א. עבר    🔗

הופעתו של ספר זה מציינת השלמה של שלושים שנות פעילותי כמבקר־ספרות, שבמהלכן עקבתי הן אחרי התפתחותם של סופרים והן אחרי התפתחותה של הספרות העברית בתקופה הישראלית שלה (ראה הנימוקים להצדקתה של הצעת המיפוי הזו במסה “מיפוי חדש – הגדרה חדשה” בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991). מסת הביקורת הראשונה שלי התפרסמה ב־1965 והיא דנה ברומאן “החי על המת” לאהרן מגד (המסה נכללה בספרי הקודם “זהויות בסיפורת הישראלית”, 1994). מאז, במשך שלושים שנה, פירשתי והערכתי את ספריהם של בני ארבע המשמרות הספרותיות, שפועלות כיום במקביל בספרות הישראלית: משמרת “דור בארץ”, משמרת “הגל החדש”, משמרת “הגל המפוכח” ומשמרת “הקולות החדשים” (ראה איפיונן של ארבע המשמרות האלה במסה “הסיפורת הישראלית – תמונת מצב” בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1992).

מתחילת דרכי בביקורת הגבלתי את כתיבתי לספרות המקור, שנכתבת כהמשך לספרות העברית, בתחומי הריבונות היהודית במדינת־ישראל. לאחר שלושים שנה אני יכול לציין בסיפוק, שצדקתי בשתי ההנחות שבגללן נטלתי על עצמי את ההגבלה הזו. הראשונה – שספרות המקור אשר נכתבת על־ידי בני דורי ראוייה לשימת־לב בלעדית ולטיפוח שקדני: “המבקר העברי נתבע כיום להוסיף על רגישותו האמנותית גם את רגישותו הלאומית. תביעה מכופלת היא ממנו, אך בהחלט תביעה בלתי־סותרת. עיקר שליחותו: עליו להיות בן־לוויה נאמן לספרות העברית, לחלקה הלאומי של הספרות, כשותף ליצירתה וכמנווט לנעשה בה. ביקורתו חייבת להיות בונה, ואם אין לפניו אבני־גזית שלמות־צורה עליו לברור לו אבנים קטנות, שניתן לצרף מהן צורה. קשת־עורף צריכה להיות הביקורת החיובית, כי עיניה נשואות אל דורות אחרים ואל ימים אחרים. ואף אם הללו יתמהמהו – בזכותה ובעמלה בוא יבואו!” (מתוך המסה “שליחותה של הביקורת”, בספרי “שבבים”, 1981). וההנחה השנייה – שספרות המקור תשגשג ותגיע להישגים גדולים: “היצירה העברית ניצבת עתה – בסימנה של הרציפות התרבותית – על סיפן של שנותיה היפות וסיכוייה הגדולים” (מתוך המסה “פסקנותו המקברת של דן מירון” בספרי הנ"ל).

את תוצאות התחייבותי הבלתי־מתפשרת לספרות המקור ניתן למצוא בספרים שפירסמתי עד כה, שלא פסחו על שום יצירה שניתן היה לבצר בעזרתה את הספרות הישראלית, כשם שלא השתמטו מהתמודדות עם התופעות המרכזיות שהתהוו בה. תגובותי נקטו עמדה כלפי התופעות הללו גם כן לפי טיבן: כתורמות לחיזוקה של התרבות העברית בתקופתה הישראלית או כמחלישות אותה. ועל כך יעידו במיוחד ספרי הבאים: “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” (1983), “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי” (1990), “הצדעה לספרות הישראלית” (1991), “העט כשופר פוליטי” (1992) ו“זהויות בסיפורת הישראלית” (1994). הספר הנוכחי משלים את אחיו הקודמים בנקודת הראות המיוחדת שממנה הוא דן בתופעות המשפיעות על עתידה של הספרות הישראלית – נקודת הראות התימאטית.

ב. הווה    🔗

את השקפותי על העיסוק הביקורתי כז’אנר בלטריסטי ועל מקומה של הביקורת בפעילות הספרותית־תרבותית של התקופה ניתן להכיר לא רק בספרי הקודמים, כי אם גם משתי המסות שהוצבו בפתח הספר הנוכחי, במדור “חלקת הביקורת”. מדור זה הוצב באופן מסורתי בסיום חלק מספרי הקודמים. הצבתו הפעם בראש שאר המדורים של הספר באה לחשוף את אמות־המידה שאני מצטייד בהן כאשר אני דן ברומאן חדש. את הפעלתן של אמות־מידה אלה יוכל כל קורא לגלות בדיונים המפורטים על הרומאנים שבחרתי הפעם להתייחס אליהם. העקרונות הפרשניים והשיפוטיים שמובהרים במסות שכללתי ב“חלקת הביקורת” מסבירים מדוע מצאתי את עצמי לעתים די־קרובות משמיע דעת יחיד בביקורת ומתעמת עם עמיתי המבקרים על הבנתו ועל הערכתו של רומאן ישראלי חדש.

