רקע
יוסף אורן
"מקדמות" – ס. יזהר

הוצאת זמורה ביתן 1992, 231 עמ'.


מסה זו נדפסה לראשונה בכתב־העת נתיב, חוברת ינואר 1993, תחת הכותרת: “הביוגרפיה ככלי לשיווק רעיוני”.


הופעת “מקדמות” של ס. יזהר הפכה לאירוע חשוב בספרות הישראלית, כי כשלושים שנה חלפו מאז פירסם יזהר את ספרו הקודם – “סיפורי מישור” (תשכ"ד). רק לעיתים רחוקות משיג סופר בשתיקתו השפעה ומעמד בספרות, כפי שהשיג יזהר בשתיקתו. אלא ששתיקתו של יזהר היתה במידה רבה מיתוס, שטופח על־ידי מעריציו. יזהר אמנם הפסיק לפרסם סיפורים, אך כל אותן שנים הירבה להתבטא, בכשרון הביטוי המיוחד שלו, בצורות הקרובות אל הספרות, החל מכתיבה פובליציסטית וכלה בנאומים פומביים. אף לרגע לא הפסיק להשמיע את דעותיו במיגוון של נושאים, החל מהאקטואליה הפוליטית וכלה בתיאוריה של הספרות. הציבור הסכין עם “שתיקתו” ככותב סיפורים, אך פיצה את עצמו בהידרשות המתמדת לדעותיו, שהובעו בדרכים האחרות. עם השנים הפך יזהר לבעל “חצר”, שאל סמכותו פונים בכל עניין קטן או גדול, כל אימת שרוצים לשמוע תגובה פרובוקאטיבית של איש־רוח על ענייני היום.

לא מעט סיכונים נוטל על עצמו סופר כמו יזהר, שלא הדפיס שורת סיפור אחת כשלושים שנה, כאשר הוא חוזר לפרסם יצירה בלטריסטית. ואילו היה מדובר באקלים ספרותי טבעי וחסר־פניות, אפשר היה לכבד את יזהר על אומץ־לבו, להעמיד את עצמו מחדש למשפט הקוראים תוך סיכון המעמד המיוחד, שהיקנו לו יצירותיו המוקדמות ופעילותו המסועפת בשלושים השנים “האילמות” שלו. אלא שהאקלים השורר אצלנו, המחלק את ההוקרה לא רק בהתאמה להישגים הספרותיים, אלא במידה רבה על־פי ההשתייכות הרעיונית, מיסמס את המעשה האמיץ כשלעצמו. ההוכחה לכך היא קבלת־הפנים הנלהבת, אשר קידמה את “מקדמות”, שמעט מאוד נימוקים ענייניים הסבירו אותה. חזית כמעט אחידה של דברי חנופה יצאה מגידרה כדי לשכנע את הקוראים, שב“מקדמות” חזר יזהר על ההישגים שפירסמוהו במיטב סיפוריו, הסיפורים שכתב על מלחמת־השחרור, שאמנם עוררו מחלוקת רעיונית קשה, אך הצטיינו באיכותם הספרותית.

את פירסום “מקדמות” ליוו גם שמועות של “מקורבים”, שהזהירו את הביקורת מכתיבת פסקי־טעם החלטיים ובלתי־מותנים. השמועות אמרו, שבמשך כל אותן שנות שתיקה לא הפסיק יזהר את הכתיבה, אלא גנז את כתבי היד במגירתו, ולפיכך כדאי להמתין ליצירות המפתיעות שתתפרסמנה לאחר “מקדמות”. עצה־אזהרה כזו דומה שהשיגה את מטרתה. היא שיתקה את המבקרים, שסקרו את הספר, מעשיית בדיקה ביקורתית־עניינית של “מקדמות”. יותר מדי נזהרו כולם ביזהר. אך דומה, שדווקא מפאת כבודו נעשה לו בכך שירות דב. ממאורע תקשורתי מוצדק בתחום התרבות, הופעת כרך סיפורת של יזהר לאחר המתנה של שלושים שנה, הפכה הופעת “מקדמות” למאורע ספרותי, שהגדיר את “מקדמות” כיצירה המשתווה ואף עולה על יצירותיו הקודמות. שבחים לא־בדוקים כאלה ובלתי־מבוססים כל־כך גרמו נזק לא רק להערכת מפעלו הספרותי של יזהר, אלא גם לסמכותו של השיפוט הספרותי בכללו.

דומה, שאין זה תפקידה של הביקורת לעסוק בניחושים, אם מגירותיו של יזהר הינן ריקות או ששמורים בהן כתבי־יד נוספים. הביקורת צריכה לעסוק רק במה שמצוי לפניה, ולפי שעה, מוטל עליה לפרש ולהעריך את “מקדמות” כיצירה חדשה העומדת למשפט הספרות. לפיכך אני מציע לראות את המשך הדברים בהתאם לכך: כניסיון לפרש ולהעריך את “מקדמות” מתוך הטקסט עצמו ובהקשר ליצירותיו הקודמות של יזהר. יזהר איננו קוטל קנים בספרות, ואין הוא זקוק לחומת־מגן של מעריצים ולמקדמי־הנחות מלאכותיים מכל סוג שהוא. דווקא משום מעמדו כסופר הוא ראוי שיעסקו בספרו החדש בלי שיקולים שאינם ספרותיים ומהותיים. במה שכבר פירסם לפני שתיקתו, קבע יזהר זה מכבר ובעצמו את הרף, שעל־פי רומו הוא מבקש להישפט, ואין שום טעם לדון ב“מקדמות” על־פי הרף, שהונמך מאוד על־ידי אחרים בשנים האחרונות, כדי שיוכלו לדלג בקלילות מעליו. שיפוט סלחני כזה איננו לכבודו של יזהר. מן המיטיבים לקפוץ מצפים, שיחזרו לפחות על הישגיהם, ואם אפשר – שיגביהו מעליהם.


 

אמנות לשמה    🔗

מעולם לא פירסם יזהר יצירה, שהמאמץ לעשותה מרשימה ואמנותית הוא כה גלוי בה כמו ב“מקדמות”. במשך שלושים השנים, שבהן לא פירסם סיפורים, גיבש יזהר תיאוריה ספרותית שלמה, שהפכה אותו לדעתן ביחס לספרות, ועתה הוא משלם את המחיר הכבד על כך. יותר מדי קבע לעצמו נחרצות מהי ספרות, איך היא נעשית ספרות, מה מותר בה ומה אסור בה ואיך אמורים לקרוא אותה (ראה המסות בספרו “סיפור אינו”, 1983) מכדי שיוכל לכתוב בלי שיתאמץ עד כלות הכוחות כדי לממש בכתיבתו את תורתו התיאורטית. טענותיו העיקריות של יזהר היו שאין לספרות לא כוונות ולא מסרים רעיוניים. מסרים של יצירות ספרות הם המצאתם הבלתי־מוצלחת של “אנשי הספרות”, שנטפלים לסיפור או לשיר והופכים את הרב־משמעי לפרפראזות בנאליות. הללו “מתאמצים להחזיר את הסיפור אל חומרי הגלם שלו – – – להחזיר את המופלא אל המוסבר” (שם, 21).

השקפה זו לא נבראה בבית מדרשו של יזהר. רבים לפניו כבר ניסו לעטות על הספרות את המעטה של המאגיה המיסתורית, והרבה קולמוסים נשברו למען הטענה, שקיימת אמנות לשמה. אך עבור יזהר היתה השקפה זו שאלה של קיום ספרותי. אם אמנות לשמה הוא רעיון מופרך, אז אין הוא שונה משאר הכותבים, אלא בנושאי כתיבתו, בסגנונו, בדרכי הסיפר האופייניות לו ובמסריו הרעיוניים. אזי גם כתיבתו היא ככל הספרות: עדות בן התקופה על טבע העולם וטבע האדם, ותגובתו על מאורעות הזמן ועל הרוחות שמנשבות בימיו. אך אם קיימת אמנות לשמה, הרי הוא מתבדל מכל האוחזים בעט בתקופתו כתופעה חד־פעמית – נס שמתארע בספרות אחת למי יודע כמה זמן. התגודדות של כותבים כמיסדר חשאי, המייחס לעצמו סגולות מיסתוריות ויכולת לבצע משימות על אנושיות, היא, בעיני, התלכדות גילדאית של הכותבים, כדי לשמור על האינטרסים של העוסקים במקצוע הכתיבה.

