* הוצאת הקיבוץ המאוחר 1983, 112 עמ'.

* * נוסח מקוצר של מסה זו הודפס לראשונה במוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות”, 9.3.84, תחת הכותרת: “מסע־צלב נגד ‘אנשי הספרות’”.

“סיפור אינו” איננו סיפור. זהו קובץ מסות, שתוכנן מתריס נגד “אנשי הספרות”, דהיינו: החוקרים, הפרשנים והמבקרים, ומתנגד לעיסוקיהם בטקסטים ספרותיים. סיפור – הבה נסכים עם הכותב – “הוא מה שקורין פיקציה ־ ־ ־ בדות בדוייה” (96), והוא זכאי, לפיכך, להיות תלוש מהמציאות, אך מסה המגנה את “קולות הרוב” איננה רשאית להיות תלושה מכל מציאות ואין היא פטורה מצורך ההוכחה ומחובת ההדגמה של הגינויים שהיא מטיחה בפעילותם הרוחנית של אחרים. אם אמנם נעשים הרבה מעשי איוולת ושטות על־ידי “אנשי הספרות” – ראוי היה לסנוט בהם בפומבי דווקא על־ידי שפע של דוגמאות המוכיחות את הנזק שהללו מסבים לספרות ולסופרים. מלחמה באיוולתם של בעלי תארים הנפוחים מרוב חשיבות עצמית בעמדות הכוח שביצרו לעצמם, ועוד בתחום כה חשוב של התרבות כמו הספרות, אינה רק מתבקשת, אלא ראוי לנהלה במלוא ההתלהבות ובהומור חסר־רחמים. אך בקובץ “סיפור אינו” אין אפילו לחלוחית של הומור. שולט בו קול חרב, מאומץ ופסקני אשר מנסח את המובן מאליו. כגון: “כל סיפור ־ ־ ־ אמור להיות נדון על־פי מה שהוא מבית, ולא על־פי כל נתוני חוצה־לו שקדמו להיותו” (22). ואת הקביעות החבוטות האלה מנסח יזהר ברצינות של מגלה חידושים, בגודש רטורי, בארטילריה של דימויים וציורים, כפי שמצופה במלחמה שהיחיד מכריז על כל העולם.

אלא שמלחמה זו כבר שבתה מזמן, ויזהר שועט, חמוש מכף רגל ועד ראש, דרך שערים פתוחים זה מכבר, הַיְשר אל עבר “אנשי הספרות” לדורסם. במצב מביך שכזה, כאשר אין הללו נמצאים כלל במחלוקת עם קביעותיו, סופו שהוא נספג במחנה “אויביו” ועקבותיו בקהילתם לא נודעו. אך קודם שיזהר נבלע כפרשן בין שאר “אנשי הספרות”, במחציתו השנייה של הספר, הוא מספיק להפריח את שלוש קריאות־הקרב שלו: “סיפור אינו משקף מציאות” (16), “סיפור אינו תקשורת” (24) ו“סיפור טוב אינו צריך שום פרשנות לשם היותו” (95). אם באו ההכרזות הללו לתבוע אוטונומיה לסיפור, שתבדיל אותו לטובה משאר הכתובים, איני מעלה בדעתי “איש ספרות” אחד שיזהר ימצא אותו מתייצב מולו, אך אם הן קביעות כפשוטן ביחס לטיבו של סיפור וביחס להיתרי־גישה אליו – אין להסתפק כלפיהן בהרמת גבה בלבד.

קביעות נחרצות וסותרות    🔗

ניסוחי־השלילה הללו, יודע יזהר, לא יחזיקו מעמד, אלא אם כן יבואו לחזקם ניסוחים על דרך החיוב. אך בבואו לנסח הגדרה האומרת מהו כן סיפור, הוא מיד נקלע לסתירות המבטלות את שלילותיו מניה וביה. כך בניסוח השולל אנו קוראים שהסיפור “אינו עושה כלל מה שמחפשים בו: אין הוא מדווח על שום מאורע, ואין הוא עד לשום מאורע ואינו רושם ולא מתעד” (43). דיבורים נחרצים אלה הופכים מעורפלים יותר כאשר הם מתנסחים על דרך החיוב: “הקו האסתטי הוא המפלה בין הכתיבתי ובין הספרותי. לא התוכן, לא הנושא, לא המושא, לא העלילה ולא הגיבורים, גם לא הבשורה ולא המסר, וגם לא החברה ולא החיים – האסתטי הוא הדבר” (44). ובהמשך: “ובמובן זה, ניתן לראות סיפור כמיבנה לשוני שצובר מתח ופורק מתח, באופנים המיוחדים לאותו סיפור מיוחד” (45).

