רבי מאיר, שמש בית הכנסת באחת השכונות שמחוץ לחומת ירושלים, היה יהודי רגזן וקפדן ומעולם לא האיר פנים לאיש, לא לגדול ולא לקטן. הוא הגיע לירושלים מרוסיה ביחד עם זוגתו זמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה. ערירים היו ולא היו להם בנים. ברוסיה שרת ר' מאיר בצבא הצאר, אך מחשש אכילת טריפות וחילול שבת ברח מן הצבא ועלה ארצה. מאז בואו קיבל את כהונת השמשות בבית־הכנסת של השכונה ומזה התפרנס בדוחק. כמעט מן היום הראשון לכניסתו לבית־הכנסת כשמש פרש עליו את שלטונו. הוא גער בזקנים כבנערים אם עשו דבר שלא כרצונו ולא נשא פני איש. יוצאים מן הכלל היו הרב, הגבאי ועוד שנים שלושה בעלי בתים חשובים.
אך היה עוד אחד שיצא מכלל זה והוא זלמן, אחד מנערי השכונה השקטים והתמימים שזה לא מכבר התחיל להניח תפילין. זלמן זה היה בעל דמיונות; הוא אהב לספר ולשמוע סיפורי נפלאות. מעולם לא נמשך אחרי משחקי הנערים. הוא אהב לבלות שעות רבות בין כתלי בית־הכנסת, לחטט בספרים העתיקים שמא ימצא בהם סיפורי מעשיות, חידושים ונפלאות, או היה עוזר לשמש בעבודתו באיבוק השולחנות והספסלים. במריטת מנורות הנחושת וכדומה. וכך נקשרה בין השנים ידידות ואהבה חרישית. בשעות הפנאי היה השמש יושב לעתים על מדרגות הבית שממול בית־הכנסת, זקן התיש שלו בין אצבעותיו ומספר סיפורים לזלמן התמים, שהיה יושב לידו ובולע בצמאון כל מלה. רבים ושונים היו הסיפורים: על מלחמות, על פרעות, על מנהגי חיים ברוסיה הרחוקה, על מתמידים ועילויים ועוד. כבר ידוע היה לכל שזלמן ור' מאיר הם בבחינת הנאהבים והנעימים אשר לא ייפרדו.
פעם אחת, בערב חג השבועות, בעצם שנות המלחמה, אמר ר' מאיר לזלמן:
– החיילים הטורקים, ימח־שמם, עקרו כמעט את כל עצי השכונה, ומאלה שנשארו קיצצו את כל הענפים ואיני יודע במה לקשט את בית־הכנסת לכבוד החג. מאין אקח ירק?
הרהר זלמן רגע קט ואמר:
– אל דאגה, ר' מאיר. יודע אני מקום שמשם אפשר להביא ירק לרוב; אבל עלי ללכת לשם רק בלילה, כי ביום לא יתנוני להיכנס לאותו גן.
אמר ר' מאיר:
– אם הדבר צריך להיעשות בהסתר, הרי גניבה כאן.
– ענפים אחדים הם דבר מועט ואין בהם משום גניבה – השיב זלמן בבטחון ובהתלהבות – ולכבוד החג ולכבוד התורה מותר לקחת קצת ענפים מגן של גויים, בפרט משונאי ישראל כגויים מהמושבה הגרמנית!
היסס ר' מאיר זמן רב ולבסוף אמר:
– ייתכן כי צדקת; אבל הישמר והיזהר לבל תיתפס.
באותו ערב עם חשיכה לקח לו זלמן שק ויחד עם ר' מאיר יצא דרך שבילי השכונה אל עבר המושבה הגרמנית. זלמן הלך לפנים ור' מאיר הלך כעשרה צעדים אחריו. המושבה הגרמנית טבלה כולה בירק ובעצים, ובחשכת הלילה דומה היתה ככתם שחור ענקי על פני היקום. חרש נתקרבו השנים אל אחת החצרות הראשונות שהיתה מוקפת גדר אבנים.
– קפוץ אתה אל תוך הגן – לחש ר' מאיר אל זלמן – ואני אעמוד בחוץ ואשמור.
בן רגע טיפס זלמן על הגדר וקפץ אל תוך הגן. הוא גישש באפלה ונתקרב אל אחד העצים והכין את שקו כדי להניח בו את הענפים. אותו רגע שמע זלמן מירכתי הגן כלב מרטן. ובעודנו מביט כה וכה הבחין כי הכלב מתקרב אליו בפסיעות קלות. הרים זלמן קול צעקה והתחיל לרוץ בחשיכה. הוא רץ והכלב הנובח אחריו.
– שמע ישראל – צעק זלמן בקול חנוק.
באותו רגע ראה לפניו דלת פתוחה לרווחה. נכנס בה בחיפזון וסגרה מאחריו.
כשנרגע במקצת ראה שהוא נמצא במחסן גדול של מטילי ברזל שבאחת מפינותיו המרוחקות דלק נר שעווה. בחוץ הוסיף הכלב לנבוח אך זלמן נמלט משיניו. אולם לא זמן רב ארכה שלוותו. בטרם הספיק להביט כה וכה הבחין בקולות מדברים בתוך המחסן, ולא עברו רגעים מועטים ובמדרגות ירדו מן הקומה העליונה של המחסן שני בני אדם, האחד שמן וקצר והשני רזה וגבוה. לשונם היתה גרמנית. זלמן ניסה להסתתר מאחורי אחד ממטילי הברזל הגדולים אך איחר את המועד.