המדורים הנוספים בספר מסמנים ארבע מגמות בולטות בסיפורת שלנו במחצית הראשונה של שנות התשעים. אף שאני מסמן בגלוי מגמות תימאטיות בלבד, יגלה הקורא בפרקים הדנים ברומאנים עצמם נגיעה במגמות טיפוסיות נוספות לרומאן העכשווי, כגון: השימוש המופרז בלשון הפיגוראטיבית והשימוש הבלתי אחראי בסיגנון הפנטסטי. העדפתו של הבירור במגמות התימאטיות נעשתה משום שמגמות אלה בולטות יותר מכל האחרות ברומאן הישראלי. הגדרתן ובירורן של המגמות התימאטיות שהספר דן בהן גם דוחקים יותר, כי דווקא מגמות מסוג זה מסוגלות להשפיע על התפתחותה הבאה של הספרות העברית. הספר אכן מדגים את דרך תגובתו של מבקר־ספרות על מה שמתרחש בספרות ואת צורת התערבותו בנעשה בה כדי להשפיע על עתידה.

הפרקים הדנים ברומאנים משקפים את הקושי העיקרי של כתיבת המסה הביקורתית: מציאת האיזון הנכון בין הדיון הממצה בספר הבודד ובין ההסתמכות עליו במסגרת דיון מכליל על מצבה של הספרות. אני מקווה שהקורא יגלה, ששום הכללה שהושמעה בספר על מצבה של הספרות לא היתה מבוססת, אלמלא נשענה על אינטרפרטציה בלתי־מתפשרת בהיקפה וביסודיותה על כל רומאן בנפרד. ואפשר יסיק הקורא מכך על אופן הקריאה התקין, הנעשה תמיד בשתי רמות. תחילה אנו מבודדים את היצירה ומשתקעים בקריאתה כאילו היתה אחת ויחידה בעולם. אך אחרי שאנו עומדים על טיבה, אנו חוזרים וקושרים אותה אל הרצף הספרותי, אל כל מה שנדפס לפניה ואל כל מה שעתיד להתפתח ממנה. בדרך זו הופך הקורא מקוראם של ספרים לקורא של ספרות (כאגף של התרבות המתהווה).

מי שעיסוקו בביקורת איננו רשאי להסתפק בקריאה הראשונה, קריאת הספרים בלבד. יחד עם זאת, קודם שמבקר מדלג אל הקריאה השנייה, אל הפרחת הקביעות המכלילות על מצבה של הספרות, מוטל עליו לבצע ביסודיות ובתבונה את הקריאה בכל רומאן בנפרד, אם הוא רוצה שהכללותיו תהיינה מבוססות. הוא שאמרתי: מבקר צריך למצוא את האיזון בין הדיון בספר ובין הדיון בספרות. קביעה בעלת־תוקף על מגמה שמתפתחת בספרות (ובתרבות בכללה) אפשר לנסח רק בעקבות ההתמודדות הפרשנית עם כל רומאן בנפרד, כי היא חושפת קווי־דמיון וזיקות בין יצירות מפרי עטם של סופרים שונים שנכתבו בסמיכות זמן, יצירות שמסמנות ביחד כיוון משותף כלשהו. את החובות של ביקורת אחראית מסוג זה מילאתי, כך אני מקווה, בסימון המגמות שאני טוען לקיומן ברומאן הישראלי.

ג. עתיד    🔗

אינני יודע אם בחמש מאות המסות ובעשרת הספרים, שהם יבולי בשלושים שנות פעילותי כמבקר־ספרות, פרעתי את מלוא חובי ל“שליחותו של המבקר”, שעליה הרביתי להצהיר בעבר, אך הם זיכו אותי בקהל קוראים נאמן, המטה אוזן לדברי, לפירושי ולשיפוטי. מקוראים אלה אני שואב את הכוח הנפשי הדרוש לי כדי להתמיד בכתיבה, ולמענם ארשה לעצמי להצהיר עוד הצהרה, לאחר תקופת התנזרות ממושכת ממתן הצהרות: בדעתי להמשיך ללוות את הספרות הישראלית כל עוד אהיה מסוגל להחזיק את העט ביד. אני מקווה שגם אלה שהבטחה זו נשמעת להם כאיום יתייחסו אליה ברוח טובה, שהרי היא נאמרת ביום חגו הפרטי וברצינות זחוחת־דעת גמורה מפיו של מי שהצליח לשרוד בחיים אחרי שלושים שנות פעילות בביקורת הישראלית…