ולאחר מכן: “מיטב הסיפור, איפוא, הוא דיבורו ־ ־ ־ דיבור הבונה עולם, ולא המחקה או המשקף עולם ־ ־ ־ דיבור יפה וריק, דיבור ללא שימוש המלים כתקשורת וריק מתוכן חיצוני, תוך כדי שבוחר לו את המלים המדוייקות ביותר, הקולעות ביותר, האומרות כחוט־השערה את הדברים” (80־79). ועוד אתה תוהה מה חידוש יש בדברים אלה על טיבה של הלשון בספרות, אתה מתאווה לשאול: יצירת־לשון אסתטית זו – בין שתוגדר כ“יפה” ובין שתוגדר, בהתאם לקנאותו של יזהר, כ“שיווי המשקל” – לשם מה נוצרה, ומהי שליחותה? על כך משיב יזהר בהנאה בודדה זו, הנאה מחן הלשון המצורפת יפה והמאוזנת יפה, משום ששלל את שאר ההנאות שבסיפור: התוכן, העלילה, הגיבורים, הבשורה, המסר וגילום החיים והמציאות, אלא שאז מגיחה לפתע הסתירה: כל אותו “האסתטי”, המארגן “מתחים מעומתים”, מתגלה בסיפור “בעלילה, בגיבורים, בדיבורים, ברקע ובמה לא” (53), שבלעדיהם מסתבר אין הסיפור כלל סיפור, אלא אפשר מילון שהתארגן באופן שונה, יפה יותר ומאוזן יותר.

הפה שאסר הוא שהתיר    🔗

הבדלת סיפור משאר הכתובים הוא עיקר גדול בתורת־הספרות של יזהר: “תוכנו של סיפור – יושב בלשונו. ויופיו של סיפור בלשונו. ואמנותו היא לשונו. ואמן איננו ממשיל משלים, ולא משקף חיים ולא מטיף דעות, אלא הוא יוצר הבונה בלשון, המקים מציאות מלשון” (97). ביטול כל מה שמצוי בסיפור, כגון דמויות, עלילה ומסר, וצימצומו ל“יופיו של סיפור בלשונו”, אינם מסבירים כיצד מוסיף סיפור להתקיים לאחר שניטלת ממנו לשונו, אחרי שתורגם ללשון אחרת. אין יזהר מתמודד עם תכונתה הדינמית של הלשון ואין הוא מסביר גם מה מקיים סיפור לאחר שלשון מתמעכת, צירופיה נשחקים, מילותיה משנות את מובנן וחדותה מתקהה ברבות השנים. יתר על כן: בפועל נשתכחה מיזהר תורתו, המקדשת את לשונו של הסיפור ומרוממת אותו מעל כל מרכיביו האחרים, כאשר תיקן במו־ידיו את סיפוריו המוקדמים ופגע בלשונם פגיעה שאין לה תקנה (ראה בספרי “שבבים”, 1981, המסה “תיקוניו המגמתיים של ס. יזהר”, אשר בוחנת את החורבן שהותירו תיקוניו המאוחרים בנובלה “בפאתי נגב”).

