השכונה אשר בה נולדתי יושבת על דרך המלך לבית־לחם. שער יפו היה קרוי בפי הערבים “שער חברון”, שכן משער זה יורדת הדרך לבית־לחם ולחברון. כל ימות השנה לא הרהרנו הרבה בבית־לחם זו, הרחוקה מירושלים כברת ארץ. אולם בהגיע חג השבועות וקולו של הקורא הסתלסל והדהד בין כתלי בית־הכנסת המפואר והטובע בים של ירק ופרחים, “והמה באו בית־לחם בתחילת קציר שעורים”, נתעוררו געגועים עזים בלב לבית־לחם זו מימי קדם. בעיני רוחנו ראינו את רות המואביה המלקטת בשדה אחרי הקוצרים; ראינו את האיש גבור החייל בועז בבואו אל השדה ובברכו את הקוצרים; ראינו את הנערות האוספות בעמרים ואת הנערים העייפים האוכלים לחמם והטובלים פתם בחומץ בהגיע שעתם להנפש.
אותו קורא ירושלמי, שבכוחו היה להלהיב כל כך את דמיוננו, היה כחלק בלתי נפרד ממגילת רות הנפלאה והרעננה. הוא היה אברך פלא. מראהו היה כמראה אחד הגבורים והמשוררים הקדמונים. זקן זהב עטר את לחייו השזופות ועיני התכלת שלו היו אמיצות ומלבבות. קולו היה יפה להפליא והיה משתפך בצלילים שלא מעלמא הדין על פני כל הבית הקדוש. בקראו בתורה ובנביאים בשבתות ובחגים היינו מדמים בנפשנו שהוא הוא הדמות המתוארת בגוילים הפרושים לפניו. הנה ראינוהו בדמות אברהם בעמדו על גבול המדבר ובדברו אל לוט כדברים האלה: “הלא כל הארץ לפניך; הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה”. והנה ראינוהו בדמות יעקב הנאבק עם איש עד עלות השחר. ראינוהו בדמות משה ברדתו מהר סיני העשן ושני לוחות העדות בידו, וראינוהו בדמות דוד מלך ישראל המכה באויב מכה רבה והשר את השירה הגדולה ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו. אותו קורא אלמוני מתחום הילדות הרחוקה, שאת שמו לא אזכור ואשר ימיו עלי אדמות היו קצרים, שכן נספה באחת המחלות הקשות בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא הוא שהלהיבנו בקריאתו המקסימה לצאת ולטייל בשדות בית־לחם.
בהתקרב חג השבועות הראשון לאחר פטירתו של הקורא הנערץ, המתקתי סוד עם שנים מחברי, נערים בגיל בר־מצוה, והחלטנו לערוך טיול לבית־לחם ולראות במו עינינו את כל המקומות היפים שתוארו בצבעים מרהיבים כל כך במגילת רות ובפי הקורא הפלאי.
מובן שהעלמנו את מחשבתנו מהורינו ומחברינו. במוצאי־שבת שלפני חג השבועות הצטיידנו במעט צידה ועם עלות השחר, מיד אחרי תפילת ותיקין, יצאנו לדרך.
בחשאי יצאנו מתחום השכונה הנרדמת ומיד היינו בדרך לבית־לחם. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. תלפיות ושאר השכונות טרם היו בנויות. רק פה ושם התנוססו בנינים וארמונות מפוארים של עשירים ערביים. שדות תבואה בשלה וצהובה השתרעו על פני שטחים נרחבים ופה ושם נראו גם גינות ירק. השמש עלתה אך קרניה לא להטו עדיין. בדרך לא היתה כמעט כל תנועה. רק פלחים מעטים המחמרים אחרי חמוריהם עברו על פנינו מפרק לפרק. לא ראינו כל צורך לשאול אם נכונה הדרך אשר בה אנו הולכים, כי ידוע ידענו שאם נלך בדרך מבלי לנטות ימינה או שמאלה נגיע למחוז חפצנו.
לא עברה שעה קלה והגענו לקבר רחל. מקום זה היה ידוע לנו, שכן לא פעם בקרנו כאן עם הורינו או בטיול עם הרבי שלנו בראש־חודש אלול. מכאן והלאה השתרעה לפנינו ארץ לא נודעת.
