננות.

האם אפשר לומר שלנגד עינינו מתחולל “מהפך”? חוגי השמאל (מבלי לפרט כעת לְמה הכוונה) או מפלגות הפועלים (כנ"ל), שהיו המטפחים הגדולים של התרבות והספרות העברית, שעודדו סופרים ויסדו הוצאות ספרים וכתבי עת ספרותיים, נסוגו מתפקידם ההיסטורי הזה, ואת מקומם תפסו ותופסים חוגי הימין שבעבר לא התעניינו ביותר בספרות העברית, וכעת הם המטפחים הבולטים שלה!…

כאמור, העיתונות המפלגתית מתה. למפלגות השמאל אין עיתונות משלהן וממילא אין להן אפשרות לטפח במסגרות אלה את הספרות העברית. בעלי ההון השולטים בעיתונות הכללית, המסחרית, אינם בטוחים שיש חשיבות לתרבות ולספרות העברית (כמה עתודות יש לסופרים?!), אינם בטוחים שמדור לספרות ירבה קוראים; אינם חושבים שיש להשקיע גם בנושא זה ולטפח אותו, ולכן מדור זה נעלם ב’מעריב‘, וב’ידיעות אחרונות’ אין הוא ממלא את תפקידו כהלכה.22

הא בהא תליא! אם הקורא לא נחשף לתרבות ולספרות דרך קבע בעיתונו, ממילא אין היא נחשבת בעיניו והוא חדל מלהיות צרכן תרבות וספרות. זאת בניגוד למה שמתרחש במדורי הספורט, למשל. גם האינטרנט, שיש בו דרך קבע ביקורת ספרותית מסוימת, אינו יכול לשמש תחליף לפגישה הקבועה של הקורא עם העיתון היומי, בייחוד בימי שישי – לפגישה עם התרבות והספרות.


ב. תקוות לעתיד ללא ביסוס    🔗

עצוב, אבל אסור להתייאש. יש לקוות ש’מקור ראשון' ומוסף “שבת” שלו ישמשו מודל גם ל’מעריב', שבעליו התחלפו, ושיחזיר לעצמו את מדור הספרות הרחב והמשפיע, כבעבר. יש לקוות שגם החינמונים, המחולקים חינם ברחובות, ורבים קוראיהם, יאמצו להם מדור ספרות של ממש ולא רק “רכילות ספרותית”, ויפקידו עליו עורך בעל טעם שימשיך את המסורת של מדורי הספרות בעיתונות היומית. אולי גם ‘ידיעות אחרונות’ יחזיר “עטרה ליושנה”, ירחיב את המקום שמוקדש לספרות ויחזור להיות זירת החיים הספרותיים. יש לקוות שגם בעיתונות המקוונת, שרבים נחשפים אליה דרך קבע, יתפסו התרבות והספרות מקום נרחב יותר.

לא פחות מכך יש לקוות שכתבי העת הספרותיים (‘מאזנים’, ‘אפיריון’, ‘עתון 77’, ‘גג’) ואלה הכלליים, שמשולבת בהם ספרות יפה דרך קבע (‘כיוונים חדשים’, ‘האומה’) יגדילו את תפוצתם, ירחיבו את קהל קוראיהם ורבים יותר ייחשפו לפעילות התרבותית והספרותית הענפה והמגוונת המתרחשת כיום במדינת ישראל.

סיון תשע"ג, מאי 2013


 

מקורות    🔗

נורית גוברין, ‘שי של ספרות’, המכון לחקר הציונות ואוניברסיטת תל־אביב בשיתוף עם הוצאת עקד, תשל"ג, 1973, בצירוף מהדורה מצולמת של כתב העת.

נורית גוברין, “בין נכס לנטל: המדורים לספרות בעיתונות היומית”, ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ב, גוונים ובית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, תשס"ב, 2002, 81–98. לראשונה: ‘קשר’, מס' 25, מאי 1999, בצירוף ביבליוגרפיה מפורטת. שָׁם גם פרקים נוספים בנושא המניפסטים הספרותיים בפרט והעיתונות בכלל.

מנוחה גלבוע, ‘לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה’, אוניברסיטת תל־אביב ומוסד ביאליק, תשנ"ב, 1992.

גליה ירדני, ‘העיתונות העברית בארץ־ישראל בשנים 1863–1904’, אוניברסיטת תל־אביב והקיבוץ המאוחד, תשכ"ט, 1969.

מרדכי נאור, ‘רבותי, העיתונות: פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ’, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ה, 2004.

מרדכי (מוטי) נייגר, ‘מוספי הספרות ועיצוב התרבות הישראלית’, חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1999.

גדעון קוּץ, ‘חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית’, הספרייה הציונית ואוניברסיטת תל־אביב, תשע"ג, 2013.

צבי קרניאל, ‘הפיליטון העברי: התפתחותו של הפיליטון בספרות העברית’, הוצאת אל"ף, תשמ״ב, 1981.