כזאת וגם כזאת קורה ליזהר גם בשאר ניסוחי השלילה, כאשר הוא מנסה להמירם בתחליפיהם בלשון החיוב. ואם נפנה מדעותיו של יזהר על הסיפור אל דעותיו על קריאת סיפור, נחזור ונגלה את הסתירות המפליגות בדבריו. “סיפור יפה אין צורך כמעט להגיד עליו כלום לא פרשנות ולא הסברנות. די לו במה שהוא עצמו, בדיבורו שלו, וכל מה שצריך בו בשביל הקורא – כבר ישנו בו” (80). יתר על כן: “סיפור טוב ממש דוחה מעליו פירושים, והפירושים לעולם רק מקטינים, רק מנמיכים, רק מגבילים” (94). קריאה אינה זקוקה למתווכים, אלא להקשבתו של הקורא בלבד, והסיפור “מוליך את הקורא” מאליו. להיכן בדיוק מוליך סיפור את הקורא מאליו? לפי שהכל גלום בלשון הסיפור, לפי דעת יזהר, עליך להניח שהסיפור יוליך את הקורא אל עיקרו “כמיבנה לשוני שצובר מתח ופורק מתח”. ועל היתר – התוכן, העלילה, הדמויות, המסר – קל וחומר שאין להוסיף דיבור ופרשנות. הן עניינים מגושמים אלה שבסיפור לכודים מראש בכפו של כל קורא.

עוד אתה מתפעם מחזון זה, כאשר “שליחותו של סיפור נעשית בידי עצמו מכוח העוצמה הכמוסה בו” (94), וכבר מגיעה קריאתך אל מחציתו השנייה של “סיפור אינו”, שם מביא יזהר קטעים מסיפוריהם של גנסין, עגנון והזז. מצפה אתה ברגע זה, שיזהר יסתפק במובאות ויוכיח שניתן לגשת אל טקסט אחרת מכפי שניגש “איש הספרות”, הנדחק בכוח לרמוס בנעליו את ערוגות הספרות המטופחות ולהסביר לקורא את מה שהובן לו מאליו. ממתין הנך שאחרי הציטוטים, יזהר “ירהיב עוז להגות בפומבי: ‘מקסים!’” ובכך יחתום את התערבותו בין הקורא לסיפור. אלא שכאן מתערער לפתע בטחונו של יזהר בכוחו של הסיפור עצמו להצעיד את הקורא אל המטרה הנכספת, ובמלוא המרץ הוא מתגייס לתווך, ככל “איש ספרות” מצוי, ולהוליך את הקורא אל משאביו הסמויים של הטקסט ואל רבדים שאינם נחשפים מעצמם בלי פירושיו ובלי הגדרותיו של פרשן. ובעוד יזהר לועג לַמְעַגְנְנִים, הוא עצמו גם מְעַגְנֵן וגם מְהַזֵז, ובהגיעו אל גנסין – מי ירהיב עוז בלבו לעצור את שטף ההסברים שבפיו? כאן מגלה יזהר לפתע רוחב־לב: יצירה “בכל זמן ובכל מקום עשוייה לעוד הבנה אחת ולעוד נוספת עליה” (13), כי רק “האל הטוב יודע מה זה בדיוק ‘להבין סיפור’, כאילו יש איזו הבנה אחת ומיוחדת שהיא־היא, שמי שזכה בה הבין ומי שלא זכה נשאר בחוץ, או כאילו יש איזו הבנה אחת לכל הקוראים והבנה אחת לכל הסיפורים” (95).

דברי־מינות כאלה הולמים את מי שמעתיק את מרכז הכובד מן הסיפור אל הקוראים ואל המפרשים, אך אי־אפשר ליישבם עם מי שחי רק מפי הסיפור וטוען בתוקף כי “הסיפור מוליך את הקורא”. יתר על כן: מי שסבור ש“הסיפור מוליך את הקורא” מעצמו, חייב להניח שכל קוראיו של סיפור מסויים יגיעו בתום ההפלגה שלהם בקריאתו לאותו חוף עצמו או לפחות לקירבתו. כיוון שנס כזה איננו מתרחש בדרך כלל לסיפור, מחלץ עצמו יזהר מהנחתו זו על־ידי התרת הבנות שונות ואף סותרות של קוראיו השונים של אותו סיפור עצמו. מסקנה אנרכיסטית כזו ביחס לטקסטים ספרותיים, כאשר היא מושמעת מפי תיאורטיקנים “ליברליים” ו“מתקדמים” מסוגו, היא כהכרזה על מותה של הספרות. זו מסקנה המתירה התרשמות מהטקסט במקום התעמקות בו. זו מסקנה המשליטה את השרלטנות של העירפול בכתיבה על ההתאמצות להביא יצירה למיקוד מושלם.