אם מרחיקים מהדיון באמנות את השיראין הרומנטיים האלה ועוסקים ביוצרים בצניעות אנושית כפשוטה, אזי יש אדם המתמסר לכתיבה, ולאורך השנים יש בכתיבתו עליות וירידות, ומה שנחשב בעיני בני דורו – עתיד לפעמים להישכח ולהידחות על־ידי הדורות הבאים. ולפעמים אותו סופר מתאווה לדבר אחד, אך התוצאה היא אחרת, טובה יותר במקרה הטוב ורעה יותר במקרה הרע. לא תמיד מסוגל הוא להבחין בכך או להעיד על כך, כי אילו היה המוסמך מכולם לשפוט את הישגיו, היה טורח ומשפר את שניתן לשפר עוד לפני הפירסום. סופר איננו עושה קסמים מופלאים, כמו הבורא, אלא לעולם מעצב יש מיש, כמידת כוחו כבן־תמותה. עוד טרם קם האלכימאי, שעשה כמעשים שמייחס יזהר לסופר, אלא עשה לכל היותר מעט טוב יותר מכפי שהשיגו קודמיו. וראוי לו לשער, שבזכותו יבואו אחריו כותבים שיעלו עליו. שהרי הכתיבה נעשית למען בני־אנוש, ועל כן, אוסר היושר על הפלגות שכאלה מן האמת.

מכל משנתו של יזהר אודות הספרות ראוי להיזהר מקביעותיו החד־צדדיות, שמבטלות את ריבוי פניה של האמנות הזו. רשאי הוא לומר: אני מחשיב ביותר את האימפקט הריגשי שמשיג טקסט אצל הקורא, אך אין הוא יכול לשלול ספרות של אחרים, אשר איננה שוקדת על השגת הדבר הזה דווקא בטקסט הספרותי. רשאי יזהר לומר, אין אני מחשיב את איכויותיה המחשבתיות של היצירה, אך אין הוא יכול לשלול את האיכויות האלה מכלל הספרות. ב“מקדמות” ניסה יזהר להעלים את הלוגוס ואת המסרים הרעיוניים, שכה בלטו בסיפוריו הקודמים. ישנם קטעים, שבהם עשה מאמץ לעשות את הבלתי־אפשרי: לכתוב פרטיטורה מוסיקלית באמצעות כליה וחומריה של הספרות. ותוצאת המאמץ להפוך את המלים לתווים, את הפיסוק לסימנים ריתמיים ואת המשפטים לרצף ווקאלים, מלמדת, שכצפוי נכשל בכך. את האיכות המוסיקלית לא השיג, כי אי־אפשר להשיגה באמנות המילולית. לכל היותר ניתן במקצת לחקותה, ואף זאת צריך לעשות במינון סביר. כיוון שהגזים במינון, פגם ביסודות הפשוטים של הסיפור, ובכללן: אמת הדמות, הזרימה הקולחת של העלילה והפונקציונאליות של הלשון.

גם אלה, שהתקשו לעכל את היסוד הרעיוני הבולט שהיה בסיפוריו הקודמים, לא יכלו להתכחש בעבר לעוצמתם הספרותית. זו התבטאה בטבעיות של פעולת־הסיפור ובהתאמה המוצלחת בין אופייה של העלילה ובין עושר הלשון שבו סופרה. הטבעיות הזו חסרה ב“מקדמות”. הגזמה באמצעים סוגסטיביים של הלשון מבליטה את עריצות הרטוריקה בטקסט של “מקדמות”, שהמשפט הטיפוסי בו מתארך לעמודים שלמים בדרך מפותלת, על־ידי אברי־משפט טפלים ומלים נרדפות רבות ועל־ידי חיבור משפטים, שהקורא מאבד בסיומם גם את תוכנם וגם את נשימתו. האפקט הריתמי הזה הוא פונקציונאלי רק בפרק הראשון (עמ' 13־55), המספר על המירוץ נגד הזמן להצלת חייו של הילד, שנעקץ על־ידי צירעה. בפרקים האחרים, שבהם האירוע איננו אירוע של חיים ומוות, אין הקורא נסחף עם הריתמוס.

חוויות פחות דרמטיות ולפעמים גם פעוטות־ערך (מראה הקטר המושך אחריו קרונות, שתיית כוס גזוז בקיוסק בחברת אבא, ביקור ראשון בקולנוע וכדומה), הגם שהילד משתאה ומתפעם מכולן באותה מידה, אינן גוררות את הקורא להצטרף שוב ושוב לריצה עד אובדן הנשימה בעקבות ההנחייה התחבירית־ריתמית של הטקסט. הפרקים, שמספרים על התרחשויות כאלה, חושפים תוצאה מביכה: עלילה מדוללת ביותר, שנמרחת, בעזרת הרטוריקה, על כמות מוגזמת של טקסט. אין חטא חמור יותר בספרות מחטא ההפרזה והתקשטות היתר. מרוב קנאות לאסתטיקה (“הקו האסתטי הוא המפלה בין הכתיבתי ובין הספרותי”, שם 44), הפך התיאורטיקן הספרותי שביזהר את "מקדמות לדיבורי מכל סיפור שכתב אי־פעם.


 

כתיבה דידקטית    🔗

אשר להסתייגויותיו של יזהר מהמשאבים ההגותיים של הספרות (“היא איננה דידקטית, ואיננה כדי לנחם ולא כדי לתקן כלום. הספרות איננה מגייסת, ואיננה לא מפיצה דעות ולא סוכנת אמונות”, שם 30), שבהשפעתו השתרשו אצל “אנשי הספרות” בביקורת ובאקדמיה, אין עוד סופר, שמעשיו סתרו את הכרזותיו בעניין זה כמו יזהר. במהלך שנות השתיקה שקד יזהר על תיקון סיפוריו המוקדמים לקראת הדפסתם הקאנונית. כמי שמייחס לכתיבה תכונות של מעשה אמנות לשמו, היה עליו להירתע מפני הכנסת תיקונים ביצירותיו, לאחר שהתרחק מהם עשרות שנים. ויותר מכך: כמי שאיננו שת־לבו למשמעויות הרעיוניות, היה עליו להימנע במיוחד מתיקונים שמשנים את המשמעות הרעיונית של אותן יצירות. אך לא כך נהג ביצירותיו המוקדמות. לקראת הדפסתם המאוחרת הכניס בהם יזהר תיקונים לשוניים ושינויים בגופי־דברים.

תיקוניו של יזהר מוכיחים באופן אירוני, ש“המופלא” לעולם איננו מושלם. וכן: שאמנות לשמה היא עניין כה מופרך, שגם מי שסוגד לה ומתיימר לדעת אותה יותר מן האחרים, מכופף לה את הזרוע ברגע של חולשת־דעת. ועוד: שהאסתטי, אותו מופלא חד־פעמי (“שהאסתטי בתמציתו הוא: תיזמור חלקים לשלמות, ואירגון מתחים מעומתים לאיזון משמעותי”, שם 45), הוא מושג יחסי ביותר ולכן, מופקר למעשי שיפוץ לאחר שנים. אך חמור מכך, מבחינתו של יזהר: התיקונים שביצע מכחישים את טענתו, שלמשאב ההגותי אין חשיבות בטקסט. יזהר, בכל אופן, לא התעלם ממנו, כאשר חזר ועבר בקולמוסו על סיפוריו המוקדמים. בנובלה “בפאתי נגב”, למשל, הוכנסו שינויים מהותיים, שרוששו אותה, מטעמים אידיאולוגיים, משרידי החזון החלוצי־ציוני, שהיתה ספוגה בהם בניסוח הראשון משנת תש"ה (ראה בדיקה של התיקונים בנובלה “בפאתי נגב” בספרי “שבבים”, 1981).