– מה אתה עושה כאן, יהודון? – הרעים השמן בקולו – באת לגנוב!
זלמן רעד כעלה נידף ולא יכול לפצות פה.
– דבר, נער – אמר הגבוה – לשם מה באת לכאן?
פתח זלמן את פיו וגימגם:
– באמת… אני… לא גנב… ירק לחג… הייתי בגן… הכלב רדף אחרי… רציתי להתחבא…
– ומה השק הזה אשר בידיך? בשביל מה נחוץ לך הירק? – צעק הגרמני השמן.
– חג… בית־הכנסת… ר' מאיר…
לדבריו אלה של זלמן פרצו שני הגרמנים בצחוק. הם כנראה תפסו את הענין. הגרמנים בירושלים באותם הימים, אף־על־פי שלא היו אוהבי ישראל, עמדו בקשרי מסחר עם יהודים רבים וידעו משהו על מנהגי ישראל. היו אפילו ביניהם סוחרים ישרים וטובי לב. על חיות־האדם של היטלר ימח־שמו עדיין לא חלם העולם.
פתח הגרמני הגבוה והרזה ואמר:
– האינך יודע שאסור להשחית עצים? האינך יודע שאסור להיכנס לגנים של זרים?
השיב זלמן בקול רועד:
– אבל לכבוד התורה… לכבוד החג… לפאר את בית־הכנסת… אפילו ר' מאיר אמר שמותר…
חייך הגרמני הגבוה ושאל:
– מיהו ר' מאיר זה והיכן הוא?
– הוא השמש של בית־הכנסת… הוא עומד בחוץ… מאחורי הגדר…
שוב פרצו שני הגרמנים בצחוק פרוע.
– בוא אתנו – אמר השמן ולקח את זלמן בידו. אותה שעה פתח הגבוה את דלת המחסן וכלב עז נפש התפרץ פנימה ואמר להתנפל על זלמן. נשמתו של הנער פרחה כמעט, ואילמלא גער השמן בכלב וגרשו מעל פניו היה משסע את זלמן כשסע הגדי. בצאתם החוצה שאל זלמן בחיל ורעדה:
– לאן אתם לוקחים אותי?
השיב השמן:
– הלילה תלון במשרד של ראש המושבה ומחר נעבירך לבית־סוהר כדת וכדין.
פרץ זלמן בבכי והתחיל מתחנן:
– בבקשה… עוד פעם… לא אבוא הנה… הניחו לי ללכת…
נכמרו רחמיו של הגבוה ואמר:
– אם מבטיח אתה שלא תשוב עוד לחבל בעצי הגן שלנו נשלח אותך הביתה הפעם.
– אני… מבטיח… – גימגם זלמן.
– הסתלק איפוא מיד, יהודון! – קרא השמן.
רץ זלמן בכל כוחו אל עבר הגדר. אך ברצותו לטפס ולעלות עליה שמע את קולו של הגרמני הגבוה קורא אחריו:
– בוא הנה, נער! אל תפחד.
נעצר זלמן והביט מאחריו.
– בוא, בוא, – קרא הגרמני בקול מרגיע – היכן השק שלך?
ניגש זלמן אל הגרמני בפיק ברכים ובלב רועד. נטל הגרמני מידו את השק, ניגש אל אחד העצים והתחיל שובר ענפים רכים ומכניסם לשק. זלמן לא האמין למראה עיניו ועמד על עמדו כפסל שיש.
– מה אתה עומד ומסתכל? – שאלו הגרמני הגבוה – עזור לי!
מיד התאושש זלמן ובמרץ רב התחיל קוטף ענפים מן העץ אשר לידו עמדו ומכניסם לשק עד שנתמלא.
– היספיק לך? – שאל הגרמני הגבוה.
– יספיק… תודה… – גימגם זלמן.
– ועתה לך מזה ואל אראה עוד את פניך כאן – צעק השמן.
בין רגע כבר היה זלמן מעבר לגדר עם שק הירק שלו.
הוא לא פילל עוד למצוא את ר' מאיר במקום שהשאירו, ובהעמיסו את שקו על גבו התחיל הולך אל עבר השכונה. פתאום הגיח צל של אדם מאחורי אחד מקירות הבתים וזלמן שמע לחש:
– זלמן, זה אתה?
– כן, ר' מאיר – השיב זלמן בשמחה.
– היכן היית כל הזמן? – שאל השמש בחרדה.
– אל תשאל, ר' מאיר; אספר לך בבית. אצטרך לברך ברכת הגומל.
– איי, איי, איי! ירק יש לך?
– הלא עיניך הרואות, ר' מאיר, מלוא השק.
*
בזכותו של זלמן היה בית־הכנסת מקושט בירק לכבוד חג השבועות גם באותה שנה. אך כיצד הושג הירק ועל כל הקורות את זלמן באותו לילה נורא ידע רק ר' מאיר השמש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.