ליל תשעה באב.

רוח עצבות נסוכה על סמטאות ירושלים העתיקה. דומיה שוררת בכל. רק מפרק לפרק חומק עובר כמתגנב יהודי חלוץ־נעלים, ומתחת בית שחיו ספר קינות. פה ושם מהבהבים אורות קטנים בחלונות הבתים, אך ברוב הבתים אין אור ואין אות חיים. בטבור השמים, מעל לחומות השרויות באפלה, מטייל לו ירח־מגל, ודומה כאילו מלווה הוא אותך בדרכך כריע נאמן ולא יגרע ממך עין.

יורד אני במדרגות הרחבות והחלקות ודומה כי אין להן מספר ואין להן קץ. סמטה אחר סמטה, ומדרגות, מדרגות, מדרגות… נמוכות, חלקות, והרגלים מועדות. בקרן זווית של כל סמטה תלוי פנס שאורו הכהה מוסיף על העצבות ומכביד עוד יותר על הלב. בסמטאות האלה רב הקהל עתה. יהודים מכל החוגים רואה אתה כאן; יהודים מן הישוב הישן, מגודלי זקן ופיאות ולבושי בגדים ארוכים. יהודים מן הישוב החדש, ויהודים שזה מקרוב עלו ארצה; רואה אתה כאן נוער מן העיר ומן הכפר שעלו היום לירושלים כדי לבוא אל הכותל המערבי, לנשק אבניו ולהתייחד¹ עם שרידנו האחרון מימי תפארתנו מקדם.

והנה עומדות רגלי לפני הכותל. הצפיפות רבה עד כדי מחנק. מאות אנשים עומדים צפופים ברחבה שאינה אלא סמטה ארוכה וצרה, פתוחה בקצה האחד ואטומה בקצה השני. בלי אומר ודברים עומדים כאן האנשים כשעיניהם משוטטות באבני הכותל הקדושות והעתיקות.

סמוך לכותל בולטת דמות יהודי ישיש בגרבים לבנים ובמגבעת שחורה ועגולה. הישיש פותח בתפילת ערבית.

– והוא ר־חום יכ־פר ע־וון – רועד קולו החנוק מדמעות והדו העמום נשמע ברחבה כולה. וכל הקהל העצום לוחש אחריו מלה במלה בכוונה גדולה וברטט קדושה.

– מי היהודי הזה? – שואלים החדשים זה את זה בלחש.

הם אינם יודעים כי זה ארבעים שנה ומעלה שקולו של הגאון, ראש הישיבה, בוקע ועולה כאן מדי שנה בשנה בליל זה בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, שישוב וירחם את עמו ויסיר ממנו חרון אפו. הם אינם יודעים שישיש זה לא שינה ממנהגו אפילו שנה אחת. והיו שנים שבהן ירד אל הכותל תוך סכנת נפשות עם מניין מצומצם כדי לקונן על חורבן בית המקדש ועל חורבן העם והארץ.

והקול הרועד ממשיך בתפילה, מדגיש את המלים הדגשה מיוחדת כאילו חצובות הן מלבו השבור, וכל הקהל לוחש אחריו. מעברים נשמע בכי עצור, נפלטת אנחה כבדה מלב דווי.

והנה מגיעה התפילה לסיומה. הקהל יושב על הארץ, סמוכים זה לזה. נרות חלב נדלקים ומהבהבים ברוח הקלה, ספרי קינות שעליהם בלו ונצטהבו מיושן נפתחים.

ושוב עולה ובוקע קולו הרועד והחלוש של ראש הישיבה הישיש:

– אי־כה יש־בה ב־דד…

יושב אני על הארץ צפוף ודחוק בין יהודים אחרים ועיני משוטטות על פני החומה הגבוהה והעצומה. מבין נקיקי האבנים הענקיות מבצבצים ועולים צמחי האיזוב. מן החצרות הערביות הסמוכות נישאים לכאן ריחות של אילנות וצמחים המשכרים ומרדימים את כל חושי. דמיוני מטלטלני ומעבירני לעולמות עליונים ואחרים. ואני חולם: בית המקדש עולה בלהבות… דם רב נשפך בחוצות ירושלים… מעל החומות הגבוהות נופלים בני אדם כזבובים… אויה! מי יודע אם במקום שאני יושב בו עתה לא נשפך הדם הזה! רעד יאחזני לרעיון זה ואני חוזר לעולם המציאות.

– על א־לה אני בו־כיה, עי־ני עי־ני יור־דה מ־ים – בוקע ועולה שוב הקול הרועד והמרעיד את הנפש. ושוב מעבירני דמיוני לעולם אחר ורחוק. בצבעים שחורים ואדומים מופיעה לעיני הגולה הדוויה, הרדיפות והרציחות האכזריות שהן התוצאות הישירות מן האסון הגדול שהתחולל כאן לפנים. –

שומע אני יהודים אומרים “קדיש” והקהל קם מעל הארץ.

אני חוזר אל המציאות וקם אף אני על רגלי. הקהל הרב מתחיל להתפזר אחרי אמירת הקינות ורק בפינות, פה ושם, יושבות קבוצות קטנות של יהודים. נרות החלב הנמסים והולכים מאירים באורם הקלוש את פניהם המקומטות והחרושות של ישישים מגודלי זקן ואת ספריהם הגדולים והקדושים הפתוחים לפניהם. באחת הפינות הנידחות ביותר שברחבה יושבים כמה בחורים ולומדים בצוותא מתוך גמרא גדולה ובלויה את פרשת קמצא ובר קמצא. הולך אני מקבוצה לקבוצה ושוהה אצל כל אחת מהן זמן מה. והשעות חולפות ועוברות.

זה שעות רבות שאדם אחד לבוש מעיל שחור וארוך וכיפה פרסית של קטיפה שחורה עומד בלי נוע צמוד לכותל. מכיר אני בו את “בעל התשובה” הפרסי הידוע. לפני שנים רבות הופיע האיש הזה בירושלים ומאז אפשר לראותו לעתים קרובות עומד ליד הכותל המערבי כשראשו נשען אל האבנים הקרות בלי נוע ובלי אומר ודברים ואף בלא ספר בידו. הרבה אגדות מתהלכות בירושלים על איש מוזר ומופלא זה, אך איש אינו יודע דבר ברור מכיוון שאינו מרבה דברים והוא מתרחק מן הבריות. כיצור שלא מהעולם הזה עומד הוא עתה לפני הכותל. ראשו שמוט על חזהו וידיו נשענות על האבנים.

שעת חצות עברה זה כבר. חלק גדול מן הרחבה והכותל כבר עומדים בצל מאחר שהירח נטה מערבה. קבוצות הבחורים והזקנים נתפזרו גם הן ועתה עוזבים את הרחבה האחרונים שבאחרונים בצעדים איטיים ובעינים מורמות כלפי הכותל הדומם.

רק “בעל התשובה” המופלא עודנו עומד בלי נוע נשען אל הכותל כשראשו שמוט על חזהו.