הבהרה זו חוזרת ומעלה טענה יסודית, שאיננה חדשה, על כתיבתו של יזהר, שלפיה, מודגש בה ביותר היסוד הדידקטי. כל סיפוריו של יזהר מגיבים על ההיסטוריה האקטואלית בשנות המדינה מעמדה רעיונית זהה. נכון, תגובתו לא היתה מעולם תגובה פוליטית צרה והפכפכה, אלא נגזרה מהשקפת עולם קבועה ומקיפה, שלפיה ערכים הומניסטיים אוניברסליים דוחים ערכים יהודיים וציוניים פרטיקולאריים, כי הראשונים הם כאושיות הטבע הנצחיים, ואילו האחרונים יונקים את כוחם מאידיאולוגיה חולפת. אידיאולוגיות נולדות וגוועות לאחר זמן, ובינתיים הן מותירות את נזקי ההתערבות המלאכותית שלהן בסדר העולמי: מלחמות ואלימות. ולכן, תמיד תותיר אחריה האידיאולוגיה את שביל דמם של התמימים שהתפתו להבטחותיה. משום כך יצא קיצפו של יזהר על הציונות. כל מעשיה, ממלחמת־השחרור ועד ימי האינתיפאדה האלה, הוקעו ונשללו על־ידו. ותמיד הצדיק את העמדה הערבית כמלחמה על החיוני ביותר, על הבית, שהיא מלחמה נטולת אידיאולוגיה ולפיכך כמוסרית, ואת הציונות הציג כנלחמת על “זכויות” ו“מולדת” ולפיכך – כזו שרומסת ברגל גסה את המוסר האנושי.

“מקדמות”, כפי שיובהר בהמשך, מסביר בסיבות ביוגרפיות את המגמה הדידקטית, שאופיינית לכל צורות היצירה של יזהר: לסיפוריו, למסותיו ולנאומיו. מקורותיה הרעיוניים של פעילותו כסופר וכאיש רוח נעוצים בחוויות מילדותו, שעיצבו את עולמו הרוחני. ניתן לומר על יזהר, לאחר “מקדמות”, שהאדם אינו אלא תוצאה של ההשקפות שמתגבשות בו בילדותו. באיחור של שלושים שנה קיבלנו ממנו עצמו עדות אישית על המאורעות, שעיצבו את עולמו הרוחני. העדות הזו היא באמת “מיקדם” מאוחר לכל יצירותיו הקודמות. “מקדמות” חושף שוב את יזהר כבעל אמונה נחרצת, שרק כפי שהוא רואה את הדברים, כך עליהם להיות, שרק על־פי אמונתו הם צודקים, ובכל צורה אחרת הם פסולים ושוגים ומשחיתים. ועל אף התנגדותו הנחרצת לשיווק מסרים בספרות, הוא, למעשה, משווק ב“מקדמות”, בהתלהבות וברטוריקה הטיפוסיות לו, את השקפותיו הידועות על הציונות ועל הקלקלות שאירעו לה תוך כדי הגשמתה מראשיתה ועד היום.

ועוד צריך להיאמר על כתיבתו הדידקטית של יזהר, שזו בנתה, יותר מכל תכונה אחרת בסיפוריו, את מעמדו בספרות הישראלית כסופר מוליך במסלול הרעיוני, שמכונה לאחרונה “האתוס הדפנסיבי” (בעקבות ספרה של אניטה שפירא, “חרב היונה”). בשעתם, בשנות הארבעים והחמישים, היו מסריו הרעיוניים של יזהר פרובוקאטיביים דיים כדי להכתירו כמרדן רוחני וכאיש־רוח נועז. אלא שקסם הנערות המרדנית נשמר, כל עוד היו דעותיו של יזהר במיעוט. בינתיים התהפכו היוצרות, וכל פרח־כותבים מנסה לבסס לעצמו מעמד מוכר כיוצר חשוב בעזרת טענותיו הישנות של יזהר. התלישות ההומאניסטית והעקרות המוסרנית מדנדנות עתה ללא־הרף ובכל מקום גם בלעדי יזהר. והתוצאה היא, שהדידקטיות של יזהר, שגם “מקדמות” גדוש בה, כבר איבדה את הרעננות, שהיתה לה, כאשר פירסם את סיפורי המלחמה שלו. בכך, כנראה, ניתן להסביר את העובדה המתמיהה, ש“מקדמות” לא נמצא ראוי לדיון ספרותי ברעיונותיו. אילו נדפס לפני ארבעים שנה, היו דנים בעיקר בהם. מסה זו תתגדר בהמשך בבדיקה הרעיונית, שהוזנחה על־ידי אחרים.


 

מהו “סיפור”?    🔗

על הכריכה הוגדר “מקדמות” כ“סיפור”, אך הגדרה זו לא נוספה בשני שעריו הפנימיים. הכינוי “סיפור”, בפי יזהר, ניתן גם ליצירה שבהיקפה ובתכונותיה היא “רומאן”. כך, למשל, כינה כ“סיפור” את “ימי צקלג”, המחזיק למעלה מאלף עמודים. והשאלה היא, לכן: האם “מקדמות” הוא קובץ סיפורים או “סיפור” בהיקף של רומאן? בבדיקה רעיונית של “מקדמות” יש חשיבות רבה לקביעה הז’אנרית של הטקסט. סיפורים מקובצים אינם חייבים בהכרח לבטא עמדה רעיונית זהה, אך הקורא רשאי לחפש עמדה כזו בפרקי רומאן.

יתר על כן: מרגע שטקסט מוגדר כרומאן, מותר לייחס למיכלול עמדה רעיונית, במידה והיא נמצאת וניתנת להוכחה, גם אם היא מבוטאת בהבלטה רק בחלק מפרקיו. וכאלה הם פני הדברים ב“מקדמות”. המְסַפר, שביסודו הוא מספר־גיבור, המעלה זכרונות משנות ילדותו, איננו מסתפק במסירת האירועים בלבד, אלא נוהג לצרף להם את הסבריו ולתלות בהם את דעותיו. זהו מְסַפר מתערב, אשר מביע בדרכים שונות את השקפת עולמו המאוחרת, הבוגרת. לפיכך, גם אם המְסַפר איננו מבטא את עמדותיו בכל הפרקים של הספר, עובדת היותם פרקי “רומאן”, מתירה לייחס גם לפרקים כאלה את הרעיונות המפורשים שמבוטאים בפרקים האחרים.

לכאורה, יש תימוכין גם להגדרת “מקדמות” כקובץ סיפורים, כי הכרך מכיל פרקים באורך משתנה, המסוגלים להתקיים קיום עצמאי. כל פרק מתמקד באירוע שונה, המתרחש בשנה אחרת משנות חייו של הגיבור. אף־על־פי־כן “מקדמות” הוא סיפור בהיקף של רומאן. הוא ערוך כרומאן ובו חמישה פרקים, שעטורים בפרולוג (המכונה “מקדם”) ובאפילוג (המכונה “מאחר”). סמכות אחת מבצעת את הסיפר של כל הפרקים, שבכולם אותו “גיבור”. קורותיו של הגיבור הזה מסופרים בסדר כרונולוגי קפדני, שמצד אחד מקנים לקורא תחושה של רציפות, אך בה בעת גם מפתחים אצלו את הרגשת התלות בין הפרקים. והחשוב מכל: פרקי הספר שומרים על אחדות סיגנונית, ריאליסטית־לירית, והם מתאחים מבחינה רעיונית.

אם ההגדרה הז’אנרית של “מקדמות” היתה קלה ופשוטה, הרי שקשה ממנה ההגדרה התימאטית של העלילה. בלי קביעה נכונה ומבוססת של נושא הספר, המתאשרת על־ידי כל חלקיו, אי־אפשר לדון גם במשמעותו הרוחנית־רעיונית. הניסיון שייעשה בהמשך יהיה שונה מהגדרות תימאטיות, שהוצעו לעלילת “מקדמות” על־ידי הביקורת סמוך להופעתו, לפני כשנה.


 

הגיבור היזהרי    🔗

ההגדרה התימאטית השכיחה מכולן טענה, שעלילת “מקדמות” מספרת את קורותיו של ילד בארץ־ישראל, שבין שתי מלחמות העולם. ולפיכך כל מגמתו של יזהר היתה להחיות בחושניות את הווי חייו של ילד באותם ימים ולהשאיר עדות מעוררת ריגשה על הילדות בכללה. הגדרה תימאטית כזו מעניקה ל“מקדמות” משמעות אוניברסלית, והיא מנחה את הקורא להתענג מיכולתו של יזהר להמחיש מציאות מן העבר ולציירה באמצעות המלים. אלא שהילד ב“מקדמות” איננו הילד של שלום עליכם ב“מוטל בין פייסי החזן” ואף איננו מומיק של דוד גרוסמן ב“עיין ערך: אהבה”. בין ישירות, מפי מספר גיבור בדוגמא הראשונה, ובין בעקיפין, מפי מספר כל־יודע בדוגמא השנייה, נמסרה ביצירות הללו תודעתם של ילדים, החושפת, כיצד הם קולטים את העולם ואת המבוגרים שסובבים אותם. חידושם המרענן והמשעשע של יצירות מעין אלה, לגבי קוראים מבוגרים, מצוי כולו בנקודת־המבט, שאבדה לאחרונים אחרי שהתבגרו.