ג. קרסל, ‘תולדות העתונות העברית בארץ־ישראל’, הספרייה הציונית, תשכ"ד, 1964.


  1. נכלל בספרי ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ב. שָׁם גם ביבליוגרפיה מפורטת.  ↩

  2. כל שמות העיתונים וכתבי העת העבריים מראשיתם ועד שנת תרנ"ד (1894) מרוכזים ב‘לקסיקון העיתונות העברית’ של מנוחה גלבוע, שלא היה לו המשך. נכללו בו 287 כותרים.  ↩

  3. בנושא זה נכתב לא מעט אבל הוא עדיין מחכה למחקר מקיף, מעמיק וממצה. בהמשך, הערות נוספות על נושאים בתחום זה שטרם נחקרו לעומקם.  ↩

  4. אף זהו נושא העומד בפני עצמו והצבעתי עליו בכמה ממחקרי על המניפסטים ועל העיתונות, בספרי ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ב וכן ובספרַי ובמחקרַי האחרים.  ↩

  5. העיתונים הוציאו גם תוספות בנושאים שונים דוגמת תורניות “פרחי החבצלת” (ירדני, 146) והמפקד הסטטיסטי שערך ז.ס. (זאב סמילנסקי, אביו של ס. יזהר) ביפו בשנת 1907, שהופיע כתוספת מיוחדת לחוברת הראשונה של ‘העומר’.  ↩

  6. ראו ספרו של צבי קרניאל הפיליטון העברי‘ ובספרו של גדעון קוץ ’חדשות וקורות העתים', 39–40.  ↩

  7. קריאת ז‘אנר ספרותי על שם מקומו הגרפי בעיתון נמשכת והולכת. כך, למשל, שירי “הטור השביעי” של נתן אלתרמן, שמקומם הקבוע היה ב’דבר' בטור השביעי והאחרון שבדף העיתון.  ↩

  8. ז‘אנר הסאטירה היה מן הז’אנרים הרווחים ביותר בספרות ההשכלה. ראו על כך בסדרת ספריו של יהודה פרידלנדר בנושא זה.  ↩

  9. במחקר מקיף ויסודי בנושא זה, יהיה צורך להבדיל בין שלוש תקופות. התקופה הראשונה: השנים שבין שתי מלחמות העולם, השנייה: בתקופת מלחמת העולם השנייה ועד הקמת מדינת ישראל, השלישית: שלושים השנים הראשונות של מדינת ישראל.  ↩

  10. גם זה נושא ראוי למחקר מעמיק שיהיה מבוסס על עובדות ודוגמאות.  ↩

  11. גם זה נושא חשוב ומיוחד, שעודו מחכה למחקר מעמיק, על המתח שבין הזדהות עם המפלגה לבין רצון העורך לשתף בעיתונו גם מי שאינו חבר מפלגה. מתח זה היה נחלת כל העורכים שערכו מדורים ספרותיים בעיתונות מפלגתית.  ↩

  12. העובדה שקשה לאתר גם בעזרת מומחים (דוגמת ד"ר מרדכי נאור) את שמותיהם של כל עורכי המדורים לספרות של העיתונים היומיים מעידה על מצב המחקר העגום בתחום זה.  ↩

  13. נושאים אלה של המדורים לספרות בעיתונות היומית, כמו גם “הפולמוסים הספרותיים”, אלה העקרוניים ואלה האישיים, עודם מחכים למחקרים פרטניים ויסודיים.  ↩

  14. ראו עליו בספרי ‘שי של ספרות’.  ↩

  15. דבריו הובאו במלואם במחקרי “בין נכס לנטל” הנמצא בספרי ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ב  ↩

  16. נושאים אלה מחייבים, כאמור, מחקרים מפורטים שימחישו תהליכים אלה ויבססו אותם על סמך נתונים ודוגמאות.  ↩

  17. במחקרי “בין נכס לנטל” הנמצא בספרי ‘קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה’, כרך ב נמנו סיבות נוספות.  ↩

  18. השם המלא שמור עמי.  ↩

  19. גם נושא זה של תפקיד העורך והקשר בין העורך לספרות שהוא עורך במסגרות השונות ראוי למחקר נפרד.  ↩

  20. יחד עם עורך המשנה של המדור לספרות, שמואל פאוסט.  ↩

  21. כבתו של עורך, ישראל כהן, שערך שנים רבות את ‘הפועל הצעיר’, ביטאונה של מפא"י ואחר כך מפלגת העבודה, אני יכולה להעיד שהמדור לספרות שערך היה פתוח לכול. השתתפו בו יוצרים רבים, מכל קצוות הקשת הפוליטית. כתבתי על כך בהזדמנויות אחדות.  ↩

  22. כעת, כש‘מעריב’ נקנה על ידי בעליו של ‘מקור ראשון’, אולי ישתנה המצב לטובה. עדיין אין לדעת אך יש לקוות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!