א. 🔗
ערב ל“ג בעומר בשנת תר”ע. צפת העתיקה החבויה בין ההרים, כאילו הקיצה מתרדמתה שהיא שקועה בה כל השנה, והחיים התחילו מפכים בה בכל עוז. סמטאותיה הצרות והעקלקלות נתמלאו בני־אדם חדשים שזרמו אליה מכל עבר. בכל פנה פנים חדשות ומשונות; יהודים מארצות קרובות ורחוקות, רועשים, סקרניים ומלאים חדות־חיים. על כל גבעה נראו כשהם באים ועולים עם צרורותיהם, ארגזיהם, מזודותיהם וילדיהם.
אך רוב הבאים היו יהודי המזרח מן הארצות הסמוכות לארץ־ישראל. הם תפסו את המקום הראשון. בפניהם השזופים ובמלבושיהם המזרחיים והצבעוניים התהלכו על פני מרצפות צפת ומלאו את חלל־האויר בבליל־לשונותיהם.
והנה הגיעה השעה הגדולה, בה התחילו כל ההמונים הללו לצאת את העיר ולזרום בדרכים ובשבילים המוליכים אל הכפר הערבי הקטן “מירון”, מקום שם נמצא קברו של הצדיק רבי שמעון בר יוחאי.
נפלא היה הטקס ותאוה לעינים המראה; בראש התהלוכה יצאו ה“כלי זמר” של צפת: יהודים מגודלי זקן בקפוטות של שבת מיטיבי נגן בקלרינטות ובתופים. אחריהם באו רבני צפת, דייניה וחכמיה כשספרי־תורה בידיהם ופניהם נוהרות. ואחריהם באו ההמונים שפצחו בשירה ובזמרה ובמחולות. את המקום החשוב ביותר תפסו התינוקות, אלה הילדים שהועלו לכאן מערים וארצות שונות כדי לקיים בהם נדרים שונים על־פי מסורת עתיקה – לספר בפעם הראשונה את שערותיהם ולקבוע את פיאותיהם ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי. היו כאן ילדים בעלי שער זהוב, צהוב, שחור וחום; ילדים שחורי־תלתלים ושחורי־עינים מעדן, מחלב, מבגדד, מבצרה, וילדים צהובי־תלתלים ועיני תכלת מבתי־האונגרים בירושלים. רוב העולים הלכו ברגל כשהם נושאים את ילדיהם על כתפיהם, אך העשירים רכבו על גבי חמורים, פרדות או סוסים.
במרחק־מה מכל ההמולה והשאון וענני האבק המתאבכים, רכבה על שני חמורים משפחה קטנה אחת, איש ואשתו ובנם הקטן. האיש היה בעל הדרת־פנים בגיל העמידה. זקן שחור עטר את פניו העגולים ולבושו היה כלבושם של עשירי־בגדד. האשה שהיתה בגיל בעלה, לבשה שמלה צבעונית רחבה ועל כתפיה וראשה מטפחות משי. צוארה, חזה ואצבעות־ידיה היו מכוסים עדיים. בזרועותיה נשאה ילד שחרחר וחנני בעל צמות דקות ושחורות ועינים שחורות ונוצצות. על ראשו היה כובע קטיפה קטן וגופו הדק היה עטוף גלימת־משי צחורה.
זו היתה משפחת מזרחי העשירה והידועה מבגדד. שנים רבות שפכו שיחם לפני אלוהים כי יפקדם בבן. פזרו את כספם לצרכי צדקה והתפללו על קברי הקדושים, אך ללא הועיל. ויום אחד הגיע לבגדד חכם אחד מארץ־ישראל ויעץ להם לנדור נדר, כי אם יפקדם אלוהים בבן־זכר, יעלו עמו למירון במלאות לו שלוש שנים, כדי לקבוע את פיאותיו על קברו של ר' שמעון בר יוחאי. בשמחה קבלו עליהם את הדבר וידרו את הנדר. וכעבור שנה נולד להם הבן. ועתה מלאו לילד שלוש שנים והם עולים למירון לשלם את נדרם. הרבה תלאות מצאום בדרך עד הגיעם הנה. אך לבם מלא חדוה וגיל בידעם, כי הנה מתקרב והולך הרגע שבו יזכו לשלם את הנדר.
והאבק עולה עננים עננים, מחניק ומעוור את העינים. השמש שכבר עמדה כמעט לשקוע עוד להטה, ולאט לאט נתקרבה התהלוכה למירון. וככל אשר נתקרבה לשם רבתה השמחה וההתלהבות וגדל השאון.
עם שקיעת השמש הגיעה התהלוכה למירון. העולים נזדרזו לתפוס מקומות בחצר הגדולה אשר בה קברו של הצדיק, ובשדות שמסביב לה. החזקים ואנשי הזרוע נדחקו ותפסו מקומות בתוך החצר ועל גגות הבנינים, והחלשים שאינם יודעים להדחק, הסתפקו במקומות מסביב לחצר, בשדה, מקום שם פרשו להם שמיכות ומחצלות והסתדרו איש על פי דרכו.