כאמור, “מקדמות” לא הסתפק בהישג הזה. מרגע שיזהר הפקיד את הסיפר לא בידי הילד עצמו וגם לא בידי מספר כל־יודע המשמש לילד פה, אלא בידי מְסַפר מבוגר, אשר מספר על ילדותו ומשעבד את חוויות השנים הללו להבנותיו ולשיפוטיו כמבוגר, אין אנו מתוודעים לתודעתו של ילד, אלא למסריו של המְסַפר המבוגר. ואמנם ב“מקדמות” נוצלו הילדות ויכולת ההשתאות וההתפעמות של הילד כאמצעי לרתק את הקורא לעלילה, כדי שהכותב יוכל להחזיק בו היטב ולפטמו בהשקפותיו בנושאים שונים, שהקשר שלהם לילדות הוא רופף ביותר, או שנגיעתם לילדות איננה מהותית. הילד משמש ליזהר ב“מקדמות” אמצעי להעברת דעותיו בנושאים בוגרים ואקטואליים, בדיוק כפי שגיבוריו אילמי־הנפש בסיפורי מלחמת־השיחרור איפשרו לו לשווק דרכם את השקפותיו על נושאים שנויים במחלוקת באותם ימים.

הגיבור ב“מקדמות” איננו שונה במהותו מן “הגיבור היזהרי”, שהביקורת על עיקר כתיבתו, על סיפורי המלחמה שלו, הגדירה את מאפייניו זה מכבר, להוציא את ההבדל בשנים ואת סוג החוויות שהם חווים. כל הרגישויות האישיות ולבטיו המוסריים של “הגיבור היזהרי”, שלחם בתש“ח, הולכים ומתגבשים לעינינו בילד שבפרקי “מקדמות”. הדמיון הזה, בין חיבורו האחרון של יזהר לסיפוריו מלפני כשלושים שנה, מאשר את המסקנה, שב”מקדמות" לא פנה יזהר אל נושאי כתיבה חדשים, שטרם טיפל בהם, אלא רק השלים את הפרק המוקדם, פרק הילדות של גיבוריו מימי תש"ח. “מקדמות” מסביר, כיצד התגבש “הגיבור היזהרי”, כתוצאה מהחיכוך בין הילדות ובין ההיסטוריה, אך אין הוא, בשום פנים ואופן, סיפור חסר־פניות על הילדות כשלעצמה.


 

האמן כגיבור    🔗

קיימת אפשרות אחרת להגדיר את התימאטיקה של עלילת “מקדמות”, ולה אפילו תימוכין חזקים יותר בהתפתחות הגיבור לאורך פרקי הספר. בהתאם לאפשרות זו, מספרים פרקי הספר את סיפור צמיחתו של ילד מיוחד במינו, שעתיד להיות אמן בבגרותו. עלילת “מקדמות” מספרת על חניכותו של ילד כזה, שמוריו וחונכיו הם טבע הארץ וחוויות החיים. הוא בעל עין בוחנת ונפש רגישה. סגולות אלו מבדילות אותו משאר הילדים, והדבר בא לידי ביטוי בכוח ההשתאות שלו מהמראות שניגלים לו סביבו. הוא סופג בצורה בלתי־אמצעית ובעוצמה רבה את המראות, את הקולות ואת הריחות. כל מראה חדש מסעיר את דמיונו והופכו למשתתף בדרמה עזה. במובן זה, הילד הזה הוא ילד ביאליקאי מאוד (למשל: המחשת צורתן של האותיות, 62), שעתיד, ממש כמו דוגמת־האב הידועה כל־כך בספרות העברית, להתפתח בעתיד כאמן ולהתגלות כסופר.

אלא שגם בסיפור חניכותו של הילד לקראת יעודו כאמן כבר נטש יזהר את טוהרו של הנושא. עלילת החניכות מסתיימת, כאשר הילד־האמן הופך את מגרעתו, את חולשתו הגופנית, ליתרונו, שעה שהוא מחליט בגיל שתים־עשרה להיות סופר. ההחלטה גומלת בלבו סופית בשעת ביקור בספרייתו של אדון מילר: “גם עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן בספרייה, וגם הוא יהיה שייך לנכנסים לכונניות האלה, ואדון מילר קטן הקומה היושב נוח בכסא נוע שלו, מלוטף רוח ים המנידה את הווילון וכוס התה שלו לפניו, יהיה מעלעל באצבעותיו הדקות גם בדפים שהוא יעשה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי” (210). משהחליט גיבורנו על יעודו, נתן את דעתו להגדיר ביתר דיוק את שאיפתו לכתוב דפים “שיהיו כתובים יפה והכרחי”. הסיום של “מקדמות” הוא מניפסט ספרותי אישי של הגיבור: “ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, ולא מתקן עולם אלא עובר בו, והמשפטים לא יהיו אלימים ולא תוקפניים, ולא קוראי מסכות ולא חושפי פשעים, ורק יהיו כמו כאן בשטף מזמר – – – עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון, והכל יהיה בתנועה והכל יהיה הומה והכל יהיה בא עוד ועוד ומלא כל הזמן, וככה יפה לכתוב” (227).

לכאורה, מייחס יזהר לגיבורו במניפסט זה את יעודם של האמנים, כפי שבוטאו בידי רבים מאז ומעולם – היעוד, שטשרניחובסקי כה השכיל לבטאו בספרות העברית בכליל הסונטות “על הדם” (1922), כאשר דיבר על האמנים כגואלי העולם בשיר ובמנגינה. גם אם נניח, שהעלילה ב“מקדמות” איננה מספרת על חניכותו של יזהר עצמו, מבליטה הסתירה בין רוח הדברים במניפסט זה של בן השתים־עשרה ובין מסריו שלו עצמו בתור המְסַפר המבוגר, שההכרזות במניפסט לא יושמו מעולם בכתיבתו. אלא ש“מקדמות”, יתברר בהמשך, הוא סיפור חניכותו של יזהר עצמו, שלא הסתפק ביעדים שהציב לעצמו בגיל שתים־עשרה, כאשר החליט לייעד את עצמו להיות סופר, אלא עבר על כל הלאווים שבמניפסט הזה. הוא כתב את המשפטים האלימים והתוקפניים ביותר שנכתבו בספרות הישראלית (כגון המשפט המחריד בסיפור “חרבת חזעה”, שמזהה את לוחמי מלחמת העצמאות עם הקלגסים הנאצים: “קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא היקנה השפנדאו זכות כלשהי”), ואף פעם לא השתחרר מהפוזה של איש המוסר ומתקן העולם, שידע תמיד להורות לרבים איך לפעול (כגון צעקתו הפנימית של הלוחם בסיפור “השבוי”: “אדם, אדם, היה אדם, שלחהו לביתו. צפצף על כל האכזריות המוסכמת הזאת. שלח את האיש”).


 

הגיבור הביוגרפי    🔗

נפנה, אם כן, להגדרה שלישית של גיבור “מקדמות”. התאור הקודם של עלילת הספר כעלילת חניכות של אמן איננו מוטעה לחלוטין. זו אמנם עלילת חניכות, המתארת את תהליך צמיחתו של סופר, אלא שכאן צריך לדייק ולומר, שמתוארת בה צמיחתו של סופר מסויים מאוד. כבר במניפסט של הנער, המייעד את עצמו להיות סופר, ניתן להבחין בדמיונו ליזהר, אך מי שיגיע אל “מקדמות” מצוייד במידע הביוגרפי על יזהר, יוכל גם לבסס את הזיהוי בין השניים. קיימת חפיפה מלאה בין קורותיו של הילד הזה ובין קורות־חייו של יזהר עצמו, והיא מתירה לזהות את פרקי “מקדמות” כפרקים אוטוביוגרפיים של המחבר. הערות אחדות, המפוזרות בטקסט, מפנות את הקורא לכתיבתו של יזהר בצורה מפורשת.

