רקע
אפרים די־זהב
אָנוּ נוֹסְעִים לְמֵירוֹן

 

א    🔗

עמוד השחר טרם עלה והרכבת כבר עשתה דרכה בין הרי ירושלים. בתים ואילנות, שבאפילת הלילה היו דומים ליצורים משונים ומסתוריים, עברו על פנינו בטיסה.

בקרון שהיה תפוס על ידי קבוצת נוער מירושלים, שאף אני נמניתי עמהם, אי אפשר היה להבחין בפני איש. אולם השמחה היתה במעוננו. הכל פיטפטו בקול רם ואחד נכנס לדברי רעהו. הכל ציפו לרגע הגדול בו יימצאו ב“מירון” וישתתפו בהדלקה הגדולה ובעצרת העם הנפלאה.

מדריכנו ציווה עלינו לפתוח בזמר, ורעש קולותינו נתמזג עם רעש גלגלי הרכבת המטפסת על ההרים.

לאט לאט התחילו קווי אור קלושים מפציעים דרך חלונות הקרון ובישרו את עלות השחר. השמים אורו פתאום וההרים כאילו הסירו מעליהם את צעיף הלילה.

בקרון הסמוך הורגשה תנועה. הנוסעים התעטפו בטליתותיהם והתכוננו לתפילת שחרית בציבור. רבים מעמנו נצטרפו אליהם.

לאט לאט נמוג הערפל הפרוש על ראשי ההרים מפני השמש העולה.


 

ב.    🔗

ליד כל תחנה נעצרה הרכבת ונוסעים חדשים עלו אליה. האנשים באו ממושבות קרובות ורחוקות עם נשיהם וילדיהם. חלוצים וחלוצות באו מקבוצותיהם, שקיהם על גבם ומקלותיהם בידיהם. הכל היו עליזים וחדורים שמחת חג. מה הדבר שאיחד את כל היהודים הללו מכל השכבות? מהו הדבר שמילא את לבותיהם שמחה כזאת? מילת הקסם היחידה “מירון”.

לרגל החניות המרובות בדרך הגיעה הרכבת לחיפה סמוך לשקיעת החמה. שם עברנו לרכבת אחרת ועם רדת הלילה המשכנו דרכנו.

מתחנה לתחנה גברה שמחת החג. הרכבת שרכה עתה את דרכה על פני שדות העמק. אנשי עמל ועבודה מן הקבוצות השונות המפוזרות על פני המרחב הגדול הגיעו אל התחנות הקטנות ביחידות ובקבוצות. בדרך כלל נתרכזו בקרון אחד גדול ושימחו את עצמם לפי דרכם הם.

המנורות הקטנות שבתקרת הקרונות נדלקו והפיצו אור קלוש מסביב. על אחד הספסלים שבקרון החלוצים עמד בחור שחרחר ומגודל שפם בחולצה שנשתרבבה על מכנסי עבודה גסים. עיניו יקדו ופניו היו מכוסות זיעה. בידו היה מקל אשר בו ניצח על כל החבריא. מדי פעם הפליט קריאה:

– לשיר! לשיר עד כלות הכוחות!

והחבריא נשמעה לו ושרה במקהלה את השיר המקסים וכובש הלבבות:

–“המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה הוא בא!”

לא עברו רגעים מועטים וכל הנוסעים, ובתוכם אף קבוצתנו, נדחקו ובאו אל קרון החלוצים ונצטרפו לזמר הסוחף: “המשיח הנה בא!”

איש לא הרגיש בחלוף השעות; איש לא הרגיש צורך בשינה או באכילה. הכל היו שכורי שמחה. קולות החוגגים השתיקו את רעש גלגלי הרכבת. כל אחד הרהר בלבו: עוד מעט נגיע לתחנה הסופית; תהא, איפוא, ההקדמה ל“מירון” ראויה לשמה.

ופתאום נעצרה הרכבת. עברו עשר דקות, עשרים דקה, מחצית השעה. והנה עבר הקול – הקטר נשבר. קצין שליווה את הרכבת עם כמה חיילים נתן פקודה לאנשיו ליטול את נשקם ולעלות על גגות הקרונות. נשתרר שקט בכל הרכבת. עמדנו בעמק הירדן. פקידי הרכבת הסבירו שכעבור שעה קלה יגיע קטר מן התחנה שבכפר הערבי “צמח”, אך בינתים יש לשמור על שקט גמור מחשש התנפלות של בידואים מסביבות המקום.


 

ג.    🔗

רוב הנוסעים עזבו את הקרונות, והתפזרו על פני השדה משני עברי מסילת הברזל ונתפרקדו על העשב כדי לנמנם במקצת. כמה אנשים נשארו בקרונות ונמנמו על הספסלים. השעה כבר היתה אחרי חצות כשמרחוק נשמעה שריקת קטר. מי שלא ראה את השמחה שתקפה את הנוסעים לשמע שריקה זו לא ראה שמחה מימיו. בן1 רגע נתעוררו הכל לחיים. ולא עברו רגעים מועטים והרכבת שוב התפתלה בין שדות עמק הירדן בדרכה ל“צמח”. שוב פצחו הנוסעים ברינה והשמחה גברה מרגע לרגע. הפעם נתפלגו הנוסעים לעדותיהם. מעניין ביותר היה במחלקה התימנית ששימחו את עצמם לפי דרכם. הם שרו שירי תפילה בלשון בלולה מעברית וערבית במנגינות מוזרות, והצעירים שבהם רקדו לקצב מנגינות אלה בהתלהבות עצורה וקדושה. שמחתם מצאה ביטוי אחר לגמרי משמחת החלוצים יושבי העמק.