משפחת מזרחי קבעה מקומה תחת זית אחד, לא הרחק מן החצר. הם נחו מעמל הדרך וסעדו לבם.
בינתים שקעה השמש ומסביב גברה החשיכה. עיני בנם יחידם נעצמו כמו מאליהן. אמו פרשה שמיכה אחת על הארץ ובשניה כסתה אותו. ומיד נפלה עליו תרדמה ויישן.
ובחצר הגדולה והמרובעת גבר השאון והרעש מרגע לרגע. מכל הסביבה נדחקו אליה ההמונים שהתכוננו ל“הדלקה” הגדולה. מזרחי ואשתו נועצו ביניהם אם כדאי להשאיר את הילד הישן במקומו וללכת אף הם לחזות בשמחת ההדלקה. בהביטם סביבם ובראותם, כי בכל מקום ומקום, ותחת כל עץ יושבות משפחות יהודיות, ובכל מקום השאירו הגדולים את הילדים במקומם והלכו לחזות בהדלקה, החליטו לעשות כך אף הם.
עוד פעם אחת הסתכלו בבנם הישן, כיסוהו היטב והלכו ל“שעה קלה” אל החצר.
אך ה“שעה הקלה” ארכה מאד.
מלאי התלהבות ודבקות רקדו יהודים כשהם קלועים זה בזה בעגולים גדולים מסביב ללהבות ההדלקה, ופיהם מלא רינה וזמרה מפזמוני־שבח לרבי שמעון בר יוחאי. והמראה, הריקודים והפזמונים מסביב למדורה נתחלפו מפעם לפעם. הנה יהודי ירושלים וצפת האשכנזים, הנה הספרדים, הנה התימנים, הנה יהודי קוקז ובגדד, והנה כולם יחד עם בליל־לשונותיהם וזמרתם המעורבת.
והשעות חולפות מבלי דעת. המחוללים דאגו לכך, כי המדורה לא תדעך ומדי פעם בפעם הוסיפו שמן, נפט ואף מלבושי־משי יקרים להגדיל את האש לכבודו של הצדיק.
עם עלות השחר חזרו מזרחי ואשתו אל מקומם תחת הזית. כשנגשה האם אל משכב הילד נתפרצה מפיה זעקה גדולה ומרה:
– רחמים! רחמים איננו!…
ומיד נתעלפה.
כל האנשים מסביב באו בבהלה ונתקהלו סביב הזוג האומלל. בעמל רב השיבו את האם לתחיה. בן רגע פשטו אנשים למאות בכל הסביבה לחפש את הילד האבוד. השמועה, כי ילד יהודי נעלם השביתה את השמחה. כל אדם עזב את עניניו ונתן ידו לאנשים שארגנו את החפושים אחר הילד. היו כאלה שהרחיקו ללכת עד הכפרים הסמוכים, אך ללא הועיל. הילד נעלם ועקבותיו לא נודעו.
כחום היום, בשעות הצהרים, כשהורים מאושרים רבים עדיין התעסקו בגזיזת שערות הילדים, יצאו הורי הילד האבוד האומללים את מירון בדרכם חזרה לצפת, כשהם רכובים על חמוריהם האפורים. שם מסרו על אסונם למשטרה התורכית, שכרגיל לא נקפה אצבע, ובלבות שבורים, ערירים ושכולים חזרו לארצם.
האב לא יכול לעמוד באסון הנורא שקרהו וכעבור כמה חדשים מת משברון לב. האם מכרה את כל אשר לה, עזבה את ביתה ואת משפחתה ועלתה ארצה על מנת להשתקע בצפת. ובלבה התקוה למצוא ביום מן הימים את בנה האבוד.
ב. 🔗
אביב של שנת תר"ץ. שבט בידואי תקע את אוהליו סמוך לבאר־שבע, לא הרחק ממדבר סיני. הסוסים, החמורים, השוורים והעזים הרזות פשטו מיד בסביבה לחפש להם מקום מרעה.
באחד האוהלים שכב על עורות כבשים בדואי זקן בעל זקן־שיבה, לחיים צמוקות ועינים כבות. על הקרקע מולו ישב בדואי צעיר וחסון, פניו שזופים ועטורים זקן קצר ושחור ועיניו שחורות ונוצצות. לבוש היה כתונת לבנה, גלימה חומה הדוקה לגופו בחגורת־עור רחבה, ומבעד המטפחת שעל ראשו גלשו תלתליו השחורים. דומם וביראת־הכבוד ישב, כשרגליו מקופלות תחתיו, וחכה למוצא שפתיו של השיך הצנום והישיש ראש השבט, אשר שלח לקרוא לו.