כאשר סוקר המְסַפר את נופה של רחובות באותם ימים, הוא מוסיף בסוגריים את ההערה הבאה: “ומי שירצה משום מה לדעת יותר פרטים, שוב יוכל למצוא בסיפורים של מישהו שפירסם פעם ברבים, וחבל לספר שנית, וגם אין פנאי לזה היום, כי כמה עוד נותר לנו” (196). וגם לתיאור ביקורו של גיבור “מקדמות” בספרייתו של אדון מילר הוא מצרף הערה בסוגריים: “האם לא סופר גם זה כבר היכן שהוא” (207). ההערות האלה מפנות את הקורא לסיפוריו של יזהר (והכוונה בעיקר לסיפורים בקובץ “ששה סיפורי קיץ”, שיצאו ב־1950 ונדפסו מחדש ב־1990). שתי ההפניות מבטלות את ההפרדה בין הבדוי לממשי, והן מתירות לראות “בסיפורים של מישהו שפירסם פעם ברבים” וגם בפרקי “מקדמות” סיפורים ביוגרפיים.

קשה להעלות על הדעת בעבר הודאה מפורשת על כך מפי יזהר, אך כיום, כאשר “אין פנאי לזה היום, כי כמה עוד נותר לנו”, כבר אין עוד טעם להתעקש על ההפרדה בין הסופר לדמות הבדוייה, דמות המְסַפר, שמקולה בוקע הסיפור. פרקי הספר הם פרקי וידוי, שבהם חושף יזהר את יחסיו עם אמו ועם אביו, עם אחיו ועם חברים, את המאורעות, שעיצבו את אופיו ואת החרדות שגיבשו את השקפת־עולמו. לפיכך פרקי “מקדמות” הם סיפור חניכותו של סופר מסויים, או במלים אחרות: של מי שעתיד לימים להיות מחשובי הסופרים בדורנו – ס. יזהר.


 

אשמת ההיסטוריה    🔗

יזהר מבליט ב“מקדמות” את פגעי ההיסטוריה בילדות. חדוותיו של הילד נקטעות או מופרעות על־ידי אירועי התקופה. לצמיחתו של הגיבור מקבילה ב“מקדמות” ההחמרה המתמדת של הסכסוך בין היהודים לערבים. כך מעכירה ההיסטוריה שוב ושוב את שמי עולמו של הילד, כי אלמלא היריבות הגוברת בין הציונות ובין הערבים, היו חייו של הילד מתנהלים ללא הפרעה. בדרך זו בונה יזהר את טיעונו הרעיוני של “מקדמות”. טיעון זה הוא באמת “מקדמה” לסיפורי המלחמה שכתב, שעמדתם הרעיונית נשענת על תרעומתו של “ילד” (הוא־הוא “הגיבור היזהרי”), שאירועיה ההיסטוריים של התקופה גזלו ממנו את אושרו ואת שלוות־נפשו.

את האשמתה של ההיסטוריה משיג יזהר ב“מקדמות” על־ידי התערבויותיו הפרשניות של המְסַפר המבוגר, שאיננו מדווח רק על ילדותו, אלא משחזר אותה בהשפעת אכזבותיו המאוחרות ובעזרת דעותיו הבוגרות. כאשר הוא מוסר אירוע מילדותו, הוא מצרף לו בדרך כלל את מסקנותיו, הנשענות על ידיעה שלאחר מעשה, על האופן שבו הוא, המבוגר, שופט את הציונות. קיים פער מתמיד בין הגיבור, שחווה את הדברים, אשר נתון אך ורק להשתאות ולהסתכלות פנימה לדבר הרוטט שמתרחש ונולד ופועם בתוכו, ובין המספר המבוגר, שמשחזר את חוויותיו כילד, כשהוא נושא על כתפיו את המשא הכבד של הזכרונות על כשלונותיו של אביו. יזהר בא חשבון ב“מקדמות” עם ההיסטוריה, שנטלה ממנו את תום הילדות ואת חדוותיה: ההיסטוריה, שלציונות מקום מרכזי בעלילתה.

מכאן חשיבותו המיוחדת של הספר “מקדמות”, כסיפור, שמסביר את עמדותיו העקביות של יזהר בכלל פעילותו, הן כסופר והן כפובליציסט בשאלות חיינו בארץ ממלחמת־השיחרור ועד עצם היום הזה. אם יש אמת בטענה, שאופיו וערכיו של אדם נקבעים במידה המירבית בשנות ילדותו, אי־אפשר למצוא לכך אישור משכנע יותר מאשר בדיקה חוזרת של כל פירסומיו של יזהר, הן הספרותיים והן העיתיים, בעזרת מאורעות ילדותו והשפעתם על השקפת־עולמו, כפי שסופרו עכשיו ב“מקדמות”. ועל־פי זאת צריך גם להסביר את השם של ספר, שאיננו שם שכיח וגם איננו חד־משמעי במובנו.

סוקרים רבים של הספר, סמוך להדפסתו לפני כשנה, נטו לקשור את מובנו עם שלושים שנות השתיקה ועם השמועה על יצירות נוספות, שגנוזות במגירותיו של יזהר. הם ביארו את “מקדמות” כמיקדמה על חשבון היצירות שצפויות לבוא אחרי הספר הזה. אך דומה, שנכון יותר יהיה הביאור של “מקדמות” כהקדמה מאוחרת לכל מה שפירסם יזהר עד צאת הספר הזה. בכל שנות פעילותו ברשות הרבים לחם יזהר בתוקף למען השקפותיו, עורר שאלות מוסריות והיקשה על דרכה של הציונות בארץ־ישראל. במאבקיו אלה היה יזהר עיקבי ובלתי מתפשר. הוא, אמנם, הפסיק לפרסם סיפורים לפני כשלושים שנה, אך לרגע לא הניח את עטו מידו. כתיבתו העיתית היתה המשך ישיר לדעותיו, כפי שהשתמעו מסיפוריו. ועתה, ב“מקדמות”, חזר להשמיען בסיפור אוטוביוגרפי.


 

סיפורו של הבית    🔗

העמדת העלילה בצורה זו, כסובבת את הגיבור הביוגרפי, מפלסת את הדרך אל מוקדו הרעיוני של “מקדמות”. לשתי ההגדרות התימאטיות הראשונות (חיי ילד בהגדרה הראשונה, וחניכותו של אמן בהגדרה השנייה) אין גיבוי בכל חלקי הטקסט. רק התימאטיקה הביוגרפית ממקדת ומהדקת היטב את כל חלקי הסיפור. כאשר בוחנים את “מקדמות” בעזרתה, מגלים, שהעלילה מקבילה לקורותיו של הגיבור גם את מה שקורה לחלוציותם של הוריו. ובעיקר הוא מלווה את הכשלונות של אביו: “והלא אבא כל חייו הכשיר את עצמו, הכשיר והכשיר את עצמו, בעבודה קשה, בעבודת היושר, בעבודת השלימות, שלושים או ארבעים שנה הכשיר עצמו ללכת לנהלל, ובעצם, כל חייו הלך והכשיר עצמו להגיע לנהלל ולא הגיע, ורק אל מה שכל חייו לא רצה – אליו הגיע: משגיח על פועלים” (210).

וביתר דיוק: ב“מקדמות” מספר יזהר את סיפור הכישלון של הוריו להקים את ביתם ולהשלים, על־ידי כך, את משאת־נפשה של החלוציות, את “תורת ארץ־ישראל” שלה, כפי שהגדיר אותה שמעוני (ששמו מוזכר בספר, יחד עם אישים נוספים מאותה תקופה) באידיליה “מצבה”: “התאחזות, הסתפקות במועט, התמדה”. העלילה מספרת את סיפורו של הבית המשפחתי, שאין ההורים מצליחים להקימו, והיא מנסה להקיש מכך על הסיכויים של הציונות לקיים, לאורך דורות, את הבית הלאומי שכוננה בארץ־ישראל.

כדי לבסס את הקביעה התימאטית הזו, כדאי לשים לב למבנה של “מקדמות”. הספר נפתח ב“מיקום”, בפרולוג, המתאר את הארץ בתמונה נופית שאינה אורבאנית. זהו נוף־עד של הארץ, היסוד היציב שלה. הנוף מתאפיין בצבע כתום, כמו של יריעות משי כתומות, ובקו מיתאר, שנקבע על־ידי גב הגבעות. הוא מסתיים ב“מאחר”, באפילוג, שמבטל את התמונה הנופית שבפתיחה. נופה של הארץ באפילוג הוא נוף של פרדסים ירוקים וקו מיתאר של גגות בתים. זהו נוף, שמגלם את מעשי האדם ואת תוצאות התערבותו בבריאה. הקורא יצטרך להמתין לקטעים המסאיים־הגותיים של המְסַפר, להתערבויות שלו בחמשת הפרקים שבין הפרולוג והאפילוג, כדי להבין את הפרוגנוזה על סיכוייה של הציונות, שהבליע יזהר על־ידי הצגת הארץ בשני מצבים מנוגדים אלה.