כעבור שעה הגיעה הרכבת ל“צמח”. מכוניות גדולות המתינו לנוסעים. רבים נסעו לטבריה כדי ללון בה. רבים נסעו לצפת כדי שלא לאחר את ההכנות להילולא. ורוב אנשי הקבוצות יצאו לצפת ברגל, דרך הנמשכת כעשר שעות.


 

ד.    🔗

צפת הישישה והרדומה כאילו עדנה היתה לה. המוני עולים המו ורעשו ברחובותיה ובסמטאותיה. הם באו מכל ערי הארץ, קבוצותיה ומושבותיה. באלפיהם באו כדי לצאת משם אל הכפר הנידח “מירון”, להשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. בשירה ורינה נמשכו החלוצים לעיר המקובלים מכל קצות הארץ. היה זה מחזה נהדר שהזכיר את עולי הרגל מימי קדם.

זה כמה ימים שהחצר הגדולה שמסביב לבית הכנסת אשר בו קבור הצדיק נתמלאה אדם מפה לפה. ישישים וישישות מירושלים ומיישובים אחרים ישבו מסביב לקבר ועיניהם הזילו דמעות.

אולם הצפיפות הגדולה במירון והשמחה הבלתי מרוסנת היו ביום ההדלקה. התלהבותם של היהודים החרדים היתה שונה מהתלהבותם של החלוצים אנשי הכפרים. בה בשעה שהראשונים זמרו זמירות שנתחברו במיוחד לחג זה, ל"ג בעומר, וכל שמחתם מכוונת היתה לצדיק אשר בחייו לא ידע שמחה, לבשה ההילולא של האחרים צורה של הילולא לשמה. אך כלפי חוץ היתה זו שמחה אחת גדולה; הכל רקדו, הכל צהלו והכל שרו במלוא גרונם. כאילו מאליה נתפרדה החבילה לקבוצות קבוצות.

בקבוצה הראשונה רקדו יהודים מגודלי זקן ופיאות ובקפוטות ארוכות בארבעה־חמשה מעגלים צפופים, מעגל בתוך מעגל, ופזמו בלא הרף: “בר יוחאי, נמשחת, אשריך”. אחד קורא והכל עונים.

והנה בני עדות המזרח. גם הם רקדו בהתלהבות דתית. באמצע המעגל הכפול והמשולש ישב בחור אחד על כתפי חברו. שטוף זיעה הניף בשארית כוחותיו את מקלו באוויר כדי להלהיב את חבריו שבלאו הכי כבר היו נלהבים.

ושם אנשי צפת וטבריה. אלה השתמשו בכלי זמר: שני מחללים, מתופף ומצלתיים. “תזמורת” זו ורקדנים אלה משכו אליהם סקרנים רבים.

החלוצים, אנשי הקבוצות, היוו קבוצה רביעית. להם לא היה צורך בכלי זמר. בניגון “יולייליי” ו“הבה נגילה” יכולים הם לרקוד שעות רבות. וכשגרונם ניחר מסתפקים הם בריקוד ובקריאות התלהבות מזמן לזמן.

מסביב לקבוצות גדולות אלה נתהוו גם קבוצות קטנות יותר על הגגות, על השדות ועל הגבעות אשר שם חנו האלפים. על הגזוזטראות מסביב לחצר הגדולה ועל גג בית הכנסת רבצו, ישבו ועמדו בני אדם ממש זה על גבי זה והסתכלו בסקרנות בנעשה בחצר הגדולה.


 

ה.    🔗

בלילה הדליקו באמצע החצר מנורת לוקס גדולה שהפיצה אורה למרחוק.

בשעה תשע בערך גברה הצפיפות. הכל נדחקו אל הגג. מסביב נשמעו קריאות:

– ההדלקה! ההדלקה! הדיין כבר הגיע מצפת!

להדליק את המדורה במירון היא חזקתו של הדיין מצפת העוברת בירושה מאב לבנו.

אף אני נדחקתי אל הגג כדי לראות בהדלקה שהיא הרגע החגיגי ביותר במירון.

באמצע היו מונחות טליתות פסולות טבולות בשמן בגדים אחרים וסתם סמרטוטים.

הדיין הבעיר אש. מיד פשטו הלשונות האדומות ופרצו למרומים והדיין עדיין מוסיף שמן למדורה. הלהבה האירה את פני האלפים שעמדו מסביב והסתכלו.

ממרחקים נראו הדלקות קטנות לעשרות. אלה היו ההדלקות שהובערו בחצרות בתי הכנסת בצפת. מנהג הוא שאחר שמדליקים במירון מדליקים גם אנשי צפת מדורות בחצרות בתי הכנסת.

ומשנשתלהבה האש נשתלהבה גם השמחה מחדש. כל הלילה לא שקטה החצר. אנשים יצאו ונכנסו ונדחקו. אולם אחר חצות לילה השתרעו רבים במקום שמצאו ונרדמו.

עתה כבר לא רקד איש. הכל היו עייפים ויגעים. כשעלה עמוד השחר התחילו רבים לשוב לצפת כשהם רכובים על גבי סוסים וחמורים. אולם רבים נשארו במירון גם ליום השני כדי לחזות במחזה תספורת הילדים. שכן מנהג הוא מימים ימימה להביא למירון את הנערים שהגיעו לגיל שלוש ולספר את תלתליהם ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי ולשייר להם פיאות. זוהי הילולא בתוך הילולא המלווה ריקודים ולגימה לכל דכפין.

בצהרי אותו יום יצאנו חזרנו לירושלים עייפים ויגעים ומלאי רשמים.



  1. “בין”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50108 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!