והדרך התפתלה בין הרים וגבעות, בין שדות וכרמים. ואנו מחפשים ותרים בעינינו לראות את בית־לחם זו שראינו בדמיוננו.
והשמש עלתה למרומי השמים והכתה על ראשינו. היינו עייפים ושטופי זיעה ונעלינו הבלות היו מכוסות אבק דרכים. אמור אמרנו, הנה נגיע אל שערי העיר ובאזנינו תעלה רינת הקוצרים ואולי נראה כאן גם את זקני העיר היושבים בשער. אולם בהתקרבנו אל מבואות העיר באה המציאות המרה וטפחה על פנינו. בשער העיר, אשר לא תואר ולא הדר לה, בבית קפה ערבי, ראינו מיד את יושבי הקרנות שאינם שונים במאומה מן הערבים תושבי ירושלים. מהם עישנו נרגילות וירקו לצדדין ומהם שיחקו בקוביות ולגמו ספלי קפה. ערביות שרכו דרכן מן המעין הקרוב ועל ראשיהן כדי מים. אורחת גמלים באה מעבר חברון ופניה לירושלים. ובהכנסנו לרחובה הראשי של העיר, רחוב צר בלא מדרכות שבקושי עובר בו קרון רתום לשתי פרדות, עלה באזנינו קול צלצול פעמוני הכנסיות. מיד עמדנו על הדבר. יום ראשון הוא, ותושבי בית־לחם, שברובם נוצרים הם, נקראים לתפילה. פה ושם חמקו עברו על פנינו כמרים מגודלי זקן, חבושי כובעים גבוהים כארובות ועטופי גלימות שחורות וצלבים גדולים על חזיהם. ברחבה הגדולה בסביבת הכנסיה העתיקה רבצו גמלים וחמורים ופלחים מן הסביבה שהביאו מעט ירקות ופירות הכריזו על סחורתם בקולי קולות.
האם השגיח מישהו בשלשת הנערים היהודיים שנתגלגלו פתאום לכאן ב“קשקטים” שלהם, במכנסיהם הקצרים עד מעבר לברכים, בגרביהם השחורים ובנעליהם המרופטות? הגדולים לא השגיחו בנו כמעט לגמרי. ימים קשים היו אז לכל אדם בארץ, ומי זה ישעה לכמה נערים יהודיים העוברים כאן במקרה? אולם לא ארכה השעה ובאחת הסימטאות הצרות והמאובקות עמדנו פנים אל פנים עם אויב בלתי צפוי. חבורה של עשרה או חמשה־עשר נערים ערביים חסמה בעדינו את הדרך והתחילו להציק לנו ולצעוק בלעג: “יהוד! יהוד!”
אימה ופחד נפלו עלינו. כיצד נימלט מידיהם של המחבלים הללו? בינתיים הרימו הערבים הקטנים אבנים והתכוננו לידותן בנו. כאיש אחד הרימונו קולנו בצעקת יאוש. ובאותו רגע שלח לנו ה' מושיע בדמות “ג’נדרם” (חייל) טורקי רוכב על סוס וחמוש מכף רגל ועד ראש. בראותו את חבורת המזיקים שאמרה לעשות בנו שפטים, השתער עליהם בחימה שפוכה ובמגלב אשר בידו פזרם לכל רוח. ואלינו פנה ה“ג’נדרם” ושאל בערבית:
– מה מעשיכם כאן בבית־לחם, יהודונים קטנים?
– באנו סתם… ככה… לטיול…
– בפעם אחרת תבחרו לכם מקומות אחרים לטיולים – צעק הג’נדרם בשצף קצף – לכו לפני ואוציאכם מכאן בטרם יהרגוכם!
וה“ג’נדרם” רכב אחרינו עד שיצאנו את גבולות העיר.
לעת הצהרים הגענו בשלום לירושלים.
אותו יום נוכחתי לדעת כי בית־לחם יהודה שבמגילת רות איננה עוד. קיימת בית־לחם של פלחים ערביים, כמרים נושאי צלבים ופרחחים שונאי ישראל וצמאי דם.
אך מדי קראי במגילת רות אזכור את הקורא המופלא ההוא מן הילדות הרחוקה, ובית־לחם מימי שפוט השופטים ומימי דוד הרועה תעלה שוב לפני כחיה בכל שלל צבעיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.