בין הבתים, שיעלימו את קו־המיתאר הטבעי של הגבעות, יקום לבסוף גם ביתה של המשפחה. באפילוג מבשר האב, שספג כשלונות בכל נסיונותיו הקודמים להקים את הבית המשפחתי, שהוא ניגש פעם נוספת להגשים את חלומו: “וכאילו מנסים שוב להיאחז, אמא ואבא, ולהשתלב מחדש, ושוב להרים ראש, ולהעמיד פנים שמה שהיה היה, ושתמיד אפשר כאילו לקום ולהתחיל מחדש – – – בית לא גדול כלל, לאחר ארבעים שנות טלטולי חלוץ אביר בארץ הקשה – – – בית חדש שיעמוד שם על תילו שישים וארבע שנים טובות ולא כל כך, עד שיימכר להריסה” (229־230). אי־אפשר להתעלם מנימת המרירות, שמבליטה החזרה על המלה “כאילו” בהכרזה זו, וגם אי־אפשר להתעלם מהאירוניה בכינויו של האב כ“חלוץ אביר” ובציון מניין שנותיו של הבית “עד שיימכר להריסה”.

גורל דומה צפוי גם לביתו של הדוד משה: “עם האריחים האדומים הקרים תמיד ההם, ועם עץ האקליפטוס הענק מכל עצי הארץ ואולי העולם, ועל המשחקים השלווים בצל אותו ענק עם ישי, והוא מכל גבהיו היה רק מרשרש בשקט מעליהם, עם קיני העורבים החכמים בראש צמרתו, ולא הוא ולא הם שיערו כלום ממה שהנה הולך לבוא עליהם בעוד שנים אחדות, כשיעלו על העץ האדיר מכל ההוא, וידחפו אותו ויעקרו אותו וימוטטו אותו ולא ינוחו עד שלא יהיה ויכרתו חלק חלק, שלא יוודע שהיה, וכלום לא יישאר ממנו מלבד השיכון שיבנו על מקומו, בלתי־משער על יסוד מה הוא שוכן” (197).

מגמתו של יזהר בכתיבת “מקדמות” נחשפת על־ידי העלילה הביוגרפית. יזהר העמיד את סיפורה של משפחתו לרשות מלחמתו הרעיונית נגד דרכה של הציונות. כל חייו של יזהר קשורים בתולדות הבית המשפחתי. בילדותו כאב את חרפת כשלונותיו של האב להקים את הבית, וכעבור שישים וארבע שנים כאב את החרבתו, בלי סנטימנטים, משיקולים של כדאיות כלכלית. מסיפורו של הבית המשפחתי מקיש יזהר על כשלון הבית הלאומי של הציונות. אביו זכור לו בתבוסותיו כחלוץ ציוני: “שהיה אבא מספר לפעמים על מה שהיה ועל איך היה, סיפר לא פעם על דברים כאלה שהתחילו ולא נגמרו ועל כשלונות, תמיד” (78). ועל סמך זה הוא מנבא, שגם הציונות תתגלה בסיומה כאפיזודה בתולדות העם היהודי: “הכל כה מוצק ועתיד הציונות כה מבוסס, וכה מובטח ובלי שום פקפוק, מבוסס לגמרי ומחושב לפרטיו ובחומרה, והעבודה כולה מאורגנת היטב ומסורה, ורק שמשהו פתאום השתגע, והתפרע, והתבלבל, והתקלקל, ופתאום וזה כישלון. ולגמרי, וסוף” (79). על הפסקנות הזו של יזהר ב“מקדמות”, שכל המפעל הציוני הינו “כישלון. ולגמרי, וסוף” ראוי גם ראוי להקשות.


 

הפגיעה בטבע    🔗

יזהר מנבא את כשלונה של הציונות בגלל שני החטאים הכבדים שבהם חטאה. הראשון הוא חטאה כאידיאולוגיה. כל אידיאולוגיה מנסה לשנות את הממשות בדרך של התערבות מהפכנית בטבע ובסדריו. בפרק השלישי, למשל, המספר על חיי הגיבור בתל־אביב הקטנה, מסופר, שהילד יוצא עם אביו לטיול אל חלקת האדמה, שעליה תיכנן האב לבנות את ביתם. שניהם יוצאים משכונותיה הבנויות של תל־אביב אל האדמות, שטרם הושחתו בידי אדם. ואז נאמרים על־ידי המְסַפר הדברים הבאים: “ומה שמתחיל כאן הוא המקום שלא השתנה מעולם והארץ שלא קרה לה עוד כלום וכיכר אדמה ענקית ששרועה לה כפי שהיתה מעולמים, ושלאחר שעברו עליה עמים ואנשים ומלחמות וגשמים ובצורות ואלה באו ואלה הלכו, היא שומרת על השלם שלה, נקי מכל סריטות הזמנים והקורות” (134).

ובהמשך מוצגים כל מעשי בני־אדם, המאמץ האדיר שהם משקיעים כדי לשלוט באדמה ולהכפיפה לשגיונותיהם, חזונותיהם וכמיהותיהם, כפעילות שתוצאתה אחת – התבוסה: “כל פעלי בני האדם אלפי שנים והרפתקאות יישובם ומעשיהם וצאנם ובקרם וכל מה שהם הם אינם ניכרים אלא כקצת פה חיטוט וקצת שם גירוד, וכקצת פה תלים וקצת שם שבילים, וכשדות אחדים כהים יותר, ולא בשום חותם של ערך, ובסך הכל היא פרושה פה על הכל מקצה לקצה מישורית וגלית, מהודקת ותחוחה, וריקה לגמרי פשוטה מאוד ושטוחה לגמרי, אותה אדמה של תמיד נקייה לגמרי ועירומה לגמרי וחמה ונוחה ויפה, וקל לשמש לבוא בה וקל לה להתמסר לשמש, ומשעת הימוג ערפלי הבוקר ועד שעת אובך השקיעה האדמדמה, הכל כאן רק נמשך וניצחי וחסר דאגה תמיד – – – והכל היה רק אדמה” (135).

בקטעים כאלה חוזר יזהר בעקביות על רעיון שהשמיעו פעמים רבות בכתיבתו, החל מ“בפאתי נגב” ועד “ימי צקלג”. טענתו הקבועה היא, ותמיד בצמוד למבט המקיף את מרחבי הנוף, שהפעילות האנושית נדונה לכישלון, וכיבושי האדם הם זמניים וחולפים. הטבע, כפי שיצא מידי הבורא, הוא מושלם, אך מיפעלות האדם משחיתים אותו ופוגמים בשלמותו. התערבויות האדם חורצות צלקות בטוהר היופי הבראשיתי של הנוף. אם ניתן היה עדיין בקריאת יצירותיו המוקדמות לייחס את הרעיון הזה לתפיסה פילוסופית של יזהר, להרגשה צברית־פנתיאיסטית ביחס למרחבים, הרי בא “מקדמות” וחושף שבעצם מכוונים הדברים – וכבר אז זו היתה כתובתם – נגד הציונות, שככל האידיאולוגיות – מעשיה הם בבחינת התערבות בסדרי הטבע ושפך דם מיותר למען מטרה חולפת.


 

הרדידות הצברית    🔗

הצגת הציונות כתנועה מלאכותית ומיותרת, שפגיעתה בקיום הטבעי והנצחי של הארץ היא חמורה ביותר, מפרנסת את האידיאולוגיה הצברית אצל יזהר. הציונות מתקשרת במחשבתו עם הגלות ועם מורשתה: האותיות המתות בספרים, שתוכנם מנותק מהחיים בארץ. גיבורי “ימי צקלג”, “ה”רומאן של הצבריות, מתמרדים נגד “נטל הירושה”, שמרתק אותם אל שלשלת, שהם אינם מרגישים את עצמם מחוברים אליה. הם דוחים את העבר ומתאווים לקשור את עצמם להווה. גם הילד ב“מקדמות” מגלם את החוויה הצברית, שכמו אצל גיבוריו הקודמים של יזהר, היא נשענת על הים והחולות, על משוכת הצבר ועל העפת טייארות, על העץ הענק שאתה מטפס אל רום ענפיו. לגיבור “מקדמות” אכן יש רק “יחוס אב”. כמו כל הגיבורים היזהריים בסיפורי המלחמה אין לו “יחוס אבות”. לכן הוא תופש את עצמו כילידי, האמור להסכין עם היש בארץ, ובכללם: החמסין והצירעה, בלי לראותם כאוייביו. רק הציונות מחדדת ניגודים עם היש הממשי שבטבע המקומי, ובכללם: עם הערבי שמתגורר בארץ.