– בני חוסיין – פתח הזקן בקולו החלוש – הנה בא יומי ואני הולך למות; איני רוצה, איפוא, לקחת את סודך עמי לקבר. דע לך, כי אתה אינך אחד מאתנו, מבני היהודים אתה. לפני עשרים שנה, כשנטינו אוהלינו בסביבות העיר צפת גנב אותך אחד מאנשינו מהוריך בליל ה“פנטזיה” ונקחך עמנו. גדלת כאחד מאתנו, גבור, חסון ואמיץ־לב כארי. שלטון גמור לך על הסוסים, החרב והרובה, שבטנו מתגאה בך ותפארת אתה לבני ערב. אך ירא אני, כי אללה יענישני ונשמתי תרד לגיהנום, אם אני, האחרון היודע את מוצאך, לא אגלה לך את האמת לפני מותי. ועתה, בני, עשה כחפצך וכרוב חכמתך. ישמרך אלוהים.
והזקן הוציא מכיס חזיתו מטלית קטנה, פרש אותה והוציא מתוכה “חמסה” קטנה של זהב (מין תכשיט בצורת יד וחמש אצבעות, שבני עדות המזרח נוהגים לתלות על צואר הילדים כסגולה לעין־הרע), מסרה לבדואי הצעיר ואמר:
– חפץ זה שייך לך, קחהו; ואם רצונך בכך, רכב אל העיר צפת, אולי עוד תמצא שם את הוריך. לך בשם אלוהים!
לקח הצעיר את התכשיט מידי הזקן מבלי דבר דבר והניחו בכיס חזיתו. אז עמד על רגליו, הניח ידו על לבו, החוה קידה ויצא את האוהל.
הלילה כבר פרש את ממשלתו על פני כל המדבר. השמים היו זרועים כוכבים כקטיפה שחורה משובצת אבני־חן מזהירות. רגע עמד הבדואי והביט סביבו. אז הלך אל האבוס, מקום שם עמדו הסוסים המנמנמים, הניח ידו על סוסה אחת והוליכה אחריו. משנתרחק מרחק מה מאוהלי־השבט, עלה על גבה ומיד נישא בסערה אל תוך אפלת הלילה.
שני ימים ושני לילות רכב הבדואי הצעיר על סוסתו האמיצה. עלה הרים, ירד בקעות, התפרנס מעשבים ושבלים, עד הגיעו לפנות ערב לאחר השקיעה אל העיר צפת. עיף ויגע עבר ברחובותיה הצרים והעקלקלים, ושאל את העוברים והשבים על מעונו של “שיך” היהודים.
מוכה תמהון והשתוממות היה ה“חכם” הספרדי כשנפתחה דלת־חדרו ודרכה נכנס בדואי גבה־קומה. תחילה נבהל במקצת, אך חיוכו הטוב של האורח המשונה הרגיעו מיד.
– אל תירא – אמר הענק הצעיר – יהודי אני. לפני עשרים שנה נגנבתי מהורי ונשביתי לבין הבדואים. הרי לך סימן.
ויוצא מכיס חזיתו את תכשיט הזהב וימסרהו לידי ה“חכם”.
הסתכל הרב היטב ב“חמסה” ומצא בה חרות באותיות עבריות את השם “רחמים בן עזרא מזרחי”.
בחשד הביט הרב בבדואי הצעיר ובקשו לספר לו כמה פרטים נוספים. אך הבדואי לא ידע לספר יותר משאמר כבר. מיד ציוה החכם לקרוא לכמה יהודים מנכבדי העיר, וסיפר לפניהם את המעשה. משגמר, עמד אחד היהודים וסיפר, כי זכור לו, כי כמה שנים לפני המלחמה העולמית הראשונה קרה מקרה וילד יהודי נעלם ממירון בשעת ההדלקה. אם הילד יושבת עתה בצפת. יקראו לאשה וישאלו את פיה אם אמנם היה שם בנה כשם החרות על ה“חמסה” הזאת.
מיד שלחו להביא את האשה לביתו של החכם. הרב הראה לה את ה“חמסה” ושאלה אם היא מכירה את החפץ הזה, ומיד הכירה אותו. אחר כך בקשוה להסתכל יפה בפני הבדואי ולומר אם מכירה היא בו את בנה.
הבדואי הזדקף לפניה במלוא קומתו, וכשהסתכלה האשה רגע בעיניו הרכות והמחייכות, נפלה אין אונים ונתעלפה.
בל“ג בעומר, שנת תר”ץ, נהרו המונים מכל קצות־הארץ אל מירון: ברגל, על גבי סוסים וחמורים ובמכוניות.
על גבי שני חמורים רכבו אשה זקנה וענק צעיר בעל תלתלים שחורים.
האם המאושרת נסעה עם בנה למירון לשלם את נדרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.