ואם לא די בכך, עוד מניח יזהר שקריאה חפוזה של קורא מזדמן ובלתי־מיומן משתווה ואף עולה על קריאה מעיינת ובוחנת של קורא מיומן כמו “איש הספרות”. אילו הסתפק יזהר בהתרת שיפוטים שונים של היצירה – ניחא, אך כיוון שהחליט להתיר הבנות שונות ובלבד שיקבעו אותן “קוראים” ולא חלילה “אנשי הספרות”, ראוי להגיב פעם אחת ולתמיד על השטות הזו. כל דיון בסיפור חייב להניח שיש לו משמעות, והיא גלומה בכל חומריו (מאורעותיה של העלילה, הדמויות שמשתתפות בה, המסרים שבפיהן והמספר שאחראי למסירת כל אלה), בכל תופעותיו (הסיגנון שבו הוא כתוב, המבנה שהוגדר לו, אורכו כטקסט וזיקתו למסורת ז’אנרית כלשהי) ובכל משאביו (הלשוניים, הרגשיים והרעיוניים). בסיפור טוב, דהיינו: ממוקד היטב בכל ענייניו, קיימת משמעות אחת וסופית, שלצורך הדיון תוגדר כמשמעות האידיאלית של הטקסט.

המשמעות האידיאלית הזו של הטקסט היא תיאורטית בלבד, לפי שעה, כי יתכן שאיש (ובכלל זאת גם המחבר עצמו) טרם הגיע לפיענוחה ולהגדרתה. אשר למחבר, אין לבטוח כלל בפירושו ליצירה שכתב. רק סופרים בעלי יושר אישי מכירים בעובדה, שבתהליך הכתיבה פועלים כוחות בלתי־נשלטים, המביאים לתוצאה שהכותב איננו תמיד מודע לכולה, ויודעים להודות בה. אין כמעט סופר שלא חווה את החוויה הזו, שבה “איש ספרות” חשף לו פנים ביצירתו שלא עמד עליהם קודם לכן, אף שלהרגשתו היה מודע לכל בתהליך כתיבתה. ועוד: “קול ההמון ברעו” איננו מוכיח שדווקא הרבים היטיבו לפענח או גם השכילו לפענח את המשמעות האחת והסופית של יצירה. בהחלט יתכן שפרשן יחיד יצדק מן הרבים, ופירושו יתקרב יותר מפירושיהם של האחרים לפיענוח המשמעות האידיאלית של היצירה, כי ההבדלים בהבנה בין קוראי היצירה משקפים את היכולת המשתנה שלהם ואת מידות ההצלחה השונות שלהם להגיע עד המשמעות האידיאלית הזו. מקוצר יכולתם של קוראים ופרשנים להסכים על פירוש אחד אין להסיק שליצירה עצמה אין משמעות אחת, וודאי שאין עובדה זו מצדיקה להכריז הכרזה אנרכיסטית, המתירה כל הבנה כלגיטימית וכל התרשמות סתמית מהיצירה כאפשרית.

הפסילה של מיפוי הספרות    🔗

במסע־הצלב של יזהר נגד “אנשי הספרות” לכיתותיהם: חוקרים, פרשנים ומבקרים, הוא מסתבך בסתירה נוספת. הוא מאשים אותם בהיטפלות לסיפור, בהתנשאות עליו, בזדון כלפיו ובהפיכת הנשגב שבו לתמיד־שטוח ולתמיד־מוגבל. “שליחי־ציבור” הם מטעם עצמם, “הממונים על ביטול הפנטסטי ועל סילוק המיסטי ועל החזרת הפרוע לשפיות” (92). הם כספחת לסיפור ואבן־נגף בדרכו אל הקורא. ניסוחיו של יזהר כלפי “אנשי הספרות” הם כה בוטים שאין טעם להרחיב בהם. אך בשוך מהומת המלים השוצפת של יזהר, אתה תוהה לא רק על ההפרש שבין תיאורם של הללו בפי יזהר ובין מציאות מעשיהם ותרומתם בפועל להתפתחות הספרות ולביצור מעמדה בתרבות, כי אם גם על דחייתם המוחלטת של “אנשי הספרות” כקוראים. את קריאתם הוא פוסל מכל וכל, אך כנגד זאת מעניק את מלוא ההכשר דווקא לקורא התמים, המזדמן אל הסיפור באקראי. “כל מה שצריך הקורא לשם קריאתו – מלבד קצת מידע בסיסי ומיומנות קריאה סבירה – אינו אלא רגישות להוראות הביצוע של קריאת הטקסט” (81), מודיע יזהר. לפיכך, כל מי שסגולותיו עולות על אלו הנדרשות מן “הקורא לשם קריאתו”, כגון חוקרים, פרשנים ומבקרים, פסול מעיקרו. לדידו, כל מי שהוא בר־סמכא פסול, וכל מי שהוא קורא לתומו – ראוי. כל מי שיש לו “קצת מידע בסיסי ומיומנויות קריאה סבירות” והיענות “להוראות הביצוע של קריאת הטקסט” יגיע מאליו להבחין בעיצוב “ההווה החדש” בסיפור העברי, אך דווקא השכלתם ומיומנותם של אותם “אנשי ספרות” יעמדו להם למיכשול וירחיקו אותם מכל סיכוי להבחין בזאת…