הטיעון הרעיוני הזה, הצברי, שמשתמע מ“מקדמות” מעורר תמיהה. מילא, שיזהר השמיע את הרעיונות הצבריים האלה נגד הציונות הגלותית בתש"ח ובעשור הראשון לאחר מלחמת השיחרור. אז, בימי הפרץ והסער של הדור, נקמו, הוא ובני דורו בציונות את חולשתה בעיניהם. היא טיפחה בהם את התקווה, שמדינת היהודים תוקם בדרכי־פיוס שונות, אך בפועל הם נאלצו ללחום עליה (ראה בספרי “שבבים”, 1981, את המסה: “מלחמת השיחרור היתה אפתעה”). טענתם, שהציונות לא הכינה אותם למבחן העיקרי של חייהם, הצדיקה בעיניהם את הפניית העורף אליה ואל מולידיה במחשבה הלאומית של הדורות שלפניהם. אך לטעון זאת בדיוק, ללא שום שינוי, גם כיובל שנים לאחר מכן?

ואכן, “מקדמות” הוא ספר אנכרוניסטי של הצבריות, כי בינתיים חלפו ימי הזוהר של האידיאולוגיה הצברית (ראה המסה “פרידה מדמות הצבר” בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990). יומרתה של הצבריות הניבה תוצאה זעומה. בני דורו של יזהר נטשו את גחמת הנעורים הזו, לאחר שהתברר להם, שמחולצת הטריקו ומפעימת המנוע בבאר שבפרדס, מן הים ומן החולות, ממשוכת הצבר ומנופה האדיר של השיקמה אי־אפשר לטפח תרבות לאומית. כאשר מסלקים מן המדף את “הספרים”, שכתבו הדורות הקודמים, ואת הכמיהות הציוניות, שהדורות בעבר ביטאו בהם, נותרים עם מדף ריק בלבד. ספרים חדשים אינם נכתבים בקלות כל כך, ועד שהם עומדים במבחן הזמן, צריך להמתין המתנה ארוכה ובינתיים – בינתיים סכנת הריקות היא נוראה. ועד שיישרך עמוד אחד מכל מה שכתבו הכותבים בדור הזה בשמה של הצבריות, עלול, חלילה, להיעלם אחרון היהודים מעל בימת ההיסטוריה. רק יזהר עודו דבק במחשבות הילידיות הללו, הצבריות־רומנטיות, על מוסריותו העליונה של הטבע ועל שחיתותה המוסרית של הציונות, כמתערבת חיצונית בו.


 

שלילת הציונות    🔗

“מקדמות” חושף את מוצאה של שלילת הציונות בספרות הישראלית. נקודת ההתחלה של זרם רעיוני זה בספרותנו היא בביוגרפיה של יזהר, שחווה בילדותו את עלבונו של אביו, שהצליח לבנות סוף סוף את ביתו בארץ־ישראל, רק לאחר ארבעים שנה של חלוציות. כבר בנעוריו נקשר כשלונו זה של האב עם היריבות על האדמה הזאת בין הציונות וערביי הארץ. כאשר הפך לסופר, לסופר הנופים המובהק מבין כל סופרי המשמרת שלו, סופרי “דור בארץ”, מצא אחיזה בשתיקת הנופים ובשלוותם הנצחית להקלת מכאובי הכישלון שירש מאביו. לא אביו בלבד נכשל, אלא זה הגורל, שמצפה לכל יומרותיה של האנושות להתערב בבריאה, ועל אחת כמה וכמה למאמצים היומרניים מכולם לבצע התערבות בסדרי הבריאה – האידיאולוגיות. והציונות לא תימלט מהכישלון שמצפה גם לה על חטאה זה. הוודאות הזו, שהציונות סופה להיכשל, יש בה נחמה פורתא. עם כשלונה הופך גם כשלונו של האב קל ערך, ואפשר לעמוד בו. וגם אפשר להסכין עם הרס הבית של המשפחה ברח' מוסקוביץ 14 ברחובות כעבור שישים וארבע שנים.

עכשיו, לאחר פירסומו של “מקדמות”, נעשה יזהר מובן יותר. מה כפה עליו במציאות של תש"ח ובתנאים של מלחמת־השיחרור לנקוט עמדה כה מסתייגת מהניצחון. מדוע ייסר אותנו מאז בקינת “אבוי שניצחנו”, ומדוע הזדרז להפוך את חגה של הציונות, שהגשימה אז את פיסגת שאיפותיה, לחגא, כדי שתצטייר כך לדורות. מה הריצו לכלוא את הציונות כבר אז במרכאות ומה הפכו לנביא זעם תמידי, המבשר את כשלונה לאחר שניים וחצי דורות בלבד, כפי שיוכח בהמשך.

יתר על כן: רעיונותיו אלה של יזהר חילחלו בספרות הישראלית. ממשיכו הרעיוני הוא מאיר שלו, המתיימר, אף הוא, לראות את מהלכיה של הציונות בראייה היסטורית מרחבית. ב“רומן רוסי” מתאר שלו, כיצד האדמה חוזרת וכובשת את החלקה שתירבתו מייסדי הכפר. יתר על כן: הוא מציג את הכישלון של חלוצי הציונות והתחייה הלאומית כתוצאה צפוייה. לא היהודים בלבד, גם כל כובשיה האחרים של האדמה לא הצליחו לשלוט בה לעד, אלא גירדו את הקרום העליון שלה. רק המיתוס הלאומי שלנו מחדיר לראשינו, שברית עולם כרותה בין עם־ישראל וארץ־ישראל, ושיש לנו זכויות־בעלות בלעדיות עליה, אשר עולות על זכויותיהם של אחרים או דוחות את זכויותיהם של אחרים. סופו של המטע החלוצי להיעקר ולהחזיר לאדמה את יעודה המקורי בתולדות העם היהודי, כאתר קבורה לאומי, ובכך יקיץ הקץ על האפיזודה הציונית בארץ־ישראל (ראה אינטרפרטציה על “רומן רוסי” בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990).


 

אשמת הנישול    🔗

החטא השני שבגללו מנבא “מקדמות” כישלון לציונות, הוא חטא התעלמותה מן התושבים הערביים של הארץ ומזכויות המולדת שלהם בארץ־ישראל. הטעות הזו של הציונות משתמעת מסיפורו של האב “אביר החלוציות” שבאופן טראגי לא הבין, שלא בגידתם של אנשים הכשילה אותו ורמסה את חלומותיו, על איכרות עברית ועל חיי קבע במולדת, אלא דווקא נאמנותו התמימה לאידיאולוגיה, שהתעלמה מן העיקר, מן הערבים. התשובה הזו ניתנת בפרק הראשון, שהוא המוצלח מכל פרקי “מקדמות”. הוא כתוב בתנופה גדולה, ויש בו תואם נדיר בין התוכן, סכנת המוות שאורבת לעולל שנעקץ על־ידי צירעה, ובין הצורה, המאיצה בגעש ריטורי את הריתמוס של הטקסט, כדי להוליד בקורא את האמפתיה למאבק בארס הממית. בפרק הזה, שהוא מופת של כתיבה ריאליסטית־לירית, נוצר הקשר בין הביוגרפיה האישית של יזהר ובין המשמעות שמיוחסת ממנה לתולדותיה של הציונות.

התערבויותיו של המְסַפר בפרק מפקיעות את ההתרחשות ממשמעותה הקונקרטית ומקנות לה משמעות אליגורית. מעשי הציונות נמשלים כאן למעשיו של האב, אשר בלהיטותו לחרוש את האדמה, מעשה של בעלות עליה, הוא מושיב את תינוקו על הקן של הצירעה, התושבת הטבעית של אדמה זו. בהמשלתם של הערבים לצירעה אפשר להבין את ההצדקה שמייחס המְסַפר לתגובתה. לזה נועד עוקצה וארסה: לגונן על ביתה ועל ילדיה שבקן מפני הזר שפולש לתחומה (32). ומי שפולש אל תחומו של אחר, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מתכונן להקים את ביתו שם על־ידי נישולו של האחר, אל ילין על עקיצתה: “ולעולם אסור שאבא יושיב תינוק על חור צרעים ויטען אחר־כך לא ידעתי” (38). כאביו של הילד, נטען במשל זה, שגו חלוציה של הציונות בכך, שלא לקחו בחשבון את זכויותיהם של הערבים על הארץ. הם ראו לנגד עיניהם אדמת בתולין, המצפה לשובם של בניה, בעוד שהיא היתה זה מכבר ביתם של אחרים.