יתר על כן: בבואו לשפוד את “אנשי הספרות” אין יזהר בוחל להעזר במישוואה שאינה מאוזנת. בכף אחת הוא מניח את “הסיפור הטוב” ואל הכף האחרת הוא משליך את “איש הספרות”, בחינת “שוטה, קטן וחרש”. שיטתו של יזהר היא פסקנית: בצידו של “סיפור טוב” יתכנו גם “סיפור שאינו טוב” ו“סיפור גרוע”, אך כל “אנשי הספרות” דומים זה לזה כהעתקים שנוצקו בתבנית אחת. כל “איש ספרות” הוא מראש אטום־לב ומרושע, מעוות את הכתובים ומבלבל את המוח. בכל “קריית ספר” הרשעה הזו אין ולוא צדיק אחד – “איש ספרות” כלשהו שניתן להציגו כמי שאיננו שטוף בתאוות אינוסן של יצירות ושאיננו מעכב את הקוראים מהגיע בעצמם אל פסגות של הנאה מהקריאה הבתולית בסיפורים.

המעטת ערכם וביטול תרומתם של “אנשי הספרות”, על־ידי הפיכת כולם לבינוניים ואף לפחותים מבינוניים, דרושים ליזהר כדי להכריז “אין” נוסף בספרו זה: “אין דורות ואין קבוצות ואין אסכולות ואין זרמים בספרות ־ ־ ־ כל השמות שמפרטים בני הדור כדי להוכיח את הדור – הם הרבה בינוניים והרבה מאוד קטנים שנדונו להישכח בעוד עודם. האחד או השניים או השלושה שיישארו מהם, הללו אינם במקום כולם ואינם מייצגים את כולם ואינם בבואת כולם, אלא הם יחידים בודדים ומיוחדים” (10־9).

כיוון שיש מאניפסטים ספרותיים של קבוצות שונות בספרות, ומדי פעם מייסדים בימות־ספרותיות המלכדות יחידים לקבוצות, וכל הנעשה בספרות מכחיש מכל וכל את ה“אין” הזה, צריך לפסול את “אנשי הספרות” כדי שתיפסל מאליה כל מלאכת המיפוי של הספרות. ועד שאתה תוהה באשמתו זו של “איש הספרות”, וכבר הודעת לכל בית־ישראל שבזאת ורק בזאת עוסקים הבינוניים הללו, רחמנא ליצלן. הם מתעבים את הסיפור הטוב ואת יצירת הגאון, ומתפנים בלהיטות לגראפומניה בלבד: “היצירה הגראפומנית היא המופת המוצלח לקיום החוקים של הסוציולוגיה הספרותית – כאן יש דור, וכאן יש קבוצות, וכאן יש אסכולות, ויש ראש־אל־ראש מצטופף בבית־הקפה – והחוקים חוגגים. ואילו היוצרים הגדולים, גם כשהם נראים כאנשי רֵעים להתרועע, הם אנשים בודדים, לעולם אינם קבוצה, וכל יצירה היא אחת, והיא בדידות ובודדה לעצמה. בלי דור ובלי לעשות דור. חוקי גדילתה נולדים איתה ומתים איתה” (12־11).

הבקעה אל לב החידה    🔗

כאשר שומעים את גנותם של “אנשי הספרות” מפי יזהר, שאין ביכולתם לפרש את “גדולת היוצר הגדול” ואת “איכותה של יצירה גדולה”, מתעצם בך הרצון לשאול, אם מי שאינו לוקה בבינוניותם של “אנשי הספרות”, אותו “קורא לשם קריאתו”, שהוא “בעל מידע בסיסי ומיומנות קריאה סבירה” גו', יסכון יותר לגאוניו של יזהר מ“איש הספרות”. ועוד אתה מתאווה לשאול אותו: מתי מבחינים, שסופר כבר הגיע בהתפתחותו לאותה דרגת יחידות, שחוקיו נולדים ומתים איתו? מי מהקוראים המזדמנים לתומם אל סיפורו של המחבר ישכיל לקבוע את השלב הזה, ובאיזו דרך ישתף את אחיו התמימים בידיעה המוסמכת הזו? והאם מכאן ואילך מובטחים אנו שכל פליטת־עטו של אותו סופר היא תוספת “יצירה גדולה” לנכסי הספרות, המולידה וממיתה את חוקיה הייחודיים? ואם לא תושווה “היצירה הגדולה” להרבה “יצירות בינוניות”, במה נמדוד “את גדולת היוצר הגדול” וכיצד נדע שלפנינו השלמות בכבודה ובעצמה? ומי יהיה רשאי לעסוק בהשוואות כגון אלה אם כל “אנשי הספרות” פסולים מראש בשל בינוניותם – אפשר פקידים ממשרד החינוך והתרבות, אפשר “הקורא לשם קריאתו”, ואולי… המחבר הגאוני עצמו?

“סיפור אינו”, לפיכך, אינו משנה סדרי־עולם, והכל על מכונו עומד לטוב ולרע. יש דור, קבוצה, אסכולה וזרם בספרות, וגדולים תורמים יותר מן השאר להתהוותם. סיפור משקף בדרכים שונות את המציאות, סופג ממנה כפי צורכו ומגיב עליה על־פי דרכו ואף פונה אליה לפי רצונו. לא בפשטות ובקלות מתחייה הסיפור בקוראיו ומוליך אותם אל מחוזותיו. יש שהוא מסתייע לא־מעט במתווכים לסוגיהם, ובזכותם נעשית ההתפעלות מפורשת יותר וההנאה שלמה יותר. ואין בעולם סיפורים מושלמים בלבד ולא סופרים גדולים בלבד ולא קוראים מעולים בלבד, וגם “אנשי הספרות” אינם עשויים מעור אחד. ולעתים גאון מקדים את זמנו, וכבר מצאנו גאונים הדוחים את הגאונות של זולתם, וגם בין הנפילים הללו מרובה המחלוקת בשאלות טעם והערכה. לפיכך חשוב שירבו המפרשים והפירושים, כי הריבוי והמחלוקת בשאלות פרשנות והערכה הם מאורחות חייה של תרבות תוססת.

זאת ועוד: סיפור טוב, לעולם לא תוכל פרשנות לגמדו, כי הוא מכחיש ומגחיך את מעידות פרשניו. מריבוי פרשניו של סיפור אין להסיק שהכל נכון והכל אפשרי בפירוש הסיפור. וכל מי שמתיר את כל הפירושים כאילו הכריז שלסיפור (או לשיר) אין כלל מובן, אלא הוא פרוץ למובנים הרבה ואף סותרים זה את זה שמותנים כולם במפרשים, אך כלל לא ביצירה עצמה. ואשר לסתירות בין הפרשנים – הללו משקפות את מידות ההתקרבות השונות של מפרשים שונים אל מובנה האחד של היצירה, הגלום בסגולותיה העצמיות בלבד. ובכך עיסוקם העיקרי של “אנשי הספרות”: להבקיע אל לב החידה, להביא את עצמם וגם את זולתם אל ההנאה השלמה. קריאה תמימה אינה מביאה לכך. סיפור הינו יותר ככל שהוא מתבאר והולך לקוראיו בידי המפרשים, שאם לא כן צדק יזהר – והסיפור אינו.