את חיזוקו של סיפור העקיצה בפרק הראשון, כמשל על מהות הסכסוך בין הציונות ובין הערבים, מקבל הקורא בפרק אחר של “מקדמות”. דווקא הבציר בכרמו של האיכר יהודה מעלה במְסַפר את המחשבות הבאות: “וכעת הוא מעביר את עיניו על המיושבים סביב, מיושבים להם כבדים ושותקים בלא שום צל עליהם, פתאום והוא יודע שעוד מעט, ובלי להרגיש כמעט, לא יישאר כאן לא הכרם הזה, ולא שביל החול הזה, וכלום מזה לא יישאר, – – – כלום מזה לא יתקיים כאן, כי הכל כאן ארעי – – – וכי כל אלה שכאן הם כולם רק בינתיים ורק מעמידים פנים של איכרים ורק בינתיים הם כרמים ורק בינתיים הם פרדסים – – – כולם ישנם אבל לא בדם, לא יסוד מוסד, וכלום לא מוצק כאן, הכרם אין לו יסוד מוצק והענבים האפילים לחגים אינם יסוד מוצק והאיכר איננו ולא ברור אם בניו יהיו, – – – ואיש כאן איננו נביא וגם נביא לא היה יודע, ורק ילד אולי, בתום שלא התקלקל, וכאילו הקשיב ושמע ונודע לו בלי שיש לו שום אישור, שלא רק הכרם לא יישאר, אלא שגם הגבול הזה שבין הישוב ובין שתיקת איומי המיסתורין המסוכן שמעבר לגבול, לא יישאר, ושהערבים האלה לא יישארו כאן, – – – וכולם ילכו ויתחילו לגור בעזה, ואבוי להם, ושגם הפרדסים הישנים וגם החדשים לא יעשו עוד זהב ולא יביאו כסף, וכולם ייובשו כי מחיר הקרקע יעלה על הכנסות הפרדס, וכי על האדמה הזאת לא יחזיק מעמד אלא רק דור אחד או שניים ולכל היותר שניים וחצי, ויום אחד כולם ילכו וכולם יחליפו מקום וגם המקום עצמו יחליף מקום, כאילו הכל היה רק תפאורה מתחלפת, והעולם הזה יילך ויתערב לגמרי, ושום דבר מוצק לא יישאר מוצק” (222־223).

כדי שלא אחשד, שהגשת עמודים אלה בדרך מקוטעת, הוציאה את הדברים מהקשרם, ראוי לקורא לחזור ולקרוא אותם בספר בלי ההשמטות, שנעשו כאן לשם קיצור הציטוט. בעמודים אלה מייחס המְסַפר המבוגר לגיבורו הילד מחשבות על כשלונה הקרב של הציונות. רק שילד, ואפילו הינו נער בן שתים־עשרה שנים, אינו מהרהר הרהורים כאלה ואינו מגבש מחשבות מרחיקות ראות שכאלה על האבוי שיתרחש הן לערבים, המנושלים שיידחקו לעזה, והן ליהודים, המנשלים שחמדו את אדמתם. ילד אינו מסוגל לנבא, שבעוד דורותיים וחצי לכל היותר תיפסק שושלת האיכרוּת, ופרדסים יעקרו בגלל האמרת מחירן של קרקעות, שתהפוך אותן מרוויחות יותר כאדמה לבנייה ממטעי פרדס. ילד אינו חושב כך ואינו מבין כך. יזהר המבוגר שם בפיו של גיבורו, הנער, מסה שלמה על החלום ושברו, את קינתו על אי מוצקותה של הציונות, הן כמישנה רעיונית והן כתוכנית מוגשמת.


 

התשובה הציונית    🔗

כשלונו הספרותי של “מקדמות”, בהפרזה הרטורית וביומרה האסתטית להקנות לטקסט איכויות מוסיקליות, הוא, בעיני, פחות חמור מכשלונו הרעיוני. במסווה של פרקי־סיפור מן הילדות משווק יזהר את דבריו הקשים כלפי הציונות, שמקורם במרירות שסיבותיה ביוגרפיות. על־ידי כך מזמין יזהר, כמו גם כל ממשיכיו הרעיוניים בספרות הישראלית (שהנודעים בהם הם: עוז, גרוסמן ושלו) ויכוח על מוסריותה של הציונות, על מידת הצלחתה ועל הצפוי לה בבאות. ויכוח כזה עם העמדה הרוחנית, שמובעת על־ידי יזהר ב“מקדמות”, הוא בלתי נמנע.

אכן, היו לציונות תקלות, ואלו עוד יתגלו ויפתיעו בהמשך התגשמותה, אך הן אינן מצדיקות את המסקנה הגורפת של יזהר, שנכונו לה לא יותר מדורותיים וחצי. ההומניזם הנאיבי של יזהר הוא אכן נקי־דעת וכובש את הלב, אך כדי שגם יצדק, מוטל עליו להצביע על הימצאותה של נכונות אצל הערבים לפעול לפי רוחו: שמרצונם הטוב יהיו מוכנים להעניק לעם היהודי חסר־המולדת חלק זעיר מאדמתם העצומה, כדי שגם לעם היהודי תהיה ריבונות ומולדת משלו. הציונות באה לכאן כדי לייסד מדינה ליהודים בדרכי־פיוס. הערבים כפו עליה להשתמש בכוח־הזרוע כדי לעשות את המעשה הצודק מכולם בהיסטוריה של זמננו. הציונות לא נכשלה, ואין היא עומדת להצטרף אל מדף האידיאולוגיות שנכשלו לאחר דורותיים וחצי. כל מי שירים את ראשו מן הכתוב ב“מקדמות” ויצפה במה שמתחולל בממשות הישראלית, יראה, שיזהר מילכד את עצמו בסימטה רעיונית, שאין לה אחיזה במציאות. יתכן שהיה רוצה להסיג את כל העולם חזרה אל הטבע, בנוסח רוסו, אך אם אין מפליגים אל הבלתי־אפשרי: איך אפשר להתעלם מכך, שהציונות הגשימה את האפשרי? איך ניתן לשפוט אותה על־פי גורלו של הבית ברחוב מוסקוביץ 14?

עם העובדות קשה להתווכח: קיימת עלייה (שתמיד ילונו על גודלה המספרי ועל קיצבה), מתבצעת קליטה (שלעולם לא תניח את דעתם של הקולטים והנקלטים), מתפתחת חברה עמלה וחרוצה (שהצמיחה בדרך הטבע גם את טפיליה וגם את חוטאיה) וישנם עושים בתחומים שונים. ואם כל זה איננו מוצק ואיננו יש של ממש – ייכבד נא יזהר ויסביר לנו: מהו מוצק בעיניו? היכן עלי אדמות מצא אומה ומדינה, שמין מוצק שכזה קיים אצלם, שכל תוכניותיהם התממשו בלי פשרות וגם ללא כל כשלונות? ואלו אידיאולוגיות הוא מכיר שהוגשמו כלשונן, בשלמות ועל פי סעיפי ספר חזונן? הן לא ייתכן שלכל שאר האידיאולוגיות יסולח, ורק זו שמצליחה באמת, תוגדר כאידיאולוגיה שנכשלה כעבור דורותיים וחצי.

ההומאניזם של יזהר, שלבו רגיש ופתוח לסיבלם של עשירי העולם, היושבים על מאגרים של אוצרות פטרודולריים, אך נאטם למצוקת עמו, שלשבטיו הכרח לבצע מדי פעם עליות הצלה, הוא עקום ויישאר כזה, גם אם ייכתב בכל כשרונו הגדול. מי שאינו מסוגל להעריך את הכרחיותה של הציונות ואת ההכרחיות של מעשיה – איך, איך יהיה מסוגל לשפוט את מוסריותה ואת צדקתה? לסופר כיזהר, אחד מגדולי סופרנו, אפשרית תשובה אחת בלבד: התשובה הציונית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!